מכשפות מאז ולעולם / אליקס א. הארו

היה היו שלוש אחיות: ביאַטְרִיס בֶּלָדוֹנָה, אגנס אַמַרַאנְת וגֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר. אמן נפטרה כשהצעירה בבנות נולדה, והן נותרו נתונות לשרירות לבו של אביהן. הקִרבה ביניהן תמיד הטרידה אותו. כשהיו קטנות ניסה תמיד להסית אותן זו נגד זו, הִפלה את הקטנה לטובה, האשים אחת מהן בחטאי אחיותיה, מצא את הסדקים ביניהן והרחיב אותם. הן אינן מספרות במפורש מה בדיוק עולל להן, אבל זכרון מרתפים חשוכים ובדידות ופחד רודף אותן. האחיות ניסו להאחז זו בזו, באהבה ההדדית, להתנחם בנוכחותה הנבונה והחמה של סבתן. אבל אביהן היה קללה. הוא השאיר אותן מצולקות ומפורדות, שבורות ללא תקנה. בזו אחר זו עזבו שתי הגדולות את הבית, אחוזות טינה זו לזו, ומיוסרות בשל הפקרת אחותן. כשכשל כוח הסבל של הצעירה, וכשנותרה לבדה מנושלת ונרדפת, עזבה גם היא את נחלת המשפחה ועברה לניו-סיילם, העיר שהוקמה לא הרחק מחורבותיה של סיילם, עיר המכשפות שנשרפו. אחוות האחיות שהושחתה בידי האב תשוב ותשוקם לאחר מבחנים קשים.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כמסה על כוחו של הקשר האחאי, על התקווה לצמוח מתוך ילדות נוראה באמצעות חברות אמת, על היכולת לצאת מתוך האני היחיד ולהיות חלק מאחווה מחזקת.

היה היו נשים מושתקות. מקומן היה בבית, עזר כנגדו לגברים. השתתפות בחיים הציבוריים לא באה בחשבון, שכר הוגן היה מונח בלתי מוכר, הטרדה מינית היתה נורמה. והיה היו גם נשים שחורות שאולצו, אפילו על ידי נשים אחרות, להשאר בצללים. ואז החלה התארגנות, והופיעו הסופרג'יסטיות, ונשים השמיעו קול ברמה ודרשו זכויות שוות. נדמה שהמאבק נדון לכשלון: הציבור האמריקני עדיין חושב שנשים הן עקרות בית במקרה הטוב ומכשפות במקרה הרע. אפשר לאהוב אותנו או לשרוף אותנו, אבל לא להפקיד בידינו כוח. בניו-סיילם עדיין מרחף ריח המדורות מן החורבות העתיקות, וזכר המכשפות עדיין מהלך אימים. וכך השלטונות המאוישים בגברים כורכים יחדיו בעטיפת הכישוף כל פעילות נשית, כולל מכשפות עשבים, מכשפות רחוב, מגידות עתידות, מי שמבצעות הפלות, מיילדות, סופרג'יסטיות, זונות, רדיקליות או נשים בלתי טבעיות אחרות, ומבקשים להכחיד את המאבק באיבו.

זוהי, אם כך, עוד דרך לקרוא את הספר, כמניפסט על שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים, כקריאה לאחדות נשית כדרך להגיע להישגים. כולן בשביל כולן: בשביל ילדות שמושלכות למרתף ובשביל נשים מבוגרות שנשלחות למוסדות שיקומיים, בשביל אמהות שלא היו צריכות למות ובשביל מכשפות שלא היו צריכות להישרף על המוקד. בשביל כל הנשים שנענשו רק כי רצו את מה שלא יכלו לקבל. וגם כהפצרה לא להאחז באמונה בגורל כתירוץ לאפס מעשה: הגורל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי שיוכלו להאמין שיש סיבה לדברים שקורים, שכל העולם הנורא הזה מתואם כמו מכונה מושלמת, שהדם זורם בה במקום שמן והעצמות מחליפות את המתכת. שכל ילדה שנעולה במרתף או נערה שכבולה לנול שלה נמצאת במקומה הנכון והראוי.

ואפשר לקרוא אותו גם כספר פנטסיה, סיפור על כוחו של הקסם המועבר מדור לדור, על מכשפות שמשמרות ידע וכוח למרות רדיפות אלימות, שמנחילות מאם לבת את האמת, שנכתבה ונכרכה, ונשמרה מפני נזקי הזמן והזדון. סיפור שנשען על אגדות עם ועל שירי ילדים, שבו מגדל אפל מופיע ונעלם, ושורות ילדותיות מחוללות פלאים, ומשהו מן המתות נותר בחיים, והשילוש רב הכוח של זקנה ואֵם ובתולה שב ומופיע במלוא עוצמתו.

אבל הדרך הטובה ביותר לקרוא אותו היא, כמובן, כשילוב של כל הדרכים. כי המכשפות שבשם הספר ובעלילה אינן היצורים האפלים וחורשי הרעה, והכישוף אינו רק מרקחת של עלים ושל עשבים, ולא נדרש להאמין בעל-טבעי כדי לחוש את לבו של הספר. מכשפה היא רק אישה שזקוקה ליותר ממה שיש לה, והכישוף הוא כל הדרכים והמילים שנשים מצאו כדי להשליט את רצונן על העולם. האמונה ביכולת לחולל שינוי מאפשרת לרצון למצוא את המלים ואת הדרך.

כוחו של "מכשפות מאז ומעולם" הוא בלהט הרצון ובדמויות החדות, האנושיות והנוגעות אל הלב. עולמה של אליקס א. הארו הוא עולם של נשים, והיא מעניקה להן כוח בדיעבד כשהיא מציבה נשים במקומות בהם ניצבו בעיקר גברים, כמו בנוף הספרותי בו משובצות האחיות גרים ומיס קונן דויל. הספר, שעלילתו מתרחשת בין יום השוויון האביבי של 1893 לזה של 1894, נשען על מובאות רבות, שכמה מהן שונו לצורך העלילה, מן התרבות ומן ההיסטוריה, את חלקן זיהיתי – כמו הנצחתה של טיטובה במסדר הנשים השחורות – וחלקן מן הסתם חמקו ממני. למרות שפע ההיבטים הפנטסטיים, ולמרות שלטעמי אפשר היה לקצץ קטעים בערך ממחציתו והוא היה יוצא נשכר מכך, נסחפתי עם הסיפור, נקשרתי אל האחיות ואל בנות בריתן, והערכתי את האמפתיה שמצאה דווקא הסוררת שבאחיות כלפי האויב שבא להשמידן.

לי עברון תרגמה בלשון נאה, כפי שניתן להתרשם מן הציטוטים שבפסקאות הקודמות, חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית יפה למראה, והספר מומלץ.

The Once and Future Witches – Alix E. Harrow

תמיר//הוצאה לאור

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: לי עברון

ולנטיין / אליזבת וטמור

ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.

אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.

דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.

אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.

הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.

קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.

"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.

Valentine – Elizabeth Wetmore

תמיר // הוצאה לאור

2021 (2020) תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אם טובה דיה / בב תומס

אם טובה דיה

"אם טובה דיה" הוא מונח שטבע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי, כחלק מתפיסת התפתחות התינוק, השמה דגש על הקשר שלו עם האם ועם הסביבה שהיא יוצרת. על פי תפיסה זו, האם הטובה דיה מתאימה עצמה תחילה לצרכי תינוקה, והתאמה זו מתמעטת בהדרגה תוך היא מאפשרת לתינוק לפתח עצמאות. אם שאינה טובה דיה, על פי ויניקוט, עשויה לא להיענות לצרכי הילד, או להפך, להתערב התערבות יתר המכלה את תחושת העצמיות שלו. רות, מנהלת היחידה לנפגעי טראומה, המספרת את עלילת הספר, דוגלת ביישום התפיסה הזו הן בחייה המקצועיים כמטפלת טובה דיה, והן בחייה הפרטיים כאם. כשהיא מניחה למקצועי ולאישי לפרוץ את הגבול ביניהן, מתערערת יכולתה כמטפלת, ועולים בה ספקות לגבי יכולותיה כהורה.

סטפני, מתמחה ביחידה, שהתנסתה קודם לכן בשיטות טיפול אחרות, ספקנית לגבי שיטתו של ויניקוט: "אני רואה את זה בכל מקום, כמעט בכל כתבה בעיתון שאני קוראת, הורה טוב דיו… מורה טוב דיו… בן זוג טוב דיו. נשמע כמו דרך להתחמק מאחריות אם פישלת. תירוץ לבינוניות". זו היתה גם התגובה האינסטינקטיבית שלי לשמו של הספר. בב תומס, מפיה של רות, מפרקת את ההסתיגויות.

במישור המקצועי, רות נקראת לסייע לצוות מטפלים במרפאה אחרת, לאחר שמנהלת הצוות נרצחה על ידי מטופל. בניגוד להנחיות, אפשרה הנרצחת למטופל להכנס למרפאה אחרי שעות העבודה, בזמן שהיתה שם לבדה. לבה היה רחב ורחום, אף פעם לא אמרה למטופל לא, גם כשכרעה תחת העומס. "מנהלת צוות טובה דיה", סבורה רות, "תבין את חשיבותן של מגבלות […] תדע שמוכנות אינסופית לומר "כן" איננה מועילה […], בלתי ניתנת לישום במערכת שגם כך מנצלת עד תום את משאביה הדלים".

במישור הפרטי של חייה רות מתמודדת עם כאב היעלמותו של בנה בן העשרים. מתוך הכאב היא בוחנת את התנהלותה כאם, ובמבט לאחור, בחוכמה שלאחר מעשה, היא מזהה שאולי לא היתה "אם טובה דיה" לילדיה. התאומים קרולין וטום התבדלו באופיים כבר מקטנות. קרולין היתה מעשית, עצמאית, חשה בטוב בחברת אנשים. טום היה מסוגר, חרדתי, פורח כשהוא לבדו ואבוד כשהוא בחברה. כשרות מתחילה להרהר ביחסיה עם ילדיה, היא אומרת, "לא משנה מה קרולין תאמר היום, ואין ספק שיהיה לה הרבה מה לומר בנושא, לא העדפתי את טום על פניה. פשוט ראיתי שהיו להם צרכים שונים ושהוא זקוק לי יותר, ובצורה שונה מאוד". אבל בהמשך, ככל שהיא מתעמקת יותר, היא נאצלת להודות שכנראה התערבה התערבות יתר בחייו של טום – ואי אפשר באמת להאשים אותה לנוכח מה שנראה כהיזדקקות מצדו – וקרולין, שתמיד נראה שהיא מסתדרת, קבלה פחות תשומת לב. אין להסיק מכך שרות היתה אם רעה או כושלת. המסקנה היחידה, אולי מכבידה אך מציאותית, היא שהאחריות ההורית מורכבת עד אימה, וניתן רק לנסות למזער טעויות בדרך אל היעד של "אם טובה דיה".

עלילת הספר עוקבת במקביל אחר יחסיה של רות עם טום ויחסיה עם דן, מטופל חדש ביחידה, הדומה פיזית לבן שנעלם. הדמיון הזה, כמו גם אישיותו הדומיננטית, שהופכת מאיימת, של המטופל, פוגמים בהתנהלותה המקצועית. היא הופכת מעורבת רגשית, חורגת מכללים נוקשים, מעגלת פינות, וטיפול שהיה אמור להסתיים אחרי שישה מפגשים מסתיים באסון, כפי שהיא מספרת כבר בפתיחה. מכיוון שברור שהסיום יהיה אלים, הספר נקרא תחת צלו הברור של האסון הממשמש ובא, והפחד שאוחז ברות אוחז גם בקורא.

הקשר אם-ילד שזור בספר בוריאציות רבות. לצד רות-טום ורות-קרולין, הספר מציג את יחסיו המעוותים של דן עם אמו, את יסוריה של היילי, מטופלת אחרת, בשל נסיבות מותה של אמה, ואת ג'ולי, ידידה-מכרה של טום, ובנה הפעוט. האבות נוכחים אף הם בעלילה, אך הם מעט מטושטשים ברקע.

"אם טובה דיה" מסופר בפירוט ובאכפתיות, מתוך היכרות עמוקה עם הנושא (בב תומס היא פסיכולוגית קלינית ויועצת בשרותי בריאות הנפש). הפירוט של עבודת הטיפול וההרהורים על אחריותה של רות כהורה מרתקים, והשילוב בין שני חלקי חייה – כשהם מופרדים וכשהם מתערבבים – משכנע ומעשיר. ניכר כי נעה שביט תרגמה ברגישות, ושפתה מענגת. חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית נאה והולמת.

משום הכתיבה הטובה, וגם משום שהספר מותיר את הקוראים עם נושאים מהותיים למחשבה, הוא מומלץ בחום.

A Good Enough Mother – Bev Thomas

תמיר//הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

ארצנו הירוקה והנעימה

בילאל הוא גבר אנגלי צעיר, בן יחיד לאם שהיגרה מפקיסטן והשתקעה בברמינגהם, שם גידלה אותו לבדה לאחר שבעלה נטש אותה. בבגרותו נישא למרים, אף היא אשה שננטשה, והוא מגדל יחד איתה את בנה מנישואיה הראשונים לגבר שחשק בה רק בזכות הדרכון שקיבל עם נישואיהם. בני הזוג בחרו להתרחק מן העיר, ובנו את ביתם בכפר מנומנם, אחרית בבל שמו. למרות היותם המוסלמים היחידים במקום, הם השתלבו יפה, בילאל פתח משרד לראית חשבון, בו הוא מעסיק עובדים מתושבי הכפר, מרים כותבת טור למקומון, ולשלושתם חברים קרובים בכפר. אמו של בילאל, אשה שדתה חשובה לה, מטילה עליו, כשהיא על ערש דווי, שתי מטלות – לדאוג לאחותה ולהקים בכפר מסגד.

כחצי שנה לאחר מכן הוא מוצא עצמו נענה לשתי המטלות. הדודה נזקקת לסיוע, ובילאל אוסף אותה אל ביתו. חוסר המנוחה שפקד אותו מאז מות אמו, מחשבותיו המבולבלות על משמעות החיים והמוות, כמו גם יחסיו הלא יציבים עם מרים, דוחפים אותו להציע בישיבת תושבי הכפר להקים במקום מסגד. עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים את הבקשה הזו, היא נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי, כך חשב לעצמו בנסיון להתנער מן המחויבות. אבל משעה שהעלה את ההצעה בפומבי, דבק בה. התגובות השליליות ברובן לא ריפו את ידיו. נהפוך הוא, הן חיזקו את דבקותו במטרה. קשיי מימון וקשיים במציאת מקום מתאים, היו מן הסתם גורמים לו לחוש שעשה די והוא רשאי להרים ידיים, אבל ההתנגדות הזינה את נחישותו.

אחרית בבל, המצטייר תחילה כמקום מושלם, ארץ ירוקה ונעימה, מתגלה בהדרגה, ללא קשר לסוגית המסגד, כמקום ככל המקומות, עם סכסוכי שכנים לצד ארועים חברתיים משותפים, עם בעיות פשיעה וסמים, בעיקר של כמה מן הצעירים, ועם טרגדיות שפוקדות כמה מן התושבים. תיאור החיים במקום, בעיקר היחסים בין תושביו, הוא בעיני אחת החוזקות של הספר. פחות התרשמתי מן הטיפול הספרותי בנושא המסגד. הסופרת נדחקת אל הזוית הגזענית, לפיה המוסלמים באנגליה נתפסים כנטע זר, אבל לא השתכנעתי שזה אכן המקרה כאן. מדובר בחברה קטנה, שמרנית וסגורה, מגובשת יחסית, נטועה עמוק בהרגליה, מתנגדת אינסטינקטיבית לשינויים. האם התגובה היתה שונה אילו השינוי המוצע היה אחר? אולי עוצמת ההתנגדות היתה נמוכה יותר – מסגד בכל זאת בולט בשטח ואף קולני, ואין להכחיש שלאיסלם בימינו נלווית תדמית מסוימת – אבל הוא לא היה מתקבל בחיוב (כפי שאף מודגם בהמשך העלילה).

עוד ייאמר לטובתו של הספר שדמויותיו אינן חד-מימדיות, ורובן רב-גוניות ומתפתחות. בילאל הוא דוגמא בולטת לכך: הן ביחסיו עם אשתו, והן בדבקותו ברעיון המסגד, הוא אינו מתואר כמי שנאחז בעמדה אחת מבלי להרפות. הוא אדם חושב ורגיש, מתלבט בשאלות קיומיות, לעתים חלש וכנוע ולעתים חדור מטרה, פתוח לבדוק את אמונותיו ולשנות אותן אם אינן עומדות במבחן המציאות. מצד שני ייאמר לחובתו של הספר שהוא אינו מעמיק דיו, והבחירה של הסופרת בכתיבה קלילה יחסית אינה משרתת היטב את רעיונותיו. מצד שלישי, אחרי שההיבטים הקלילים של הספר שוקעים, נותרים רעיונות ראויים מאוד לבחינה, והספר מספק טריגר למחשבה על נושאים עכשוויים חוצי גבולות.

הקריאה בספר נעימה ושוטפת, מחויכת לעתים, קצת קורצת, כך נראה לי, לאפשרות להפוך לתסריט, ולכן מעמידה דמויות מובחנות ומאופיינות היטב. בזכות הנושאים שעולים ממנו הוא מסוג הספרים שנשארים, ולכן מומלץ בהחלט.

את העטיפה הירוקה (למחצה) והנעימה עיצבה בחן חן יאקה-שומרון.

 

This Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

תמיר // הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון