תחילתה של ידידות מופלאה? / דוד ויצטום

תחילתה של ידידות מופלאה

כותרת משנה: הפיוס בין ישראל לגרמניה: 1960-1948

בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית, ובו התחיבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי כספי עבור הנזק והסבל שנגרמו ליהודים. ההסכם הושג כשבע שנים לאחר השואה, בימים בהם גרמניה היתה מוקצה מחמת מיאוס. בדרכון הישראלי הוטבעה חותמת "פרט לגרמניה", אורחים משם לא היו רצויים כאן, ונראה היה כי התהום בין שתי המדינות אינה ניתנת לגישור.

בן-גוריון, שתום שגב התייחס אליו כ"קר, פרגמטי ורב עצמה", ואחרים ראו בו "אדם אחוז להט, יתכן שאפילו להט משיחי", הביט אל העתיד: "זו דעתי האישית, כי טובת מדינת ישראל […] דורשת קיום יחסים תקינים עם גרמניה, באשר יש לנו עסק לא עם עולם של אתמול אלא עם עולם של מחר. לא עם זכרונות העבר אלא עם צרכי העתיד". החל מביקורו הראשון בגרמניה, מספר חודשים אחרי המלחמה, וכלה בפגישתו עם קנצלר גרמניה אדנאואר בניו-יורק ב-1960, לא עסק כלל בפן הרגשי של הקשר בין העמים, אלא בתועלת שתצמח למדינת ישראל מתמיכתה של גרמניה, שהפכה לכוח עולה ומכריע בזירה העולמית. כשישראל ניצבה בפני משבר כלכלי חריף בראשית שנות ה-50, גרמניה המערבית היתה המכשיר שחילץ אותה. וכשישראל ניצבה בפני משבר בטחוני בהמשכו של העשור, תמך ברכישת נשק ממנה, והאמין שגם זמנם של יחסים דיפלומטיים מלאים יגיע (יחסים אלה נחתמו ב-1965 ביוזמה גרמנית, לאחר שגרמניה המזרחית התקרבה אל העולם הערבי).

מול הטקטיקה המחושבת של בן-גוריון ניצבו הרגשות הסוערים של ניצולי השואה ושל הציבור הישראלי בכללו. היטיב לבטא זאת אפרים קישון בקטע סאטירי תחת הכותרת "אין בזה כל הגיון":

  • אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
  • רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
  • גם הם.
  • ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומנות.
  • לא.
  • אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?
  • אני יודע.
  • האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
  • לא אחראי.
  • אתה מודה בכך שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?
  • אני מודה בכך.
  • הידוע לך שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
  • ידוע לי.
  • גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הלאומית.
  • נכון.
  • אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
  • בהחלט זקוקים.
  • כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
  • אי-אפשר.
  • אם כן, הגד לי ע כ ש י ו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
  • אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
  • איפה ההגיון שלך?
  • נשרף באושוויץ.

דוד ויצטום עוקב בספר אחר התפתחות הקשרים בין ישראל לגרמניה המערבית מאז הקמת המדינה ועד לפגישתם של בן-גוריון ואדנאואר. הוא חושף כיצד הוכשרה דעת הקהל לאמץ את ה"סיפור" שבנתה ההנהגה, וכיצד הצליח בן-גוריון להסיט את הדיון שוב ושוב משאלת גרמניה לשאלות ישראליות פנימיות. תפקיד חשוב בתהליך נטלה העתונות באמצעות הכתבים הרבים ששלחה לסקר את גרמניה המתחדשת, וויצטום מתאר בהרחבה את מאמריהם, כמו גם את מאמרי הדעה שראו בארץ, ביניהם הטור השביעי של אלתרמן, שנקט רוב הזמן בעמדה הרגשית, למרות הערצתו לבן-גוריון ולפועלו. הוא מתאר גם את השימוש שנעשה ברדיו, שהפך למכשיר התקשורת המרכזי והמיידי, ועומד על התפקיד המרכזי שנטלו ה"יקים", יוצאי גרמניה, שלמרות השואה נותרו מחוברים בטבורם לתרבות בה צמחו. תשומת לב ניתנת גם להתנהלות הגרמנית, אם כי כמה שאלות נותרו פתוחות, והעיקרית שבהן, בעיני, היא השתלבותם של נאצים בכירים בממשל של אדנאואר, האיש שדבק בנאמנות ובמצפוניות בהסכם השילומים (אבל אם האמריקאים הכשירו את המדענים הגרמנים, ובראשם את פון בראון, מי יבוא בטענות אל אדנאואר? יתכן כי גם שיקוליו שלו היו פרקטיים בלבד).

הספר גדוש ידע. הופתעתי לקרוא על שוליותן של ההפגנות נגד השילומים, למרות שהיו סוערות וגררו אלימות. למדתי על התפיסה הגרמנית המבחינה בין אחריות לאשמה, ועל השימוש התדיר שעשו בגוף שלישי בכל התיחסות אל תקופתו של היטלר – "הפשעים שנעשו בשמו של העם הגרמני". קיבלתי הצצה אל הפוליטיקה של שנות ה-50, אל המאבקים התרבותיים והאידיאולוגיים. התוודעתי שוב אל טיפוח הדור הצעיר על ידי בן-גוריון, ואל הדיפלומטיה עוקפת משרד החוץ שלו.

למרות שפע המידע, הספר כתוב בשטף, בנוי ברצף כרונולוגי ותוכני, ומציג באופן בהיר את תהליך ההתקרבות בין המדינות. הועשרתי מקריאתו, והתפעמתי – שוב – מאישיותו של בן-גוריון ומדבקותו בדרכו, באמונותיו, ובאינטרסים של מדינת ישראל. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על הביוגרפיה שלו פרי עטו של מיכאל בר-זהר.

מרתק ומומלץ.

שוקן

2018