הילד בחלון / אורן גזית

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

ברכה / רונית פיינגולד

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

משמעות מחפשת אדם / ד"ר פנינית רוסו־נצר ודוד מעוז ישראל

כותרת משנה: למצוא משמעות בעולם משתנה על פי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל

לוגותרפיה היא אסכולה בפסיכותרפיה המתמקדת בשאיפתו של האדם למצוא משמעות. בשונה משתי האסכולות שקדמו לה – זו של פרויד ששמה במרכז את העונג וזו של אדלר שהתמקדה בכוח – הלוגותרפיה יוצאת מנקודת הנחה לפיה השאיפה האנושית למטרה, לפשר ולמשמעות היא הכוח המניע הבסיסי של האדם. "נכון הוא, שזיגמונד פרויד כתב פעם, כי 'ברגע שהאדם שואל על טעמם של החיים, הוא חולה', אך אני נוטה לדעה, כי בכך אין האדם אלא מגלה את אנושיותו. הישג אנושי הוא לדרוש במשמעותם של החיים ואף לתהות אם בכלל משמעות זו ניתנת להצגה", כך כתב ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה. שמו של ספר זה הוא מחווה ברורה לספרו הידוע של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שבו תיאר ב-1946 את חוויותיו ממחנות הריכוז, ופרש את משנתו.

כמחציתו של הספר עוסקת בהסברת עקרונות הלוגותרפיה, בהצדקת תקפותה, ובחידוד המונחים הקשורים בה, שחלקם אינם אינטואיטיביים. המשכו של הספר יעניין יותר אנשי מקצוע, שכן הוא עוסק בפרקטיקה עצמה בארבעה פרקים: גישות ההתערבות וטכניקות טיפול בלוגותרפיה; אתיקה בלוגותרפיה: מקצועיות, סודיות, אחריות; פרוטוקול הטיפול בלוגותרפיה; לוגותרפיה בעבודה קבוצתית.

הנה כמה מן הנקודות שחידשו לי ועניינו אותי ביותר:

הנחתי שכשמדברים על מציאת משמעות, הכוונה לשאלה הגדולה של משמעות החיים, שאלה שאולי אין עליה תשובה. הלוגותרפיה מבחינה בין משמעות החיים למשמעות בחיים, ומכוונת אל השניה. כאן נפתח למעשה כר נרחב של אפשרויות, ומספר המשמעויות כמספר המחפשים. שאלת המשמעות בחיים אינה מופשטת, והמענה עליה הוא האופן בו כל אחד ואחד חווה את היום-יום שלו.

תפיסת האדם לפי הלוגותרפיה כוללת שלושה ממדים השלובים זה בזה: גוף, נפש ורוח. פרנקל הבחין בין מימדי הגוף והנפש שמטרתם סיפוק עצמי, למימד הרוח שמכוון להתעלות עצמית. הוא סירב לראות את האדם כמי ששבוי בשאיפה לסיפוק יצרים, אלא האמין שלמען מטרה נעלה או ערך חשוב בעיניו יהיה מוכן להעלות את יצריו לקורבן. הפסיכותרפיה, לשיטתו, נועדה לטפל בנפש, והלוגותרפיה ברוח, אם כי יש מקרים מורכבים בהם נדרש טיפול משולב.

הבחנה חשובה נעשתה בין הגשמת העצמי להגשמת משמעות. פרנקל האמין שבטבע האנושי טבועה האיכות של החריגה מן העצמי אל מטרה נעלה יותר, ומימוש עצמי עומד בסתירה לאיכות הזו. היעד צריך להיות הגשמת משמעות, והגשמת העצמי תהיה תוצר הלוואי.

עוד על האמון של פרנקל ברוח האדם ניתן ללמוד מתפיסתו את המצפון, שלדעתו הוא חלק מהותי מן האנושיות, ואינו תוצר של למידה, הרגל או התניה סביבתית.

חיפוש משמעות קשה במיוחד נוכח אירועים טרגיים. הלוגותרפיה מציעה גישה של "אופטימיות טרגית", כלומר גיוס הרוח להיענות לחיים חרף הטרגדיות. עצם הגשמת המשמעות היחודית של החיים מאפשרת חוויה של אושר.

מושג שחוזר בספר, ובהתחשב בהתנסויותיו של פרנקל אין בכך כדי להפתיע, הוא החופש. "עמוק בהווייתנו, כל אחד מאיתנו חופשי — לא מתנאי הקיום והאירועים הפוקדים את חיינו, אותם אין בכוחנו לבחור, אלא חופשיים באופן בלתי מותנה לקבל החלטה לגבי האופן שבו נבחר להגיב עליהם, ולגלות בהם הזדמנות לצמיחה". וגם "אף שהאדם אינו 'חופשי ממשהו', הוא תמיד 'חופשי למשהו"'. ואם לבחור ציטוט אחד מתוך השפע שסימנתי לי, זה האחרון יהיה כנראה המשמעותי מכולם.

עד כאן על קצה המזלג מן התובנות שבספר.

מכיוון שמדובר בספר עיון בתחום שאינו קרוב ללבי, לא ציפיתי ליהנות ממנו כפי שנהניתי בסופו של דבר. למרות שהתרכזתי בעיקר במחציתו הראשונה, ולא חשתי שאני קהל היעד של המחצית השניה, אני חושבת שקהל קוראים מגוון ימצא בו ענין ומשמעות, ואני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2021

שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021