
"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים". על האנשים ועל האירועים, כמו גם על הדמויות ועל האגדות, מספר מי שחי פעם בכפר, והיום הוא תודעה החומקת אל תוכו עם הערפל.
מקהלת הכפר עתידה להעלות בערב מופע, הכולל כורלים איסלנדיים כמו "לילה" לצד קטעים קלאסיים. קָטָה, צעירה זרה, זה מקרוב באה, המשמשת כמנצחת המקהלה, רוכבת על אופניה אל האולם, מנופפת בידה אל התושבים, והמספר המציצן מנצל את הרף העין בו היא עוברת על פניהם כדי לספר את סיפורם.
אני נוטה חיבה לספרים מסוג זה, בהם הסיפורים הנפרדים, המיוחדים לכל דמות, משתבצים בפסיפס של מקום ותקופה. "ולס וַלֶיּרִי" מבצע בהצלחה את מלאכת ההרכבה, ומתייחד בלשונו הלירית ובנוכחות העזה של הטבע. מן הערפל שבפסקה הפותחת, דרך הציפורים, הפרחים, הרוח, הגשם והים, האנשים והטבע שלובים יחדיו. גם שמו של הכפר עמוס פרשנויות הכרוכות בו: לשון יבשה מכובדת לדעתו של אחד, לוויתן שנשמטה ממנו אות או בז הקוטב, לדעתם של אחרים.
וַלֶיּרִי מתאפיין בדואליות. תושביו אוהבים אותו, אבל רבים נוהרים דרומה לרייקיאוויק. אלה שעזבו שלא על מנת לחזור, שבים לביקור בכל קיץ ועוברים גלגול משונה: "הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין 'משפחה' משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח". תיירים מתבוננים בגלויות, המציגות את הבתים הראשונים של הכפר, ונתפסים לפסטורליה, אבל אל אלה נוספו מבני תעשיה מצד אחד ווילות מטופחות מצד שני, ואל האוכלוסיה המקומית הסתפחו עובדים זרים.
הדואליות הזו מצויה גם ביחס שבין הקהילה ליחיד. סיפוריהם של אנשי הכפר מוכרים ומסופרים שוב ושוב, אך רבים גם הסיפורים שאינם מושמעים בקול, אולי משום שיש דברים שאין מדברים בהם, אולי מתוך כבוד. "הכפר יודע הכל על האדם […] הכפר עוקב אחריו ולא שוכח מאומה", אבל כשהיחיד זקוק למרחב, הכפר יודע להעניק לו אותו.
תייר, אורח לרגע, מגיע בקלות למסקנה שאיסלנד היא גן-עדן. בפועל, כמובן, יופיו של המקום אינו ערובה לאושר. בין אנשי הכפר, אחד סוחב טראומה שמשתלטת עליו לפרקים, אח ואחות אינם מדברים כבר עשרים שנה, הכומר מכור להימורים, נער מתאבד, נערה סובלת הטרדות מצד אביה החורג. "אתה תמיד לבד", מהרהר אחד מהם, "אבל הלבד תמיד שונה". לעתים אתה לבדך בסירה, אחד עם העולם, והכל נראה פשוט, ולעתים אתה בביתך, בודד ואבוד.
"ולס וַלֶיּרִי" כתוב בחמלה ובאיפוק, ומיטיב להמחיש את הן הוד הסביבה והן את הסיפורים האנושיים המתרחשים בה. שי סנדיק תרגם יפה, והספר מומלץ.
Valyerarvalsinn – Guðmundur Andri Thorsson
לסה ספרים
2020 (2011)
תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

"הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם"