אם טובה דיה / בב תומס

אם טובה דיה

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

ארצנו הירוקה והנעימה

בילאל הוא גבר אנגלי צעיר, בן יחיד לאם שהיגרה מפקיסטן והשתקעה בברמינגהם, שם גידלה אותו לבדה לאחר שבעלה נטש אותה. בבגרותו נישא למרים, אף היא אשה שננטשה, והוא מגדל יחד איתה את בנה מנישואיה הראשונים לגבר שחשק בה רק בזכות הדרכון שקיבל עם נישואיהם. בני הזוג בחרו להתרחק מן העיר, ובנו את ביתם בכפר מנומנם, אחרית בבל שמו. למרות היותם המוסלמים היחידים במקום, הם השתלבו יפה, בילאל פתח משרד לראית חשבון, בו הוא מעסיק עובדים מתושבי הכפר, מרים כותבת טור למקומון, ולשלושתם חברים קרובים בכפר. אמו של בילאל, אשה שדתה חשובה לה, מטילה עליו, כשהיא על ערש דווי, שתי מטלות – לדאוג לאחותה ולהקים בכפר מסגד.

כחצי שנה לאחר מכן הוא מוצא עצמו נענה לשתי המטלות. הדודה נזקקת לסיוע, ובילאל אוסף אותה אל ביתו. חוסר המנוחה שפקד אותו מאז מות אמו, מחשבותיו המבולבלות על משמעות החיים והמוות, כמו גם יחסיו הלא יציבים עם מרים, דוחפים אותו להציע בישיבת תושבי הכפר להקים במקום מסגד. עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים את הבקשה הזו, היא נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי, כך חשב לעצמו בנסיון להתנער מן המחויבות. אבל משעה שהעלה את ההצעה בפומבי, דבק בה. התגובות השליליות ברובן לא ריפו את ידיו. נהפוך הוא, הן חיזקו את דבקותו במטרה. קשיי מימון וקשיים במציאת מקום מתאים, היו מן הסתם גורמים לו לחוש שעשה די והוא רשאי להרים ידיים, אבל ההתנגדות הזינה את נחישותו.

אחרית בבל, המצטייר תחילה כמקום מושלם, ארץ ירוקה ונעימה, מתגלה בהדרגה, ללא קשר לסוגית המסגד, כמקום ככל המקומות, עם סכסוכי שכנים לצד ארועים חברתיים משותפים, עם בעיות פשיעה וסמים, בעיקר של כמה מן הצעירים, ועם טרגדיות שפוקדות כמה מן התושבים. תיאור החיים במקום, בעיקר היחסים בין תושביו, הוא בעיני אחת החוזקות של הספר. פחות התרשמתי מן הטיפול הספרותי בנושא המסגד. הסופרת נדחקת אל הזוית הגזענית, לפיה המוסלמים באנגליה נתפסים כנטע זר, אבל לא השתכנעתי שזה אכן המקרה כאן. מדובר בחברה קטנה, שמרנית וסגורה, מגובשת יחסית, נטועה עמוק בהרגליה, מתנגדת אינסטינקטיבית לשינויים. האם התגובה היתה שונה אילו השינוי המוצע היה אחר? אולי עוצמת ההתנגדות היתה נמוכה יותר – מסגד בכל זאת בולט בשטח ואף קולני, ואין להכחיש שלאיסלם בימינו נלווית תדמית מסוימת – אבל הוא לא היה מתקבל בחיוב (כפי שאף מודגם בהמשך העלילה).

עוד ייאמר לטובתו של הספר שדמויותיו אינן חד-מימדיות, ורובן רב-גוניות ומתפתחות. בילאל הוא דוגמא בולטת לכך: הן ביחסיו עם אשתו, והן בדבקותו ברעיון המסגד, הוא אינו מתואר כמי שנאחז בעמדה אחת מבלי להרפות. הוא אדם חושב ורגיש, מתלבט בשאלות קיומיות, לעתים חלש וכנוע ולעתים חדור מטרה, פתוח לבדוק את אמונותיו ולשנות אותן אם אינן עומדות במבחן המציאות. מצד שני ייאמר לחובתו של הספר שהוא אינו מעמיק דיו, והבחירה של הסופרת בכתיבה קלילה יחסית אינה משרתת היטב את רעיונותיו. מצד שלישי, אחרי שההיבטים הקלילים של הספר שוקעים, נותרים רעיונות ראויים מאוד לבחינה, והספר מספק טריגר למחשבה על נושאים עכשוויים חוצי גבולות.

הקריאה בספר נעימה ושוטפת, מחויכת לעתים, קצת קורצת, כך נראה לי, לאפשרות להפוך לתסריט, ולכן מעמידה דמויות מובחנות ומאופיינות היטב. בזכות הנושאים שעולים ממנו הוא מסוג הספרים שנשארים, ולכן מומלץ בהחלט.

את העטיפה הירוקה (למחצה) והנעימה עיצבה בחן חן יאקה-שומרון.

 

This Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

תמיר // הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון