אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.
"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.
קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.
בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"
"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.
פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.
את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.
קלודל במיטבו.
L’archipel de Chien – Philippe Claudel
תמיר // סנדיק
2019 (2018)
תרגום מצרפתית: שי סנדיק
