הילדה מגוטליב 17 / מרים רום

42500000814b

מרים, שנולדה בצ'כוסלובקיה מספר חודשים אחרי מלחמת העולם השניה, גדלה בתל-אביב של שנות החמישים. בשל חינוכה המוקפד היא מעט יוצאת דופן בסביבתה, לבושה בהידור ומנומסת, אבל היא חברותית ומשתלבת בקלות. עד גיל שמונה היא בת יחידה לאמה לונקה, אשה הנתונה למצבי רוח ונוטה לעצב, ולאביה טוניו. הימים ימי הצנע, אך חייה של מרים מתנהלים בשגרה וללא טלטלות מרובות, וכשהיא מספרת כעת על ילדותה היא אינה מתעכבת על הקשיים.

עוד בטרם מלאו לה עשר שנים, משפט שמפטירה לידה שכנה, שאינה מודעת לכך שהילדה מבינה פולנית, מטלטל אותה. בעודה יושבת על ספסל ברחוב, משגיחה על אחותה התינוקת, מתעכבות לידן שתי נשים, מתבוננות בשתי האחיות, ואחת מהן אומרת לחברתה: "נו, רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא!". הדיסטנס שבין הורים לילדיהם, העצב הנסוך על האם, והחשש לפגוע באב, גורמים לילדה לנצור את המידע החדש בלבה. היא מנסה להזכר מתי הצטרף טוניו למשפחה, ונוברת אחר עדויות חבויות כדי לחשוף את זהותו של אביה הביולוגי.

משפטו של אייכמן, שבעקבותיו הפכו זכרונות השואה מנושא שאין לדבר עליו לנושא לגיטימי, שחררה משהו גם במשפחתה של מרים. אמה הסכימה לספר לה את קורותיה, ובהדרגה יכלה מרים להעלות גם את נושא האב הנעדר.

"הילדה מגוטליב 17" יכול לתפוס מקום של כבוד בין ספרי השואה לנוער. מרים רום משלבת היטב בין סיפור המלחמה לסיפור הילדות וההתבגרות בתל אביב של אותם ימים. במעברים חדים, אך טבעיים, היא עוברת משיחת נפש קשה עם אמה לאושר שביציאה לסרט עם חבר, מחיטוט בניירותיו של טוניו ליחסים בינה ובין חברותיה. אם בתחילה תהיתי על התיאורים הוורודים של ילדותה, ועל הקלות בה היא פוטרת את הקשיים, בהמשך, כשהחלה בחקירותיה מצאתי כי המינון של שגרת ההווה וכובדו של העבר מדויק, ומניח את הדגשים של הסיפור במקומות הראויים. למרות שבעיני הספר מיועד לנוער – וזו, כמובן, אינה אמירה לגנאי – התרגשתי ממנו.

הספר מעוטר באיורים פשוטים אך מלבבים מאת ורדה שינבאום. גם כשמרים מספרת על תמונתו של אביה שנמצאה ביד ושם, היא אינה מציגה את התמונה עצמה אלא את האיור שנעשה על פיה. זוהי בחירה נכונה בעיני, שכן היא משמרת את הפן הסיפורי של הספר. כמו מרים, גם אני אוהבת לעקוב אחר סיפורים מבוססי מציאות במפות, וכיום עומדים לרשותי גם מקורות אחרים, שלא עמדו לרשותה כנערה. כך עקבתי אחרי משפחתה בין פולין להונגריה ולצ'כוסלובקיה, למדתי על גטו בוחנייה, ואיתרתי את התמונה שאוירה בספר.

"הילדה מרחוב גוטליב" כתוב בכשרון, מעניין ומרגש, ובהחלט מומלץ.

טפר הוצאה לאור

2020

הילדה מגוטליב 17 - תמונה

משה גריובר, שוטר יהודי בגטו בוחנייה

זבוב על הפסנתר / אבי גרפינקל

688597

עידו רוזן הוא פסנתרן. כשהיה ילד התגלה כשרונו המוסיקלי, אך הוא מודה ביושר כי יותר משקסמה לו המוסיקה קסמה לו תהילתם של הפסנתרנים הדגולים. כעת, כשהוא כמעט נושק לגיל שלושים, הוא עדיין מחפש את ההזדמנות לפרוץ אל התודעה, לזכות בכבוד ובהערכה, וגם בתגמולים הנלווים אליהם. הספר נפתח ביום בו מתקיים שלב חצי הגמר בתחרות האביב, שהיא מבחינתו של עידו, המשתתף המבוגר ביותר, נקודת מפנה: או שיזכה וידבק בקריירה של פסנתרן, או שיפסיד, ימסור את פסנתרו למכוון הפסנתרים, שלו הוא חייב כסף, ויחפש עיסוק אחר.

יומו של עידו נפתח בשעתיים של נגינה, ללא פשרות. הדבקות בלוח הזמנים הזה פוגמת ביחסיו עם בת זוגו, וכשהוא מאבד אותה הוא נותר למעשה לגמרי לבדו. הוריו מתגוררים בקיבוץ מרוחק, וסבורים שעליו למצוא לעצמו עיסוק מכניס. יש לו רק חבר אחד, דלפון כמוהו. עידו מתעקש על מגורים במה שהוא מכנה "תל אביב האמיתית", למרות שכר הדירה המאמיר. אין לו גרוש על הנשמה, בעל הדירה מאיים לפנות אותו, ונדמה שביש המזל מתעקש לדבוק בו. פרנסתו היחידה היא מעבודתו בקייטרינג, עבודה בלתי סדירה, שבה, בניגוד להתנהלותו הרגילה, הוא ממוקד ונחשב למי שניתן לסמוך עליו.

אבי גרפינקל לוקח את הקורא לסיור בתוך נפשו של עידו, שהוא מעין אנטי-גיבור, טיפוס די מעצבן בנזקקות שלו, כזה שמתחשק לטלטל ולשלוח אחר כבוד למצוא עבודה, לאו דווקא על חשבון הנגינה. אפשר גם וגם, במקום לרבוץ בדירה מטונפת ולחלום על העתיד. יחד עם זאת, הדבקות שלו במוסיקה מעוררת חיבה והשתאות, ובמקביל לדחף לשגר אותו בבעיטה למסלול שונה מתקיים לו גם הדחף לאלץ את שופטי התחרות להעניק לו את הניצחון, ולשגר אותו על שטיח אדום אל התהילה.

הסיפור מסופר רובו ככולו מנקודת מבטו של עידו, למעט הפסקאות בהן מסתגרים השופטים, דנים בנגינתם של המתחרים ובוחרים את הזוכה. איך אפשר לכמת איכות של נגינה? כשאי אפשר, קובעים הטעם האישי, נטית הלב של השופטים, ומאזן הכוחות ביניהם.

בכוחו של הסופר הכל-יכול לשים לאל את כל תקוותיו של עידו. בכוחו גם להעניק לו את הנצחון. אבי גרפינקל בחר בדרך שלישית. אפשר להתייחס לבחירה שלו כאל טריק ספרותי, או כאל פתרון קל, אבל נראה לי שביקש לומר שבעצם, כשמדובר בעידו, זה לא באמת משנה. בדומה לגיבורו של "אישוליים", שחשב שחייו ישתנו אם יסע למקום חדש, אבל בעצם לקח אתו לשם את אישיותו הבלתי משתנה, גם עידו יישאר אותו אדם, בלתי מרוצה ובלתי מסופק, ללא קשר לתוצאות התחרות.

במאמר מוסגר אציין שעידו מתגורר ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, בגלל מחסור במזומנים הוא הולך הרבה ברגל, ונהניתי לשוטט אתו במחוזות ילדותי.

"זבוב על הפסנתר" הוא ספר קומי-למחצה-טרגי-למחצה על תלישותו של אדם שעדיין לא התבגר, מתוך חוסר יכולת או מתוך בחירה בלתי מודעת. עידו, כאמור, עיצבן אותי, אך הוא מתואר באמינות, והספר קריא, מדויק ומומלץ.

כרמל

2009

יומנים מאתמול / שבתי טבת

יומנים מאתמול

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)

יומנים מאתמול (ישן)