בני אנאנסי / ניל גיימן

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

מיתוסים / סטיבן פריי

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצה – שיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

…

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

…

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

פרויקט הייל מרי / אנדי וייר

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

אבק כוכבים / ניל גיימן

חומה ניצבת ממזרח לעיירה ויקטוריאנית מנומנמת, ובה פירצה אחת שמורה היטב. שני שומרים ניצבים לידה כל היום וכל הלילה, מונעים מעבר אל האחו שמן העבר השני. מלאכתם אינה קשה, פה ושם הם נדרשים לעצור טייל מזדמן או להרחיק ילדים שובבים. תושבי העיירה עצמם אינם מנסים לעבור דרך הפירצה, למעשה הם מעדיפים להתעלם ממה שנמצא אחריה. רק פעם בתשע שנים הגבול בין כאן לשם נמחק: מעבר לחומה נערך יריד, ומפגש נדיר מתקיים בין אנשי העיירה, הקרויה על שם החומה, והמבקרים הנוהרים אליה, ובין הקוסמים, המכשפים והפיות שבעולם המקביל.

אל יריד כזה יצא דאנסטן ת'ורן בן השמונה-עשרה כדי לקנות מתנה לדייזי אהובתו. את המתנה, פרח בדולח, הביא אתו חזרה לעיירה, ותשעה חודשים אחר-כך, כשכבר היה נשוי לדייזי, והשניים ציפו לילד, קיבל מתנה משלו: ליד שומרי החומה הונח סל ובו תינוק, ולשמיכתו צמוד פתק ועליו שמו, טריסטרן ת'ורן, פרי מפגש חד-פעמי של דאנסטן עם מוכרת הפרח.

טריסטרן, שאינו מודע למוצאו, חוצה את החומה כשהוא בן שבע-עשרה, כדי להשיג לויקטוריה היפה, מושא חלומותיהם של כל הגברים בכפר, כוכב שנפל מול עיניהם. ויקטוריה, חצי מבודחת חצי מקניטה, מבטיחה להנשא לו אם אכן יצליח להשיג את הכוכב. לשם כך עליו לעבור בפירצה, ומי שמסייע לו הוא אביו. "אני מתאר לעצמי ששניכם יודעים מאיפה הוא בא", הוא אומר לשומרים, תוחב לידו של בנו את פרח הבדולח, ושולח אותו להגשים את משאלתו. אהבה, כך ייאמר לו שם, היא "הסיבה היחידה שבחור כמוך יעשה משהו טיפשי כמו לחצות את הגבול אל ארץ הפיות. היחידים שבאים לפה מהארץ שלך הם המשוררים, המאוהבים והמשוגעים".

בעיירה חומה הדברים אינם שונים מכפי שהם נראים. מעבר לחומה העולם אחר לגמרי. מכשפה מזדקנת לובשת חזות צעירה כדי להשיג לב חי, שישיב לה ולאחיותיה את נעוריהן; יורשיו של לורד יוצאים למצוא את התכשיט המשפחתי, מלווים בצללי אחיהם המתים, ונשמרים היטב זה מזה, במאבק על ירושת התואר והמעמד; נערה אצילית נשבית על ידי מכשפה והופכת לציפור קשורה בשרשרת; פיראטים מרחפים בספינת אויר; עצים מדברים, מציבים מלכודות ומטשטשים שבילים; והכוכב שנפל מתגלה כנערה צעירה, שבורת רגל, עצבנית וחשדנית. טריסטרן, שיצא לדרך מצויד בעקשנות אנושית ובתום של פיות, ימצא עצמו במאבק מורכב, רוב הזמן ללא מודעות לכוחות הפועלים סביבו, וגם מבלי שיבחין באהבה האמיתית שיועדה לו.     

"אבק כוכבים" הוא סיפור אגדה, רוב הזמן עדין ורגיש, לעתים אלים ועקוב מדם. הסיפור אולי בנאלי – נער מאוהב מבקש להניח את העולם לרגלי אהובתו – ואין לבקש ממנו עומק או הגיון, אבל הוא נעים מאוד לקריאה. סוד קסמו, כך נראה לי, הוא בסגנונו ובדמויות המשכנעות שהוא מציג. טריסטרן, לדוגמא, משורטט באמינות רבה על התפר שבין אדם לפייה. העלילה מלהטטת היטב בין אגדה לסאטירה מעודנת על אגדות ("טריסטרן ישב על ראש צריח ענן ושאל את עצמו למה אף אחד מהגיבורים בסיפורי ההרפתקאות והפשע שנהג לקרוא בהתלהבות מעולם לא סבל רעב. הבטן שלו קרקרה וידו כאבה"). לשונן של הדמויות נעה בין מאופקות ויקטוריאנית לישירות בת ימינו. במאמר שכתבה נועה מנהיים על הסרט, שנעשה על פי הספר, היא מציינת כי ניל גיימן הוא "אחד היחידים עלי אדמות שיכולים לשלב בין פנטזיה למעילי עור ולצאת מזה בשלום". השילוב הזה נוכח מאוד בספר, ואני סבורה שהוא מסכם יפה את יחודו.

הספר ראה אור בהוצאת אופוס בשנת 2000 בתרגומה של אורנית שחר. לא קראתי אותו בגלגולו הקודם, ואני לא יכולה לחוות דעה באשר לצורך בתרגום חדש, אבל את התרגומים של תומר בן אהרון אני תמיד נהנית לקרוא, וכך גם הפעם. עוד יש להזכיר לטובה את האיור שעל הכריכה מאת אוריין שביט.

בהחלט חווית קריאה מהנה.

Stardust – Neil Gaiman

הכורסא

2021 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

השזלונג הויקטוריאני / מרגניטה לסקי

בשנות החמישים של המאה העשרים, מלאני, אשה צעירה שחלתה בשחפת כשהיתה בהריון, מרותקת למיטתה. נמנע ממנה לשחק עם התינוק, שהוא כבר בן שבעה חודשים, נמנע ממנה קשר אינטימי עם בעלה. בפתחו של הסיפור היא מקבלת בשורה טובה: הבדיקה האחרונה הראתה שהיא בדרך להבראה, ואם גם הבדיקות הבאות תהיינה שליליות היא תוכל לשוב לחיי שגרה. כדי לזרז את התהליך, מציע הרופא למלאני לעבור לשכב בסלון בשעות שבהן הוא מוצף אור שמש. סוף-סוף נמצא שימוש לשזלונג הויקטוריאני המסורבל והמכוער שקנתה בדחף של רגע ממש לפני שרותקה למיטתה. בתחושת אקסטזה נרדמת מלאני, מודעת בלי משים לשמים ולפרחים ולמוזיקה, לליטוף האויר החמים, וגופה היה בטוח סוף-סוף באושר שיבוא.

כשהיא מתעוררת, או גולשת לסיוט, או נתקפת שיתוק שינה, היא מוצאת את עצמה על אותו שזלונג, אבל קרוב לתשעים שנה לפני זמנה, בסביבה אחרת, מוקפת אנשים בלתי מוכרים לה. מדבריהם של אותם אנשים ומהתנהגותם היא מסיקה בהדרגה ששמה כעת מילי, שהיא חולת שחפת במצב קשה, ושחוותה ארוע טראומטי. בו זמנית היא מלאני ומילי, מנסה לנווט בתוך הכפילות, להבין כיצד אירעה, ולהציל את שתיהן.

ניתן לקרוא את הספר כתיאורו של סיוט מטיל אימה, שעוצמתו נובעת הן מן הבלבול שחווה מלאני והן מהקוים המקבילים בחייהן של שתי הנשים. שתיהן, כאמור, חלו בשחפת, שתיהן חוו לידה אך נמנע מהן הקשר עם ילדיהן. אבל נראה לי שיש בו יותר מסיוט גרידא, ומה שמשותף ושונה בחייהן של מלאני ומילי בא לומר אמירה משמעותית על מצב האשה. למרות שנראה כי חירותן של הנשים התרחבה עם השנים שחלפו, מלאני ומילי מתנהלות במסגרת מגבילה, מתמרנות כדי לזכות בשליטה מסוימת על חייהן, מתוסכלות מכל מה שלא ניתן לממש. מרגניטה לסקי מתיחסת לענין זה הן במה שמשתמע מן העלילה והן באמירות מפורשות כגון אלה: ברגע של חילוקי דעות בין מלאני לבעלה, היא נכנסה לנעלי האשה הקטנה והטיפשונת שהגבר שלה יודע הכי טוב, ובכל זאת המשיכה לשדלו בקסמה הנשי-ילדותי […] היא הרימה אליו את עיניה, חתלתולה שובבה אך צייתנית; כשהיא מנסה להבין את סביבתה של מילי, היא חושבת בכעס: "לו רק הייתי אחת הנשים המשכילות האלה", וטינה ישנה התעוררה בה שוב, טינה שנקברה מזמן בחיי הנישואים.

"השזלונג הויקטוריאני" כתוב בצמצום ובאיפוק, אך ממחיש היטב את הבלבול המסויט שחווה מלאני. תומר בן אהרון תרגם יפה, והספר מוסיף להדהד גם אחרי סיום קריאתו.

The Victorian Chaise-Longue – Marghanita Laski

תשע נשמות  והכורסא

2020 (1953)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

ארצנו הירוקה והנעימה / עאישה מאליק

בילאל הוא גבר אנגלי צעיר, בן יחיד לאם שהיגרה מפקיסטן והשתקעה בברמינגהם, שם גידלה אותו לבדה לאחר שבעלה נטש אותה. בבגרותו נישא למרים, אף היא אשה שננטשה, והוא מגדל יחד איתה את בנה מנישואיה הראשונים לגבר שחשק בה רק בזכות הדרכון שקיבל עם נישואיהם. בני הזוג בחרו להתרחק מן העיר, ובנו את ביתם בכפר מנומנם, אחרית בבל שמו. למרות היותם המוסלמים היחידים במקום, הם השתלבו יפה, בילאל פתח משרד לראית חשבון, בו הוא מעסיק עובדים מתושבי הכפר, מרים כותבת טור למקומון, ולשלושתם חברים קרובים בכפר. אמו של בילאל, אשה שדתה חשובה לה, מטילה עליו, כשהיא על ערש דווי, שתי מטלות – לדאוג לאחותה ולהקים בכפר מסגד.

כחצי שנה לאחר מכן הוא מוצא עצמו נענה לשתי המטלות. הדודה נזקקת לסיוע, ובילאל אוסף אותה אל ביתו. חוסר המנוחה שפקד אותו מאז מות אמו, מחשבותיו המבולבלות על משמעות החיים והמוות, כמו גם יחסיו הלא יציבים עם מרים, דוחפים אותו להציע בישיבת תושבי הכפר להקים במקום מסגד. עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים את הבקשה הזו, היא נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי, כך חשב לעצמו בנסיון להתנער מן המחויבות. אבל משעה שהעלה את ההצעה בפומבי, דבק בה. התגובות השליליות ברובן לא ריפו את ידיו. נהפוך הוא, הן חיזקו את דבקותו במטרה. קשיי מימון וקשיים במציאת מקום מתאים, היו מן הסתם גורמים לו לחוש שעשה די והוא רשאי להרים ידיים, אבל ההתנגדות הזינה את נחישותו.

אחרית בבל, המצטייר תחילה כמקום מושלם, ארץ ירוקה ונעימה, מתגלה בהדרגה, ללא קשר לסוגית המסגד, כמקום ככל המקומות, עם סכסוכי שכנים לצד ארועים חברתיים משותפים, עם בעיות פשיעה וסמים, בעיקר של כמה מן הצעירים, ועם טרגדיות שפוקדות כמה מן התושבים. תיאור החיים במקום, בעיקר היחסים בין תושביו, הוא בעיני אחת החוזקות של הספר. פחות התרשמתי מן הטיפול הספרותי בנושא המסגד. הסופרת נדחקת אל הזוית הגזענית, לפיה המוסלמים באנגליה נתפסים כנטע זר, אבל לא השתכנעתי שזה אכן המקרה כאן. מדובר בחברה קטנה, שמרנית וסגורה, מגובשת יחסית, נטועה עמוק בהרגליה, מתנגדת אינסטינקטיבית לשינויים. האם התגובה היתה שונה אילו השינוי המוצע היה אחר? אולי עוצמת ההתנגדות היתה נמוכה יותר – מסגד בכל זאת בולט בשטח ואף קולני, ואין להכחיש שלאיסלם בימינו נלווית תדמית מסוימת – אבל הוא לא היה מתקבל בחיוב (כפי שאף מודגם בהמשך העלילה).

עוד ייאמר לטובתו של הספר שדמויותיו אינן חד-מימדיות, ורובן רב-גוניות ומתפתחות. בילאל הוא דוגמא בולטת לכך: הן ביחסיו עם אשתו, והן בדבקותו ברעיון המסגד, הוא אינו מתואר כמי שנאחז בעמדה אחת מבלי להרפות. הוא אדם חושב ורגיש, מתלבט בשאלות קיומיות, לעתים חלש וכנוע ולעתים חדור מטרה, פתוח לבדוק את אמונותיו ולשנות אותן אם אינן עומדות במבחן המציאות. מצד שני ייאמר לחובתו של הספר שהוא אינו מעמיק דיו, והבחירה של הסופרת בכתיבה קלילה יחסית אינה משרתת היטב את רעיונותיו. מצד שלישי, אחרי שההיבטים הקלילים של הספר שוקעים, נותרים רעיונות ראויים מאוד לבחינה, והספר מספק טריגר למחשבה על נושאים עכשוויים חוצי גבולות.

הקריאה בספר נעימה ושוטפת, מחויכת לעתים, קצת קורצת, כך נראה לי, לאפשרות להפוך לתסריט, ולכן מעמידה דמויות מובחנות ומאופיינות היטב. בזכות הנושאים שעולים ממנו הוא מסוג הספרים שנשארים, ולכן מומלץ בהחלט.

את העטיפה הירוקה (למחצה) והנעימה עיצבה בחן חן יאקה-שומרון.

 

This Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

תמיר // הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

אנטארקטיקה / קלייר קיגן

שישה-עשר סיפוריה הראשונים של קלייר קיגן נכללים בקובץ "אנטארקטיקה". הסיפורים מתרחשים באירלנד ובארצות-הברית, רובם על רקע יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות, ובכולם מתרחש אסון מצמרר. לעתים האסון כבר קרה, והטראומה מטילה את צילה על הדמויות. לעתים האסון מסתמן בעתיד, ומכיוון שהוא בלתי נמנע האוירה ספוגת אימה.

בין הסיפורים בקובץ, אשה נשואה מבקשת להתנסות פעם אחת בחייה במפגש מיני עם גבר אחר, רווקה מחכה עשור לקיום הבטחתו של מאהבה להפרד מאשתו, ילדים חוזרים עם אביהם ועם אשתו החדשה לבית בו התעללה בהם אמם, ילד נושא רגשי אשמה בשל מותה של אמו, בני זוג מתמודדים עם היעלמה של בתם כשהיתה באחריותו של האב, ואחרים.

קלייר קיגן מצטיינת בשרטוט תמונות חיות ובבנית אוירה באמצעות פרטים קטנים המצטברים לשלם מדויק. לטבע יש תפקיד משמעותי בעלילות, כמו גם לסביבה האנושית. הסופרת משלבת דיבור ישיר (כמו בסיפור "גברים ונשים", שם שואלת הילדה את אמה "למה הם לא עושים כלום?", ונענית בפשטות "הם גברים") עם רמזים הטמונים בכל משפט (כמו צליל האבזם בסיפור "אנטארקטיקה" המטרים צליל אחר, מאיים יותר), ויוצרת עלילות שהן חדות ומעורפלות בו זמנית. ניתן למצוא בסיפורים אינספור דוגמאות להמחשת האופן בו הסגנון יוצר אוירה ועלילה. בחרתי להראות כאן את הדרך בה היא רוקמת את הסיפור "סופות" באמצעות מחוות ידים. הנה מדגם מייצג של מובאות:

ידו של אבי היתה מרימה אותם ומשליכה אותם כמו נבטי עשבים. ידה של אמי היתה מרימה את האפרוח המת בעדינות, מחפשת אות חיים בגוף הצהוב, וכשלא מצאה, אמרה: "גוזל מסכן שלי", וחייכה אלי כשזרקה אותו אל פיר האשפה.

שני האנשים שמעולם לא נגעו זה בזה, שאצבעותיהם הרפו תמיד מקערית הרוטב לפני שאחז בה האחר, נגעו כעת.

דודה שלי שמרה על ירך החזיר. "מי רוצה עוד חתיכה יפה מהאמצע?" סכין הפריסה קטלנית בידה.

מעלה ומעלה צעדנו דרך שדות השלף, ידה כצבת, זנב הכתונת מתנפנף מאחוריה ברוח.

"אנטארקטיקה" הוא ספר ביכורים, אך כתיבתה של קלייר קיגן בשלה, חודרת לנשמה, מצמררת ומרגשת. תומר בן אהרון היטיב לתרגם, והספר מומלץ בהחלט.

Antarctica – Claire Keegan

תשע נשמות

2019 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

נשים ללא גברים / שהרנוש פארסיפור

"נשים ללא גברים" מספר על חייהן של חמש נשיות אירניות, שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם המוסכמות החברתיות הכובלות אותן.

על רקע ההפיכה הצבאית ב-1953, שהפילה את ראש הממשלה הנבחר והחזירה את השאה, הנשים מוטרדות מחיי היומיום של עצמן. פַאאֶזֶה, בתולה בת עשרים ושמונה, זוממת להשיג את אמיר, אחיה של חברתה, כבעל, ממררת את חייה של גיסתה, ומבקשת שהכל יכירו בכשרון הבישול שלה. חברתה מונס, מבוגרת ממנה ואף היא בתולה, נחשבת לטפשה. כשהיא "מבינה" מפאאזה, החכמה בעיני עצמה, שהבתולים אינם קרום, היא חשה גל של תרעומת על כל מה שהחמיצה כשנשמרה לא לקרוע אותו. עונשה על החירות שהיא נוטלת לעצמה לעזוב את הבית הוא רצח, שאחריו היא מתעוררת לחיים מודעים יותר. פָרוֹח-לֵקָא, נשואה למעלה משלושים שנה לגבר, שבסתר לבו אוהב אותה, אך מפגין כלפיה עליונות וקנטרנות מעליבה. את חייה היא מעבירה בהמתנה לצאתו של בעלה מהבית: "מדי יום היתה אשתו מחכה בסבלנות שיצא כדי שתוכל לקום לתחיה ולהתחיל לנוע […] היה לה הרגל של שלושים ושתים שנה לא לנוע. היא התרגלה לאי-תזוזה. אבל תמיד ליוותה אותה תחושת הבטן שברגע שגולצ'הרה יצא מהבית, ישובו אליה התנועה והשמחה". זָרין-כּוֹלָה, בת עשרים ושש, היא זונה, שמעולם לא ידעה חיים אחרים. עם קשייה היא מתמודדת בחיוך וברוח טובה, עד שיום אחד היא מצליחה לפרוץ בבכי מטהר, ולאחריו "בפניה לא נותר שום סימן שיעיד כי פעם היתה זונה. היא הפכה לאשה קטנה בת עשרים ושש עם לב רחב כמו הים". לאחר מותו האלים של בעלה, עוברת פָרוֹח-לֵקָא לגור בכפר, לשם מזדמנות גם שלוש הנשים האחרות לאחר שקמו ונטשו את החיים המוכרים להן. בגן הבית נמצאת מַהדוֹחְת, צעירה שנקרעה בין תשוקת הנדודים לעול המסורת, והפכה את עצמה לעץ, באקט של חוסר ברירה ושל מחאה, שהזכיר לי באופיו את מחאתה של "הצמחונית".

שמו של הספר מעלה על הדעת מקום של אחוות נשים, ללא נוכחותם הכפייתית של הגברים, שסבורים כמו אמיר כי "למה שאשה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאשה, והעולם שבחוץ שייך לגבר". ההפך הוא הנכון. הנשים אף פעם אינן לבדן. הדמות הדומיננטית בבית היא זו של הגנן, שאמנם מתגורר במבנה נפרד, אך הוא קובע את אורחותיו של המקום. חברת הנשים, שנהנו לזמן קצר מתחושת שחרור ושיתוף, מתפוררת בקלות בשל אופיין השונה.

באחרית דבר לספר מסביר המתרגם תומר בן אהרון את המסורות המיסטיות שעליהן נשען הסיפור, ובעיקר המסורת הסוּפית, הכוללת מסע דרך מספר תחנות עד להארה. הסברים מאירי עיניים אלה מספקים תשובה למספר תמיהות העולות מן הספר, ביניהן תפקידו של הגנן, ומעמדו של הבית המשותף כתחנה זמנית. המתרגם מתייחס גם לסגנון הריאליזם המאגי, המהווה אמצעי לדון בנושאים רגישים מבלי להסתבך עם הצנזורה (מסתבר שה"טריק" לא עזר לסופרת, שנשפטה למאסר בגלל הנושאים הלא צנועים של ספרה, אשר ראה אור בעידן האייתוללות).

שהרנוש פארסיפור ממשיכה להוביל את גיבורותיה בין תחנות מסע ההארה שלהן, ומעניקה לכל אחת מהן גורל שונה. אחת תיטהר ותהפוך לאור, שניה תתפקע, שלישית תהיה רעיה שניה וסודית לגבר נשוי, רביעית תהפוך למורה פשוטה, והחמישית "תזכה" להגשמת חלומות מיד שניה, כשבעלה ייבחר לתפקיד אותו ביקשה לעצמה. האמנם התחנות הסופיות שבחרה הסופרת הן ההארה המיוחלת? לא לגמרי ברורה עמדתה של הסופרת, ואולי אין זה משנה. הקורא בהכרח ידון בינו לבין עצמו איזו מהן היא בגדר הגשמה ואיזו בגדר כניעה, ודי בזה.

"נשים ללא גברים" היא נובלה יוצאת דופן, נוקבת בדרכה, ובעלת מסר ביקורתי על העולם המוסלמי הכובל. ספר מיוחד ומומלץ ליותר מקריאה אחת.

زنان بدون مردان – شهرنوش پارسی پور

הכורסא ותשע נשמות

2019 (1990)

תרגום מפרסית: תומר בן אהרון

מושב הנהג / מיוריאל ספארק

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): "אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קרנפורד / אליזבת גאסקל

"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", כך נפתח הספר שנכתב ב-1864, ומתרכז במעמד הבורגני בעיירה בריטית מנומנמת. מעמד זה נשלט רובו ככולו בידי נשים מבוגרות, חלקן אלמנות, חלקן לא נישאו מעולם. חייהן של הנשים נוחים בדרך-כלל – הן נסמכות על פירותיהן של השקעות שנעשו בעבר ומניבות להן הכנסה שנתית. מכיוון שעבודה היא טאבו, ימיהן, מנקודת התצפית של תקופתנו, ריקים מכל עיסוק משמעותי. הן סורגות ורוקמות, כותבות מכתבים, משחקות קלפים, מבקרות זו אצל זו, ובעיקר עסוקות בשמירה על מידרג חברתי נוקשה ועל כללים נאותים.

הספר מסופר מפיה של מרי סמית, תושבת קרנפורד לשעבר, שמרבה לבקר את חברותיה בעיירה ולשהות אצלן תקופות ממושכות. ידידתה הקרובה ביותר היא מיס מטי, אשה שברירית, שבויה בכללים שקבעה אחותה הבכורה הנערצת, גם אחרי מותה של האחרונה. לצדה מתוארות נשים נוספות, אחת מתנשאת, שניה "רדיקלית", שלישית שטופת פחדים ואמונות תפלות, וכולן מעורבות עד צוואר זו בחייה של זו.

משפט הפתיחה אולי מרמז על עלילה פמיניסטית, אבל אליזבת גאסקל בחרה בכיוון הזה באופן מרומז ומעודן. היא מתיחסת בין השאר לסוגית הנישואים, בעד ונגד, ומותירה את הנושא פתוח ללא מסר רדיקלי או שמרני. אמנם אחת הנשים טוענת בלהט שהיא שמה לב שהם [הנישואים] תמיד הופכים את האדם לפתי גמור. למעשה, היא חשבה שאשה אשר אינה מסוגלת להמנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה, אך מצד שני הנשים אינן נמנעות מחלומות על אהבה, על משק בית זוגי ועל ילדים. בתקופה שבה רעיון ההגשמה האישית הנשית נרמס תחת כללים חברתיים נוקשים של התנהגות נשית הולמת, נישואים יכלו לשמש פתח להגשמה באמצעות הבעל. מיס מטי, ברגע של גילוי לב, מספרת שאחותה היתה רוצה להנשא לארכידיאקון ולכתוב בשמו את ההנחיות לכמרים שבתחום אחריותו, ושהיא, שלא ראתה את עצמה מוכשרת כאחותה, חשבה "שאצליח לנהל משק בית… ותמיד חיבבתי כל כך ילדים קטנים". אמנם על אחת הנשים נכתב שהיא "מתעבת את הרעיון המודרני ולפיו נשים שוות לגברים. שוות! היא הרי ידעה שהן נעלות", אבל בתנאי התקופה לעליונות הזו לא יכול היה להנתן ביטוי מעשי. די עצוב לעקוב אחר הנשים שאינן מודעות לאפשרויות החסומות בפניהן, ושלצורך ביצוע רעיונותיהן הן לחלוטין תלויות בגברים. לא הצלחתי לברר עם עצמי עד תום אם העצבות הזו נובעת מנקודת המבט של קוראת במאה ה-21, או שיש לה גם מקור ביצירה עצמה.

לעומת התלות הזו, העלילה מתכנסת לכוחה של הקבוצה הנשית להתגייס לטובת חברותיה בעת משבר. הנשים, שחלקן הצטיירו רוב הזמן כריקניות וכבורות, נחלצות יחדיו, בתושיה, בתבונה וברגישות, לפתור בעיה קשה שאליה נקלעה אחת מהן. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מקלקלנים, אומר רק שהאופן בו הן מתכננות כל פרט, כדי לתמוך בחברתן מבלי לפגוע ברגשותיה וברגשות החברות כולן, מרשים.

מרי סמית מספרת על חברותיה בחמלה, באהבה, וגם בלגלגנות עדינה. כך, לדוגמא, היא מתארת משרתות לשעבר, שהפכו למוכרות כובעים, וכעת אינן מוכנות למכור מתוצרתן לגברות נטולות יחוס. המוכרות עצמן אינן נמנות עם העילית החברתית, שכן עיסוק במסחר נחשב בזוי. באמצעות הסיפור הקטן הזה, כמו באמצעות העלילה כולה, אנו נחשפים אל ערכי התקופה ואל מנהגיה, ומגלים – שוב – שהערכים אמנם השתנו, אך בני האדם בבסיסם נותרו כשהיו.

החיבור שלי לספר היה איטי. למען האמת, בערך עד מחציתו הוא נראה לי דל מדי – כל פרק בנפרד מקסים, בעוד החיבור העלילתי קלוש – אבל בהדרגה התחלתי להקשר לדמויות, העלילה צברה נפח, בפרקיו האחרונים כבר התפעלתי ממנו, ואחרי סיום הקריאה המשכתי לחשוב עליו. ודאי אקרא אותו שוב, הפעם עם הידיעה על כוחה של הקבוצה. אפרופו כל פרק בנפרד – שני הפרקים הראשונים פורסמו ב-1851 כסיפור בכתב העת של צ'רלס דיקנס, והסופר דחק באליזבת גאסקל להמשיך לכתוב ("מועדון הפיקוויקים" של דיקנס הוא נושא לשיחה בפרק הראשון – הגברת הדומיננטית בקבוצה מעדיפה ספרות שמרנית יותר, וסבורה כי פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות).

כתיבה איטית מאפיינת את אליזבת גאסקל גם ב"צפון ודרום", שבשונה מ"קרנפורד" לא הסתגר בתוך חברה מצומצמת, אלא נע בין הכפר לעיר, ודן בכל הנושאים החברתיים המהותיים של תקופתו. בהזדמנות זו אני שבה וממליצה גם עליו.

Cranford – Elizabeth Gaskel

תשע נשמות, הכורסא ומודן

2019 (1864)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון