מצוינים / מלקולם גלדוול

3263466

כותרת משנה: ממה עשויה הצלחה

אנחנו כה לכודים במיתוסים של הטובים ביותר המבריקים ביותר והמצליחים בכוחות עצמם, עד שאנו חושבים שמצטיינים צומחים באופן טבעי מן האדמה.

אם המצוינות אינה תכונה מולדת בלבד, או תוצר של מאמציו הבלעדיים של היחיד, מנין היא צומחת? מלקולם גלדוול מצביע בספר על התנאים ההכרחיים שבלעדיהם כשרון מולד לא יבשיל לכדי הצלחה. תנאים אלה כוללים את מועד הלידה, את תמיכת המשפחה והסביבה, את הנכונות להשקיע מאמצים, ואת המורשת התרבותית. אתייחס במספר מלים לכל אחד מהם.

מועד הלידה עשוי לקבוע את ההזדמנויות שתעמודנה בפני כל אדם: אם נולד בתקופת בתקופת שפל בלידה, יזכה ללמוד בבתי ספר מעוטי תלמידים שישקיעו בו יותר. אם יהיה צעיר מדי לגיוס בתקופת מלחמה, יוכל להשקיע בפיתוח אישי. אם נולד בתחילת שנה, יזכה ליתרון הגיל במיונים על בסיס שנתון. כדוגמא מציג גלדוול את ההתפלגות של חודשי הלידה בליגת ההוקי בקנדה, כשמרבית כוכבי הליגה הם ילידי ינואר עד מרץ, לא משום שנולדו מוכשרים יותר, אלא משום שכשנערכו המיונים הראשוניים, בעודם ילדים, ילידי תחילת השנה היו מפותחים יותר ונבחרו במספרים גדולים יותר. מכיוון שנבחרו, זכו להכשרה ולהזדמנות לפתח את כשרונם. ילידי סוף השנה, המפותחים פחות בהשוואה לחבריהם לשנתון, נותרו מאחור.

משפחה תומכת מאפשרת לילד להרגיש זכאי למקומו בעולם. גלדוול טוען כי מעבר לסף מסוים ההפרשים במנת המשכל אינם משמעותיים, ויש משקל משמעותי לתכונות אחרות כמו אינטליגנציה מעשית. משפחה תומכת וסביבה מטפחת מאפשרות פיתוח אינטליגנציה זו, שמבדילה בין המוכשר למצליח.

בין אם כשרונו של אדם הוא כפסנתרן או כמתכנת או כמשפטן, כדי שהמוכשר יהפוך למומחה נדרשת עבודה מאומצת. גדלוול מציג מספר דוגמאות מתחומים שונים, שמכולן עולה כי המינימום הנדרש הוא עשרת-אלפים שעות אימון.

למורשת התרבותית יש משקל רב בכל היבטי החיים, ואין המדובר רק במנהגים התרבותיים בהם אוחז האדם ביום-יום, אלא גם בצל הארוך של המורשת מאות שנים אל תוך העבר. עם הטיעון הזה אני נוטה לא להסכים במלואו, אך כשמדובר במורשת המיידית אין ספק שהיא מהווה כוח דוחף, או מעכב, מהותי. דוגמא מעניינת היא ההצלחה של מדינות דוגמת דרום קוריאה, יפן וסין, בתחום המתמטיקה. גלדוול מונה שתי סיבות עיקריות לתופעה: האחת היא הסדירות של השפה המתמטית בשפות מדינות אלה (בניגוד למבנה של שתים-עשרה ועשרים ושתים – בראשון היחידות קודמות לעשרות, ובשני להפך – במדינות אלה המספרים הגיוניים יותר: עשר-שתים, שתי-עשרות-שתים. במקום שלוש-חמישיות, המובן המילולי של השבר בסינית הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה', מונח המסביר את עצמו). השניה היא התרבות המקדשת עבודה קשה ומאמץ. מורשת יכולה גם להיות גורם מעכב, כפי שהוא מדגים בפרק שעוסק בתאונות מטוסים של החברה הקוריאנית, תאונות שנבעו מתוך היחס של כבוד לסמכות שמנע מטייסי המשנה להעיר לקברניטים על טעויותיהם (העובדה שקוריאן אייר השכילה להתגבר על המכשלה הזו, ונחשבת היום לחברה בטוחה, היא אחת הסיבות לכך שטיעונו של גדלוול בדבר צלה הארוך של המורשת אינו לגמרי תקף בעיני). בהקשר התרבותי גלדוול מתייחס גם לרופאים ולעורכי הדין היהודים המצליחים, שצמחו מתוך משפחות של חייטים. הטיעון שלו הוא שההורים הנחילו לילדיהם תחושה של אוטונומיה ושל משמעות. המסקנה: רופאים ועורכי דין יהודים לא רכשו את מקצועם על אף מוצאם הדל. הם נעשו בעלי מקצועות חופשיים הודות למוצאם הדל.

מלקולם גלדוול מגיש ספר עיון מעניין הכתוב בכשרון פרוזאי. לשונו נהירה, סיפורי הרקע מרתקים, והתיאוריה משכנעת. הספר שופע דוגמאות מגוונות, וכדאי לקרוא אותו, הן להשכלה כללית, הן לקבלת נקודת מבט שונה על תופעת ההצלחה, והן לצרכים מעשיים, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט, בעיקר כהורים אך גם כתמריץ אישי.

אסיים בהמלצתו של גלדוול: כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו להחליף את שמיכת הטלאים של מזל מוצלח ויתרונות שרירותיים הקובעת כיום את ההצלחה – תאריכי הלידה הממוזלים והארועים המבורכים של ההיסטוריה – בחברה המספקת הזדמנויות לכולם.

Outliers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מודעות פרסומת

אחרי טהראן: חיי החדשים / מרינה נעמת

1-6707b

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אני מלאלה / מלאלה יוספאזי עם כריסטינה למב

d790d7a0d799-d79ed79cd790d79cd794

מלאלה יוספאזי נולדה בפקיסטן ביולי 1997. איתרע מזלה ובהגיעה לגיל עשר השתלט הטאליבן על עמק סוואט בו התגוררה, השליט טרור בשם האיסלם, אסר על לימודי הבנות, ובכך שם לאל את תשוקתה של מלאלה להשכלה. התמזל מזלה והיא נולדה למשפחה יוצאת דופן: הוריה קבלו בברכה את הולדתה למרות היותה בת (אביה הוסיף את שמה לאילן היוחסין המשפחתי שעד אז הציג רק גברים, ונהג לומר "שהביט לתוך העיניים שלי אחרי שנולדתי והתאהב"), לא מנעו ממנה בעודה ילדה לשבת עם הגברים ולהאזין לשיחותיהם, בניגוד לשאר הנשים והילדות שהסתגרו בנפרד, ועודדו אותה בלימודיה. אמה של מלאלה, טוֹר פֵּקַאי, היא אשה מוסלמית אדוקה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואביה, זִיָאודין, הוא איש משכיל, שייסד בעירו בתי ספר משגשגים לבנים ולבנות, והיה פעיל נגד הטאליבן. עם הגיבוי של ההורים, שנהלו בית פתוח ונדיב ומעורב חברתית, הפכה מלאלה הצעירה לפנים של המאבק על ההשכלה.

הספר, שנכתב על ידי מלאלה יחד עם הכתבת הבריטית כריסטינה למב, מתאר את החיים בפקיסטן של השנים האחרונות, מדינה שידעה תהפוכות פוליטיות חדשות לבקרים. בעת צרה, לאחר אסון טבע, זיהה הטאליבן הזדמנות להרחיב את פעילותו. אנשיו הציעו סיוע במקומות בהם כשלה המדינה מלהושיע, אתרו בעיות מקומיות והבטיחו להן פתרון, ונבנו על מצוקת התושבים. ככל שחלף הזמן אחיזתו של הטאליבן התהדקה, והנחיותיו, כמו גם העונשים למפרים אותן, הלכו והקצינו. עמק סוואט, המכונה גן עדן בפי תושביו, הפך לגיהינום של טרור, ונקלע למלחמה בין השלטונות לטאליבן. בהיבט היקר ביותר ללבה של מלאלה, ההשכלה, השיא הגיע כשבית הספר לבנות נסגר, לאחר חודשים בהם פוצצו אנשי הטאליבן מאות בתי ספר ברחבי המדינה.

אביה של מלאלה, איש לא פחדן, לא יכול היה לשתוק, והפך דובר עקבי ורהוט נגד הטאליבן, בעיקר בנושאי חינוך והשכלה. כמה מבנות הפעילים, ומלאלה ביניהן, התראיינו עם אבותיהן לטלויזיה ולרדיו, ונשאו דברים בגנות האיסור של לימודים. בהדרגה, מתוך חשש לחייהן, נשרו רוב הבנות מן הפעילות הזו, ומלאלה נותרה דוברת כמעט יחידה. בשלב מאוחר יותר התנדבה לכתוב בלוג על חייה ל-BBC (בשם בדוי לפי דרישת הכתב), ועמדה בחזית העולמית של המאבק.

לאחר שהטאליבן הוכנע לכאורה על ידי הצבא, התאפשרה פתיחה מחודשת של בית הספר. אבל אותה כניעה לא באמת מנעה את פעילותו של הטאליבן. באוקטובר 2012 עצרו אנשיו את ההסעה בה חזרה מלאלה מיום לימודים, אחד הטאליבנים עלה לרכב ושאל "מי זאת מלאלה?", וירה בראשה. שתים מחברותיה נפצעו אף הן. שמו של הספר עונה לאותה שאלה: "אני מלאלה". חייה של מלאלה ניצלו בזכות ניתוח ראשוני בבית חולים צבאי בפקיסטן, והמשך טיפול וניתוחים נוספים בבית חולים באנגליה. העולם נזעק, ראשי מדינות שיחרו לפתח בית החולים, מלאלה הוזמנה לשאת דברים באו"ם, וקרן הוקמה לתמיכה במאבק על השכלת ילדים.

לפני כשבוע הוכרז על זכיתה של מלאלה יוספאזי בפרס נובל לשלום, הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם.

הספר משלב יפה את הסיפור הציבורי עם הסיפור האישי. הוא מציג אלטרנטיבה של איסלם שפוי בסגנון הוריה של מלאלה, שאינם שונאים זרים, שנישאו מאהבה ומקיימים חיי שיתוף ואחווה. הוא מספר  את סיפורה של פקיסטן, ומדגים כיצד הקיצוניות מוצאת לעצמה כר לשגשג עליו. והוא מראה כיצד אדם יחיד יכול חולל שינוי. ושלא תהיה טעות, מלאלה אינה קדוש מזן מיוחד: היא ילדה שמתכתשת עם אחיה, ורבה ומשלימה לסירוגין עם חברתה הטובה, ואוהבת משחקי ילדות. אבל כשהלהט קיים, ויש אמונה בצדקת הדרך, אפשר לגעת בלבבות רבים.

כריסטינה למב הבריטית היא כתבת בריטית, המסקרת את פקיסטן ואת אפגניסטן מאז 1987. במהלך הספר כולו היא נשארת מאחורי הקלעים, ומותירה את הבמה למלאלה המספרת בגוף ראשון.

ספר מומלץ ומעורר השראה.

נאומה של מלאלה באו"ם ביום הולדתה ה-16

I Am Malala: The Girl Who Stood Up for Education and Was Shot by the Taliban – Malala Yousafzai, Christina Lamb

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אני מזמין משטרה / ארווין יאלום

937719

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר