הנשף / אנה הופ

android1retinaimage_ballroom_master1

אֵלה פיי, אשה צעירה, עבדה מאז היותה ילדה בת שמונה במטוויה. במשך שתים-עשרה שנים שהתה שעות ארוכות באולם רועש, חם ומחניק, תחת פיקוחו של משגיח אוחז רצועה, עיניה צרובות והיא מתקשה לנשום. יום אחד לא יכלה לשאת עוד את המחנק, ושברה את אחד החלונות העכורים שלא נפתחו מעולם. בעוון מעשה זה נשלחה אל מוסד שרסטון, המוסד למשוגעים עניים, שעליו שמעה בטון של אזהרה מאז ילדותה, "הם ישלחו אותך לשרסטון ואף פעם לא תצא משם". לאחר נסיון בריחה כושל החליטה להפסיק להתקומם, לנהוג על פי המצופה ממנה, ולחכות להזדמנות הבאה.

ג'ון מליגן, אירי שילדתו הקטנה נפטרה, נותר ללא משפחה לאחר שאשתו עזבה אותו. הוא אושפז במוסד בשל מלנכוליה, ומכיוון שהיה מודע לקשיי החיים מחוץ למוסד, לא חשב על בריחה, למרות שרוב הזמן עבד מחוץ לחומותיו. כשאֵלה ניסתה לברוח, עסק ג'ון בחפירת קברים, ואֵלה שרצה לכיוונו ונלכדה לידו, עוררה בו רגש שלא חווה מזמן, ושעדיין לא כינה בשם אהבה.

במוסד היתה נהוגה הפרדה קפדנית בין גברים לנשים, אך פעם בשבוע נערך נשף ריקודים משותף לצלילי תזמורת שניהל הרופא ד"ר צ'רלס פולר. הצוות בחר מי זכאי להשתתף בארוע, והמשתתפים הוכרחו לרקוד. הקשר בין אֵלה לג'ון יתחיל להרקם בנשף, יימשך במכתבים שיועברו בסתר, וישאף למימוש למרות המגבלות.

הספר מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – אֵלה, ג'ון וצ'רלס. מבין אלה ריתקה אותי במיוחד דמותו של צ'רלס. בעוד אֵלה וג'ון הם אנשים פשוטים מעוררי אמפתיה, קורבנות של שיטת ענישה וטיפול מעוותת, צ'רלס הוא דמות מורכבת ומתפתחת, שטן הרואה עצמו מלאך, נתון להשפעת תיאוריה חולנית, מדגים את השפעתו המשכרת והמשחיתה של הכוח. בפעמים הראשונות שאנו פוגשים אותו בספר, הוא מצטייר כאדם מצפוני, רואה במטופלים פרוייקטים אישיים, חוקר את השפעת המוסיקה על הריפוי, סבור שהמוסד נועד לטיפול ולא לענישה. הפגם היחיד בו הוא אמונתו הבלתי מעורערת באאוגניקה, פילוסופיה גזענית פופולרית באותה תקופה (ראשית המאה העשרים) שתמציתה שאיפה להשביח את המין האנושי על ידי הגבלת התרבותם של בעלי התורשה השלילית, וגם בהקשר הזה הוא בוחר בפתרונות מתונים, כמו הפרדה בין גברים ונשים "פגומים" – עניים ומשוגעים – על פני עיקורם. בהדרגה ישתלטו על רוחו תסכוליו, משבריו, ההומוסקסואליות המודחקת שלו ושאיפתו להכרה ולמוניטין, והוא ינצל את השררה שבידיו כדי "לטהר" את נפשו ואת סביבתו על חשבון המאושפזים שתחת שליטתו.

דמות מעניינת נוספת היא זו של קלם צ'רץ', מאושפזת המתחברת עם אֵלה. קלם נמשכת אל הרופא, משיכה ללא סיכויי מימוש, וכתחליף היא חיה באמצעות הקשר שבין אֵלה וג'ון. תחילה היא רק מסייעת בקריאת מכתביו של ג'ון ובכתיבת תשובות, מכיוון שאֵלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל כמיהתה שלה לאהבה ולחופש תתפתח לאובססיה שרק תחכה למשבר כדי להביא לקריסתה.

מכיוון שעל הכריכה הוכתר הספר כ"קן הקוקיה" הבריטי, ציפיתי כל הזמן לרע מכל. לא אחשוף כאן אם הציפיה התממשה, אומר רק שאנה הופ הצליחה להפתיע אותי בבחירת גורלם של גיבוריה.

"הנשף" הוא סיפור מרגש על אהבה ועל שאיפה לחופש, וגם על שכרון הכוח, ועל הגבול הדק שבין טירוף לשפיות. סגנונה של הופ מתון אך חודר עמוק, משלב היטב בדיה עם עובדות היסטוריות, עושה שימוש מושכל בנוף ובמזג-האויר, ולמרות העומס הנפשי שהוא כופה על הקוראים הוא קריא וזורם. בהחלט מומלץ.

The Ballroom – Anna Hope

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מודעות פרסומת

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

לא אנושיים / פיליפ קלודל

985960

"לא אנושיים" הוא אוסף סיפורים קצרים, המקצינים את מציאות ימינו, ומטיחים אותה בפני הקורא בלי שום מגבלה של מוסר או של תקינות פוליטית או של התחשבות ברגשות מקובלים. מטרתו של קלודל, כמוצהר מפיו על כריכת הספר, היא למתן את האכזריות על ידי הצגת הגרוטסקיות שבה. אני לא בטוחה שהאמצעים שבחר משרתים את המטרה. יתכן שההפך הוא הנכון, וההקצנה דווקא גורמת להחטאתה: יחסית לקיצוניות המתוארת בסיפורים, מצבנו אינו נורא, והגרוטסקיות שבנבואת הזעם בדבר עתיד של אכזריות הולכת וגוברת עלולה למנוע התיחסות רצינית אליה.

הזהירו אותי שהספר בוטה ומזעזע ומעורר בחילה, ואני תוהה אם הייתי חשה את הרגשות הנגזרים מן האזהרות הללו ביתר עוצמה לולא ההכנה המוקדמת. בחילה פה ושם – כן, רתיעה מפעם לפעם – גם, אבל את הזעזוע הגדול לא חוויתי. אולי בשל אפקט ההקצנה שאליו התיחסתי קודם, אולי משום שכשמקלפים את האפקטים הסיפוריים, המסר אינו חדש. אין בזה כדי לומר שהספר אינו חשוב: בתוך ארגז הכלים, שנועדו לעורר את המצפון ולהציב מראה בפני בני האדם, יש מקום גם לפטיש כבד. העובדה שבעיני יעילותו מוטלת בספק אינה אומרת דבר וחצי דבר על יעילותו כלפי קוראים אחרים.

מה בסיפורים? רצח אם, שנובע כמובן מאליו מדיון בשאלה "מה לעשות עם הזקנים שלכם", התעללות בסנטה קלאוס, ספינות פליטים טובעות בים כשעשוע לצופים בהם, אדישות כלפי חולים סופניים, עידוד חבר דכאוני להתאבד, פתרון בעית העניים באמצעות סימונם במספר על זרועם ושילוחם ברכבות למחנות ריכוז, המתת ילודים בשל איסור על הפלות, התיחסות לחסר-בית מת כאל יצירת אמנות, ועוד. במרבית הסיפורים המסר ברור, באחדים מהם לא ירדתי לסוף דעתו של הסופר.

קלודל נמנע משימוש בסימני פיסוק למעט פה ושם פסיקים ובכל מקום נקודות. התוצאה היא טקסט קופצני, קטוע, קצר נשימה, ובו-זמנית משקף את אדישות המספר להתעלות שבריבוי רגשות: אין תהיה המובעת בסימני שאלה, אין התרגשות המובעת בסימני קריאה. עולמו של המספר, ועולמם של חבריו, הוא שטוח, רדוד, ניזון מריגושים מיידיים, אדיש לסבל.

הפריעה לי מאוד ההתיחסות לנשים בספר, וההתיחסות אל הגברים והנשים באופן שונה, שנראה כאילו הוא נובע מנקודת מבט שוביניסטית: שוב ושוב הנשים מוצגות כמטומטמות ושטחיות, תופסות תפקיד של חפצים מיניים, גם כשהן שטופות יצרים נימפומנים. הגברים עוד חושבים לפעמים, מונעים מכוחו של הגיון מעוות ככל שיהיה. הנשים, לעומתם, פועלות על אוטומט, סגורות בנישה סטראוטיפית. אולי היתה לקלודל כוונה להקצין גם את ההיבט המגדרי בתוך ההקצנה הכללית של הספר, אבל ההיבט הזה חרק לי.

יש לציין לשבח את העטיפה היפיפיה שעיצבה חן יאקה-שומרון. גם לולא הייתי סקרנית לקרוא את הספר בגלל הסופר ובגלל הוצאה, הייתי נוטלת אותו בסקרנות מן המדף בשל העטיפה.

"לא אנושיים" כתוב בכשרון, ממוקד מאוד באמירותיו, וגם אם לא יכה אתכם בזעזוע לבטח יישאר אתכם אחרי הקריאה.

Inhumaines – Philippe Claudel

תמיר//סנדיק

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: לי עברון

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

היום בתוך הבלגן / גיום ריס

1488272091_881

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

שטוּם / ג'ם לסטר

%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%9d

הסרט "איש הגשם" קיבע בתודעה הציבורית את האוטיסטים כאנשים מנותקים עד כדי שעשוע, וכבעלי כשרון מופלא עד כדי גאונות, שמייחד אותם. בשנים האחרונות נכתבו ספרים ונוצרו סרטים וסדרות סביב האוטיזם, רובם עוסקים במיוחדות של התופעה ופחות בקשייה. ג'ם לסטר, אב לבן אוטיסט בתפקוד נמוך, קץ בשאלה החוזרת ונשנית "מה התכונה המיוחדת של הבן שלך?". מאחורי החזות הכמעט מיסטית שיצרו הספרות והקולנוע מצויים חיים שלמים של תסכול ושל קשיים, ולסטר החליט לתת להם ביטוי. הספר נכתב אחרי שהסופר מסר את בנו לבית ספר בתנאי פנימיה, ולבֵּן ג'וּל, גיבורו של הספר, "העניק" את הדילמה שייסרה אותו עצמו.

אם לא נלחם, או אם נלחם ונפסיד, זה אומר שמה שיכתיב את שארית החיים שלי, יהיה פעולות המעיים, דפוסי השינה והתנודות האגרסיביות במצבי הרוח של הבן שלי. אם ננצח, הבן שלי יעזוב את הבית בגיל אחת-עשרה וכנראה לא יחזור, אני אהיה חייב לאבא שלי כל החיים, ואשאר לבד ובלי בית.

בן ג'וּל מספר שני סיפורים המתרחשים במקביל וכרוכים זה בזה. הסיפור המרכזי עוסק בדילמת הפתרון הטוב ביותר לבן, לאשתו אמה ולבנם ג'ונה. ג'ונה מצוי ברמת התפתחות של פעוט: הוא אינו מדבר, אינו שולט בצרכיו, נתון למצבי רוח, נטול עכבות. ג'ונה אינו חש פחד, ולכן מהווה סכנה לעצמו ודורש השגחה מתמדת. ככל שהוא גדל וכוחו הפיסי מתעצם, הוא מהווה סכנה גם לאנשים שסביבו. הוריו סבורים שהמקום המושלם עבורו הוא בית ספר בתנאי פנימיה, שנבנה במחשבה על צרכיהם של ילדים כמוהו. הבעיה היא שבית הספר הזה מצוי מחוץ לשטח השיפוט של הרשות בה מתגוררת המשפחה, והרשות, האמורה לממן את לימודיו של ג'ונה – כך על פי תנאי בית הספר שאינו ממומן על ידי הורי התלמידים – מעדיפה פתרונות הולמים פחות ויקרים פחות. אֶמה, עורכת דין במקצועה, מציעה לבן פרידה למראית עין, כי סיכויו של אב יחיד לזכות במשפט גבוהים יותר, כך היא טוענת. בן וג'ונה עוברים לפיכך לגור עם אביו של בן, גיאורג.

כאן נפתח הסיפור השני: שלושה גברים שתקנים מוצאים עצמם בדירה אחת. בין גיאורג ובן לא שררו אף פעם יחסי קירבה, בן חש תמיד שאכזב את אביו, ולמעשה אינו יודע עליו דבר פרט לעובדה שנולד בהונגריה וששרד את השואה. באורח מפתיע, גיאורג נפתח דווקא בנוכחותו של ג'ונה. לנכד, שאינו מסוגל להגיב, וספק אם הוא מבין את הנאמר לו, הוא מספר על עברו. בן מוצא עצמו נאבק עבור עתיד טוב יותר לבנו, מתמודד עם הקירבה הכפויה אל אביו, מנסה לגרד כסף למימון ההליכים המשפטיים, ונלחם בשדים מעברו – אמו שנטשה והתמכרות לאלכוהול. הניתוק מאשתו, שאינה עונה לטלפונים, תורם לתחושת הערעור המתמדת בה הוא שרוי.

אלוהים. זה. היה. קשה. איך אוכל להסביר את זה למישהו? את התחושה של הכשלון המוחלט, את הקרב שהשתולל בתוך ראשי בין אהבה לבין אומללות.

ג'ם לסטר מיטיב לתאר, ללא כחל וסרק, מבלי לחוס על הקורא ועל עצמו, את התסכול הנורא של חייו. קראתי את הספר במועקה גדולה, ולא יכולתי לחדול מלהרהר בו גם כשלא היה בידי. בסופו של הספר לסטר מספר שרצה לכתוב ספר מצחיק, אבל דווקא במקומות בהם הוא משתמש בהומור הספר עצוב עוד יותר, משום שמתחת למסכת הליצן מסתתרים מעמקים של כאב, שהפוגות ההומור הציני אינן מצליחות לפוגג. במשפט אגבי בתחילת הספר הוא כותב: "אני יושב על האסלה הסגורה, מעשן ושותה מתוך בקבוק קטן של וודקה, מנסה לקרוא את לב המאפליה, אבל זה קצת קליל עבור הטעם הנוכחי שלי". לאורכו של כל הספר חשתי כמוהו.

בשורה התחתונה: ספר כן וישיר, כתוב בפשטות עוצמתית, ופותח חלון להיכרות עם עולמם של האוטיסטים ובני משפחותיהם. מומלץ מאוד.

Shtum – Jem Lester

תמיר//סנדיק

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

arifa

"מה ידעה מייזי" נפתח בסערה. על פני חמישה עמודי המבוא, הנרי ג'יימס חובט בביל ובאיידה, הוריה של מייזי, שבשנאתם ההדדית שכחו אחריות הורית מהי. הוא מביע שאט נפש מן החברה בה הם חיים, משטחיותה ומן הוולגריות שלה. הוא חש חמת זעם מול הנסיבות המצטברות שהביאו להחלטה שערוריתית של בית המשפט, שדן בגירושי הזוג, ולפיה יחלקו ביניהם את הילדה – חצי שנה אצל האב, חצי שנה אצל האם.

לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא היתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות.

בניגוד למבוא, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, הספר כולו – כמוצהר בשמו – מתרכז רק במה שמייזי יודעת. הסופר, בכשרון עילאי, מספר על קורותיה של הילדה דרך עיניו שלו הצופות בארועים דרך עיניה של הילדה, והתוצאה היא שילוב של ילדותיות תמימה ומבולבלת עם פכחון בוגר. לאורך כל הספר הוא מקפיד לספר רק על מה שמתרחש בסביבתה של מייזי, ועל מה שהיא מצליחה להבין מתוך המהומה האופפת אותה. לכן לוח הזמנים בספר אינו ברור – מייזי היא בת שש בתחילת הספר, ובשל העדר שגרה וסדר בחייה אי אפשר להבין כמה שנים חלפו עד לסיומו. ומאותה סיבה מניעיהם של המבוגרים שסביבה אינם מפוענחים – וגם אינם נשפטים על ידי המספר – אלא נותרים בערפל מסוים, ברמת ההבנה שמייזי מסוגלת לה. השילוב בין תבונתה של מייזי, המוגבלת בשל גילה ובשל חוסר נסיונה, ועסוקה בהתבוננות בסביבתה, ובין תבונתו המקיפה יותר של הסופר, המתבונן בעיקר במייזי, יוצר ספר חכם ומעמיק.

בפתח הספר המבוגרים הדומיננטיים בחייה של מייזי הם הוריה. על מקומה במערכת היחסים ביניהם ניתן להתרשם מן הקטע הבא, המתרחש ביום בו מסתיימת תקופת מגוריה עם אביה, והיא עוברת לרשות אמה:

או-אז חשף את שיניו עוד יותר מהרגיל לעבר מייזי בעודו מחבק אותה, וחזר על המלים שהמטפלת שלה גערה בו בגינן. מייזי לא היתה מודעת באותו הרגע למלוא משמעותן, בשל תמהונה על חוסר הכבוד הפתאומי שנהגה מודל ועל פניה הסמוקים; אך היא הצליחה לשחזר אותן כעבור חמש דקות בכרכרה, כאשר אמה, כולה נשיקות, סרטים, עיניים, זרועות, צלילים משונים וריחות מתוקים, אמרה לה: "ואביך הבהמי, מלאך יקר שלי, העביר מסר כלשהו לאמך האוהבת?" או-אז מצאה, למרות הכל, את המלים שאמר אביה הבהמי באוזניה הקטנות המשתוממות, ומשם עברו, לבקשת אמה, בקולה הצלול הצווחני, ישירות אל שפתיה הקטנות התמימות. "הוא אמר לי להגיד לך," דיווחה בנאמנות, "שאת חזירה מרושעת וגועלית!"

בהמשך מצטרפים לעלילה מבוגרים נוספים. בכל אחד מן הבתים מלווה אותה אומנת אחרת, והאומנות השונות נסחפות גם הן לתוך מאבקי ההורים, שאינם מסוגלים להרפות משנאתם גם לאחר הפירוד החוקי. המצב הופך מורכב עוד יותר כשאיידה וביל נישאים, ומייזי "זוכה" כעת בארבעה הורים, שאת התנהלותם קשה להבין. לפעמים הם אוהבים, לפעמים מתנכרים, וכולם מוצאים בה בשלב זה או אחר אוזן לתלונותיהם ההדדיות, או משתמשים בה כקלף מיקוח ביחסים המורכבים שביניהם. מלבד שאט הנפש שהקורא חש כלפי כולם, קשה בעצם לקבוע עמדה באשר ליחס אחדים מהם כלפי הילדה. מייזי מיטלטלת בין אהבה ותקווה ואכזבה, והקורא מיטלטל איתה. אפילו האומנת הותיקה ביותר שלה, לכאורה הדמות היציבה ביותר בחייה, נוטה לשתף אותה ביותר מכפי שיש ביכולתה לשאת:

"הרי את כבר יודעת הכל, נכון, יקירה?" ו"אני לא יכולה לדרדר את מצבך יותר מכפי שהוא מדורדר ממילא, נכון, יקירה?" אלה היו הביטויים שבהם הצדיקה הגברת הטובה בעיני עצמה ובעיני חניכתה את פטפטנותה המלבבת.

הספר, מטבע הדברים, עצוב, למרות האירוניה הלגלגנית שהסופר נוקט לעתים. בעיני הקטעים קורעי הלב ביותר הם אלה שבהם מייזי, למרות האכזבות החוזרות ונשנות מהוריה הביולוגים – האב הנעדר והאם המתנכרת, ולמרות הדמויות האחרות המפצות לכאורה על אכזבות אלה, מתרגשת עד דמעות כשאדם זר מדבר בשבחם של הוריה:

בסיכומו של דבר היו אלה הדברים האדיבים האמיתיים הראשונים ששמעה אי-פעם על כבוד הליידי, ושלמגעם גאה בתוכה משהו מוזר ועמוק וחומל.

[…]

"מייזי יקירתי, אמך היא מלאך!"

היה זה שיקוי מרפא שלא ייאמן כמעט – הוא ריכך את רושמם של סכנה וכאב. היא שקעה בכסאה; היא הליטה את פניה בידיה. "הו, אמא, אמא, אמא!" מיררה בבכי […] "תגיד שאתה אוהב אותה, מר קפטן; תגיד את זה, תגיד!" הפצירה בו.

מייזי היא דמות מתפתחת. משתקנית פסיבית וסופגת היא הופכת במידה מוגבלת למפעילה. היא רוכשת את העוז להתווכח, את היכולת לבכות. לקראת סיומו של הספר היא מצליחה להתבונן באחר ולראות מעבר לחיצוניות, היא מזהה שקר, מבחינה בחולשות. אם בתחילת הארועים היתה בה אמונה ילדותית במבוגרים ממנה – אף שחלקים מילדותה של מייזי אבדו לבלי שוב, היא ניחנה בהעדפה הילדותית להבטחות מפורשות – עם ההתבגרות באה ההכרה אודות מקומה האמיתי בחייהם – היא התעמקה במחשבה שמא היא משחקת תפקיד של ניצב במשחק חילופי תפקידים אלים. לא ברור עד כמה תהיה מסוגלת בשלב זה לקבוע את מהלך חייה, אך ניתנת לה אפשרות מצומצמת לבחור בעצמה.

למרות היותו של הספר מעוגן בחברה של שלהי המאה התשע-עשרה, הסיפור הוא על זמני. אמנם גירושים נפוצים היום הרבה יותר, ושערוריתיים הרבה פחות, משהיו אז, אך ילדים המשמשים ככלי משחק בידי הורים עוינים היו ועודם. הנרי ג'יימס לוקח אותנו למסע בחייה השבורים של ילדה שעולמה מתפרק ומורכב ומתפרק שוב ושוב, ומצליח בכתיבה מורכבת ומעמיקה, המחייבת תשומת לב וקריאה איטית, לתאר את שעובר עליה.

מומלץ מאוד

מה ידעה מייזי / הנרי ג'יימס

What Maisie Knew – Henry James

תמיר//סנדיק

2016 (1897)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אחרית דבר: ד"ר מרי ברואר

זהו תרגום שני לספר שתורגם ב-1986 בשם "מה שמייזי ידעה" על ידי טלה בר

העץ של בני טוֹרָגָ'ה / פיליפ קלודל

העץ של בני טורג'ה

בפרק הפותח את הספר אנו לומדים על יחסם של בני טורג'ה באינדונזיה אל המוות. בשונה מן הנהוג בתרבות המערבית, לקיים טקס הלוויה סמוך למיתה, ולהרחיק את נוכחותו של המוות מן החיים, אצל בני טורג'ה טקסי הלוויה עשויים להמשך חודשים, והחיים והמוות שלובים זה בזה. לתינוקות שמתו בחודשים הראשונים לחייהם יוחד עץ המשמש קבר. את התינוקות מטמינים בחור בגזע העץ, ואת הקבר אוטמים בענפים ובבדים. בד בבד עם צמיחתו של העץ מתקדם מסעם של הפעוטות אל השמים. כשהמספר, תסריטאי ובמאי, שב לצרפת, ממתינה לו במשיבון הודעה מאז'ן, ידידו והמפיק של סרטיו: "אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני".

הספר מלווה את המספר בתקופת מחלתו של אז'ן ולאחר מותו. הנוכחות הפתאומית של הסרטן ושל המוות הקרוב אינה יכולה שלא להשפיע עליו. הוא שוקע במחקר דקדקני על יחס האדם לגופו, במטרה להגיע לתובנה בשאלה רחבה יותר של שילוב המוות ביומיום. המחקר מוביל אותו להיכרות עם אשה צעירה, שעד כה היתה שכנתו, והוא זונח את מערכת היחסים הנינוחה שהוא מנהל עם גרושתו. במקביל הוא שוקע בעבודה על תסריט חדש. הוא רואה מחלות ומוות בכל מקום, בהווה ובעבר: אמו התשושה מאושפזת בדיור מוגן סיעודי, חבר ילדות התאבד, חבר אחר מת לצדו במהלך טיפוס על הר, פליטים מלוב טובעים מול עיניו במשדר טלויזיוני, חורבות בקרואטיה גורמות לו להרהר באימפריות קדומות, ועוד ועוד.

אמנם הספר עוסק בעיקר במוות, אך זה אינו ספר קודר. אולי יהיה מדויק יותר לומר שעיסוקו בחיים ליד המוות, או בהתגברות על המוות ועל החרדה מפניו, או במשמעות החיים נוכח העובדה שהמוות בלתי נמנע. ובעצם הוא סך כל אלה יחד ויותר מאלה. צמצומו של הספר לסקירה הוא כמעט עוול, משום שיש בו שפע רעיוני שכדאי להתעכב עליו. כמעט בכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו מחשבה, או גרוי למחשבה, או רעיון שראוי לתשומת לב.

מכיוון שהמספר הוא איש של מלים ושל תמונות, יש בכוחו לשמר את מתיו. כמו התינוקות בעץ של בני טורג'ה, המתים, הנעדרים בגופם, ממשיכים לצמוח, וכך גם אז'ן:

הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו. ונינון צדקה: גם אם המצבה שלו תהיה עשויה מבטון פשוט ותתפורר בחלוף החודשים, אין בכך כלום. אז'ן אינו עוד מתחתיה. הוא כאן. הטקסט הזה הפך לעץ של בני טורג'ה.

באופן סמלי הספר מסתיים בשניים בנובמבר, יום המתים, יום חגיגי שהעצבות ממנו והלאה.

יצוין לטובה התרגום של שי סנדיק. קראתי את הספר בקריאה איטית, גם משום שהתעכבתי לעתים לגלגל שוב רעיונות שעלו בו, וגם כדי להתענג על משפטים מנוסחים להפליא. אמנם אין לי יכולת להשוות בין המקור הצרפתי לתרגום העברי, אבל אפשר לחוש שמלאכת התרגום נעשתה בתשומת לב ובאהבה, ושפת הספר מענגת.

מוטיב בולט בהקשר השפה הוא החשיבה החזותית של המספר. מכיוון שהוא תסריטאי ובמאי, הוא "מתרגם" לעתים קרובות את סביבתו לשפת הקולנוע. הנה לדוגמא תיאור בוקר הלוויה של אז'ן:

חודש פברואר בא אל קצו, והבוקר עדיין היה קפוא. בית הקברות נראה כאילו טכנאי לאפקטים מיוחדים הכין אותו מראש: הכפור על הגדר החיה, פניני הקרח על הענפים הנמוכים של העצים – הכל היה מופלא והכל נראה מלאכותי. בית קברות מסיפור מעשיות או מסרט.

עוד ראוי לציין את האזכורים הרבים לעולם התרבות. היומיום של גיבורי הספר שזור אמנות וספרות, כמו גם מפגשים עם שחקנים, דמויות אמיתיות שמשולבות בעלילה. מעט לפני מותו של אז'ן השניים יושבים בבית קפה, וסמוך אליהם מתיישב הסופר מילן קונדרה. אז'ן, מעריץ של הסופר, אומר בין השאר את הדברים הבאים, איתם אני מסכימה בהחלט:

אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם – שהמשיכו להתקיים למרות היעלמות המחברים, למרות הזמן שמוחק את החיוכים, את הפנים ואת הגוף.

בשורה התחתונה: ספר בלתי שגרתי, מעניין ומומלץ.

 

L’arbre du Pays Toraja – Philoppe Claudel

תמיר//סנדיק

2016 (2016)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

אוקטובר שלי / קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי1

הסקירה מכילה ספוילרים רבים

כשאני חושבת על קנדה, לאומנות וטרור אינם צצים במוחי, אבל מסתבר שהעבר הקרוב של המדינה הצפונית השלווה הזו ידע אימה וזעם, ששורשיהם נטועים בעבר הרחוק, והשפעתם מחלחלת עד ימינו. המאבק, המכתיב במידה רבה את התנהלותם של גיבורי הספר, ניטש בין האנגלופילים לדוברי הצרפתית בקוויבק. מקורותיו במאה ה-18 בסכסוך ארוך שנים בין אנגליה לצרפת, שנלחמו, בין השאר, על השליטה במושבות בצפון אמריקה. הסלמה משמעותית חלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ולוותה במעשי טרור מן הזן המודרני, כמו פצצות במוסדות ציבוריים וחטיפות. לספר מצורפת אחרית דבר מאת גרשון גירון, ובה מתוארת ההיסטוריה של קוויבק. אי אפשר להבין את הספר לעומקו בלי להכיר את הרקע שעליו הוא מתרחש, ואני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר לפני הטקסט הסיפורי.

משפחת לַוֵֶוק – לוק, סופר ידוע, אשתו האנה, מתרגמת מצרפתית לאנגלית, ובנם הוגו בן ארבע-עשרה – הם משפחה "מעורבת". לוק הוא לאומן, התומך בבדלנות ובמעמד עצמאי לקוויבק. האנה היא בתו של אלפרד סטרן, שבתפקידו כתובע העמיד לדין את הבדלנים. בין לוק לאביה של האנה שורר נתק מוחלט מאז נישואיו להאנה. כשאנו מתוודעים למשפחה, לוק מצוי בעיצומו של משבר אישי, שמתבטא גם במחסום כתיבה וגם בניכור מאשתו ומבנו. האנה שרויה במשבר מסוג אחר, כשאביה לוקה בשבץ, והיא נקראת לסייע לאמה בטורונטו. בתוך הסיטואציה המסובכת הזו הם נדרשים להתמודד עם הוגו, בנם המתנכר, שנתפס בבית הספר כשהוא מחזיק בתיקו אקדח.

כל הרקע המשברי הזה מתואר במאה העמודים הראשונים של הספר, ולמען האמת לא עורר בי ענין: בעיות של אנשים שבעים ללא יחוד שיצדיק קריאה דווקא בספר הזה. לולא סמכתי על ההוצאה, שאינה בוחרת ספרים סתמיים, אולי הייתי נוטשת.

אחרי אותם מאה עמודים הספר ממריא. אמנם ההתמודדות ההורית עם הבן המנוכר והבעייתי כושלת – בין השאר משום שחינוך צריך להתחיל בינקות ולא בגיל העשרה, ומשום שלוק והאנה אינם מצליחים לתקשר ביניהם ולשתף פעולה – אבל העיסוק הסיפורי בהתמודדות הזו מוצלח. תפקיד משמעותי ניתן כאן לפסיכולוג, שאליו האנה פונה בבקשת עזרה למשפחה כולה. האנה, שעברה מביתו של גבר דומיננטי אחד – אביה – לביתו של גבר דומיננטי אחר – בעלה – סובלת מחוסר תקשורת עם האנשים המשמעותיים בחייה. עם אביה ויתרה בסופו של דבר על נסיונות הידברות, בנה מסתגר בתוך עצמו, ועם בעלה התמקמה בתפקיד של קול שני, גם בחיי המשפחה וגם בחיים המקצועיים, כשהיא משמשת כמתרגמת של ספריו. הנסיון שלה למנף את פרשת האקדח לפתרון כולל לבעיות המשפחתיות כושל, כשהוגו פורש בזעם מן הפגישה עם הפסיכולוג, אך האנה עצמה זוכה בתמיכה ובתובנות. האמירה המשמעותית ביותר בהקשר של הוגו נאמרת מפי הפסיכולוג, כשהוא מתבקש על ידי בית-הספר לאבחן אם הנער הוא אנטי-סוציאלי:

למלים יש הרבה כוח, האנה. זאת הבעיה עם תוויות כאלה. אנחנו מדביקים אותן למישהו ובבת אחת הן נעשות ממשיות. תבטיחי לי שלא תיתקעי על הדברים האלה. אם בית הספר רוצה את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל את חייבת להבין. הוגו הוא ילד. הדברים האלה יכולים לגרום לך לחשוב שאת יודעת מול מי את עומדת. הם יכולים להחליף את הבן אדם שעומד מולך, את מבינה למה אני מתכוון? הם יכולים לכבות אותך. לעצום לך את העיניים ולאטום לך את האוזניים.

מעניין שדווקא כשהסב הדומיננטי מאבד את קולו בשל השבץ, חלק מן היחסים בתוך המשפחה מצליחים להשתקם, לפחות חלקית. האנה שופכת לפניו את ליבה, ונדמה לה שהיא זוכה להבנה. הוגו, שעוזב את בית הוריו ונוסע אל סבו וסבתו, שאותם לא פגש כבר שנים, מקבל חיזוק ואהבה מסבתו, ומתקשר עם סבו באמצעות משחק שחמט. כל דמות שזוכה לשחרור, מזערי ככל שיהיה, משחררת משהו בנפשם של הסובבים. סודות נחשפים, התקשורת גלוית לב יותר, יש נכונות לשמוע את האחר.

סיומו של הספר מתרחש זמן מה אחרי הארועים המתוארים בלב הספר. המשפחה נאספת בבית הספר של הוגו, כשהוא מציג סרט שהפיק אודות ג'יימס קרוס, הדיפלומט הבריטי שנחטף על ידי החזית לשחרור קוויבק ב-1970. מתוך המשברים הבו-זמניים והבין-דוריים של משפחתו, הוגו מצא את קולו. גם האנה יצאה מחוזקת, וממעמדה כנותנת קול נוסף ללוק עברה לכתיבה עצמאית בקולה שלה. השינוי הפחות מוסבר הוא זה שעבר לוק: למרות עמדתו הלאומנית הבלתי מתפשרת, הוא הצטרף להוגו במסעו בעקבות קורבן הלאומנות, ואף שימש כצלם. השינוי החד הזה אמנם אינו מופרך, אבל בניגוד למסע הנפשי הברור והעקבי של האנה ושל הוגו, המהפך של לוק אינו זוכה לליווי סיפורי משכנע.

חסרה לי נקודת המבט הקנדית כדי להעריך את הספר במלואו. האם במושגים קנדים ההתיחסות של הוגו לקורבן היא מעשה יוצא דופן / קריאת תיגר / התייפיפות / כל התשובות נכונות? עד כמה הסכסוך הקוויבקי הוא עדיין על סדר היום הציבורי? בלי נקודת המבט הזו אני מרגישה החמצה. מאידך, הספר מעלה כמה וכמה נושאים חוצי אומות ולשונות, אולי די בהם לקורא הלא-קנדי.

בשולי העלילה התוודעתי לפן נוסף של מלחמת העולם השניה. ארנולד סטרן, אביה של האנה, הוא יהודי יליד וינה. בשנות ה-30, ממש לפני המלחמה, נשלח לאנגליה בטרנספורט הילדים. כשפרצה המלחמה הוחלט באנגליה לעצור את כל הגברים הגרמנים והאוסטרים, וארנולד, שהיה כבן שש-עשרה, נמנה עימם. הבריטים, כדרכם, סילקו את הבעיה אל המושבות: הגברים גורשו למחנה מעצר בקנדה, שם הועסקו בעבודות כפיה, כשהם לבושים בבגד כחול עם עיגול אדום על גבם. ארנולד סיפר להאנה שהעיגולים נועדו לשמש מטרה לשומרים במקרה של נסיון בריחה…

למרות הליקויים הספרותיים אני ממליצה על הספר. הרקע מעניין, והנושאים העולים בו חשובים. אמנם הוא מעוגן עמוק בהוויה הקנדית, אך הוא עוסק בסופו של דבר בבני-אדם, ואלה, למרות השונות התרבותית, טרודים באותן שאלות.

 

My October – Claire Holden Rothman

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אחרית דבר: גרשון גירון

כל מה שלא סיפרתי / סלסט אינג

d79bd79c-d79ed794-d7a9d79cd790-d7a1d799d7a4d7a8d7aad799-d79bd7a8d799d79bd794-d7a7d793d79ed799d7aa

ג'יימס, בן למהגרים סינים, חש כל חייו בשוליים. כילד סיני יחיד בבית הספר, שהוריו עבדו בו בעבודות שרות, הוא היה יוצא דופן, מתבייש במשפחתו, רגיש להערות על עיניו המלוכסנות. כתוצאה מילדותו נראה לו שהדבר החשוב ביותר הוא להשתלב. מרילין, בת לאב שנטש ולאם שהשתדלה לגדל אותה במסורת האשה המושלמת, כלומר יודעת לבשל, לתפור, לגדל משפחה, שאפה לחרוג מן המסגרת המגבילה ולהיות רופאה. למרות התחלה מבטיחה כסטודנטית מצטיינת, אשה יחידה בין גברים, תכניותיה השתבשו כשנכנסה להריון. כתוצאה מילדותה נראה לה שהדבר החשוב ביותר הוא להתבלט. את כל שאיפותיהם ותקוותיהם העמיסו השניים על כתפיה של בתם לידיה, כשהם מזניחים את בנם הבכור ניית, תלמיד מצטיין ששואף לעסוק בחקר החלל, ואת בתם הצעירה האנה, שבעבור משפחתה היא כמעט שקופה. לידיה, שנתקפה חרדת נטישה לאחר שאמה הסתלקה מן הבית למשך מספר חודשים מבלי לומר מילה, נדרה לעשות כל שביכולתה כדי להחזיק את אמה בבית, ולשם כך היתה מוכנה להכנע לכל שאיפותיה, גם אם לא עלו בקנה אחד עם רצונותיה שלה.

ג'יימס ומרילין הם הורים גרועים. נקודה. הסופרת עוסקת עוד ועוד בילדותם הלא מאושרת, ובקשיי חייהם כמשפחה חריגה (באמריקה של שנות השבעים זוג מעורב לא היה מקובל, למעשה רק ב-1967 הורה בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את החוקים שאסרו על נישואי תערובת). היא כותבת: הכל מתחיל באמהות ואבות. בגלל אמא ואבא של לידיה, בגלל אמהותיהם ואבותיהם של אימא ואבא שלה, אבל לתפיסתי אין בכל אלה כדי להצדיק את האנוכיות בה הם מתנהלים כלפי ילדיהם, את העיוורון המוחלט שלהם לצרכיהם ולרצונותיהם. האחריות ההורית גוברת, חייבת לגבור, על מטענים שהורים נושאים כנגד הוריהם שלהם. לידיה, הסובלת מעומס ציפיות – תהיי רופאה, תהיי חברותית – ומעודף תשומת לב (תשומת לב מגיעה עם ציפיות שצונחות עליך כמו שלג, ושוקעות עליך ומוחצות אותך תחת כובד משקלן), אינה הקורבן היחיד. אצל ניית והאנה הסבל הפוך – תחושה של דחיה ושל חוסר ערך – ואינו פחות כואב. בין לידיה וניית מתקיים קשר קרוב רוב הזמן, אך אין בו כדי לפצות על הנזקים שגורמים הוריהם. אחרי מותה של לידיה – שבו נפתח הספר – מוסיפים ג'יימס ומרילין להתנהל כאילו הם יחידים באסונם, בעוד ילדיהם, ששכלו אחות, אינם זוכים לתשומת לב, לחיבוק, לנחמה.

המסר של הספר טריוויאלי אך חשוב: הורות היא תפקיד רב אחריות. לא התרשמתי במיוחד מהביצוע הספרותי. חציו הראשון של הספר די נמרח לי, ורק שם התחיל לצבור תאוצה ועומק, כשקטעי העלילה התחברו זה לזה, ומה שהתרחש בתוך בית המשפחה הפך נהיר. מצד שני, יכול להיות שאני מבלבלת בין התיעוב שאני חשה כלפי ג'יימס ומרילין לבין תחושותי כלפי היצירה הספרותית.

Everything I Never Told You – Celeste Ng

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: נעה שביט