נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ברחתי מאושוויץ / רודולף ורבה

18783

באפריל 1943 נמלטו שני צעירים סלובקים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, מאושוויץ-בירקנאו. המניע לבריחתם – מלבד המובן מאליו, כלומר הימלטות מן הגיהינום – היתה ההכרה שהיהודים מובלים בהמוניהם אל המשרפות משום שאינם יודעים מה צפוי להם. בין הסיבות להצלחתם של הגרמנים בהפעלת מערכת ההשמדה, יש למנות את ההטעיה שהצליחו להטעות את היהודים בהבטחות לישוב מחדש, וכן את מעטה הסודיות שאפף את מחנות המוות. ורבה ווצלר חשו שמחובתם לצאת ולספר, להזהיר את היהודים כדי שיתקוממו, ולהניע את בעלות הברית לנקוט בפעולות צבאיות לעצירת הרכבות והכבשנים. בתפקידים השונים אליהם שובצו באושוויץ – עבודה ברציפים בעת הסלקציה, מיון רכושם של הנרצחים, רישום הבאים והמתים – צברו מידע רב על המתרחש, וכשזיהו הכנות מוגברות לקליטת יהודי הונגריה, שזה עתה נכבשה, הבינו שאסור להם להתמהמה עוד. אחרי קרוב לשנתיים במחנה, זיהו הזדמנות להמלט. בודדים בלבד הצליחו לחמוק מאושוויץ. מעטים עוד יותר היו אלה שלא נתפסו. ורבה ווצלר נמנו עם מתי המעט האלה.

בהגיעם לסלובקיה יצרו קשר עם ראשי הקהילה היהודית, ושטחו בפניהם את כל הידוע להם. עדותם ידועה כיום כ"דוח ורבה-וצלר" וגם כ"הפרוטוקולים של אושוויץ". הדוח הועבר לידי הנהגת היהודים בהונגריה, בראשותו של קסטנר, וכן לבעלות הברית.

באחרית דבר בספר נדונות השפעות הדוח. יש שם התיחסות למניעים ולשיקולים של בנות הברית בהחלטתן לא להפציץ את המחנות ולא לשלוח מטוסים לחבל במסילת הרכבת מהונגריה לפולין. כמו כן יש התיחסות לשאלת תפקודה של הנהגת היהודים בהונגריה, והדברים ידועים מפרשת קסטנר. קטונתי מלשפוט. מכל מקום, הדוח לא הצליח למנוע את תחילת תהליך השמדת יהודי הונגריה, אבל לחץ גובר מצד מדינות נייטרליות על הורטי, עוצר הונגריה, הביא להפסקת המשלוחים אל המחנות אחרי שכמחצית מיהודי הונגריה, כ-400,000 איש, כבר גורשו.

ורבה מתאר לפרטים את החיים במחנה. למרות היותי "קוראת סדרתית" של ספרות שואה, אני מגלה שוב ושוב שאי אפשר לפתח חסינות מול הזוועה. חלחלה אחזה בי למקרא הסדיזם המטורף של אנשי הס"ס ועושי דברם, ושנתי נדדה כששחזרתי בחושך את תיאורי התנאים הזוועתיים במחנה. דמי קפא בעורקי כשקראתי את תיאור ביקורו של הימלר שבא לראות במו עיניו את תהליך ההמתה: בתשע בבוקר היה אמור להגיע אל תאי הגזים, ואנשי הס"ס הממושמעים דחפו את הנידונים אל התא רבע שעה קודם והתייצבו הכן להפעילו. ארוחת הבוקר של הימלר התמשכה שעתיים נוספות, וכל אותו זמן היו מאות אנשים דחוסים בתוך התא. כשהופיע במקום, ולאחר שקיבל הסברים, הוחדר הגז לתא. בשלוות נפש התבונן הימלר מבעד לחלון מיוחד בנחנקים למוות. אחר-כך נפנה לראות כיצד הגופות מוצאות מהתא, ומופנות ל"ניקוי", כלומר עקירת שיני זהב וחיפוש אבנים יקרות בתוך הגוף. באותה עת עדיין לא הופעלו המשרפות, והגופות הועלו באש בתוך קברים ענקיים. הימלר לא פסח גם על שלב זה. מרוצה ממה שראו עיניו פנה לאכול ארוחת צהרים, ובאותה הזדמנות העלה את הס, מפקד המחנה, בדרגה כאות תודה על עבודתו הנאה. אי אפשר, אי אפשר לקלוט את הזוועה.

בעיני, כל ספר עדות של הניצולים הוא ספר חובה. "ברחתי מאושוויץ" הוא לא בגדר ספר עדות בלבד. בשל חשיבותו של דוח ורבה-וצלר, הוא מעורר מחשבה בשאלות משמעותיות רבות, ומאיר את הרקע ש"מסביב" לשואה.

למרות שקשה לקרוא אותו, אני ממליצה עליו.

 

Escape from Auschwitz: I Cannot Forgive by Rudolf Vrba and Alan Bestic

הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן

1998 (1964)

תרגום מאנגלית: יהושע וייס בן עמי ושלומית קדם