תודה רבה על החיים / סיביל ברג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad795d793d794_d7a8d791d794_d7a2d79c_d794d797d799d799d79d2

ילד נולד ב-1966 בגרמניה המזרחית. אביו בלתי ידוע, אמו אלכוהוליסטית שלא זכתה למודל אימהי משל עצמה, והילד הבלתי רצוי הוא עבורה יותר חפץ מאדם. תורמת לכך גם הזהות המינית הבלתי ברורה של הילוד, שיצא לאויר העולם ללא סימני מין חד-משמעיים. "אז ככה זה", לחשה, "אתה מין יצור, כלבלב, אני אקרא לך טוטו". בתוך זמן קצר תחליט האם להפרד מהילד, תמסור אותו לבית יתומים, תמשיך להדרדר ותמות. טוטו נותר לבדו בעולם, נתון בכלא הקטן של בית היתומים, המצוי בכלא הגדול של גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

טוטו הוא נשמה טהורה, נטול מודעות עצמית, צופה בעולם מן הצד, מאמין שכל האחרים חשובים יותר ממנו. בחירתה של הסופרת ליטול ממנו זהות מינית חד-מימדית מאפשרת נייטרליות באופן בו הוא מתבונן בסביבתו, ומעצימה את הטוהר שהסופרת מייחסת לו כניגוד לעולם המכוער בו הוא חי. בבגרותו יצטייר בעיני האדם היחיד המכיר אותו מקרוב כך: האדם הגדול הרופס הזה, שנסחף בעולם בימי חייו כמו פסולת צפה ושאין בו אף מחשבה רעה. שאף פעם לא מרגיש שמחה לאיד, לא שונא, שלא רוצה אף פעם דבר. שנראה כאילו הוא יושב כל הזמן על הארץ ומשחק עם חיות לא נראות. אי אפשר לעמוד בזה, בנוכחות של אדם שכזה. שכבר בבוקר מחייך ומניח עליך יד עגלגלה.

סיביל ברג מעבירה את טוטו מגרמניה המזרחית למערבית, חווה אתו את גרמניה של אחרי נפילת החומה, ומלווה אותו עד 2030 באירופה המתפוררת. הפרקים הראשונים בספר מתארים את החיים תחת המשטר הקומוניסטי, חיים של מחסור ושל אומללות, של יד איש באחיו, של ניצול ושל שחיתות. טוטו חי בבית היתומים חיים ספרטניים מטעמים אידאולוגים לכאורה, דחוי בשל חריגותו, מועבר מיד ליד בעבור רווח אישי. כשהוא מוצא עצמו בגרמניה המערבית, מתברר, כך על פי הסופרת, שהקפיטליזם מושחת ורקוב לא פחות מן הקומוניזם, ומגוון האפשרויות אינו מייצר אושר. האיחוד בין שני חלקי גרמניה ב-1990 אינו מביא שגשוג או שמחה, והמדינה – וכמוה אירופה כולה, ובהרחבה המערב כולו – נבלעת על ידי מהגרים מצד אחד ועל ידי כניעה תרבותית מרצון מצד שני. חזונה של הסופרת הוא חברה קונפורמית, דלה בנכסי חומר ובנכסי רוח: צמחה אנושות נוחה להפליא לשליטה שמתפקדת בפיקוח וברישום ומעל לכל בפיקוח עצמי […]. הכל נעשה כה חסר חיכוך, העולם היה על ריטלין ועל תרופות פסיכיאטריות, האנשים היו ממוקדים לתפארת, מנגנונים מכווננים היטב […] כמעט כל אחד צנזר את מחשבותיו, אמד את מידת התקינות הפוליטית וההומניטריות שבהן, והרגיש אומלל אם תפס את עצמו חושב בקלישאות ובדעות קדומות.

אודה שעבר זמן עד שהבנתי את הספר. תחילה תהיתי על המניעים לכתוב ב-2012 כתב אישום כל-כך זועם ועוין על משטר שעבר מן העולם. אחר-כך נרתעתי מן ההשחרה הגורפת של כל מקום ושל כל זמן, מן ההתיחסות ההומוגנית אל האנושות, מן הביקורתיות הדווקאית שנראה שעיוורה את עיניה של הסופרת. רק בפרקים המסיימים הדברים התחילו להתבהר. הספר מתכוונן כולו – או כך לפחות נראה לי – אל חזון סופה של תרבות המערב, ומצביע על האופן בו חולשות המערב יוצרות לאורך שנים כדור שלג מתגלגל שסופו להכחידו. ניתן להתווכח עם החזון, להסכים או להתנגד או גם וגם, אבל קשה לעשות זאת כשהספר נוטף שנאה וזלזול בכל היבט של החיים. אפילו ברגעי חסד מעטים, הסופרת מעדיפה את הפרשנות העוינת. הנה דוגמא שולית אך מייצגת: כשאשה פונה אל טוטו בחיוך אוהד, ושואלת אם תוכל לעזור לו, סיביל ברג טוענת כי בפרצופה של האשה נראתה הסיבה האמיתית לאמפתיה האנושית, זו היתה אורגזמה קטנה שמוענקת לעוזר, רגע קצר של עליונות חד-משמעית, תחושת אלוהות שאדם זוכה לה בתמורה לעזרה חסרת האנוכיות שהוא מספק. הקול המספר את הספר שונא גברים, מפגין זלזול תהומי בנשים, סבור שבני האדם מטומטמים – הטמטום ישן בתוך מוחם של בני האדם ובהזדמנות המתאימה פורץ החוצה, כמו פטריות מתוך ראשי נמלים מתות – ובעיקר אינו מוצא שום טעם בקיום האנושי. כאן, אגב, הסופרת נתפסת בסתירה, כשמצד אחד היא אומרת בהקשר של הזהות המינית, "בשביל מה צריך בהירות בקיום שאחר שמונים שנה יסתיים בעמימות מוחלטת", ומצד שני חזונה האפוקליפטי המזוויע הוא של חברה רובוטית באופייה, חברה שמתקיימת ללא מחשבה עצמאית, וחייה נטולי משמעות.

פרובוקציה היא כלי ביטוי לגיטימי, אבל כשפרובוקציה הופכת להיות העיקר, והעובדות מסתחררות סביבה ללא שליטה, בעיני היא מאבדת טעם, ויותר מזה מאבדת ענין ומונעת הזדמנות לדיון. כשכל דבר, ממש כל דבר, הוא נושא לביקורת קטלנית ועוינת, סטטיסטית יש סיכוי שכמה מן הביקורות קולעות בול. לכן, למרות שפה ושם הרגשתי ממש כמו הסופרת, קשה לי לקחת את הספר ברצינות. אי אפשר לנטרל את הסיפור שמסביב לטוטו, ולהתרכז בסיפורו של ילד אומלל שגדל להיות אדם אבוד, כי טוטו הוא יותר מישות בפני עצמה. הוא נקודת היחוס הטהורה שאליה מושווה עולם אכזר. הטלטלות האיומות שהוא עובר נחוות משום שהסופרת יצרה אותו כחריג בעולם שאותו היא מבקשת לתאר. ולכן, למרות כתיבה מעולה באמת, הספר הוא בעיני החמצה.

Vielen Dank für das Leben – Sibylle Berg

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

מודעות פרסומת