ופתאם בא החושך / גלי צבי-ויס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d7a4d7aad790d795d79d_d791d790_d794d797d795d7a9d79a2

תמר ברז ז"ל נרצחה ב-1997 במחלקת רהיטי גן על גג רשת ביתילי, משום שאיתרע מזלה להקלע לשם כשיגאל אקסלרוד, המוכר במחלקה, החליט לממש את תכנית האונס שרקם במוחו מזה זמן מה. אורה, אמה של תמר, הקימה בעקבות הרצח ובשל התנסויותיה מול המשטרה ומול מערכת המשפט, את "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", המספק סיוע משפטי ותמיכה נפשית לבני משפחותיהם של קרבנות רצח ללא רקע פלילי. גלי צבי-ויס, עתונאית וסופרת, גויסה להעביר סדנאות כתיבה לחברי הארגון, סדנאות שלא זכו לקבלת פנים נלהבת, ועם הזמן מצאה עצמה מעורבת בהתנדבות בעבודת הארגון בתחומים שונים. את חוויותיה ואת סיפורו של הארגון היא מעלה בספר זה.

בנוסף לתפקידו כגוף תומך, הארגון קידם ומקדם חקיקה שמשפרת את היחס אל משפחות הקורבנות, כדי למנוע בין השאר פרסום ידיעה על רצח לפני שנמסרה הודעה לבני המשפחה, וכדי לעגן את זכותם להשמיע את קולם במקרה של עסקות טיעון. הסופרת מכנה את אבלם של בני המשפחות מן הסוג הזה "השכול השקוף", ומבקשת להביא אותו בפני ציבור הקוראים.

הסיפורים המובאים בספר נוגעים ללב? מאוד. המידע חשוב? כן. האם הוא מוגש בדרך ראויה? לדעתי לא. למרות שהספר הכעיס אותי כבר בתחילתו, עשיתי מאמץ להתמיד בקריאתו, אך אחרי כשליש ממנו כשלתי. הספר נפתח בתיאור הרצח של תמר, וליתר דיוק במה שהצטייר לי כמרדף אחרי אורה כדי לשמוע את סיפורה:

שעה וחצי אני יושבת בסלון של אורה ברז, כותבת את כל פרטי הטרגדיה הפרטית שלה […] להמשיך ולספר על כך זה מעל לכוחותיה של אורה ברז כעת. לבי נצבט. זה הרגע שעלי להשתמש בה, בחומה של נטרול הדמעות.

[…]

בשבועות הבאים לא ענתה לי אורה. לא בטלפון הנייד שלה, ולא בטלפון הנייח. ידעתי שהיא יושבת שבורה וכואבת על הספה הכתומה […] כעבור יותר מחודש ענתה לי […] יום חמישי הזה לא מתאים לה, אני מוצאת הודעה במשיבון של הטלפון הנייד. אולי בשבוע הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו כשתתחזק מעט ותוכל שוב לספר על אותם ימים נוראים.

אני מניחה שהסופרת קיבלה את רשותה של אורה ברז לפרסום הספר כפי שהוא, אבל חשתי חוסר מנוחה לנוכח הדיבוק הזה.

לא אהבתי את המניפולציות הרגשיות של הכתיבה ואת הסגנון הנוסחתי של המשפטים הקצרים – פעם היתה לאורה תינוקת. תינוקת שנולדה אחרי ענת. אורה קראה לה תמר, על שם אמה. היא עקבה בגאווה רבה אחרי בתה הגדלה. אבל זה היה פעם. ולא אהבתי את ה"אני ואני ואני" שהספר מלא בו – אני נמצאת שם. כמעט בכל ישיבה. כותבת עבורם את סיכום הפגישה ומעבירה אותו בתוך זמן קצר באימייל לכל המשתתפות. אני מעודכנת בפרטים רבים, אם בהתכתבות, או בשיחות טלפון פעמים מספר בשבוע. אני שם בכל לבי. נמצאת בקשר עם אנשי יחסי ציבור המתנדבים למענם ועם שדלנים. עם כל הכבוד לסופרת, היא לא הנושא, אבל בספר ניתן משקל שווה לאבלן של המשפחות ולקושי האישי שלה להתמודד אתו. בשביל "מסעה של אשה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הוויתו של האחר", כפי שנכתב על הכריכה, יש יומן פרטי.

אסתפק במידע הנמצא ברשת.

עם עובד

2017

מודעות פרסומת

אחותו של הנגר / מירה מגן

2922900436

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2014

קונטרפונקט / אנה אנקוויסט

large

אפתח באזהרה: מומלץ לא לקרוא את הטקסט על הכריכה: מנחם פרי חושף פרט אוטוביוגרפי אודות הסופרת, שמצביע באופן ברור על מה שנחשף בעלילה רק לקראת סיומו של הספר. עדיף להניח לסיפור עצמו להוביל אל שיאו.

המספרת ב"קונטרפונקט" היא פסנתרנית. במהלך הספר היא מתמודדת עם וריאציות גולדברג, יצירתו של באך, המורכבת מאריה בפתיחה ובסיום, וביניהן שלושים וריאציות. הסיפור "הרשמי" של היצירה המוסיקלית הזו טוען כי היא נכתבה עבור פסנתרן בשם גולדברג, שהיה אמור להנעים בנגינתו לנסיך חולני. הסיפור מן הסתם אינו מדויק, והמספרת בונה סיפור מסגרת אחר, המושפע הדדית מן הדרך בה היצירה משפיעה עליה ומן החוויות האישיות שלה המשפיעות על התיחסותה ליצירה. המספרת מעלה על הכתב את זכרונותיה מבתה, כשכל זכרון מתעורר כאסוציאציה לפרשנות שהיא נותנת לכל וריאציה.

קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מונח זה משמש בדרך כלל במוסיקה, והוא הולם להפליא את הספר ביותר ממובן אחד. בהיבט המוסיקלי, באך הוא אמן-על בצירוף קוים מלודיים – אינסטרומנטלים וקוליים – לכלל יצירה גאונית מושלמת. בהיבט הספרותי, המוסיקה והכתיבה משתלבות בספר בעדינות. בכל שלושים ושניים פרקי הספר (במקביל לאריות ולכל אחת מהוריאציות) שתי האמנויות חיות זו בצד זו, וזו בתוך זו, בהרמוניה, ואין אפילו לרגע תחושה של תפירה מאולצת.

הנושא שבלב הספר הוא הורות. המספרת נזכרת בחוויותיה עם בתה בנקודות זמן שונות, ובהתלבטויותיה באשר לתפקידה כאם. כך, לדוגמא, היא מתיחסת בחרדה מסוימת לאחריות העצומה שבעיצוב עולמה של התינוקת, שבו האם היא הדמות הדומיננטית והקובעת. בנקודת זמן הרבה יותר מאוחרת היא מתחבטת בין הצורך להוסיף ולהשפיע ובין הידיעה שצריך לדעת לשחרר, להעניק עצמאות. יחסי האם והבת הם במרכז הזכרונות, אך מופיעים בעלילה גם האב והאח הצעיר, ומתוארים יחסי הגומלין ביניהם ובין הבת.

ה"טכניקה" של היצירה ומקומה בחיי האם, תופסת גם היא מקום חשוב בספר. מוסיקה – וגם כתיבה – הן מקור נחמה, מסגרת יציבה, מוצא לרגשות. בראיון איתה אמרה אנה אנקוויסט בין השאר: "זו לא רק הנחמה. גם הסדר המתמטי שיש במוזיקה אכן מכניס קצת סדר בחיים עצמם, ונותן הרגשה שבאמצעות סדר דומה אנו אולי יכולים לשלוט בחיים שלנו, ולעשות משהו נגד הטרגיות שלהם. אני בהחלט זקוקה לסדר וליציבות שיש במוזיקה כשאני כותבת על דברים טרגיים, וכך הייתי צריכה אותה כשכתבתי את 'קונטרפונקט'".

"קונטרפונקט" הוא ספר מרגש, כתוב מצוין, ומאוד מומלץ.

וריאציות גולדברג בביצוע גלן גולד

Contrapunt – Anna Enquist

הספריה החדשה

2015

תרגום מהולנדית: רן הכהן

עוד תראה / ניקולא פארג

d7a2d795d793-d7aad7a8d790d794-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר לכשעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר

דרוש לחשן / חגי ליניק

938199

סיימתי את "דרוש לחשן" בתחושה של חוסר נחת. הספר נראה לי מבולבל, עמוס קטעי סיפורים צדדיים מיותרים, מנסה להכיל יותר ממה שיש בכוחו, ובאופן כללי מפוספס. מכיוון שבכל זאת מדובר בזוכה בפרס ספיר, חשבתי שאולי משהו חשוב חמק מהבנתי, וחיפשתי ברשת מאמרים שנכתבו אודותיו. מצאתי מחמאות שלא יכולתי להזדהות אתן, ואם להתבטא בהכללה הייתי אומרת שהמאמרים – לפחות כך ההתרשמות שלי – עסקו יותר מדי בחיפוש מה שאין בו וטענו שמצאו. לפחות בשני מקרים מצאתי התיחסות לספר הזה מול "נופל מחוץ לזמן", שראה אור באותה הוצאה ובאותה תקופה, אבל פרט לנושא השכול אני לא רואה שום סיבה להשוות ביניהם.

"דרוש לחשן" עוסק בעיקר בהתמודדות עם השכול. מירה, לשעבר נורמה, גרמניה לא יהודיה, ונחמיה, יהודי יליד רוסיה, איבדו את בנם, הבכור מבין שישה, שנפל בעת שירותו הצבאי. מירה מסתגרת ביגונה, מצמצמת את פעילותה כאשה וכאם למינימום, ומבלה שעות בהנצחה ובהמתנה. נחמיה מביט קדימה, מתכנן למנף את הכאב לחזרה לפוליטיקה מקומית. סביב הגרעין הזה מתרחשת עלילה שראשיתה במלחמת העולם השניה, כשמירה נאנסה ע"י החיילים הרוסים, ונחמיה נמנה עם האנסים (לא אלה שאנסו אותה), והמשכה בפוליטיקה בישוב, ביחסים המוזרים בין בני הזוג, ביחסים המשונים של נחמיה עם ילדיו ועם משפחתו, בדמותו של החובש ששודד רכוש מגוויות, ועוד עלילות משנה. כל פרט בעלילה, וכל סיפור צדדי – אילו היו מתחברים יחד – נושאים פוטנציאל לסיפור משמעותי. הבעיה היא שהכל מתפזר, ויותר מדי פעמים משתרבבים לספר תיאורים מיותרים שממסמסים אותו (דוגמא קטנה, שמשום מה נחרתה בזכרוני: אשתו של אדם צדדי לגמרי – שניהם מבליחים בסיפור לרגע בלתי משמעותי, אבל הסופר טורח להתעכב על הבגד שהיא לובשת. רצף הקריאה שלי נקטע, וחשבתי לעצמי "רגע, מה הדבר הזה עושה פה? למה?!", וכמעט נטשתי). בערך בשליש האחרון של הספר כל ההתנהלות שלהם משתנה. אצל נחמיה זה קורה בגלל מותו של ראש המועצה, אבל לא ברור איך בו זמנית מירה הופכת גם היא לאדם שונה. עוד אחד מהדברים שהספר נוגע בהם ולא פותר. אני לא חושבת שספר צריך להאכיל את הקורא בכפית, לגמרי לא, אבל הוא כן צריך לספק רמזים להסבר, להניח איזה בסיס הגיוני שמאפשר הבנה.

רק אתמול ציינתי לטובה את הרבגוניות ב"שלג" של פאמוק, ופה אני מגנה את ריבוי הפרטים. ההבדל הוא שאצל פאמוק בספר הזה לכל תיאור שולי יש משמעות שמשתלבת בתמונה הכוללת. ב"דרוש לחשן" יש יותר מדי פרטים לא קשורים. יותר מדי רמזים נזרקים לאויר, ונשארים לא מפוענחים. לדוגמא, האם אומרת שעברה שש לידות: מכיוון ששניים מילדיה הם תאומים, מדובר בחמש לידות. האם נולד ילד כתוצאה ממעשי האונס? אין תשובה. נכון שבחיים שמחוץ לספרים אין שום הבטחה לידע חובק כל, אבל בספר שעיסוקו בילדים ובשכול אי-אפשר לזרוק רמז טעון ורב משמעות שכזה, ולהשאיר קצוות כל-כך מהותיים פתוחים.

מבחינתי הספר הוא, אם כך, החמצה.

"נופל מחוץ לזמן", אם כבר הזכרתי אותו, הוא ספר מעולה, מכה בבטן ועוצר נשימה.

הוצאת הספריה החדשה

2011