אפלה / רגנאר יונאסון

הולדה, בלשית במשטרה האיסלנדית, מתבשרת שהוחלט להוציא אותה לפרישה מוקדמת, מספר חודשים קודם פרישתה המתוכננת. כדי להמתיק את הגלולה מציעים לה לנצל את השבועיים שנותרו כדי לטפל בתיק שלא פוענח. הולדה בוחרת לחקור את מותה של מהגרת רוסיה, שגופתה נמצאה על החוף. החוקר שטיפל בתיק נטה להאמין שמדובר בהתאבדות. להולדה יש תחושה שמדובר ברצח.

סיפור החקירה הצטייר לי רוב הזמן תבניתי. בלשית, שהיא מעין זאב בודד, לא הצליחה להתקדם כל השנים, אולי בגלל תקרת הזכוכית, אולי משום הקושי שלה ליצור קשר אמיתי עם עמיתיה. בעבודה היא ממוקדת ומלאת אנרגיה, מחוץ לה היא חבוטה ועייפה. היא, כמובן, מגלה מיד שבחרה בתיק שטופל ברשלנות, וטווח החקירה מתרחב ממקרה מוות יחיד לתופעה חברתית. בסיפור מקביל לעלילה הראשית (וקצת עייפתי מן הסגנון הזה של סיפורים בלתי קשורים לכאורה שנפגשים בהמשך), אנו מתוודעים לקורות חייה, ועמוק עוד יותר אל תוך העלילה נגלה סודות אפלים שהיא מסתירה. כצפוי, היא מגלה שהחוקר הקודם לא התאמץ מספיק, במתכוון או שלא, ואנו מצפים לגילוי ולהישג שיביא לה תהילה, או למצער פרישה בשיא. אבל בניגוד לתבניתיות של ספרים מסוג זה, כאן מגיעה תפנית בלתי צפויה, וסיומה של העלילה, למרות הטרגיות שבו, מוצלח.

הספר מעלה כמה נושאים לדיון, שניים מהם נראים לי מעניינים במיוחד. השפעת אישיותם של החוקרים, האמונות והתחושות והמשקעים האישיים שהם נושאים איתם, על תוצאות החקירות שהם מנהלים, והעובדה המצערת שאנשים בעצם אינם מכירים באמת את אלה שאיתם הם מתחככים על בסיס יומי.

על כריכת הספר הוצהר כי הוא "שילוב מנצח של מותחן מעולה עם עומק פסיכולוגי מהדהד". מכיוון שמצד אחד לא חשבתי שהוא מותחן מעולה, אך מצד שני, הסיום והשאלות הפסיכולוגיות המעניינות מייחדים את הספר ומהדהדים, ההמלצה שלי עליו חיובית אך מסויגת.

Dimma – Ragnar Jónasson

אריה ניר, מודן

2022 (2015)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

הנשמות השקטות / מלאני גויאר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

דיאנה – סיפורה האמיתי / אנדרו מורטון

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

צופן הוורד / קייט קווין

"צופן הורד", סיפורו של בלצ'לי פארק, מקום מושבה של יחידת המודיעין שפיצחה את המסרים ששיגרו הגרמנים ומדינות הציר, מספר בעיקר את סיפורן של הנשים ששירתו במקום. לא היו נשים רבות בהנהלה הבכירה ובין מפענחי הצפנים, והעובדות קבלו שכר נמוך יותר מהעובדים, אבל זה עדיין היה מקום שבו היה ערך לקולן של נשים, והתפקיד שמילאו היה חיוני, מציל חיים וחורץ גורלות. נשים, שיועדו להיות עקרות בית פשוטות או נשות חברה פתיות, השתלבו במאמץ המלחמתי בכל עבודה שבה יכלו לקחת חלק, ומצאו משמעות לחייהן ותחושה של ערך עצמי.

ציר הספר הוא החברוּת בין שלוש נשים צעירות. אוֹסְלָה, בת דמותה של אוסלה בנינג, בת החברה הגבוהה, שלא היססה לקחת על עצמה עבודה במפעל לפני שגויסה לבלצ'לי, והיתה חברתו של הנסיך פיליפ, שאחרי המלחמה יינשא ליורשת העצר הבריטית; בת', צעירה חששנית ומושתקת, בת דמותן של שתי נשים – האחת אלמונית והשניה מייויס לבר, מפענחת צפנים מובילה – שאישיותה וחייה עברו מהפך כשיכולותיה באו לידי ביטוי וזכו להערכה; ומֶבּ, המייצגת נשים רבות, ששימשו בכל תפקיד שהוטל עליהן בחריצות ובמסירות. העלילה מתרחשת בשנות המלחמה וגם שנתיים אחריה, כשבת', המאושפזת במוסד לחולי נפש, פונה אל חברותיה לשעבר בבקשת עזרה.

קייט קווין כתבה ספר דינמי, עתיר מידע, מעמיק ומרגש. השילוב של הדמויות האמיתיות ושל הארועים ההיסטוריים עם חירות הסופרת עובד מצוין, ומוסבר כראוי באחרית דבר. גם אלמנט המתח הבדוי – הנסיון לאתר בוגד – נקשר באופן משכנע לפרשיות ריגול מוכרות. העלילה מצליחה להעביר היטב את רוחה של בלצ'לי פארק, את המסירות ואת הדבקות של החבורה יוצאת הדופן שהתכנסה שם, תחילה קבוצה מצומצמת שהצטופפה בצריפים, ובשיא כתשעת אלפים איש במבני קבע. חיי היומיום של תושבי אנגליה בתקופת המלחמה מומחשים אף הם בשלל סיפורי משנה. לצד ההיבטים ההיסטוריים, המשולבים בעלילה לבלי הפרד, היא דנה בשאלות של מוסר ושל נאמנות, רוקמת חברויות ואהבות ופורמת חיים. השמות הגדולים והמוכרים של בלצ'לי פארק משובצים בספר, אך אינם משתלטים על המיקוד, ולמרות שילובה של פרשה שטורי הרכילות חיבבו היא מצליחה לא להדרדר לצהוב ולפופוליסטי. על רקע המלחמה המדממת, גיבורי הספר, המסורים עד עמקי נפשם לשליחותם, מנהלים את חייהם הפרטיים, אוהבים וכואבים, ומנסים למצוא את היופי ואת הטוב בתוך הכאוס.

ספר מעשיר, קריא מאוד ומומלץ.

The Rose Code – Kate Quinn

אריה ניר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

החיים הסודיים של הסופרים / גיום מוסו

מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ולס ולירי / גודמונדור אנדרי תורסון

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים". על האנשים ועל האירועים, כמו גם על הדמויות ועל האגדות, מספר מי שחי פעם בכפר, והיום הוא תודעה החומקת אל תוכו עם הערפל.

מקהלת הכפר עתידה להעלות בערב מופע, הכולל כורלים איסלנדיים כמו "לילה" לצד קטעים קלאסיים. קָטָה, צעירה זרה, זה מקרוב באה, המשמשת כמנצחת המקהלה, רוכבת על אופניה אל האולם, מנופפת בידה אל התושבים, והמספר המציצן מנצל את הרף העין בו היא עוברת על פניהם כדי לספר את סיפורם.

אני נוטה חיבה לספרים מסוג זה, בהם הסיפורים הנפרדים, המיוחדים לכל דמות, משתבצים בפסיפס של מקום ותקופה. "ולס וַלֶיּרִי" מבצע בהצלחה את מלאכת ההרכבה, ומתייחד בלשונו הלירית ובנוכחות העזה של הטבע. מן הערפל שבפסקה הפותחת, דרך הציפורים, הפרחים, הרוח, הגשם והים, האנשים והטבע שלובים יחדיו. גם שמו של הכפר עמוס פרשנויות הכרוכות בו: לשון יבשה מכובדת לדעתו של אחד, לוויתן שנשמטה ממנו אות או בז הקוטב, לדעתם של אחרים.

וַלֶיּרִי מתאפיין בדואליות. תושביו אוהבים אותו, אבל רבים נוהרים דרומה לרייקיאוויק. אלה שעזבו שלא על מנת לחזור, שבים לביקור בכל קיץ ועוברים גלגול משונה: "הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין 'משפחה' משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח". תיירים מתבוננים בגלויות, המציגות את הבתים הראשונים של הכפר, ונתפסים לפסטורליה, אבל אל אלה נוספו מבני תעשיה מצד אחד ווילות מטופחות מצד שני, ואל האוכלוסיה המקומית הסתפחו עובדים זרים.

הדואליות הזו מצויה גם ביחס שבין הקהילה ליחיד. סיפוריהם של אנשי הכפר מוכרים ומסופרים שוב ושוב, אך רבים גם הסיפורים שאינם מושמעים בקול, אולי משום שיש דברים שאין מדברים בהם, אולי מתוך כבוד. "הכפר יודע הכל על האדם […] הכפר עוקב אחריו ולא שוכח מאומה", אבל כשהיחיד זקוק למרחב, הכפר יודע להעניק לו אותו.

תייר, אורח לרגע, מגיע בקלות למסקנה שאיסלנד היא גן-עדן. בפועל, כמובן, יופיו של המקום אינו ערובה לאושר. בין אנשי הכפר, אחד סוחב טראומה שמשתלטת עליו לפרקים, אח ואחות אינם מדברים כבר עשרים שנה, הכומר מכור להימורים, נער מתאבד, נערה סובלת הטרדות מצד אביה החורג. "אתה תמיד לבד", מהרהר אחד מהם, "אבל הלבד תמיד שונה". לעתים אתה לבדך בסירה, אחד עם העולם, והכל נראה פשוט, ולעתים אתה בביתך, בודד ואבוד.

"ולס וַלֶיּרִי" כתוב בחמלה ובאיפוק, ומיטיב להמחיש את הן הוד הסביבה והן את הסיפורים האנושיים המתרחשים בה. שי סנדיק תרגם יפה, והספר מומלץ.

Valyerarvalsinn – Guðmundur Andri Thorsson

לסה ספרים

2020 (2011)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

"הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם"

חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער / בארני נוריס

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

תשובה למכתב מהלגה / ברגסוין בירגיסון

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון