האשה האכילה / מרגרט אטווד

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן