אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

992814

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

מודעות פרסומת

ציפורי גשם / קלריסה גונאוון

18-2949f

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

גברת בירד היקרה / איי. ג'יי. פירס

bird_master1

במשך שמונה חודשים, בין ספטמבר 1940 למאי 1941, הגיחו מפציצים גרמנים אל שמי בריטניה, זרעו הרס רב, וגרמו לאובדן חייהם של כארבעים ושלושה אלף תושבים, רובם בלונדון. מטרת הבליץ היתה ליצור תנאים לפלישה קרקעית, ולשבור את רוחו של העם הבריטי. שתי המטרות לא הושגו. כרוזים שהפיק הממשל בתחילת המלחמה, ובהם הקריאה Keep calm and carry on, אמנם לא הופצו במספרים משמעותיים, אך רוח הדברים חלחלה אל הבריטים, שניסו להמשיך בחיים כרגיל בתנאים בלתי רגילים.

"גברת בירד היקרה" מתרחש באותה תקופה, ומשקף את אותה רוח. אמלין לייק, אשה צעירה בת עשרים ושלוש, חולקת דירה עם חברתה באנטי, ושתיהן נוטלות חלק במאמץ המלחמתי, באנטי במשרד המלחמה ואמלין במרכזיית תחנת כיבוי אש. תחת התקפות ליליות, כשארוסה של האחת נלחם בחזית, וחברה של השניה יוצא מדי לילה לכבות את השריפות שנגרמו בשל הפצצות, הן מנהלות חיי שגרה, יוצאות לרקוד, מבקרות בקולנוע, רוקמות חלומות. כשאמלין מוצאת במדור הדרושים בעיתון הצעה לעבודה כקלדנית אצל המוציא לאור של אחד מעתוני לונדון, היא סבורה שנפתחה לפניה האפשרות להגשים פנטזיה, ולזכות במינוי כעתונאית מלחמה. לדאבונה היא מוצאת עצמה עובדת כקלדנית בכתב-עת גוסס בשם "ידיד האשה". העורכת בפועל היא הנרייטה בירד, בעלת טור עצות, ואחד מתפקידיה של אמלין הוא למיין עבורה את מכתביהן של מבקשות העצה. כדי לזכות בהתיחסותה של "גברת בירד היקרה", הפונות צריכות לעמוד בסטנדרטים מוסריים מחמירים, ורשימת הנושאים האסורים ארוכה.

אמלין אינה טיפוס מרדני, או הרואי, או עולה על בריקדות, אבל במכתבים הדחויים היא מזהה את מצוקתן של הנשים, שנדרשו לשמור על רוח איתנה, להשאר יפות ושמחות למען הגברים שבחזית, ולהתעלם מכל קושי, גם אם דברים השתבשו, והן התקשו להתמודד בתוך התוהו ובוהו של המלחמה. הנחישות המפורסמת של משפחת לייק, כפי שמגדירה זאת אמה, דוחפת אותה לעשות את המעשה הנכון בעיניה, והיא עונה לפונות בשמה של גברת בירד.

איי. ג'יי. פירס, בספר ביכורים מוצלח, מספרת על המלחמה, כפי שנחוותה בלונדון, בעורף שהפך לחזית. היא מתארת את הלילות המסויטים, ואת הימים בהם יצאו התושבים מן המקלטים אל רחובות חרבים. במקביל ובמשולב היא תופסת יפה את רוח התקופה השמרנית, ובעיקר את היחס לנשים, את הציפיות מהן, ואת תפיסתן את עצמן. לבה של אמלין נחמץ כשהיא נזכרת בחברה שנכנסה להריון, ואולצה למסור את תינוקה. אמלין עצמה, למרות גילה הצעיר, נחשבת בעיניה שלה רווקה מזדקנת, ובעיני אחרים נכה. על יחסי קירבה הס מלדבר. לכל אלה, לערכי התקופה, לקשיים, לפחד, אמלין, המספרת בגוף ראשון, מתייחסת בכנות רבה וברוח טובה.

הספר מצטיין באיזון בין מכאובי המלחמה לקלילות הכובשת של המספרת. אמלין חווה אושר ואובדן, צחוק וכאב לב, ופורטת אל היומיום את המורל הבריטי המפורסם. למרות רגעי שבירה – לזקוף קומה, להמשיך באומץ, היו ססמאות יפות, אבל לפעמים לא היה מה לעשות מלבד להודות שהמצב היה פשוט נוראי. שהמלחמה איומה ומזוויעה ולא הוגנת – אמלין ניחנה באומץ ובאופטימיות, והספר נקרא בחיוך ובשברון לב גם יחד. הקלילות הסגנונית אינה מחלחלת אל התכנים, נסים אינם מתרחשים, סוף ורוד הוא ענין יחסי, ומכאן – כמו גם מן הדיוק ההיסטורי – האמינות הרבה והאנושיות של הספר.

מומלץ בהחלט.

Dear Mrs. Bird – AJ Pearce

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה טל

blitz3

הקרטוגרף של שטח ההפקר / פ"ס דאפי

הקרטוגרף של שטח ההפקר

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

אחותו של צייד המכשפות / בת' אנדרדאון

witch_master

מלחמת האזרחים האנגלית במאה השבע-עשרה היתה כר למעשי אלימות רבים, פוליטיים ודתיים. על רקע זה שגשגה גם רדיפת מכשפות. התופעה לא החלה עם המלחמה, וחלפו תשעים שנה מאז המאורעות המתוארים בספר ועד שנאסרה בחוק, אבל במהלך השנים 1644 עד 1646 הוצא להורג מספר שיא של קרוב לשלוש-מאות נשים שהורשעו בכישוף. מת'יו הופקינס, שמינה עצמו לצייד מכשפות, היה אחראי למות רבות מהן.

הופקינס היה גבר צעיר, במחצית שנות העשרים שלו, כשיצא לצייד. לא הרבה ידוע על חייו קודם לכן, וגם נסיבות  מותו אינן ברורות. בנושא הפעילות, שבשלה נותר שמו חקוק בהיסטוריה, פרסם ספר, The Discovery of Witches, ובו תשובותיו לשאלות שנשאל, וכמו כן השתמרו כמה רשומות מן המשפטים שנוהלו נגד נשים שנפלו ברשתו. בת' אנדרדאון רקמה סיפור בדוי סביב הפרטים ההיסטוריים המתועדים. את הסיפור הפקידה בידי אליס, אחותו הבדויה. אליס, שהיתה מבוגרת ממת'יו בשנתים, שבה להתגורר אתו לאחר שהתאלמנה, וגילתה כי מן הנער, שהיה מוזר במקצת, צמח גבר פנאטי מטיל אימה. בספר היא מתארת את קורותיהם במהלך שלוש שנים, מאז שובה הביתה ועד מותו, ומנסה להסביר מה בעברו גרם לו להפוך לאובססיבי ולרוצח בחסות האמונה.

כל זה מעניין מאוד, אך הביצוע לקוי בשני היבטים מהותיים. בהיבט הסגנוני, הספר חלש, סובל מחזרות, מסתירות פנימיות, ומדמויות שטחיות. פה ושם יש נסיון לייצר מתח, אבל הוא מלאכותי, ומתגלה כבלתי מוצדק לאור הגילויים הנחשפים באיטיות מיותרת. בהיבט התוכני הספר אינו תורם דבר וחצי דבר להבנת ההיתכנות של האמונה בכישוף ולצייד האכזרי שנגרם בגינה. כל הפסיכולוגיה בגרוש שהסופרת מגייסת היא פיקציה שאין לה על מה להתבסס. אם יש ערך בספר שכזה, מעבר להתבססותו על מידע שזמין לכל ברשת, הוא בהצבעה על שורשי התופעה, בתובנה כלשהי שתוכל להוות התראה בפני תופעות דומות בזמננו. פרט לאמירה אגבית חד-פעמית, לפיה אנשים ניצלו את האוירה החשדנית כדי לסגור חשבונות פרטיים, אין בספר אמירה משמעותית נוספת.

בהעדר סיפור משכנע ובהעדר תובנה מאירת עיניים, נותרה רק הצצה אל תקופה מרתקת דרך חור מנעול עב-כרס אך צר-זוית. חבל.

The Witchfinder’s Sister – Beth Underdown

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: מור רוזנפלד

נורת'נגר אבי / ג'יין אוסטן

240204

קתרין מורלנד חיתה חיים פשוטים בכפר קטן, אחת מעשרה ילדיהם של כומר מכובד ושל אשה שניחנה בשכל ישר ובמזג טוב. מכיוון שחינוכה היה אקראי למדי ובלתי מעמיק, כל מה שידעה על העולם נבע מרומנים שקראה בלהיטות: מגיל חמש-עשרה ועד שבע-עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות. בהיותה בת שבע-עשרה נפלה בחלקה ההזדמנות לצאת אל העולם כבת-לוויה של שכניה, שיצאו לנפוש בבאת'.

בעיר הנופש והמרפא באת' קתרין מוצאת עצמה בעולם מהספרים. היא מתחברת עם איזבלה ת'ורפ הריקנית וההפכפכה, שדבריה מביעים לדעת קתרין רגש אצילי, משום שהם מעלים בה זכרונות מדברים שאומרות גיבורות ספריה. היא לוקחת חלק בנשפי ריקודים, מתאהבת ונאהבת, ומפרשת את סביבתה באמצעות מה שאוסטן מכנה "מוחה למוד הקריאה". כך, לדוגמא, כשהיא חשה בהתענינותו של גבר, היא אינה מסתפקת במסקנה הפשוטה שאין לו כוונה להרע לה, אלא מרגיעה את עצמה במחשבה הציורית ש"נדמה שלא היתה לו שום כוונה לשסות בה שלושה נבלים במעילים ארוכים, שידחפו אותה בכוח לתוך כרכרה רתומה לארבעה סוסים ויסעו משם מיד במהירות בלתי נתפסת". כמו בספרים. מכיוון שההעדפה של קתרין היא לרומנים שלא ניתן ללמוד מהם דבר, שיש בהם רק עלילה ולא הגות כלשהי, השטחיות של ניתוחיה בלתי נמנעת. יחד עם זאת, הצעירה ניחנה ביושרה שמאפשרת לה הבחנה בין טוב ורע, ולפעמים בין אמיתי ומזויף, והבחנה זו אף דוחפת אותה, שומו שמים, לחרוג לעתים מן ההתנהלות הנורמטיבית המצופה מאשה צעירה.

"נורת'נגר אבי" שופע סרקזם ושנינות. ג'יין אוסטן מניחה תחת זכוכית מגדלת את החברה סביבה, ומתארת אותה באופן פרודי, אך ברוח טובה. אני מדמיינת אותה נוכחת במפגשים חברתיים, נוהגת בנימוס ובאיפוק המתחייבים, ואז שבה אל חדרה צוחקת, תופסת כמו בקריקטורה את קוי ההתנהגות האופיניים של האנשים שפגשה, ומביעה אותם על הנייר בתוספת כל הדברים שלא יכלה לומר בפניהם. כך אנו מתוודעים אל האשה שחוזרת שוב ושוב על דבריה, וגולשת בלי הפסקת נשימה מעניינים שברגש אל עניינים שבלבוש. אנו שומעים את הצעירה שמתבטאת אך ורק בסופרלטיבים שאין מאחוריהם אף שמץ של אמינות. אנו לומדים על השוביניזם המובנה בחברה, שגם אליו, כמו אל נושאיה האחרים, אוסטן מתיחסת בהתבטאויות תמימות לכאורה: אוסיף ואומר לזכותם של הגברים, כי גם אם בעיני הרוב הגדול הריקני של בני מינם איוולת היא תכונה התורמת להעצמת קסמיה של אשה, בכל זאת יש בהם כמה אנשים נבונים ומשכילים דיים שמחפשים באשה בּוּרוּת ותו לא.

הספר נכתב ב-1803, וראה אור ב-1817. מה גורם לספר בן מאתים שנה לקסום לקורא בן ימינו? כמה גורמים חברו לכך: בהבדלים המתבקשים, דמויותיה של ג'יין אוסטן חיות בינינו גם היום. כמה איזבלה שכאלה אנחנו מכירים, על הגזמותיה ורגשנותה המזויפת? שימו בפיה "מ-ה-מ-ם" ו"מדהים", ואיזבלה הג'ורג'יאנית הופכת לליזי של המאה העשרים-ואחת. ובחורים חלקלקים כמו אחיה, שאינו בוחל בשקרים קטנים כדי להשיג את שלו? ואשה צרת אופקים כמו מרת אלן? המסגרת החברתית שאוסטן מתארת אופיינית לתקופתה, אבל הדמויות ואופיין נצחיים. לכך יש להוסיף את כתיבתה הבטוחה בעצמה של הסופרת, ואת ההנאה הניכרת שבה נכתב הספר, הנאה שאינה יכולה שלא לעבור אל הקורא. בגרסה העברית תורם לחוויה המרנינה תרגומה של אינגה מיכאלי, שהצליחה לשמר בשפה עדכנית ונאה את הרעננות של היצירה.

ג'יין אוסטן משלבת בחביבות את חווית הכתיבה בתוך הסיפור, תוך שהיא מערערת על כמה ממוסכמות הרומן. סימנתי לעצמי מספר מקומות שכאלה, כולם משעשעים, הנה אחד שאהבתי: אני ערה לכך שאלו נסיבות שלא נכתבו קודם לכן בשום רומן, וכי הן פוגעות פגיעה אנושה בכבודה של הגיבורה; אבל אם בחיי היומיום לא קרה כדבר הזה מעולם, או אז לפחות יקבל דמיוני הפרוע זכויות של בלעדיות.

"נורת'נגר אבי" עוסק במגוון של נושאים, כמו חברה, משפחה, התבגרות, ספרות ועוד, ועושה זאת בחן ובשנינות. נהניתי מאוד לקרוא אותו.

Northanger Abbey – Jane Austen

תמיר // סנדיק והוצאת אהבות

2018 (1817)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

נדנדת חבלי הכביסה / אחמד דני רמדאן

swing_master

אני מציע לך מזכרות – את הסיפורים שלי, את פיסות נשמתי – כדי לעזור לך להרדם. אני בוחר בזכרונות שאיני מעז לחלוק, מעוות אותם ושורף אותם. אני הופך אותם לאגדות שאינן ניתנות לזיהוי, כדי לשעשע אותך. אתה תופס אותי באמצע המשפט, אתה רואה את האמת מאחורי הסיפורים ומושך אותה מבין השורות, כפי שמושכים תמונה חרוכה מאפרה של שריפה. זכרונותי לובשים את סיפורי כמו עורות של בעלי חיים מתים, אבל אתה מפשיט אותם ומניח אותם מול עיני. אני מרגיש כיצד האמת שבהם לועגת לי, יודעת שאיני יכול להסתתר מפניה. היא אוכלת אותי מבפנים.

בונקובר שבקנדה, בעוד כארבעים שנה, מסתופפים שלושה בדירה אחת: המספר, בן זוגו הגוסס, והמוות הנוכח בדירה כישות של ממש. המספר, יליד 1984, ובן זוגו, נושאים צלקות פיזיות ונפשיות, אותן פורט המספר לשרשרת של סיפורים, מעין אלף לילה ולילה, על פי בקשתו של חברו המתקשה להרדם. לפעמים הסיפורים פשוטים וישירים, העלאת זכרונות טובים או כואבים. לפעמים, כשהמספר מהסס או אינו מסוגל לגעת בפצעים פתוחים, הוא בוחר לדבר על ארועים שלכאורה אינם קשורים כלל להיסטוריה הפרטית של הזוג. בסיפור הראשון הוא מנתק כך את עצמו מזכרון טירופה של אמו, נוגע בעבר בעקיפין באמצעות תיאור "ההתאבדות היפה ביותר":

ודאי היה רגע של השתנקות. אותו רגע של חוסר ודאות לפני שהסכינה עם המוות הקרב, רגע שבו כל ההגיון בעולם קרס והיא השמיעה קולות של לימון סחוט, קולות מרירים, מכוערים, לפני שנרגעה והרשתה לרוח לשאת אותה בעדינות. רק אז נפסק הכאב, ליבה הפסיק לפעום והמוות בא, מהיר, מזמין וסופי. עשרים שנה היתה אמי תקועה ברגעים הראשונים של ההתאבדות היפה ביותר, בטירוף נסתה לשנות את תוצאות החלטותיה, צרחה, חבטה באויר באגרופיה, כעסה על העולם.

הציטוט שנבחר לכריכת הספר מייצג פן אחד של הספר, הפן ההומוסקסואלי, אבל עוצמתו של הספר נובעת מן הרב-מימדיות שלו. ההומוסקסואליות בחברה השמרנית אילצה את המספר להסתיר את נטיותיו, לא אפשרה לו לאהוב בגלוי, ואף חשפה אותו לאלימות קשה מצד אביו ומצד חבריו. באחד הסיפורים, אותו הוא מספר בגוף ראשון מפיו של נער שאהב, מתואר גורלו העצוב של מי שנאלץ להכנע לתכתיבי החברה, התנכר לנטיותיו ונישא לאשה שנבחרה עבורו. אך ההומוסקסואליות לא היתה הקשה בבעיות איתן התמודדו: השלטון הרודני של חאפז אל-אסד הפך את סוריה למדינה מוכת אימה, מדינה בה אנשים נעצרים ומעונים ללא סיבה, מדינה שסועת מלחמת אחים. כשהחליטו לעזוב ללבנון, מצאו עצמם במדינה נוחה יחסית, אך עוינת כלפי העקורים הסורים. קנדה הציעה להם מפלט, אבל מקום חדש, נוח וידידותי ככל שיהיה, הוא זר ושונה, חדש ובלתי מוכר, וקשיי ההגירה הם בלתי נמנעים. המספר מתאר בכי ללא סיבה באמצע ישיבה בעבודה, ופסיכולוגית שהסבירה זאת בהלם תרבות. היה נדמה לשניים שהחברה הקנדית דוחה אותם, משום ש"נסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום", והכוונה אינה לתרגום מילולי דווקא, אלא לפירוש סט הכללים התרבותיים.

לצד נושאים אלה המספר נוגע גם בנושאים של יחסי הורים-ילדים, ובמעמד האשה בחברה המוסלמית. בספר כולו הוא אינו נוקט במישרין עמדה שיפוטית, אם כי דעותיו ורגשותיו ברורים. כך גם בשני נושאים אלה. את התנהגותו של אביו, שנטש אותו כמעט לחלוטין עם אם חולת נפש, הוא מסכם כמעט בלקוניות: "תמיד איחר מעט להתעשת ולהבין את שגיאותיו". על מעמדה של האשה הוא עומד בכמה הזדמנויות – כשהוא מספר על דרישת בעלה המיועד של אחותו שתלבש בגד שיכסה את כולה, כשהוא מתאר כיצד דודו הרס את מכונת התפירה של סבתו כדי שאיש לא יעלה על דעתו שאמו מפרנסת אותו, וכשהוא מצטט את תגובת אמה של אשה שהתלוננה על שבעלה מכה אותה: "גבר צריך ללמד אשה איך להתייחס אליו", אמרה לה אמה כשהתלוננה על התקפי הכעס שלי ועל ידי הכבדה. "המכות של בעלך צריכות להיות מתוקות כמו צימוקים בפה שלך".

למרות שהספר הוא לכאורה שרשרת של סיפורים בדידים, מדובר בספר רציף, די כרונולוגי, שנע מן הילדות אל הזיקנה דרך תחנות בחיי שני הגברים ובהיסטוריה הקרובה של מדינתם. גם מגוון הסגנונות של הסיפורים אינו פוגם בשלמות הסיפורית: המספר עובר בין סיפור אישי למשחק דמיוני בסגנון שעשוע טלוויזיוני עם המוות, לשיחה עם בן זוגו, לתיאור חלום. ואיכשהו, למרות המגוון והשוני, הכל מצטרף לסיפור שלם נטול מאמץ, ללא תחושת עומס ומבלי שה"טריקים" הספרותיים יפגעו באיכות התכנים. בהחלט הישג לא מבוטל.

למה "נדנדת חבלי הכביסה"? בקטע מכמיר לב מסופר על נדנדה שבנה אביו של המספר עבור אשתו במרפסת המשקיפה על דמשק: "כשהתנדנדה גבוה יותר, הרגישה שהיא יכולה לעוף; היא היתה נסיכה בעלת שיער ארוך, חלק, גבירה יפיפיה שבלבה אהבה לשמש. הנדנדה לקחה אותה גבוה, והיא חשה שהיא מסוגלת לכל". לאחר שעזבו את הבית ובו הנדנדה, הלכו חלומותיה התמימים והפכו לשדים שרדפו אותה ושמהם לא יכלה להשתחרר. יחד עם התפוררות שפיותה והדרדרות חיי הילד לכלל סיוט, גם המצב בסוריה התערער. הנדנדה, כך נראה לי, היא געגועים לחופש ולתמימות.

קל לשכוח שגם מדינת אויב מורכבת מבני-אדם, וקצת מוזר לגלות קווי דמיון רבים בין החוויה הישראלית לסורית. מעבר לסיפור הפרטי הנוגע ללב של המספר ובין זוגו, הועשרתי בידע על הנעשה מעבר לגבול, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. לחווית הקריאה תורם התרגום המרשים של לי עברון, שמעביר בשפה מוקפדת אך שוטפת את השילוב של פיוט עם כאב. חן יאקה שומרון עיצבה כריכה יפיפיה, ההולמת את רוח הספר.

"נדנדת חבלי הכביסה" הוא ספר יחודי, מרגש, ומאוד מומלץ.

The Clothesline Swing – Ahmad Danny Ramadan

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: לי עברון

הנשף / אנה הופ

android1retinaimage_ballroom_master1

אֵלה פיי, אשה צעירה, עבדה מאז היותה ילדה בת שמונה במטוויה. במשך שתים-עשרה שנים שהתה שעות ארוכות באולם רועש, חם ומחניק, תחת פיקוחו של משגיח אוחז רצועה, עיניה צרובות והיא מתקשה לנשום. יום אחד לא יכלה לשאת עוד את המחנק, ושברה את אחד החלונות העכורים שלא נפתחו מעולם. בעוון מעשה זה נשלחה אל מוסד שרסטון, המוסד למשוגעים עניים, שעליו שמעה בטון של אזהרה מאז ילדותה, "הם ישלחו אותך לשרסטון ואף פעם לא תצא משם". לאחר נסיון בריחה כושל החליטה להפסיק להתקומם, לנהוג על פי המצופה ממנה, ולחכות להזדמנות הבאה.

ג'ון מליגן, אירי שילדתו הקטנה נפטרה, נותר ללא משפחה לאחר שאשתו עזבה אותו. הוא אושפז במוסד בשל מלנכוליה, ומכיוון שהיה מודע לקשיי החיים מחוץ למוסד, לא חשב על בריחה, למרות שרוב הזמן עבד מחוץ לחומותיו. כשאֵלה ניסתה לברוח, עסק ג'ון בחפירת קברים, ואֵלה שרצה לכיוונו ונלכדה לידו, עוררה בו רגש שלא חווה מזמן, ושעדיין לא כינה בשם אהבה.

במוסד היתה נהוגה הפרדה קפדנית בין גברים לנשים, אך פעם בשבוע נערך נשף ריקודים משותף לצלילי תזמורת שניהל הרופא ד"ר צ'רלס פולר. הצוות בחר מי זכאי להשתתף בארוע, והמשתתפים הוכרחו לרקוד. הקשר בין אֵלה לג'ון יתחיל להרקם בנשף, יימשך במכתבים שיועברו בסתר, וישאף למימוש למרות המגבלות.

הספר מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – אֵלה, ג'ון וצ'רלס. מבין אלה ריתקה אותי במיוחד דמותו של צ'רלס. בעוד אֵלה וג'ון הם אנשים פשוטים מעוררי אמפתיה, קורבנות של שיטת ענישה וטיפול מעוותת, צ'רלס הוא דמות מורכבת ומתפתחת, שטן הרואה עצמו מלאך, נתון להשפעת תיאוריה חולנית, מדגים את השפעתו המשכרת והמשחיתה של הכוח. בפעמים הראשונות שאנו פוגשים אותו בספר, הוא מצטייר כאדם מצפוני, רואה במטופלים פרוייקטים אישיים, חוקר את השפעת המוסיקה על הריפוי, סבור שהמוסד נועד לטיפול ולא לענישה. הפגם היחיד בו הוא אמונתו הבלתי מעורערת באאוגניקה, פילוסופיה גזענית פופולרית באותה תקופה (ראשית המאה העשרים) שתמציתה שאיפה להשביח את המין האנושי על ידי הגבלת התרבותם של בעלי התורשה השלילית, וגם בהקשר הזה הוא בוחר בפתרונות מתונים, כמו הפרדה בין גברים ונשים "פגומים" – עניים ומשוגעים – על פני עיקורם. בהדרגה ישתלטו על רוחו תסכוליו, משבריו, ההומוסקסואליות המודחקת שלו ושאיפתו להכרה ולמוניטין, והוא ינצל את השררה שבידיו כדי "לטהר" את נפשו ואת סביבתו על חשבון המאושפזים שתחת שליטתו.

דמות מעניינת נוספת היא זו של קלם צ'רץ', מאושפזת המתחברת עם אֵלה. קלם נמשכת אל הרופא, משיכה ללא סיכויי מימוש, וכתחליף היא חיה באמצעות הקשר שבין אֵלה וג'ון. תחילה היא רק מסייעת בקריאת מכתביו של ג'ון ובכתיבת תשובות, מכיוון שאֵלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל כמיהתה שלה לאהבה ולחופש תתפתח לאובססיה שרק תחכה למשבר כדי להביא לקריסתה.

מכיוון שעל הכריכה הוכתר הספר כ"קן הקוקיה" הבריטי, ציפיתי כל הזמן לרע מכל. לא אחשוף כאן אם הציפיה התממשה, אומר רק שאנה הופ הצליחה להפתיע אותי בבחירת גורלם של גיבוריה.

"הנשף" הוא סיפור מרגש על אהבה ועל שאיפה לחופש, וגם על שכרון הכוח, ועל הגבול הדק שבין טירוף לשפיות. סגנונה של הופ מתון אך חודר עמוק, משלב היטב בדיה עם עובדות היסטוריות, עושה שימוש מושכל בנוף ובמזג-האויר, ולמרות העומס הנפשי שהוא כופה על הקוראים הוא קריא וזורם. בהחלט מומלץ.

The Ballroom – Anna Hope

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק