מושב הנהג / מיוריאל ספארק

126500000637b

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מודעות פרסומת

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

חנות הספרים

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

יומנה של משרתת / אוקטב מירבו

126500000262b

"יומנה של משרתת" כשמו כן הוא, יומן שנכתב על ידי משרתת צרפתיה – דמות בדויה – בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, אשה צעירה שגדלה בעוני בחברת אם שיכורה שהתדרדרה לזנות, מתחילה לעבוד בנחלה בנורמנדי. בשנתים שקדמו למועד כתיבת היומן החליפה שנים-עשר מקומות עבודה, והיא "יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף". בעלי המקום הם אשה קמצנית ובעלה הכנוע, וחבר העובדים כולל טבחית רטנונית וגנן-עגלון שתקן, שניהם "איכרים מטומטמים" בעיניה. ביומנה סוקרת סלסטין את קורותיה במקום החדש, ומספרת את זכרונותיה מעבודותיה הקודמות.

בדומה ל"זכרונותיו של חבר", גם כאן אוקטב מירבו מעביר ביקורת חברתית באמצעות יצירה ספרותית, וגם כאן הוא מפקיד את מלאכת הביקורת בידי דמות שנויה במחלוקת. סלסטין אמנם רוב הזמן אינה דוחה כמו החבר שארל, אך כמוהו אין בפיה מילה טובה על איש, ערכי המוסר שלה מעוותים, ותפיסתה את עצמה לוקה באשליה עצמית ובחוסר מודעות או בחוסר כנות. די אם אציין שלאחר שהיא מנתחת ללא רחם את אישיות המעסיקים, את תלונותיהם ואת חוסר שביעות רצונם, ברגע שמזדמן לה להעסיק משרתים משלה כל שיש לה לומר, ולא במפתיע, הוא "הן תובעניות כל כך, המשרתות בשרבור, ושקרניות, והוללות! זה לא ייאמן וזה מגעיל". יש משום פרובוקציה ספרותית במתן הבמה לדמות ראשית שלכאורה ניחנה במבט מפוכח, ובעצם לוקה בכל החוליים שהיא מונה באחרים, ובעיני בדרך זו מירבו דווקא מעצים את המסרים שהוא מבקש להעביר.

סלסטין מתארת חברה מושחתת ומקוטבת, המורכבת מבני המעמד הגבוה שאינם ראויים לתואר זה  – "מעסיקי השתייכו למה שמקובל לכנותו החברה הגבוהה של פריז; במלים אחרות, מסייה היה בן אצולה חסר פרוטה, ואיש לא ידע מהיכן בדיוק באה מדאם" – וממעמד המשרתים הזוכים ליחס משפיל, רע מזה שזוכות לו חיות המחמד. מעמדן של המשרתות גרוע במיוחד, בהיותן טרף לגחמותיהם המיניות של אדוניהן. מצד שני, כי אצל מירבו תמיד יש צד שני, סלסטין ודומותיה אינן מהססות לפלרטט ולפתות כדי להשיג הטבות, ואולי גם כדי לזכות בתחושה כוזבת של שליטה. "פולחן המליון", כפי שסלסטין מכנה את היחס אל העשירים, אינו פוסח על איש. היא עצמה, כך היא מעידה, "כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר". גם אנשי הדת אינם נקיים מפולחן זה, וכשסלסטין הולכת באופן נדיר לוידוי, הכומר אומר לה, "כן… אהה! השתובבת בגופך? זה לא דבר טוב… אלוהים ישמור! זה בהחלט רע מאוד… אבל אם כבר חוטאים, מוטב לחטוא עם האדונים… בתנאי שהם יראי שמים… ולא לבדך או עם אנשים במצבך… זה פחות חמור… זה מעורר פחות את חמתו של האל הטוב…"

ביקורת נוקבת מועברת בספר על הסוכנויות העוסקות בתיווך כוח אדם, תוך שהן דואגות קודם כל לרווחיהן שלהן על חשבון העובדים הנזקקים להן. סלסטין מספרת, לדוגמא, על הנוהג לחייב את העובד בעמלה בגובה אחוז מסוים ממשכורת שנתית, גם אם העובד לא החזיק מעמד במשך שנה בעבודה אליה נשלח. למעשה, הסוכנויות במתכוון משבצות משרתים במקומות בהם ברור שיתקשו להשאר שנה שלמה, אבל גובות מהם את מלוא העמלה. "מה הם סוכנויות העבודה ובתי הבושת הפועלים בפיקוח אם לא ירידי עבדים, דוכנים לממכר בשר אדם?"

הספר ראה באור ב-1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס שקרעה את החברה הצרפתית, זמן קצר לאחר שדרייפוס הורשע במשפטו השני, אבל זכה לחנינה מידי הנשיא ושוחרר ממאסרו. תעבורנה עוד שש שנים עד שיזכה לטיהור מלא של שמו. סלסטין מתארת, ללא ביקורת, את האנטישמיות הגואה בסביבתה. לה עצמה אין שום דבר נגד יהודים, אבל פרשת דרייפוס מעוררת בה אדישות בלבד, מן הסתם משום שאינה נוגעת לחייה שלה. למעשה, הגבר שאתו תקשור את חייה, הוא אנטישמי ואנטי-דרייפוסאי פעיל, ואולי גם אנס ורוצח, אבל הפחד שהוא מעורר בה דווקא מושך אותה. עוד היבט שהופך את הדמות הלכאורה אינטליגנטית וחיננית לדוחה ולמפלצתית.

זהו תרגום שני לספר, שתורגם לראשונה ב-1962 על ידי זאב זמירי. תרגומה של אסנת יקירה קולח ובלתי מאולץ, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה הנאה, כולל צדדיה הפנימיים, איירה שרית עברני.

"יומנה של משרתת" הוא ספר שנון, ציני, כתוב בכשרון רב, מעורר מחשבה, ולמרות ריחוק הזמן עדיין רלוונטי.

Le Journal d’Une Femme de Chambre – Octave Mirbeau

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1900)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה