תיק אודסקי / נילי אסיא

כשגופת אשה נמצאת בתוך מזוודה, ורפ"ק ליאורה דגני נקראת לנהל את החקירה, היא נענית כי החקירות הן בדמה, למרות שהיא מרגישה נבגדת על שלא קיבלה קידום שהגיע לה. "תיק אודסקי" עוקב אחרי החקירה לפרטיה, חושף את חייהן העצובים של עובדות סיעוד זרות, שנלכדות בידי נצלנים אחרי שמטופליהן הולכים לעולמם, ומציץ אל האינטריגות בתוך המשטרה.

ליאורה היא חוקרת מיומנת ומקצועית, שלמרבה המזל אינה מתנהלת בעבודתה כפי שהיא מתנהלת בחייה הפרטיים. מחוץ לחקירה היא נגררת, נרפית, אימפולסיבית, ילדותית ובלתי שקולה. הכפילות האישיותית הספרותית הזו הפכה די פופולרית לאחרונה, אולי בהשפעת הבלשים הסקנדינביים. ליאורה אינה לחלוטין מפוענחת לקורא, כמו גם הדמויות האחרות, למעט הסטראוטיפיות שבהן כמו הכדורגלן ובעל הסוכנות, וגם כמה מן ההתרחשויות נותרות מעורפלות. לא הצלחתי להחליט ביני לבין עצמי אם עובדה זו הפריעה לי או הפכה את הספר מציאותי יותר.

מה שכן הפריע לי ממש הן סתירות בטקסט, שלא ברור איך חמקו מעיני הקוראים הרבים המוזכרים בדברי התודה. כשליאורה מגיעה לזירה היא שמה לב לפחי הזבל ה"עולים על גדותיהם וליאורה נזכרת במעורפל שהודיעו על שביתת עובדי התברואה בעיריה". אבל באותו בוקר עצמו, שעות ספורות ועמודים ספורים קודם לכן היא התעוררה כש"קולות משאית הזבל מודיעים לרחוב ששבוע חדש התחיל". כשנמנע ממנה הקידום היא חושבת על בוגדנותה של יורם, שלדעתה הבטיח לה אותו: "היא עשתה את העבודה השחורה, והוא תמיד קיבל את הקרדיט. היא ירדה לפרטים, חיפשה אותם באובססיביות […] והוא? הוא רק קטף את התשבחות". אבל מספר ימים אחר-כך, כשהיא עדיין חשה מקופחת, היא נזכרת בגעגועים  כיצד "הוא היה נותן לה את הקרדיט, והיא אהבה לשמוע איך הוא משבח אותה, נשמע כמו אבא גאה".

נילי אסיא מיטיבה לתאר אופי והתנהלות באמצעות פרטים קטנים, וחשוב לדבר על מצבן של העובדות הזרות, אבל בעיני בזאת מסתכמות מעלותיו של הספר, שפרט לכך הוא בנאלי למדי.

שתים בית הוצאה לאור

2022

מאז שהלכת / ליאת לוינהר בי

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

הילד בחלון / אורן גזית

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

ברכה / רונית פיינגולד

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

משמעות מחפשת אדם / ד"ר פנינית רוסו־נצר ודוד מעוז ישראל

כותרת משנה: למצוא משמעות בעולם משתנה על פי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל

לוגותרפיה היא אסכולה בפסיכותרפיה המתמקדת בשאיפתו של האדם למצוא משמעות. בשונה משתי האסכולות שקדמו לה – זו של פרויד ששמה במרכז את העונג וזו של אדלר שהתמקדה בכוח – הלוגותרפיה יוצאת מנקודת הנחה לפיה השאיפה האנושית למטרה, לפשר ולמשמעות היא הכוח המניע הבסיסי של האדם. "נכון הוא, שזיגמונד פרויד כתב פעם, כי 'ברגע שהאדם שואל על טעמם של החיים, הוא חולה', אך אני נוטה לדעה, כי בכך אין האדם אלא מגלה את אנושיותו. הישג אנושי הוא לדרוש במשמעותם של החיים ואף לתהות אם בכלל משמעות זו ניתנת להצגה", כך כתב ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה. שמו של ספר זה הוא מחווה ברורה לספרו הידוע של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שבו תיאר ב-1946 את חוויותיו ממחנות הריכוז, ופרש את משנתו.

כמחציתו של הספר עוסקת בהסברת עקרונות הלוגותרפיה, בהצדקת תקפותה, ובחידוד המונחים הקשורים בה, שחלקם אינם אינטואיטיביים. המשכו של הספר יעניין יותר אנשי מקצוע, שכן הוא עוסק בפרקטיקה עצמה בארבעה פרקים: גישות ההתערבות וטכניקות טיפול בלוגותרפיה; אתיקה בלוגותרפיה: מקצועיות, סודיות, אחריות; פרוטוקול הטיפול בלוגותרפיה; לוגותרפיה בעבודה קבוצתית.

הנה כמה מן הנקודות שחידשו לי ועניינו אותי ביותר:

הנחתי שכשמדברים על מציאת משמעות, הכוונה לשאלה הגדולה של משמעות החיים, שאלה שאולי אין עליה תשובה. הלוגותרפיה מבחינה בין משמעות החיים למשמעות בחיים, ומכוונת אל השניה. כאן נפתח למעשה כר נרחב של אפשרויות, ומספר המשמעויות כמספר המחפשים. שאלת המשמעות בחיים אינה מופשטת, והמענה עליה הוא האופן בו כל אחד ואחד חווה את היום-יום שלו.

תפיסת האדם לפי הלוגותרפיה כוללת שלושה ממדים השלובים זה בזה: גוף, נפש ורוח. פרנקל הבחין בין מימדי הגוף והנפש שמטרתם סיפוק עצמי, למימד הרוח שמכוון להתעלות עצמית. הוא סירב לראות את האדם כמי ששבוי בשאיפה לסיפוק יצרים, אלא האמין שלמען מטרה נעלה או ערך חשוב בעיניו יהיה מוכן להעלות את יצריו לקורבן. הפסיכותרפיה, לשיטתו, נועדה לטפל בנפש, והלוגותרפיה ברוח, אם כי יש מקרים מורכבים בהם נדרש טיפול משולב.

הבחנה חשובה נעשתה בין הגשמת העצמי להגשמת משמעות. פרנקל האמין שבטבע האנושי טבועה האיכות של החריגה מן העצמי אל מטרה נעלה יותר, ומימוש עצמי עומד בסתירה לאיכות הזו. היעד צריך להיות הגשמת משמעות, והגשמת העצמי תהיה תוצר הלוואי.

עוד על האמון של פרנקל ברוח האדם ניתן ללמוד מתפיסתו את המצפון, שלדעתו הוא חלק מהותי מן האנושיות, ואינו תוצר של למידה, הרגל או התניה סביבתית.

חיפוש משמעות קשה במיוחד נוכח אירועים טרגיים. הלוגותרפיה מציעה גישה של "אופטימיות טרגית", כלומר גיוס הרוח להיענות לחיים חרף הטרגדיות. עצם הגשמת המשמעות היחודית של החיים מאפשרת חוויה של אושר.

מושג שחוזר בספר, ובהתחשב בהתנסויותיו של פרנקל אין בכך כדי להפתיע, הוא החופש. "עמוק בהווייתנו, כל אחד מאיתנו חופשי — לא מתנאי הקיום והאירועים הפוקדים את חיינו, אותם אין בכוחנו לבחור, אלא חופשיים באופן בלתי מותנה לקבל החלטה לגבי האופן שבו נבחר להגיב עליהם, ולגלות בהם הזדמנות לצמיחה". וגם "אף שהאדם אינו 'חופשי ממשהו', הוא תמיד 'חופשי למשהו"'. ואם לבחור ציטוט אחד מתוך השפע שסימנתי לי, זה האחרון יהיה כנראה המשמעותי מכולם.

עד כאן על קצה המזלג מן התובנות שבספר.

מכיוון שמדובר בספר עיון בתחום שאינו קרוב ללבי, לא ציפיתי ליהנות ממנו כפי שנהניתי בסופו של דבר. למרות שהתרכזתי בעיקר במחציתו הראשונה, ולא חשתי שאני קהל היעד של המחצית השניה, אני חושבת שקהל קוראים מגוון ימצא בו ענין ומשמעות, ואני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2021

שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021