כבוד / אליף שאפאק

977655

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

מודעות פרסומת

ארמונות בחול / כריס בוג'אליאן

d790d7a8d79ed795d7a0d795d7aa-d791d797d795d79c-d79bd7a8d799d7a1-d791d795d792d7b3d790d79cd799d790d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7

הספר עוסק ברצח העם הארמני, שהתחולל בשנים 1915 עד 1918, ומסופר מפיה של דור שלישי לרצח (דמותה, כמו הדמויות האחרות בספר, בדויה). סבה של המספרת, ארמן, היה גבר צעיר באותה תקופה, נשוי ואב לתינוקת. איכשהו חמק מן הטבח שערכו התורכים בקרב הגברים הארמנים, אך אשתו ובתו לא חמקו מגורלן, ונשלחו במסע רגלי מפרך אל מחנה ריכוז מדברי. סבתה של המספרת, אליזבת, היתה צעירה אמריקאית, שהגיעה לחאלב שבסוריה, שם עברו חלק מן המגורשים לפני שהמשיכו אל המדבר, עם אביה ועם משלחת סיוע קטנה, כדי לנסות להקל על סבלם של הארמנים. מעטים שרדו את מסעות המוות, שנערכו בתנאי חום בלתי נסבל, עם מים ומזון במשורה, תוך שמלוויהם התורכים נוקטים "יוזמות אישיות" של מעשי ברבריות, אונס ואלימות. דרכיהם של אליזבת וארמן הצטלבו בחאלב. לנוכח מספרם העצום של המתים, ארמן הניח שנותר לבדו, ובדרך-לא-דרך עבר למצרים להצטרף אל הצבא הבריטי ולהלחם בתורכים. כשאביה של אליזבת ומרבית המשלחת שבו לארצות הברית, אליזבת בחרה להשאר בחאלב בתקווה שארמן ישרוד את הקרבות וישוב אליה.

סבה וסבתה של לורה, הנכדה המספרת, לא הרבו לדבר על מה שעבר עליהם. לורה יוצאת למסע בעקבות תמונת אשה ארמנית מאותם ימים, אשה ששם משפחתה כשם משפחתו של הסב, ומחקרה עוזר לה לחבר רסיסי מידע ששמעה במהלך השנים. היא מוצאת יומן ומכתבים של ארמן ואליזבת, שנמסרו לארכיון ארמני, ומרכיבה בהדרגה את קורותיהם.

התורכים, כידוע, מכחישים את השואה הארמנית. מעניין ללמוד מן הספר כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה הם הכירו בעוולות שגרמו, ומחקו את זכרם של שלושת מובילי הטבח. אחד מן השלושה נרצח על ידי צעיר ארמני, והרוצח לא נענש. שנים אחר-כך המגמה התהפכה, וכיום יש בתורכיה מקומות על שמם של אותם שלושה "גיבורים". הספר אמנם בדוי, אך הסופר נעזר בזכרונותיהם של אנשים שהיו שם, וניתן ללמוד מעט על הלכי הרוח של מדינות זרות מן ההתכתבות בין הקונסול הגרמני לקונסול האמריקאי בחאלב, שמהווה אחד ממקורות המידע שעליהם הסתמך הסופר.

לא נכתבו ספרים רבים על רצח העם הארמני, ולכן זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. נוסף לחשיבותו ההיסטורית, הוא כתוב היטב, ולמרות הארועים המזעזעים המתוארים בו הוא קריא ושוטף. יחד עם זאת, הוא מדגים את הנטיה להפרזה בעלילת משנה, תכונה שמאפיינת לפעמים סיפורים בדויים על רקע היסטורי, ושבגללה אני כמעט תמיד מעדיפה סיפורים שהיו: הסופר שזר לתוך העלילה סוד לכאורה שאליזבת נצרה בליבה באשר לגורלה של אשתו הראשונה של ארמן. הוא אמנם חמק יפה מפגיעה בדמותה של אליזבת, אבל ההעצמה של סיפורה של האשה הראשונה באמצעות מוטיב של אופרת סבון לגמרי מיותר בעיני. הסיפור חזק ומצמרר גם בלי הגלישה הזו.

Sandcastle Girls – Chris Bohjalian

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ההערכות מדברות על 1.2 מליון נרצחים ומתים ארמנים במהלך אותן שנים. מסופר כי כאשר היטלר נשאל לגבי תגובה צפויה של העולם על השמדת היהודים, הוא אמר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

לקריאה על רצח העם הארמני

מוזיאון התמימות / אורהאן פאמוק

938683

זהירות, ספר סופר-טרחני, מייגע ומשעמם.

בחרתי לקרוא אותו בזכות "שמי הוא אדום" הססגוני. "מוזיאון התמימות" התחיל מעניין, והחזיק כך בערך כחמישית הדרך. אחר-כך הוא התחיל להתמרח, אבל בכל זאת זוכה פרס נובל, אז התמדתי: היתה שם איזו דילמה שהמספר התחבט בה, והייתי קצת סקרנית לדעת איך תפתר. אין לי הסבר טוב למה התמדתי לאחר שהדילמה באה על פתרונה בערך בסוף בשליש הספר.

המספר מאורס לבחורה אחת ומקיים קשר מיני-רגשי עם בחורה אחרת. במי מהשתיים יבחר? לא אכנס לפרטים כדי להמנע מספוילרים למקרה שתחליטו לקרוא. אומר רק שבשל אהבתו האובססיבית לאחת מהן, הוא אוסף אלפי פריטים שקשורים בה או שמזכירים לו אותה, וחלק הארי של הספר מוקדש לתיאור ארכני של הפריטים האלה (שאותם הוא מכנס ב"מוזיאון התמימות", ומכאן שם הספר). הוא מתאר כל רגע איתה, כל מלחיה שגנב מבית הוריה, כל בדל סיגריה שלה שהצליח לאסוף. התיאורים האלה יכולים להיות חיוניים וחינניים ותורמים לאוירה כשהם מוגשים במידה וכשאינם חוזרים על עצמם עד זרא, אבל כשהם תופסים את עיקר הנפח של ספר שמדשדש לאורך למעלה מחמש-מאות עמודים, זו טרחנות.

אם הסיפור עצמו לא מעניין, אפשר לפעמים להתנחם ברקע. לא במקרה הזה: המספר לא ממש מתעניין במה שקורה מחוץ לד` אמותיו, כך שגם הרקע של החיים בתורעיה בשנים המתוארות בספר לא מעשיר ולא מחפה על קלישות העלילה.

בקיצור, אפשר לוותר.

לשם האיזון: אחרי שכתבתי את הדברים שלמעלה, מצאתי מאמר נלהב בזכות הספר. כותב המאמר חי מספר שנים באיסטנבול – אולי השיטוט הספרותי בעיר קירב את הספר אל לבו.

Masumiyet Müzesi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

שלג / אורהאן פאמוק

957930

"שלג" הוא ספר מרהיב. תוך כדי קריאה הוא אולי עושה רושם עמוס מדי, אבל במבט לאחור אפשר לראות את התמונה כולה על מאות גווניה, ולהתרשם ממלאכת המחשבת שיצרה את הספר המורכב הזה.

העלילה בקיצור נמרץ: קא, משורר תורכי, שהיה פעיל פוליטית במידה מינורית בתקופת היותו סטודנט, נאלץ לגלות לגרמניה. אחרי שתים-עשרה שנים הוא שב לתורכיה באופן זמני בשל לווית אמו, ונענה להצעה לנסוע אל העיר קארס לסקר את תופעת הבנות המתאבדות בעיר. העילה האמיתית לנסיעה זו היא רצונו לפגוש את אהובת נעוריו איפק, לאחר ששמע על גירושיה מבעלה. כשהוא מגיע לקארס, העיר מתנתקת מהעולם בשל שלג בלתי פוסק. בארבעה הימים שהוא שוהה שם, מתחוללת מעין הפיכה צבאית, והוא מתוודע לכוחות הפועלים בעיר – איסלמים, אנשי מפלגת העם, קומוניסטים, אנשי בטחון ומשטרה, עתונאים ועוד. הסגר על העיר בשל מזג האויר מאפשר לפאמוק ליצור בה מיקרו קוסמוס של תורכיה כולה, מעין סיר לחץ שהתהליכים בו מבעבעים ומתפרצים בקצב מהיר.

קא, למרות הרקע הפוליטי, הוא טיפוס די תמים, שכל רצונו לזכות באהבתה של איפק, ולמצוא מחדש את קולו כמשורר, קול שאבד לו בשנים האחרונות. הוא אמנם הופך מעורב עד צוואר בכל הקורה בעיר, יוצר קשרים עם שייחים ועם אנשי משטרה, משתתף במופע, נשלח על-ידי צד זה ואחר לתווך בהתרחשויות, אבל בבסיסו של דבר הוא אינו באמת מעורב נפשית. המשפטים הבאים מתארים, לדעתי, יפה את המקום בו הוא עומד.

אחד הנושאים שעלה בשיר היה יכולתו של המשורר לבודד את עצמו לגמרי מאסונות שמתחוללים בעולם. רק משורר שמסוגל לעשות זאת יכול לחוות את ההווה כמו היה חלום. זה הדבר הקשה ביותר שעל המשורר לעמוד בו.

המשפטים שציטטתי נכתבו על רקע רציחות שהתרחשו באותו זמן בדיוק, והם מייצגים את אחד מהקונפליקטים שהספר עוסק בהם: איסלם מול הצבא, חילוניות מול דתיות, תורכיה מול המערב, ארמנים וכורדים ותורכים אלה כנגד אלה, משחק מול מציאות, דת מול אמונה. שום דבר אינו חד משמעי, ואינו מה שהוא נראה, בגידה היא חלק ממהלך החיים ה"נורמלי", ומצבה של תורכיה מצטייר כחסר מוצא.

פאמוק ממקם את כל הכאוס הזה בליבו של יופי אינסופי, יופיו של השלג הלבן, ובתוך השקט השלוו של הפתיתים היורדים משמים ללא הפוגה, ובכך מעצים את תחושת הניגודיות והתעתוע שבלב העלילות המשתלבות בספר.

Kar (Snow) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2002)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

שמי הוא אדום / אורהאן פאמוק

689339

אוהבי "אלף לילה ולילה" יאהבו את הסיפור הזה. הוא בנוי מסיפורים בתוך סיפורים, רובם בגדר הפנטזיה, סוג של מיתולוגיה איסלמית. סולטן, שרים, אנשי חצר, אמנים, סוסים, קרבות מפוארים – כולם שם, וכמובן לא נעדרים סיפורי אהבה.

שני קוי עלילה מתווים את הסיפור:
האחד – ספר שהזמין הסולטן לרגל אלף שנה להג'רה *. יחודו של הספר הוא באישור שניתן למעטרי הספר לצייר בשיטה המערבית, הווה אומר ציורי דיוקן המשקפים נאמנה את פני המודלים (בניגוד לתווי פנים ניטרלים בציור המזרח), ושימוש בפרספקטיבה (בניגוד לשיטה המזרחית שאינה מתחשבת בה). הקונפליקט בין שתי השיטות מייצג הרבה יותר מזרמים אמנותיים. הפילוסופיה שמאחורי השיטה האיסלמית קובעת כי יש לצייר את העולם כפי שאללה רואה אותו, ומכאן גודלם הזהה של העצמים בציור ללא קשר למיקומם. בנוסף, התיחסות פרטנית ודקדקנית לציורי אנשים בכלל, ולציורי דיוקן בפרט, יש בה משום יחוס חשיבות יתר לאדם על פני אלוהיו, ומכאן קצרה הדרך לכפירה ולעבודת אלילים. וכמיטב הלהט האיסלמי, על רקע זה מתרחשים מקרי רצח. הנסיון לפענח אותם הוא אחד משני צירי העלילה
השני – סיפור אהבה בין שחור לשוקרה בת דודו. שחור התאהב בה כשהיתה ילדה. אביה התנגד לשידוך, ושחור נדד מחוץ לעירו במשך כתריסר שנים. האם תפרח האהבה כשישוב? היחסים בין השניים הם ציר העלילה השני, ודרכם נפרשים יחסי גברים-נשים בכלל בחברה התורכית של אז.

הספר מסופר מפי כמה מספרים. חלקם אנושיים – כמו שחור, שוקרה, הדוד, שלושה ציירים, הרוצח, אסתר הרוכלת – וחלקם יוצאי דופן – כמו כלב מצויר, אדם שמת, צבע אדום. אהבתי את שיטת הסיפור הזו: היא מעניקה לעלילה נפח דרך נקודות מבט שונות. פאמוק הצליח להעניק לכל מספר גוון וסגנון משלו, ומאוד הערכתי את הכשרון שאיפשר זאת.

אהבתי מאוד את תיאורי ההתמכרות לאמנות העיטור והציור, ומצאתי ענין רב בהסברים על התפתחות האמנות הזו ובפירוט שניתן למפגש הטעון בין מזרח למערב. אהבתי גם את האוירה התיאטרלית, שהיא חלק מאותו "אלף לילה ולילה": אדם אחד מצמיד סכין לצווארו של אדם אחר, עוד רגע יעביר אותו לעולם הבא, אבל בינתים השניים – בלי לשנות תנוחה – מספרים זה לזה סיפורים. כמו באופרה, רק בלי המוסיקה .

לא כל-כך אהבתי את החזרות האינסופיות. היתה לי פה ושם הרגשה של "יותר מדי". אפשר למצוא הצדקה לחזרות, ולו רק משום מספרם הגדול של המספרים, כשלכל אחד יש מה לומר בכל נושא. בכל זאת נראה לי שאפשר היה למצוא דרך לצמצם במקצת.

בשורה התחתונה – ספר נעים לקריאה.

*למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה (באדיבות ויקיפדיה)

Benim Adim Kirmizi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2009 (1998)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

איסטנבול, זכרונות והעיר / אורהאן פאמוק

7b0225af02-bc02-43dc-bfc1-77c6d51c12587d

יש לי יחס מעורב לספריו של אורהאן פאמוק: מצד אחד הוא הרשים אותי מאוד עם "שלג", מצד שני השתעממתי קשות עם "מוזיאון התמימות", וביניהם נהניתי למדי מ"שמי הוא אדום". "איסטנבול" מייצג הן את הפן המעניין של פאמוק, והן את הפן המייגע משהו, ולפיכך זוהי המלצה הכוללת הסתיגות.

פאמוק נולד וגדל באיסטנבול, ומעולם לא התגורר מחוץ לה. את הספר הזה כתב ב-2003 באחת הדירות בבנין בו התגורר כילד. איסטנבול, כפי שניתן היה להתרשם גם ב"מוזיאון התמימות" היא יותר ממקום מגורים. היא חלק מאישיותו, ובהחלט מתאים פה להשתמש במשפט שכבר הפך לקלישאה, "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".

הספר מספר במשולב על ילדותו ונערותו של הסופר, כמו גם על העיר. פאמוק כותב במפורש שיש מקבילות בין שני הסיפורים, אבל לטעמי הקישורים שהוא עושה בין השניים קצת מאולצים, או שאינם משכנעים. אני חושדת שחוסר השכנוע לא נובע מאי קיומן של המקבילות הנ"ל, אלא מסגנון הכתיבה, שיש בו משהו מעורפל. כמו כן נראה לי שלמכירי ומוקירי איסטנבול יהיה קל יותר להקשר לספר, ואני מסתמכת בקביעה זו על חוויותי מ"מוזיאון התמימות". אני מצאתי אותו מייגע, אבל כשחיפשתי מה כתבו קוראים אחרים נוכחתי לדעת שככל שהקורא היה קרוב יותר לעיר מבחינה רגשית, כך עלתה רמת ההתרשמות מהספר. אני די בטוחה שכך גם בספר הנוכחי.

פאמוק מתאר ילדות שהוא עצמו מגדיר כמאושרת, למרות מריבות קשות ותכופות בין הוריו, כולל הסתלקויות שלהם מן הבית לתקופות לא קצרות. את עצמו כנער הוא מתאר כבודד, חרד ועגמומי, ועדיין מחזיק בתיאור חייו כמאושרים. עיקר ההקבלה בינו ובין איסטנבול היא בעגמומיות המאפיינת את שניהם. לעגמומיות של העיר הוא מקדיש פרק שלם, שהיה לי מעניין במיוחד לקריאה. הוא עוסק די הרבה בתופעת ההתמערבות על תוצאותיה הפחות מוצלחות, מתרפק בנוסטלגיה על נופי העיר לפני שהפכה למטרופולין המאכלס מליוני אנשים, מזכיר את העבר הביזנטי ואת ההתיחסות העכשווית אליו ועוד. יכול להיות שאחד הדברים שהפריעו לי להתלהב מן הספר היה הבחירה לעסוק בכמה תחומים שנראו לי פחות מעניינים, אבל סביר להניח שלקורא התורכי הם יהיו מעניינים הרבה יותר, כמו איך נראתה העיר בעיני סופרים זרים ומקומיים בשנים קודמות. גם הנטיה להתפזר על כמה נושאים ללא סדר מובנה היא לדעתי בעוכריו.

אהבתי מאוד את ההחלטה לשלב בספר עשרות תמונות, ולפזר אותן בתוך הטקסט על פי ההקשר (בניגוד למנהג המקובל בספרי קריאה לקבץ את כל התמונות יחדיו). כמו הטקסט גם התמונות הן בחלקן של העיר ובחלקן של פאמוק ושל משפחתו.

על כריכת הספר מתנוסס השם "איסטנבול זכרונות ילדות". בפנים הוא נקרא "איסטנבול, זכרונות והעיר", תרגום מדויק של שם הספר באנגלית Istanbul – Memories and the city. הוצאת כנרת נודעה בעבר ברשלנות ההגהה והעריכה, אך בשנים האחרונות השתפרה פלאים. אני מקווה שריבוי השגיאות בטקסט, וכן השגיאה בשמו של הספר על הכריכה, אינם מבשרים נסיגה.

תוך כדי קריאה הייתי לפעמים קצרת רוח כלפי הספר מסיבות שפורטו למעלה. אבל ממרחק של יממה אני מרגישה שמעלותיו גוברות על חסרונותיו, ולפיכך בשורה התחתונה אני ממליצה עליו למרות ההסתיגויות.

Istanbul: Hatiralar ve Sehir (Memories and the City) – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2003)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון