די בכך / תומס ה' אוגדן

בובי, בן לאב מנוכר ולאם דכאונית, חי כילד בצילו ובחסותו של אחיו ג'ורג'. ג'ורג', שהיה מרכז עולמו של אחיו, סבל מהתעללות ומהשפלות מצד אביו, לא ברור מדוע, ומרדיפות ומדחיה מצד חבריו בבית-הספר, שראו בו "חייזר" ו"הומו". בהדרגה השתנה מערך הכוחות בין שני האחים. ג'ורג' הדרדר לתמהונות ולטירוף, בובי מצא לעצמו מקלט בעבודה בתחנת דלק ובעיסוק באמנות. הקשר ביניהם נשמר, וכל אחד בדרכו מרגיש שתפקידו להגן באופן כזה או אחר על אחיו.

קרול, בת לאב נערץ ולאם אלכוהוליסטית, נבגדה על ידי אביה, שהרים ידים מול אשתו ובחר לנטוש. אחרי שנים של שעבוד לאם, שאיבדה כל יכולת לטפל בעצמה, ובילתה את חייה מתבוססת בזוהמה על הספה, קרול, ששינתה את שמה למדלן, נטשה אף היא ונרשמה ללימודי תואר שני בספרות.

לבו של הספר הוא המפגש בין שתי הנשמות המעונות הללו.

כמו "הפרטים שהושמטו" ו"לא אמא שלי", גם הספר הזה חלש ספרותית, ונושא יותר אופי של דיווח מקרה ופחות של פרוזה. בשונה מהראשון, ובדומה לשני, הספר סובל מחוסר עומק ומפשטנות יתר, מפרטים שצצים באופן בלתי משכנע, כמו הפעילות הפוליטית של בובי, ומתלישות מן הסביבה בה מתנהלת העלילה. אפשר לחוש את כאבן של הדמויות, ואי אפשר שלא לחוס עליהן, אבל הן אינן "נתפרות" יחד אפילו ל"מקרה" שיש בו תובנות מעבר להשפעה הרעילה של הורות רעה, והפגיעה ארוכת הטווח שהיא מייצרת, השפעה שקשה עד בלתי אפשרי להשתקם ממנה.

לא באתי אל הספר עם ציפיות גבוהות, וקיויתי להיות מופתעת לטובה. זה לא קרה.

This Will Do – Thomas H. Ogden

עם עובד

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

לא אמא שלי / תומס ה' אוגדן

"לא אמא שלי" מתאר משפחה שמתקשה לתפקד. האם רוז, שהתאלמנה מבעלה לפני שנים רבות, מגדלת שלושה ילדים: ארין הבכור, נער עדין, אהוב על אמו. דמיאן, שבחזותו החיצונית שונה מבני המשפחה, מהווה אתגר לאמהותה. קתרין הצעירה היתה ילדה של אמא, אך בעת פתיחת הספר היא צעירה מתמרדת וביקורתית. תפקיד חשוב במשפחה ממלאת מרגרט, אחותה של רוז, אשה עצמאית בעלת קריירה, שבעברה נישואים קצרים.

הספר נפתח כשקתרין נופלת מן המדרגות בבית המשפחה, בעוד אחיה מתבוננים קצרי-יד מלמעלה, ואמה עומדת חסרת-אונים למטה. מכאן נפרש סיפור המשפחה קדימה ואחורה, בעיקר סביב דמותו של דמיאן, שכשהיה פעוט הועבר מרוז למרגרט וחזרה, לכאורה מכוונות טובות. שמו של הספר בעברית נגזר מתחושתו של דמיאן שלמעשה אף אחת מן הנשים אינה אמו.

בדומה לספרו הקודם, "הפרטים שהושמטו", גם הספר הזה הוא יותר תיאור מקרה מיצירה ספרותית. אוגדן, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתאר את שעבר על דמויותיו, תוך שהוא מבאר את תגובותיהם, ואינו מניח דבר לדמיונו או לפרשנותו של הקורא, אלא ממש מאכיל בכפית (יחד עם זאת הוא חוטא פה ושם בהחמצות תמוהות. לדוגמא, בחצי משפט בלבד הוא מספר שגבר שעבד במשק הבית של מרגרט תקף מינית את דמיאן. שום מילה על השפעת הארוע על הילד). הסגנון הזה משעמם למדי, לפחות בעיני.

בעוד ב"הפרטים שהושמטו" העלילה היתה מגובשת, וגם אם הסגנון היה דיווחי מהלך הסיפור היה מוצלח – מקרה דרמטי בפתיחה, והארועים שהוליכו אליו בהמשך – "לא אמא שלי", לעומת זאת, חלש גם מבחינה זו. הוא נפתח בסצנה שאינה בהכרח מרכזית לסיפור, ומסתיים באופן תלוש בנקודת זמן שלא ברור למה דווקא בה בחר הכותב לעצור. הספר סובל גם מגודש פרטים בלתי נחוצים, וממספר גדול מדי של נושאים. תחילה נראה כי הנושא הוא היחסים בין האחים, אחר-כך מצטייר כי הספר מספר על אימהוּת, ובסופו של דבר הוא מתכנס לזוגיות בעייתית. באופן מאכזב משהו, דווקא לנושא אחרון זה, שאינו שגרתי, אוגדן אינו מספק הסבר משכנע, וההתיחסות שלו, ושל דמויותיו, אליו פשטנית.

אפשר להזדהות עם הדמויות ולחוש את כאבן, אבל הספר אינו מסייע בכך, וחבל.

The Hands of Gravity and Chance – Thomas H. Ogden

עם עובד

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

הפרטים שהושמטו / תומס ה' אוגדן

"הפרטים שהושמטו" נפתח עם מקרה מוות. השריף באזור של חוות תבואה בקנזס נקרא אל ביתו של ארל ברומפמן בעקבות הודעה על מותו של אדם. הוא מניח שהמת הוא אביו הזקן של ארל, ושצפויה לו משימה של ניחום אבלים, אבל מתברר שהמתה היא מרתה, אשתו של ארל, וארל הוא שהרג אותה, באקט של הגנה עצמית, לדבריו. בבית נכחו בעת המוות גם ילדיהם של בני הזוג, מלודי בת חמש-עשרה ווורן בן אחת-עשרה. בזמן שבין צאתו של השריף לדרך עד הגעתו אל החווה, הקורא כבר הספיק ללמוד מה קרה שם באמת: מרתה, אשה עיקשת ואובססיבית, שבינה ובין בנה וורן התקיימו – כך הרגישה – מאבקי כוח מתמידים, נסתה לאלץ את הבן להגמל ממציצת אצבעו בפומבי. כשגילתה שמאמציה עולים בתוהו, נתקפה זעם, ונסתה לדקור את ידו. משהו פקע בארל, בדרך-כלל אדם שקט, פחדן וכנוע, והוא חבט באשתו בכוח רב ושבר את מפרקתה.

מה גורם לאם להתאכזר אל בנה? כיצד קורה שגבר מאבד את עשתונותיו, ומפעיל כוח בלתי סביר שגורם למות אשתו? איך מרגיש ילד שאמו מתה בעקבות מנהג טורדני שלו? איך משתלבת נערה צעירה במערך הכוחות במשפחה שתפקודה מעורער? בכל אלה ועוד מטפל הספר מכאן ואילך.

התקופה בה נטוע הספר אינה ברורה, אולי במתכוון, עד שבערך במחצית הספר מספרת אחותה של מרתה על עבודתה בבית הקפה הניו-יורקי Gerde’s Folk City, בתקופה בה הופיע בו בוב דילן, הווה אומר בשנת 1961. מכאן שהארועים שבתחילת הספר התרחשו במחצית השניה של שנות ה-70.

תומס ה' אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי מוערך, שכתב כמה וכמה ספרי עיון בתחומו, וזכה בפרסים. "הפרטים שהושמטו" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, ומבחינה ספרותית הוא חלש למדי. אוגדן נוטה לדווח יותר מלספר, אבל מכיוון שהתכוון לכתוב פרוזה ולא דוח מקרה, הוא נע בין שני הסגנונות, באופן בלתי מוצלח למדי, והתרגום אינו מסייע. יחד עם זאת, הסיפור שהוא מספר הופך סוחף יותר ויותר, והענין שבו מצליח לחפות על החולשות המבניות. הפתיחה עושה רושם שטחי למדי, אבל זהו רושם מוטעה. במהרה מתברר שאוגדן יוצא ממה שנראה על פני השטח, והולך ומעמיק ככל שהוא חופר בהיסטוריה הפרטית של בני הזוג, בעיקר של מרתה, שסבלה מילדות אומללה, ולא הצליחה להחלץ ממורשתה ולהגשים אף אחד מחלומותיה. שלשלת האומללות היא הנושא המרכזי בספר, אך יש בו נושאים משניים רבים ומעניינים, כמו המשיכה בין בני זוג בלתי מתאימים בעליל, הדינמיקה הזוגית והשפעתה על המסגרת המשפחתית, המערכת התומכת או ההרסנית שבין אחים ואחיות, ועוד.

בשורה התחתונה: מעניין

The Parts Left Out – Thomas H. Ogden

עם עובד

 2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ