הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אין מה לפחד / ג'וליאן בארנס

904355

"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

c01kxvgartbznwaa

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

להיעשות אני / ארווין יאלום

988949

ארווין יאלום, פסיכיאטר וסופר, מחלוצי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בן שמונים וחמש בעת כתיבת הספר, מסכם ב"להיעשות אני" את חייו ואת עבודתו המקצועית. על הכריכה נכתב כי עד כה חקר את הזולת, וכעת הוא חוקר את עצמו, אך אבחנה זו אינה מדויקת. כפי שעולה מספריו האחרים, וכפי שמודגש גם כאן, תפיסתו הטיפולית של יאלום שוללת את הגישה המתנכרת והמתבדלת של מטפלים מסורתיים, ומטיפה למעורבות אישית של המטפל באינטראקציה עם המטופל עד כדי חשיפה אישית. כתוצאה מכך, גם כשהפנה את תשומת לבו ואת רגשות האמפתיה שלו אל דורשי עצתו, בעצם לא חדל להתבונן אל תוך נפשו. לכן, גם בספר הזה, השם דגש על הביוגרפיה הפרטית והמקצועית של יאלום, נמצא את מטופליו, עליהם הוא כותב לקראת סיום, "עבודתי עם מטופלים מעשירה את חיי בכך שהיא מעניקה משמעות לחיים".

יאלום פורש את סיפור חייו, החל בהוריו שהיגרו מאירופה ועמלו שעות ארוכות בחנות המכולת שניהלו, עבור בנישואיו הארוכים למרילין, סופרת וחוקרת בזכות עצמה, וכלה בילדיו ובנכדיו. על זכרונותיו הרחוקים הוא אומר בכנות, "כתבי זכרונות, ובלי ספק גם הנוכחי שבכאן, בדיוניים הרבה יותר מכפי שאנו אוהבים לחשוב". הוא מתאר את דרכו המקצועית, את התפתחות תפיסותיו, ואת היותו סטודנט נצחי הלומד מכל אדם. פרקים מעניינים מוקדשים לעבודתו הספרותית, מן הגרעין הרעיוני ועד המעטפת הסיפורית. כשכתבתי את התרשמותי מספרו "כולנו בני חלוף", הבעתי את דעתי כי גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות. לכן הופתעתי ללמוד שיאלום לא כיוון את ספריו אל הקהל הרחב, אלא ייעד אותם להיות כלי עזר למטפלים צעירים (וזו, אגב, הסיבה שבגינה הוא עצמו נוכח בגלוי ובגילוי לב בכל ספריו). מסתבר שכשיש לך סיפורים מעניינים לספר, וכשרון להנגיש אותם, הם מוצאים מסילות אל קהל מגוון.

פרק מעניין, אחד מני רבים, מתאר את התפתחות הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית, בשל חוסר שביעות רצונו של יאלום מן התורות האחרות, ובשל היכרותו עם הפילוסופיה: "יותר ויותר תפסתי שרבות מהבעיות שהמטופלים שלי נאבקו אתן – הזדקנות, אובדן, מוות, הכרעות חיים עיקריות, כמו באיזה מקצוע לבחור או עם מי להתחתן – טופלו לעתים קרובות באופן נכון יותר על ידי סופרים ופילוסופים מאשר על ידי העוסקים בתחום שלי". בבעיות הללו, בחרדות הקיום העיקריות – המוות, החופש, הבידוד והמשמעות – יש, לתפיסתו, למקד את הטיפול.

מוות הוא נושא שיאלום מרבה לעסוק בו, ובספר זה הוא מעלה את ההשערה שיתכן שנתפס לכך משום שהאמין, בהתחשב בגנטיקה, שימות צעיר, והקדיש זמן ומאמץ למנוע זאת. מכל מקום, אמונתו המוצקה היא כי "אף כי ממשות המוות עשויה להרוס אותנו, רעיון המוות עשוי לגאול אותנו". ממטופליו הוא מבקש בתחילת הטיפול לשרטט קו שתחילתו בלידה וסיומו במוות, לסמן את מיקומם על הקו, ולהתייחס למשמעות המיקום ולהשלכותיו.

נקודה ישראלית: יאלום מונה את ישראל עם מדינות ים תיכוניות אחרות – יוון, תורכיה ועירק – שבהן קהל הקוראים שלו גדול באופן לא פרופורציונלי.

עוד הוא מספר על התנסויותיו החד-פעמיות עם סמים, על נסיונו להתחבר לפילוסופיה מזרחית, על חוסר הצלחתו ליישם את הטיפול הקבוצתי, שהוא חסיד נלהב שלו, ביפן בשל שוני תרבותי. הוא מתאר את יחסו ליהדות ולדת בכלל, מספר על העדפותיו הספרותיות (בין השאר, "ילדי חצות", "סיילאס מארנר", "מאה שנים של בדידות") והאמנותיות, ועוד.

סגנונו של יאלום רהוט וישיר, כמו משוחח עם הקוראים. גם כשהוא גולש לתחומים מקצועיים הוא נהיר ונגיש. מצאתי ענין בסיפור האישי – מילדות בשכונת מצוקה אל תהילה עולמית – ולא פחות מזה בסיפור המקצועי ובתובנות העולות ממנו. בהחלט מומלץ.

Becoming Myself – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מצוינים / מלקולם גלדוול

3263466

כותרת משנה: ממה עשויה הצלחה

אנחנו כה לכודים במיתוסים של הטובים ביותר המבריקים ביותר והמצליחים בכוחות עצמם, עד שאנו חושבים שמצטיינים צומחים באופן טבעי מן האדמה.

אם המצוינות אינה תכונה מולדת בלבד, או תוצר של מאמציו הבלעדיים של היחיד, מנין היא צומחת? מלקולם גלדוול מצביע בספר על התנאים ההכרחיים שבלעדיהם כשרון מולד לא יבשיל לכדי הצלחה. תנאים אלה כוללים את מועד הלידה, את תמיכת המשפחה והסביבה, את הנכונות להשקיע מאמצים, ואת המורשת התרבותית. אתייחס במספר מלים לכל אחד מהם.

מועד הלידה עשוי לקבוע את ההזדמנויות שתעמודנה בפני כל אדם: אם נולד בתקופת בתקופת שפל בלידה, יזכה ללמוד בבתי ספר מעוטי תלמידים שישקיעו בו יותר. אם יהיה צעיר מדי לגיוס בתקופת מלחמה, יוכל להשקיע בפיתוח אישי. אם נולד בתחילת שנה, יזכה ליתרון הגיל במיונים על בסיס שנתון. כדוגמא מציג גלדוול את ההתפלגות של חודשי הלידה בליגת ההוקי בקנדה, כשמרבית כוכבי הליגה הם ילידי ינואר עד מרץ, לא משום שנולדו מוכשרים יותר, אלא משום שכשנערכו המיונים הראשוניים, בעודם ילדים, ילידי תחילת השנה היו מפותחים יותר ונבחרו במספרים גדולים יותר. מכיוון שנבחרו, זכו להכשרה ולהזדמנות לפתח את כשרונם. ילידי סוף השנה, המפותחים פחות בהשוואה לחבריהם לשנתון, נותרו מאחור.

משפחה תומכת מאפשרת לילד להרגיש זכאי למקומו בעולם. גלדוול טוען כי מעבר לסף מסוים ההפרשים במנת המשכל אינם משמעותיים, ויש משקל משמעותי לתכונות אחרות כמו אינטליגנציה מעשית. משפחה תומכת וסביבה מטפחת מאפשרות פיתוח אינטליגנציה זו, שמבדילה בין המוכשר למצליח.

בין אם כשרונו של אדם הוא כפסנתרן או כמתכנת או כמשפטן, כדי שהמוכשר יהפוך למומחה נדרשת עבודה מאומצת. גדלוול מציג מספר דוגמאות מתחומים שונים, שמכולן עולה כי המינימום הנדרש הוא עשרת-אלפים שעות אימון.

למורשת התרבותית יש משקל רב בכל היבטי החיים, ואין המדובר רק במנהגים התרבותיים בהם אוחז האדם ביום-יום, אלא גם בצל הארוך של המורשת מאות שנים אל תוך העבר. עם הטיעון הזה אני נוטה לא להסכים במלואו, אך כשמדובר במורשת המיידית אין ספק שהיא מהווה כוח דוחף, או מעכב, מהותי. דוגמא מעניינת היא ההצלחה של מדינות דוגמת דרום קוריאה, יפן וסין, בתחום המתמטיקה. גלדוול מונה שתי סיבות עיקריות לתופעה: האחת היא הסדירות של השפה המתמטית בשפות מדינות אלה (בניגוד למבנה של שתים-עשרה ועשרים ושתים – בראשון היחידות קודמות לעשרות, ובשני להפך – במדינות אלה המספרים הגיוניים יותר: עשר-שתים, שתי-עשרות-שתים. במקום שלוש-חמישיות, המובן המילולי של השבר בסינית הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה', מונח המסביר את עצמו). השניה היא התרבות המקדשת עבודה קשה ומאמץ. מורשת יכולה גם להיות גורם מעכב, כפי שהוא מדגים בפרק שעוסק בתאונות מטוסים של החברה הקוריאנית, תאונות שנבעו מתוך היחס של כבוד לסמכות שמנע מטייסי המשנה להעיר לקברניטים על טעויותיהם (העובדה שקוריאן אייר השכילה להתגבר על המכשלה הזו, ונחשבת היום לחברה בטוחה, היא אחת הסיבות לכך שטיעונו של גדלוול בדבר צלה הארוך של המורשת אינו לגמרי תקף בעיני). בהקשר התרבותי גלדוול מתייחס גם לרופאים ולעורכי הדין היהודים המצליחים, שצמחו מתוך משפחות של חייטים. הטיעון שלו הוא שההורים הנחילו לילדיהם תחושה של אוטונומיה ושל משמעות. המסקנה: רופאים ועורכי דין יהודים לא רכשו את מקצועם על אף מוצאם הדל. הם נעשו בעלי מקצועות חופשיים הודות למוצאם הדל.

מלקולם גלדוול מגיש ספר עיון מעניין הכתוב בכשרון פרוזאי. לשונו נהירה, סיפורי הרקע מרתקים, והתיאוריה משכנעת. הספר שופע דוגמאות מגוונות, וכדאי לקרוא אותו, הן להשכלה כללית, הן לקבלת נקודת מבט שונה על תופעת ההצלחה, והן לצרכים מעשיים, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט, בעיקר כהורים אך גם כתמריץ אישי.

אסיים בהמלצתו של גלדוול: כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו להחליף את שמיכת הטלאים של מזל מוצלח ויתרונות שרירותיים הקובעת כיום את ההצלחה – תאריכי הלידה הממוזלים והארועים המבורכים של ההיסטוריה – בחברה המספקת הזדמנויות לכולם.

Outliers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אחרי טהראן: חיי החדשים / מרינה נעמת

1-6707b

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אני מלאלה / מלאלה יוספאזי עם כריסטינה למב

d790d7a0d799-d79ed79cd790d79cd794

מלאלה יוספאזי נולדה בפקיסטן ביולי 1997. איתרע מזלה ובהגיעה לגיל עשר השתלט הטאליבן על עמק סוואט בו התגוררה, השליט טרור בשם האיסלם, אסר על לימודי הבנות, ובכך שם לאל את תשוקתה של מלאלה להשכלה. התמזל מזלה והיא נולדה למשפחה יוצאת דופן: הוריה קבלו בברכה את הולדתה למרות היותה בת (אביה הוסיף את שמה לאילן היוחסין המשפחתי שעד אז הציג רק גברים, ונהג לומר "שהביט לתוך העיניים שלי אחרי שנולדתי והתאהב"), לא מנעו ממנה בעודה ילדה לשבת עם הגברים ולהאזין לשיחותיהם, בניגוד לשאר הנשים והילדות שהסתגרו בנפרד, ועודדו אותה בלימודיה. אמה של מלאלה, טוֹר פֵּקַאי, היא אשה מוסלמית אדוקה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואביה, זִיָאודין, הוא איש משכיל, שייסד בעירו בתי ספר משגשגים לבנים ולבנות, והיה פעיל נגד הטאליבן. עם הגיבוי של ההורים, שנהלו בית פתוח ונדיב ומעורב חברתית, הפכה מלאלה הצעירה לפנים של המאבק על ההשכלה.

הספר, שנכתב על ידי מלאלה יחד עם הכתבת הבריטית כריסטינה למב, מתאר את החיים בפקיסטן של השנים האחרונות, מדינה שידעה תהפוכות פוליטיות חדשות לבקרים. בעת צרה, לאחר אסון טבע, זיהה הטאליבן הזדמנות להרחיב את פעילותו. אנשיו הציעו סיוע במקומות בהם כשלה המדינה מלהושיע, אתרו בעיות מקומיות והבטיחו להן פתרון, ונבנו על מצוקת התושבים. ככל שחלף הזמן אחיזתו של הטאליבן התהדקה, והנחיותיו, כמו גם העונשים למפרים אותן, הלכו והקצינו. עמק סוואט, המכונה גן עדן בפי תושביו, הפך לגיהינום של טרור, ונקלע למלחמה בין השלטונות לטאליבן. בהיבט היקר ביותר ללבה של מלאלה, ההשכלה, השיא הגיע כשבית הספר לבנות נסגר, לאחר חודשים בהם פוצצו אנשי הטאליבן מאות בתי ספר ברחבי המדינה.

אביה של מלאלה, איש לא פחדן, לא יכול היה לשתוק, והפך דובר עקבי ורהוט נגד הטאליבן, בעיקר בנושאי חינוך והשכלה. כמה מבנות הפעילים, ומלאלה ביניהן, התראיינו עם אבותיהן לטלויזיה ולרדיו, ונשאו דברים בגנות האיסור של לימודים. בהדרגה, מתוך חשש לחייהן, נשרו רוב הבנות מן הפעילות הזו, ומלאלה נותרה דוברת כמעט יחידה. בשלב מאוחר יותר התנדבה לכתוב בלוג על חייה ל-BBC (בשם בדוי לפי דרישת הכתב), ועמדה בחזית העולמית של המאבק.

לאחר שהטאליבן הוכנע לכאורה על ידי הצבא, התאפשרה פתיחה מחודשת של בית הספר. אבל אותה כניעה לא באמת מנעה את פעילותו של הטאליבן. באוקטובר 2012 עצרו אנשיו את ההסעה בה חזרה מלאלה מיום לימודים, אחד הטאליבנים עלה לרכב ושאל "מי זאת מלאלה?", וירה בראשה. שתים מחברותיה נפצעו אף הן. שמו של הספר עונה לאותה שאלה: "אני מלאלה". חייה של מלאלה ניצלו בזכות ניתוח ראשוני בבית חולים צבאי בפקיסטן, והמשך טיפול וניתוחים נוספים בבית חולים באנגליה. העולם נזעק, ראשי מדינות שיחרו לפתח בית החולים, מלאלה הוזמנה לשאת דברים באו"ם, וקרן הוקמה לתמיכה במאבק על השכלת ילדים.

לפני כשבוע הוכרז על זכיתה של מלאלה יוספאזי בפרס נובל לשלום, הזוכה הצעירה ביותר אי-פעם.

הספר משלב יפה את הסיפור הציבורי עם הסיפור האישי. הוא מציג אלטרנטיבה של איסלם שפוי בסגנון הוריה של מלאלה, שאינם שונאים זרים, שנישאו מאהבה ומקיימים חיי שיתוף ואחווה. הוא מספר  את סיפורה של פקיסטן, ומדגים כיצד הקיצוניות מוצאת לעצמה כר לשגשג עליו. והוא מראה כיצד אדם יחיד יכול חולל שינוי. ושלא תהיה טעות, מלאלה אינה קדוש מזן מיוחד: היא ילדה שמתכתשת עם אחיה, ורבה ומשלימה לסירוגין עם חברתה הטובה, ואוהבת משחקי ילדות. אבל כשהלהט קיים, ויש אמונה בצדקת הדרך, אפשר לגעת בלבבות רבים.

כריסטינה למב הבריטית היא כתבת בריטית, המסקרת את פקיסטן ואת אפגניסטן מאז 1987. במהלך הספר כולו היא נשארת מאחורי הקלעים, ומותירה את הבמה למלאלה המספרת בגוף ראשון.

ספר מומלץ ומעורר השראה.

נאומה של מלאלה באו"ם ביום הולדתה ה-16

I Am Malala: The Girl Who Stood Up for Education and Was Shot by the Taliban – Malala Yousafzai, Christina Lamb

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

אני מזמין משטרה / ארווין יאלום

937719

הספר נכתב בשיתוף עם רוברט ברגר. קרלו שטרנגר כתב הקדמה וראיון שערך עם יאלום לאחר קריאת הספר.

מדובר בספר צנום, פחות מ-120 עמודים, ולבו – הסיפור שכתבו יאלום וברגר – תופס פחות ממחצית ממנו. אני מודה שחשבתי בסקפטיות שנעשה כאן נסיון מלאכותי לנפח סיפור לכדי ספר, אבל עם הקריאה הסקפטיות נעלמה, שכן מדובר בספר מעשיר בכל אחד מחלקיו.

לפעמים די בסיפור קצר כדי להאיר נושאים רבים. ברגר, חברו של יאלום, ניצול שואה שהגיע לארצות הברית אחרי המלחמה לאחר שנותר לבדו בעולם, מבקש לשוחח אתו על טראומה מסוימת הרודפת אותו, למרות שבמשך כחמישים שנות היכרות סירב לדבר על הנושא. יותר מכך, זמן מה אחרי השיחה ברגר מבקש מיאלום להעלות את סיפורו על הכתב ולפרסם אותו.

נושא ההדחקה והזכרון הוא בעיני לב הסיפור, כמו גם החיים בצל טראומה. ברגר חי בצל השואה, והדבר בא לכדי ביטוי גם באורח חייו וגם בהמחשות של ממש, כולל תמונות של הררי גופות על קיר חדרו. יאלום, לעומתו, לא מסוגל לשאת את הזוועה ונמנע מלהתמודד עימה, למרות שלא עבר אותה בגופו, ולא איבד אף קרוב שהכיר אישית. יש לו, אגב, הסבר מעניין לכך: תמונות השואה נצרבות במוחו ומעוררות בו זעם, עד כדי רצון להתעלל בגרמנים, ועם הזעם הזה הוא מעדיף לא להתמודד.

ההקדמה, ובעיקר הראיון, מרחיבים בנושאים מעניינים נוספים: דרכי טיפול, היחס של יאלום ליהדות ולדתות בכלל, זיקנה והשלכותיה – יאלום הוא בן 79 בעת הראיון, ויש לו מסר מעודד:"עם הגיל נפתחות לפנינו דרכים חדשות לחוות את העולם".

לסיכום: ספר שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה, מעניין מאוד, ומעורר מחשבות בקשת של תחומים.

העטיפה: אנדרטה לקורבנות של צלב החץ ההונגרי, שהושלכו, לעתים חיים וכבולים לאנשים שנורו, אל מי הדנובה

I`m Calling the Police – Irvin D. Yalom Robert L Berger

הוצאת כנרת

2011 (2005)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין ויוליה אלעד-שטרנגר