הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט / ירמי פינקוס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a7d791d7a8d798_d794d794d799d7a1d798d795d7a8d799_d7a9d79c_d7a4d7a8d795d7a4d7a1d795d7a8_d7a4d791d7a8d799d7a7d7a0d7982

בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה, שוכב פרופסור מרקוס פבריקנט בן התשעים על ערש דווי. גיסתו מקווה שיוריש את כל רכושו לבנה המועדף, אך במפתיע בוחר הפרופסור כיורשו בהרמן, הבן הצעיר, הנחשב מוצלח פחות. יחד עם הנכסים, הגלויים והנסתרים, מקבל הרמן לידיו גם את ניהול הקברט המיתולוגי שייסד וניהל דודו.

בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה נחלץ פבריקנט להצלתן של שבע ילדות יהודיות יתומות. הוא אסף אותן בבתי יתומים, או שחילץ אותן ממשפחה מתעללת, שיכן אותן בבית אחד, וטיפח את כשרונותיהן עד שהחליט להעלותן על הבמה. הקברט שהקים הציג תמונות היסטוריות – הכתרת נפוליאון, גילוי אמריקה, גילוי הרדיום ואחרות – לצד הופעות מוזיקליות. מימי, אחת הילדות, שגילתה כשרון לניהול עסק, פרשה ממשחק ושימשה כיד ימינו. יתומה נוצריה אילמת, שאף היא זכתה לחסותו, שימשה כמשרתת. הקברט, שנדד בין ערי בוקובינה, ואף הרחיק מעבר לגבול, זכה להצלחה רבה. השחקניות, שמגיל צעיר חיו חיי שיתוף כמשפחה אחת, לא הקימו משפחות משל עצמן, ונאחזו זו בזו גם בהתבגרותן. ב-1937, השנה בה נטל הרמן את הניהול, הן מתגוררות בדירה שרשם פבריקנט על שם מימי, שתים-שתים בחדר, ועדיין, למרות גילן המתקדם, ממשיכות להופיע.

ירמי פינקוס מתאר בשפה מתובלת ביידיש את החיים בקברט, את היחסים בין הנשים, ואת האינטריגות הנרקמות סביבן בשל בחירתו הלא צפויה של פבריקנט. כמו בכל חבורה ובכל משפחה, הקשרים הפנימיים מוּנָעים מאישיותם המשתנה של החברים בקברט ושל הנספחים להם. נמצא כאן את הכוכבת המפונקת צמודה לחברתה הכנועה, את התמה שנותרה ילדותית, את זו שהוריה נעלמו והיא אינה חדלה לחכות שיחזרו, את המלנכולית ואת האופטימית. בין הנשים שוררים יחסי רעות לצד חיכוכים הנובעים מאגו. בעיות עסקיות וביורוקרטיות צצות חדשות לבקרים, והדרדרות רפואית היא בלתי נמנעת, אבל כי שאומרת אחת מהן, "אנחנו כבר לא צעירות, והאמנות שלנו היא הדבר היחיד שיש לנו". השנה היא, כאמור, 1937, וברוחו של היטלר מוטלות עליהן ועל קהלן מגבלות, אבל הן מסתגלות.

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הוא סיפור משעשע ונוגע ללב, שיכול להקרא כסיפורן הפרטי המהנה והמרגש של חברותיו. אבל הספר הוא בו זמנית מחווה מרשימה לעולם התיאטרון היידי ולתרבות היהודית של בוקובינה ושל מזרח אירופה בשנים שלפני המלחמה שניפצה הכל. נפגוש בתוך העלילה את אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היידי, ששמו כנראה אינו מוכר לקהל שמחוץ לחוגי התיאטרון, אך "שני קונילמל" שלו מוכר היטב. הקברט, בניצוחו של הרמן, עושה הסבה חלקית מן התמונות ההיסטורית למופע מוסיקלי משירי איציק מאנגר, יליד צ'רנוביץ. בקולנוע מופיעה מולי פיקון, שחקנית יידיש אמריקאית, שהוריה היגרו ממזרח אירופה, ובאולמות מקומיים נהנות חברות הקברט מהופעה של להקת "ליליפוט", המורכבת מבני משפחת אוביץ קטני הקומה. הספר אף מציב יד זכרון לקהילות היהודיות בערים בהן מבקר הקברט, ביניהן קולומיאה ויידינץ. הספר נקרא בחיוך ובהנאה מרובה, אם כי אי אפשר שלא להרהר כל העת באשר לגורל הצפוי לדמויות הססגוניות המופיעות בו.

ירמי פינקוס מיטיב לתאר את הדמויות השונות, את אופיין ואת סגנונן, מדייק בגינוני התקופה, ומציג חברה תוססת ומלאת חיים. איוריו, המלווים את העלילה, תורמים אף הם לאופיו המלבב של הספר.

ספר מענג ומומלץ.

עם עובד

2008

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d79cd799d79cd794_d7a0d79cd79a_d7a1d797d795d7a8_d7a1d797d795d7a82

נלסון, צעיר דרום-אמריקאי כבן עשרים ושלוש, ניגש לאודישנים לתפקיד במחזה "הנשיא האדיוט", שמעלה להקת דיסיֶמבְּרֶה הנערצת עליו. נלסון היה אמור להגר לארצות הברית בעקבות אחיו הבכור, ולהגשים בכך את תכניותיהם של הוריו, שהתגוררו שם מספר שנים עד שנאלצו לעזוב כשהורעו היחסים בין מולדתם למדינתם החדשה. התכנית השתבשה כשאביו של נלסון נפטר, ונלסון החליט להשאר עם אמו. כעת, לאחר שקיבל את התפקיד הנחשק במחזה, הוא עומד לצאת לסיבוב הופעות, ולראשונה בחייו לעזוב את ביתו לתקופה ממושכת. הוא ישאיר מאחור גם את איקסטה, האשה שהוא אוהב, לגביה הוא מטפח חלומות ותקוות למרות שאינה אוהבת אותו.

הנרי, גבר בגיל העמידה, הוא המייסד של להקת דיסיֶמבְּרֶה והמחזאי שכתב את "הנשיא האדיוט". בשל המחזה נאסר על ידי המשטר הרודני של ארצו, ובילה בכלא שבעה חודשים. לאחר שהשתחרר מהכלא פרש ממשחק והפך מורה לביולוגיה. פָּטָלַרגָה, חבר הלהקה, שכנע אותו להעלות את המחזה מחדש כדי לציין חמש-עשרה שנה ליסוד הלהקה. שלושת הגברים, השחקנים היחידים במחזה, עוזבים את עיר הבירה ויוצאים להופיע בפרובינציות, מקומות אליהם לא ניתן היה להגיע בשנים קודמות בשל מלחמה שניתקה אותם בפועל מן הבירה. על המסע אמר הנרי: "אם טקסט של מחזה בונה עולם, אז סיבוב הופעות הוא מסע אל תוך אותו עולם. למסע הזה התכוננו. זה מה שרציתי. להכנס לעולם של המחזה ולהמלט מהחיים שלי. רציתי לעזוב את העיר ולהכנס ליקום שבו כולנו מישהו אחר". הנרי, הדמות הדומיננטית בין השלושה מתוקף היותו המחזאי והבמאי, וגם מתוקף תפקידו כנשיא במחזה, מורה לשותפיו לשכוח מן המציאות שהשאירו בעיר ולהכנס למציאות של המחזה. בפועל מתברר שרק נלסון נענה להוראה.

הסיפור מסופר מפיו של אדם נוסף, שזהותו והקשר שלו אל הארועים מתברר רק לקראת סיומו של הספר. הוא מתאר את התחקיר שהוא מבצע, ושותל שוב ושוב רמזים לכך שמשהו דרמטי התרחש בחייו של נלסון. מרבית חבריו של נלסון ובני משפחתו שיתפו אותו בזוית הראיה שלהם, "כאילו בכך שחלקו אתי את זכרונותיהם השונים נוכל יחד להצליח לעשות משהו למענו".

בצד החיוב יש לציין את הכתיבה המצוינת של אלקרון. הוא מיטיב לתאר דמויות, נופים והלכי רוח, ויש לו סבלנות להדרש לכל פרטי הפרטים המרכיבים את הסצנות שבספר. מן הצד השני צר לי לומר שהספר משעמם. בעיני הוא סיפור קצר שהתארך הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. הדרמה הולכת לאיבוד בשפע הפרטים הצדדיים, ובסיפור שמתנהל לאט מדי ומנסה לבנות מתח ללא סיבה. הארועים הדרמטיים בסיום אינם מצדיקים בשום צורה תחקיר מדוקדק בכל רגע במסע ובהלכי רוחו של נלסון לכל אורכה של התקופה. כך, לדוגמא, המספר מתעכב עוד ועוד על מצב רוחו של נלסון בעת היציאה לדרך, אבל למצב רוח זה אין שום קשר ישיר למה שמתרחש בהמשך, לא יותר ממצב רוחו בכל נקודת זמן אחרת. לפעמים הוא מרוצה מחיי הנדודים, לפעמים הוא מתייסר בגעגועים, זה לא באמת משנה בסיכומו של דבר. המצב שאליו הוא נקלע ארע לחלוטין ללא קשר אל שביעות רצונו או אל קוצר רוחו – הנרי עשה טעות, ונלסון שילם את המחיר – והחלטתו להחלץ היתה נופלת ללא קשר לגעגועיו. התסבוכות שבאו בעקבות ארועים אלה נבעו משטות של גבר צעיר מאוהב ומגורמים שמחוץ לשליטתו. כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי תמציתי ועוצמתי יותר ביצירה קצרה ומהודקת. בסיכומו של דבר זהו סיפור אישי בלתי משמעותי במיוחד, ואם יש בו אמירה פוליטית היא די בטלה בשישים.

במאזן הכללי ה"איך" הטוב אינו מחפה על ה"מה" הבלתי מספק.

At Night We Walk in Circles – Daniel Alarcón

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

רעידת האדמה של הוגו / איתמר לוי

62512011547b

"רעידת האדמה של הוגו" הוא סיפור בשלוש שכבות. איתמר לוי הסופר מספר על חוויותיו של איתמר לוי המחזאי במהלך חזרות על מחזה שכתב, מחזה שגיבורו הוא הוגו. שלושה דוברים מציגים את הסיפור: הוגו, באמצעות המונולוגים שלו במחזה (שהם בעצם דיאלוגים שהוא מנהל עם דמות שרק ידה נראית על הבמה), איתמר המחזאי, שמתאר את תהליך העבודה על המחזה, וכולל פרקים אוטוביוגרפים מחייו (ומכיוון שאיתמר המחזאי הוא דמות בדויה, גם הפרקים הללו אינם בהכרח אמיתיים), ואיתמר הסופר, שצירף לספר יומן כתיבה, בו שרבט את רעיונותיו במהלך מלאכת היצירה. מבולבלים? גם איתמר המחזאי מתבלבל לא פעם, וחייו שלו מתערבבים עם אלה של הוגו, יציר רוחו:

… ורק אז קלטתי שאני בכלל מערבב בין הדמויות, ומי שנמצא בשדה התעופה בתאילנד הוא הוגו ולא אני.

הוגו הוא קשיש בודד, סוחר בחפצים משומשים, ספק מוזנח ספק עשיר. הוא מגיע לדירתה של רבקה, אלמנה מזדקנת, שם הוא מוצא מכשיר המדמה רעידת אדמה, ומפעיל אותו. כתוצאה מכך הבית מתמוטט, והוגו, שמוצא עצמו לכוד, מנהל דיאלוג עם יד המגיחה מבעד להריסות. סיפורו הוא סיפור של בדידות, של חיפוש נואש אחר חום ואהבה. למרות שסיפורו נקטע לעתים על ידי הוראות בימוי או על ידי הרהוריו של המחזאי, דמותו משכנעת, ולמרות פגמיו האישיים הוא מעורר חמלה והזדהות, עד שלעתים קשה לזכור שהוא הבדוי, והמחזאי (הבדוי) הוא יוצרו (האמיתי לכאורה).

איתמר המחזאי מעורב בעבודה על המחזה לפרטי פרטים, החל בטקסט ובהעמדה על הבמה, וכלה בתאורה ובמוסיקה. סיפורו של המחזאי הוא סיפור של תשוקה לעבודה, של אי האפשרות להפרדה מוחלטת בין היוצר ליצירה. איתמר הבדוי שאל פרטים ביוגרפים רבים מחייו של איתמר לוי האמיתי, בעיקר מהתנסויותיו כשחקן. השמות שהוא מזכיר הם של אנשים אמיתיים – חלקם מוכרים לי, אחרים מן הסתם מוכרים לחובבי תיאטרון. בתחילה הייתי סבורה שהסופר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה בדרך בלתי שגרתית זו, אבל כשהסיפורים הפכו הזויים – כמו החלפת גופות בלוויה – הבנתי שמדובר ביצירה בדויה המשלבת מציאות, לא במציאות כפי שהיתה.

איתמר הסופר מופיע בשליש האחרון של הספר, אחרי שהמסך ירד על התמונה האחרונה בהצגה. הסופר מגיש לקוראים יומן כתיבה, ובו הוא מעלה רעיונות שצצו בראשו במהלך הכתיבה ובמהלך העבודה על המחזה בתיאטרון, לצד הסברים על התפיסות שהנחו אותו בעבודה, כולל הבחנה בין מה שהמציא למה שלקח מחייו שלו:

מה ההבדל בין הקטעים של איתמר המחזאי בתוך הרומן לבין הקטעים של איתמר הסופר ביומן הכתיבה? הראשונים הם קטעי זכרונות בהם אני משתמש כדי להאיר את הסצנות מהמחזה שכתב איתמר המחזאי [דמות פיקטיבית], האחרים הם המקור לרעיונות הכתיבה של איתמר הסופר [אני].

איתמר המחזאי מקדיש את המחזה לסופר יצחק אורן (דמות אמיתית). הנה דברים שאמר עליו בראיון:

"את הספר 'רעידת האדמה של הוגו', הקדשתי לסופר יצחק אורן, שלימד אותי לערבב בין דמיון לביו מציאות. עם אורן לא הספקתי להיפגש בחייו, אלא רק לשלוח לו ספר שלי לפי בקשתו. הייתי בשמחה נפגש איתו לקפה, ומנסה לסחוט ממנו מידע כיצד הוא כותב על דברים דמיוניים לחלוטין, וגורם לנו להאמין שהם באמת התרחשו במציאות. אורן הוא אחד הסופרים הטובים בעברית, לדעתי, והכי פחות מוכר".

בהקשר למשחק בין מציאות לדמיון, איתמר המחזאי שם בפיו של יצחק אורן את המשפט הבא:

אני כמעט בטוח שהמצאת את כל הדברים, אבל אני מאמין בכל לבי שהם באמת התרחשו!

המשפט הזה, שהשלכותיו באות לידי ביטוי בכל מהלכו של הספר, משתלב בהשקפתו של איתמר הסופר אודות כתיבת ספרים:

השאלה "מה זה סופר?" מטרידה אותי במשך שנים רבות. סופר, לדעתי, זה מישהו שיודע לספר סיפור. סיפור, כדי שיהיה טוב, חייב להתרחש באמת. או במציאות, או בדמיונו של הסופר. אם הסיפור בדמיונו של הסופר לא התרחש באמת, אלא הוא רק עובדות או רעיונות שחלפו בראשו ואותם העביר לנייר, הסיפור לעולם לא יוכל להתקיים בדמיונו של הקורא.

אל תניחו לבלבול (לכאורה) להרתיע אתכם מלקרוא את הספר. הסופר מלהטט בכשרון בין קוי העלילה המשתרגים זה בזה, וכל אחת מן הדמויות מובחנת ומאופינת בבירור. נהניתי ואני ממליצה.

כנרת זמורה ביתן

2016

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל