שנים טובות / מאיה ערד

בכל שנה, מ-1966 ועד 2016, בהתקרב ראש השנה, כותבת לאה מכתב לחברותיה מן הסמינר, מאמצת את מנהג מכתב חג המולד שבו אנשים מסכמים את השנה שעברה עליהם ומדווחים עליה לבני משפחותיהם. לאה מפנה את המכתב הראשון למירה, שאותה היא מחשיבה לחברתה האמיתית היחידה. היא מביעה תמיהה על כך שלא הצליחה להשתלב בחברת הבנות, וטוענת שלא הבינו אותה שלא באשמתה. באותו מכתב היא מתייחסת גם לאי נעימות בינה ובין מירה, שהיה מעורב בה בחור שהיה מאורס למירה. בחמישים השנים הבאות אותם נושאים ישובו ויעלו: אי היכולת שלה לקשור קשרים קרובים עם נשים, פרשיות סבוכות עם גברים, והטלת אשמה על אחרים. בעיני עצמה היא מושלמת, והכישלונות שהיא חווה הם בגלל חוסר היכולת של הזולת להבחין בכך.

מכתביה של לאה כמעט תמיד שופעי אופטימיות. הם כתובים ברוח טובה, שופעי הצלחות וחוויות חיוביות. אבל בסיומם תמיד נכתבים נ.ב. מעט שונים, או שמצורף נספח המיועד לעיניה של מירה בלבד. כאן היא מגרדת מעט מן הסוכר שפיזרה על קורותיה במהלך המכתב, וחושפת מעט מן האמת. כך לדוגמא, מעבר לקליפורניה, שמתואר בגוף המכתב כהגשמת חלום ישן, מתברר בנספח כמעבר שנכפה עליה לאחר פיטורין מהיום להיום, שלא באשמתה כמובן. שוב לא הבינו אותה, הטילו עליה את משא חטאיהם של אחרים.

האם לאה ניחנה באופטימיות אינסופית או שלקתה בעיוורון עצמי מוחלט? האם היא מעמידה פנים אפילו בפני עצמה? תובנות ומודעות עצמית נעדרות כמעט לחלוטין ממכתביה. אי-שם באמצע התקופה צצה לה אמירה מעניינת ראשונה, כשהיא מתארת את עבודתה כסוכנת נדל"ן שמייפה את המציאות: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי…". המשפט הזה כל כך לא אופייני לה, שהוא נראה לי כמו שגיאה של הסופרת. התובנה הכנה הראשונה מופיעה רק באחד המכתבים האחרונים, כשהיא תוהה שוב על הסיבות לחוסר יכולתה למצוא חברות: "עכשו אני מבינה שאלה רק תירוצים, וזה משהו פנימי". כשהיא מספרת במכתבה האחרון על טראומה שחוותה ושהשפיעה לדעתה על כל עתידה, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה, ולכן אין בווידוי הזה כדי לשנות את דעתי עליה.

מהי דעתי עליה? היא אשה משעממת, טרחנית, לא מפיקה לקחים ומועדת לחזור ולשגות, אם כי ייאמר לזכותה שהיא לא מניחה לעצמה ליפול לגמרי. שום דבר בה אינו מיוחד פרט לחוסר המודעות המשווע. אם מכתביה היו נשלחים אלי בחיים האמיתיים, סביר להניח שהייתי קוראת אותם ברפרוף בלבד, ואולי לא טורחת לענות (כפי שנהגו רוב הנמענות). דנתי את עצמי להתמיד בקריאתם ברצף בספר משום שזכרתי למאיה ערד את חסד "חשד לשטיון" ו"קנאת סופרות", וקיוויתי שמן הטרחנות והשעמום יצמח דבר מה, תגיע איזו אמירה משמעותית. לצערי, לא נותר לי אלא להסכים חלקית עם דבריה של העורכת הבדויה שכתבה את המבוא לספר וקבעה נחרצות כי אין לו ערך ספרותי. בניגוד לדבריה, אין לו גם ערך היסטורי ואידיאולוגי. למעשה, אין קשר בין הדברים שכתבה ה"עורכת" לתוכנם של המכתבים: לאה אינה שוביניסטית ומיזוגנית, היא אינה מייצגת נשים שהפנימו דכאנות, והיא לא משמיעה אמירות מיליטריסטיות מזעזעות. נראה לי שה"עורכת", ממש כמו לאה, סובלת מניתוק מן המציאות, או שאולי גם היא בוחרת לשקר.

אז כן, מאיה ערד מיטיבה לאפיין את הדמות, ושומרת על עקביות לאורך השנים, אבל מבחינתי הספר הוא אכזבה בגלל המונוטוניות המעייפת של לאה ומשום העדר אמירה שתרומם את הספר מעל הבנאלי.

נ.ב. כשסופר או סופרת מכניסים את עצמם לספריהם, זה לא מעשה חינני, גם אם הם יורדים על עצמם, כמו ששי אספריל עשה ב"אילו נולד איטלקי", וכמו שמאיה ערד עשתה כאן. יהירות בהפוך על הפוך.

נ.ב.ב. מצחיק אותי כשאנשים שחיים עשרות שנים מחוץ לישראל אומרים משפטים כמו זה שאומרת לאה אחרי אסון מגדלי התאומים: "עכשו סוף סוף הם מבינים כאן מה עובר עלינו בישראל".

חרגול ומודן

2023