אנטארקטיקה / קלייר קיגן

אנטארקטיקה

שישה-עשר סיפוריה הראשונים של קלייר קיגן נכללים בקובץ "אנטארקטיקה". הסיפורים מתרחשים באירלנד ובארצות-הברית, רובם על רקע יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות, ובכולם מתרחש אסון מצמרר. לעתים האסון כבר קרה, והטראומה מטילה את צילה על הדמויות. לעתים האסון מסתמן בעתיד, ומכיוון שהוא בלתי נמנע האוירה ספוגת אימה.

בין הסיפורים בקובץ, אשה נשואה מבקשת להתנסות פעם אחת בחייה במפגש מיני עם גבר אחר, רווקה מחכה עשור לקיום הבטחתו של מאהבה להפרד מאשתו, ילדים חוזרים עם אביהם ועם אשתו החדשה לבית בו התעללה בהם אמם, ילד נושא רגשי אשמה בשל מותה של אמו, בני זוג מתמודדים עם היעלמה של בתם כשהיתה באחריותו של האב, ואחרים.

קלייר קיגן מצטיינת בשרטוט תמונות חיות ובבנית אוירה באמצעות פרטים קטנים המצטברים לשלם מדויק. לטבע יש תפקיד משמעותי בעלילות, כמו גם לסביבה האנושית. הסופרת משלבת דיבור ישיר (כמו בסיפור "גברים ונשים", שם שואלת הילדה את אמה "למה הם לא עושים כלום?", ונענית בפשטות "הם גברים") עם רמזים הטמונים בכל משפט (כמו צליל האבזם בסיפור "אנטארקטיקה" המטרים צליל אחר, מאיים יותר), ויוצרת עלילות שהן חדות ומעורפלות בו זמנית. ניתן למצוא בסיפורים אינספור דוגמאות להמחשת האופן בו הסגנון יוצר אוירה ועלילה. בחרתי להראות כאן את הדרך בה היא רוקמת את הסיפור "סופות" באמצעות מחוות ידים. הנה מדגם מייצג של מובאות:

ידו של אבי היתה מרימה אותם ומשליכה אותם כמו נבטי עשבים. ידה של אמי היתה מרימה את האפרוח המת בעדינות, מחפשת אות חיים בגוף הצהוב, וכשלא מצאה, אמרה: "גוזל מסכן שלי", וחייכה אלי כשזרקה אותו אל פיר האשפה.

שני האנשים שמעולם לא נגעו זה בזה, שאצבעותיהם הרפו תמיד מקערית הרוטב לפני שאחז בה האחר, נגעו כעת.

דודה שלי שמרה על ירך החזיר. "מי רוצה עוד חתיכה יפה מהאמצע?" סכין הפריסה קטלנית בידה.

מעלה ומעלה צעדנו דרך שדות השלף, ידה כצבת, זנב הכתונת מתנפנף מאחוריה ברוח.

"אנטארקטיקה" הוא ספר ביכורים, אך כתיבתה של קלייר קיגן בשלה, חודרת לנשמה, מצמררת ומרגשת. תומר בן אהרון היטיב לתרגם, והספר מומלץ בהחלט.

Antarctica – Claire Keegan

תשע נשמות

2019 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

נשים ללא גברים / שהרנוש פארסיפור

weman_print_master

"נשים ללא גברים" מספר על חייהן של חמש נשיות אירניות, שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם המוסכמות החברתיות הכובלות אותן.

על רקע ההפיכה הצבאית ב-1953, שהפילה את ראש הממשלה הנבחר והחזירה את השאה, הנשים מוטרדות מחיי היומיום של עצמן. פַאאֶזֶה, בתולה בת עשרים ושמונה, זוממת להשיג את אמיר, אחיה של חברתה, כבעל, ממררת את חייה של גיסתה, ומבקשת שהכל יכירו בכשרון הבישול שלה. חברתה מונס, מבוגרת ממנה ואף היא בתולה, נחשבת לטפשה. כשהיא "מבינה" מפאאזה, החכמה בעיני עצמה, שהבתולים אינם קרום, היא חשה גל של תרעומת על כל מה שהחמיצה כשנשמרה לא לקרוע אותו. עונשה על החירות שהיא נוטלת לעצמה לעזוב את הבית הוא רצח, שאחריו היא מתעוררת לחיים מודעים יותר. פָרוֹח-לֵקָא, נשואה למעלה משלושים שנה לגבר, שבסתר לבו אוהב אותה, אך מפגין כלפיה עליונות וקנטרנות מעליבה. את חייה היא מעבירה בהמתנה לצאתו של בעלה מהבית: "מדי יום היתה אשתו מחכה בסבלנות שיצא כדי שתוכל לקום לתחיה ולהתחיל לנוע […] היה לה הרגל של שלושים ושתים שנה לא לנוע. היא התרגלה לאי-תזוזה. אבל תמיד ליוותה אותה תחושת הבטן שברגע שגולצ'הרה יצא מהבית, ישובו אליה התנועה והשמחה". זָרין-כּוֹלָה, בת עשרים ושש, היא זונה, שמעולם לא ידעה חיים אחרים. עם קשייה היא מתמודדת בחיוך וברוח טובה, עד שיום אחד היא מצליחה לפרוץ בבכי מטהר, ולאחריו "בפניה לא נותר שום סימן שיעיד כי פעם היתה זונה. היא הפכה לאשה קטנה בת עשרים ושש עם לב רחב כמו הים". לאחר מותו האלים של בעלה, עוברת פָרוֹח-לֵקָא לגור בכפר, לשם מזדמנות גם שלוש הנשים האחרות לאחר שקמו ונטשו את החיים המוכרים להן. בגן הבית נמצאת מַהדוֹחְת, צעירה שנקרעה בין תשוקת הנדודים לעול המסורת, והפכה את עצמה לעץ, באקט של חוסר ברירה ושל מחאה, שהזכיר לי באופיו את מחאתה של "הצמחונית".

שמו של הספר מעלה על הדעת מקום של אחוות נשים, ללא נוכחותם הכפייתית של הגברים, שסבורים כמו אמיר כי "למה שאשה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאשה, והעולם שבחוץ שייך לגבר". ההפך הוא הנכון. הנשים אף פעם אינן לבדן. הדמות הדומיננטית בבית היא זו של הגנן, שאמנם מתגורר במבנה נפרד, אך הוא קובע את אורחותיו של המקום. חברת הנשים, שנהנו לזמן קצר מתחושת שחרור ושיתוף, מתפוררת בקלות בשל אופיין השונה.

באחרית דבר לספר מסביר המתרגם תומר בן אהרון את המסורות המיסטיות שעליהן נשען הסיפור, ובעיקר המסורת הסוּפית, הכוללת מסע דרך מספר תחנות עד להארה. הסברים מאירי עיניים אלה מספקים תשובה למספר תמיהות העולות מן הספר, ביניהן תפקידו של הגנן, ומעמדו של הבית המשותף כתחנה זמנית. המתרגם מתייחס גם לסגנון הריאליזם המאגי, המהווה אמצעי לדון בנושאים רגישים מבלי להסתבך עם הצנזורה (מסתבר שה"טריק" לא עזר לסופרת, שנשפטה למאסר בגלל הנושאים הלא צנועים של ספרה, אשר ראה אור בעידן האייתוללות).

שהרנוש פארסיפור ממשיכה להוביל את גיבורותיה בין תחנות מסע ההארה שלהן, ומעניקה לכל אחת מהן גורל שונה. אחת תיטהר ותהפוך לאור, שניה תתפקע, שלישית תהיה רעיה שניה וסודית לגבר נשוי, רביעית תהפוך למורה פשוטה, והחמישית "תזכה" להגשמת חלומות מיד שניה, כשבעלה ייבחר לתפקיד אותו ביקשה לעצמה. האמנם התחנות הסופיות שבחרה הסופרת הן ההארה המיוחלת? לא לגמרי ברורה עמדתה של הסופרת, ואולי אין זה משנה. הקורא בהכרח ידון בינו לבין עצמו איזו מהן היא בגדר הגשמה ואיזו בגדר כניעה, ודי בזה.

"נשים ללא גברים" היא נובלה יוצאת דופן, נוקבת בדרכה, ובעלת מסר ביקורתי על העולם המוסלמי הכובל. ספר מיוחד ומומלץ ליותר מקריאה אחת.

زنان بدون مردان – شهرنوش پارسی پور

הכורסא ותשע נשמות

2019 (1990)

תרגום מפרסית: תומר בן אהרון

מושב הנהג / מיוריאל ספארק

126500000637b

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קרנפורד / אליזבת גאסקל

992701

"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", כך נפתח הספר שנכתב ב-1864, ומתרכז במעמד הבורגני בעיירה בריטית מנומנמת. מעמד זה נשלט רובו ככולו בידי נשים מבוגרות, חלקן אלמנות, חלקן לא נישאו מעולם. חייהן של הנשים נוחים בדרך-כלל – הן נסמכות על פירותיהן של השקעות שנעשו בעבר ומניבות להן הכנסה שנתית. מכיוון שעבודה היא טאבו, ימיהן, מנקודת התצפית של תקופתנו, ריקים מכל עיסוק משמעותי. הן סורגות ורוקמות, כותבות מכתבים, משחקות קלפים, מבקרות זו אצל זו, ובעיקר עסוקות בשמירה על מידרג חברתי נוקשה ועל כללים נאותים.

הספר מסופר מפיה של מרי סמית, תושבת קרנפורד לשעבר, שמרבה לבקר את חברותיה בעיירה ולשהות אצלן תקופות ממושכות. ידידתה הקרובה ביותר היא מיס מטי, אשה שברירית, שבויה בכללים שקבעה אחותה הבכורה הנערצת, גם אחרי מותה של האחרונה. לצדה מתוארות נשים נוספות, אחת מתנשאת, שניה "רדיקלית", שלישית שטופת פחדים ואמונות תפלות, וכולן מעורבות עד צוואר זו בחייה של זו.

משפט הפתיחה אולי מרמז על עלילה פמיניסטית, אבל אליזבת גאסקל בחרה בכיוון הזה באופן מרומז ומעודן. היא מתיחסת בין השאר לסוגית הנישואים, בעד ונגד, ומותירה את הנושא פתוח ללא מסר רדיקלי או שמרני. אמנם אחת הנשים טוענת בלהט שהיא שמה לב שהם [הנישואים] תמיד הופכים את האדם לפתי גמור. למעשה, היא חשבה שאשה אשר אינה מסוגלת להמנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה, אך מצד שני הנשים אינן נמנעות מחלומות על אהבה, על משק בית זוגי ועל ילדים. בתקופה שבה רעיון ההגשמה האישית הנשית נרמס תחת כללים חברתיים נוקשים של התנהגות נשית הולמת, נישואים יכלו לשמש פתח להגשמה באמצעות הבעל. מיס מטי, ברגע של גילוי לב, מספרת שאחותה היתה רוצה להנשא לארכידיאקון ולכתוב בשמו את ההנחיות לכמרים שבתחום אחריותו, ושהיא, שלא ראתה את עצמה מוכשרת כאחותה, חשבה "שאצליח לנהל משק בית… ותמיד חיבבתי כל כך ילדים קטנים". אמנם על אחת הנשים נכתב שהיא "מתעבת את הרעיון המודרני ולפיו נשים שוות לגברים. שוות! היא הרי ידעה שהן נעלות", אבל בתנאי התקופה לעליונות הזו לא יכול היה להנתן ביטוי מעשי. די עצוב לעקוב אחר הנשים שאינן מודעות לאפשרויות החסומות בפניהן, ושלצורך ביצוע רעיונותיהן הן לחלוטין תלויות בגברים. לא הצלחתי לברר עם עצמי עד תום אם העצבות הזו נובעת מנקודת המבט של קוראת במאה ה-21, או שיש לה גם מקור ביצירה עצמה.

לעומת התלות הזו, העלילה מתכנסת לכוחה של הקבוצה הנשית להתגייס לטובת חברותיה בעת משבר. הנשים, שחלקן הצטיירו רוב הזמן כריקניות וכבורות, נחלצות יחדיו, בתושיה, בתבונה וברגישות, לפתור בעיה קשה שאליה נקלעה אחת מהן. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מקלקלנים, אומר רק שהאופן בו הן מתכננות כל פרט, כדי לתמוך בחברתן מבלי לפגוע ברגשותיה וברגשות החברות כולן, מרשים.

מרי סמית מספרת על חברותיה בחמלה, באהבה, וגם בלגלגנות עדינה. כך, לדוגמא, היא מתארת משרתות לשעבר, שהפכו למוכרות כובעים, וכעת אינן מוכנות למכור מתוצרתן לגברות נטולות יחוס. המוכרות עצמן אינן נמנות עם העילית החברתית, שכן עיסוק במסחר נחשב בזוי. באמצעות הסיפור הקטן הזה, כמו באמצעות העלילה כולה, אנו נחשפים אל ערכי התקופה ואל מנהגיה, ומגלים – שוב – שהערכים אמנם השתנו, אך בני האדם בבסיסם נותרו כשהיו.

החיבור שלי לספר היה איטי. למען האמת, בערך עד מחציתו הוא נראה לי דל מדי – כל פרק בנפרד מקסים, בעוד החיבור העלילתי קלוש – אבל בהדרגה התחלתי להקשר לדמויות, העלילה צברה נפח, בפרקיו האחרונים כבר התפעלתי ממנו, ואחרי סיום הקריאה המשכתי לחשוב עליו. ודאי אקרא אותו שוב, הפעם עם הידיעה על כוחה של הקבוצה. אפרופו כל פרק בנפרד – שני הפרקים הראשונים פורסמו ב-1851 כסיפור בכתב העת של צ'רלס דיקנס, והסופר דחק באליזבת גאסקל להמשיך לכתוב ("מועדון הפיקוויקים" של דיקנס הוא נושא לשיחה בפרק הראשון – הגברת הדומיננטית בקבוצה מעדיפה ספרות שמרנית יותר, וסבורה כי פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות).

כתיבה איטית מאפיינת את אליזבת גאסקל גם ב"צפון ודרום", שבשונה מ"קרנפורד" לא הסתגר בתוך חברה מצומצמת, אלא נע בין הכפר לעיר, ודן בכל הנושאים החברתיים המהותיים של תקופתו. בהזדמנות זו אני שבה וממליצה גם עליו.

Cranford – Elizabeth Gaskel

תשע נשמות, הכורסא ומודן

2019 (1864)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

הטבח / הארי קרסינג

הטבח

מזמן לא סיימתי ספר בתחושה כזו של "מה זה היה?!" האם קראתי אגדה? סיפור אימה? משל חברתי כלשהו? האם קראתי בהנאה או בחלחלה? הסופר ניסה לכתוב יצירה רצינית או לתעתע ולהשתעשע? אולי זה מקרה של כל התשובות נכונות. תהא אשר תהיה מהותו של הספר, קראתי אותו ברצף ובסקרנות, אפילו בהשתאות נוכח מיוחדותו.

גבר זר מגיע לעיירה קוֹבּ. אדמות הגבעה באזור שייכות למשפחת היל, אדמות הבקעה למשפחת וייל. מעל העיירה מתנוססת טירה נטושה בשם פרומיננס. בעליה, אחד מאבות משפחות וייל והיל, הורה שהטירה תיושב מחדש רק במקרה של נישואים בין המשפחות. הגבר הזר, קונרד שמו, מגיע משום מקום על אופניו, מציץ בטירה, ויורד לעיירה. בעיירה הוא מתהלך מן הרגע הראשון בבטחון עצמי בולט, בודק את הסחורה בחנויות, בעיקר בחנויות המזון, מעביר ביקורת מבזה על כל מה שאינו עומד בסטנדרטים שלו, מושך תשומת לב בהתנהגותו ובמראהו החיצוני יוצא הדופן "כמו עיט שחור רעב". לאחר סיבוב במקום הוא פונה אל אחוזת היל, שם הוא מציע את מועמדותו למשרת טבח, כשהוא מציג מכתבי המלצה חמים מאישים בכירים. גם בבית היל הוא נוהג כבעל בית, מפגין את תכונותיו של דיקטטור בהתהוות. קר רוח, חף מרגש, מניפולטיבי, ברוטלי בגלוי ובמסווה – בהדרגה נחשפת תוכניתו להפוך את היוצרות, להעמיד את הפירמידה החברתית על קודקודה.

הארי קרסינג – שם העט של הארי אדם רובר – בחר בסגנון פשוט, מינימליסטי למדי, נקי מרגש ממש כמו גיבורו. הפשטות הבלתי מתלהמת הזו, על רקע ארוחות משובחות ומעודנות, עומדת בניגוד של כמעט שחור-לבן להתנהלות מקפיאת הדם של קונרד. התוצאה היא קורא (או לפחות קוראת אחת) שמוחזק במצב תמידי של כוננות, ובכל זאת מופתע עם כל תפנית.

בין אם ביקש הסופר לתאר את צמיחתו של רודן, ובין אם ביקש לנסות כוחו בכתיבת אגדת אימה, צמחה תחת ידו יצירה יוצאת דופן. מצדה הפנימי של הכריכה מצוטט דיאלוג בין העורכים הילית חמו-מאיר ואוריאל קון, ובו הילית אומרת "לא יודעת אם הוא יכול להצליח מסחרית, אבל הוא מדליק, אז בוא נוציא אותו בכל זאת". אסכם אם כך בהגדרת הספר כ"מדליק", ובהחלט שווה קריאה.

The Cook – Harry Kressing

תשע נשמות והכורסא

2017 (1965)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון