ולס ולירי / גודמונדור אנדרי תורסון

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים". על האנשים ועל האירועים, כמו גם על הדמויות ועל האגדות, מספר מי שחי פעם בכפר, והיום הוא תודעה החומקת אל תוכו עם הערפל.

מקהלת הכפר עתידה להעלות בערב מופע, הכולל כורלים איסלנדיים כמו "לילה" לצד קטעים קלאסיים. קָטָה, צעירה זרה, זה מקרוב באה, המשמשת כמנצחת המקהלה, רוכבת על אופניה אל האולם, מנופפת בידה אל התושבים, והמספר המציצן מנצל את הרף העין בו היא עוברת על פניהם כדי לספר את סיפורם.

אני נוטה חיבה לספרים מסוג זה, בהם הסיפורים הנפרדים, המיוחדים לכל דמות, משתבצים בפסיפס של מקום ותקופה. "ולס וַלֶיּרִי" מבצע בהצלחה את מלאכת ההרכבה, ומתייחד בלשונו הלירית ובנוכחות העזה של הטבע. מן הערפל שבפסקה הפותחת, דרך הציפורים, הפרחים, הרוח, הגשם והים, האנשים והטבע שלובים יחדיו. גם שמו של הכפר עמוס פרשנויות הכרוכות בו: לשון יבשה מכובדת לדעתו של אחד, לוויתן שנשמטה ממנו אות או בז הקוטב, לדעתם של אחרים.

וַלֶיּרִי מתאפיין בדואליות. תושביו אוהבים אותו, אבל רבים נוהרים דרומה לרייקיאוויק. אלה שעזבו שלא על מנת לחזור, שבים לביקור בכל קיץ ועוברים גלגול משונה: "הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין 'משפחה' משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח". תיירים מתבוננים בגלויות, המציגות את הבתים הראשונים של הכפר, ונתפסים לפסטורליה, אבל אל אלה נוספו מבני תעשיה מצד אחד ווילות מטופחות מצד שני, ואל האוכלוסיה המקומית הסתפחו עובדים זרים.

הדואליות הזו מצויה גם ביחס שבין הקהילה ליחיד. סיפוריהם של אנשי הכפר מוכרים ומסופרים שוב ושוב, אך רבים גם הסיפורים שאינם מושמעים בקול, אולי משום שיש דברים שאין מדברים בהם, אולי מתוך כבוד. "הכפר יודע הכל על האדם […] הכפר עוקב אחריו ולא שוכח מאומה", אבל כשהיחיד זקוק למרחב, הכפר יודע להעניק לו אותו.

תייר, אורח לרגע, מגיע בקלות למסקנה שאיסלנד היא גן-עדן. בפועל, כמובן, יופיו של המקום אינו ערובה לאושר. בין אנשי הכפר, אחד סוחב טראומה שמשתלטת עליו לפרקים, אח ואחות אינם מדברים כבר עשרים שנה, הכומר מכור להימורים, נער מתאבד, נערה סובלת הטרדות מצד אביה החורג. "אתה תמיד לבד", מהרהר אחד מהם, "אבל הלבד תמיד שונה". לעתים אתה לבדך בסירה, אחד עם העולם, והכל נראה פשוט, ולעתים אתה בביתך, בודד ואבוד.

"ולס וַלֶיּרִי" כתוב בחמלה ובאיפוק, ומיטיב להמחיש את הן הוד הסביבה והן את הסיפורים האנושיים המתרחשים בה. שי סנדיק תרגם יפה, והספר מומלץ.

Valyerarvalsinn – Guðmundur Andri Thorsson

לסה ספרים

2020 (2011)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

"הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם"

חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער / בארני נוריס

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

תשובה למכתב מהלגה / ברגסוין בירגיסון

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון

יש סוד לזמן / קיט דה ואל

"יש סוד לזמן" מספר את סיפורה של מונה, ילידת אירלנד המתגוררת באנגליה, בהווה, כשהיא בת שישים, ובעבר, בעיקר בשנת 1974, השנה בה השתבשו חייה ולא שבו להיות כשהיו. מונה של ההווה היא אשה נעימת הליכות, חיה לבדה, תופרת בגדים לבובות לאספנים שהיא מוכרת בחנות שבבעלותה. יש לה שתי חברות קרובות, מכריה מחבבים אותה, מן הבנין הסמוך מנפנף לה גבר בודד, אולי תצמח כאן אהבה. נדמה שהיא מעדיפה את בדידותה על פני חברת בני אדם, ויחד עם זאת היא אדם אכפתי, תכונה שבאה לידי ביטוי בולט ביחסיה עם הנגר המכין את הבובות על פי הזמנתה, אדם מסוגר וחולני, שהיא סועדת בשעות קשות. ההווה של מונה נחשף לפרטיו בסגנון איטי ענוג, ובהדרגה הולכים ומשתלבים בו רמזים לעבר כאוב שעדיין מאפיל על חייה.

מונה עברה בחייה מספר טראומות. בילדותה התיתמה מאמה, ונותרה לבדה עם אביה, ששימש עבורה אם ואב גם יחד. בבגרותה עזבה את הבית כדי להרחיב את עולמה, ועברה לבירמינגהם, נושאת עמה מצפון מיוסר בשל נטישתה את אביה. ואז הגיע נובמבר 1974, שהנחית עליה אסונות, כאשה וכאירית, ונישואיה, בני פחות משנה, ספגו מכה אנושה. זמן רב עבר עד שהצליחה לאסוף את עצמה ולאמץ את האימרה כי "יש סוד לזמן. אפשר להרחיב או לכווץ אותו. אפשר להפיק את המרב ממה שיש". את האימרה הזו היא מנסה להנחיל לנשים שחוו טרגדיה כשלה.

קיט דה ואל היא מספרת סבלנית. שלישו הראשון של הספר משייט לאטו, מתלווה אל היומיום של מונה. בהדרגה הוא הופך אינטנסיבי יותר, ככל שהוא הולך ומתכנס אל אותו נובמבר. דה ואל היא גם מספרת בלתי שגרתית. אין שבלוניות בעלילה, ואף אחת מן הדמויות אינה מוגדרת על פי תכונה יחידה. דודותיו של ויליאם, בעלה של מונה, כדוגמא, נקראות בפיו "מגפה" ו"בצורת", והן מרבות להתקוטט ביניהן, אבל הן אלה שמתייצבות לימינה של מונה כשהיא זקוקה להן. רומן שמתחיל ללבלב מקבל תפנית בלתי צפויה. אשה שמונה לא אהבה בילדותה מצטיירת בבגרותה באור שונה. אמנם ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר מהו הארוע שעיצב את ההווה של מונה (לצערי. הייתי מעדיפה לגלות זאת בקצב שקבעה הסופרת), אבל פרט לכך הסיפור הצליח להפתיע, ועשה זאת תוך שמירה על הגיון עלילתי.

פרט לטרגדיה שבלב העלילה, אחד הנושאים המרכזיים בה הוא יחסי הורים-ילדים. ויליאם מבועת מן המחשבה שהוא עלול להפוך לאב כושל כמו אביו שלו. מונה כילדה התייסרה בשל רתיעתה מאמה החולה. חברתה של מונה מטפלת באם שלקתה בפרקינסון. אביה של מונה השכיל לשחרר אותה לדרכה למרות שנותר בודד. עוד עוסק הספר ביחסי אירים-אנגלים, בהגירה ובמולדת, באהבה, בחברות, ברפואה הבלתי אישית של אותה תקופה, ובהזדקנות. נושאים אלה ואחרים משתלבים יחדיו לרקמה סיפורית חיה, שתורגמה ברגישות בידי שי סנדיק.

"יש סוד לזמן" הוא ספר שזור יאוש ותקווה, כאב וחמלה, הנכנס אל הלב.

The Trick to Time – Kit de Waal

אריה ניר

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ארכיפלג הכלב / פיליפ קלודל

אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.

"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.

קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.

בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"

"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.

פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.

את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.

קלודל במיטבו.

L’archipel de Chien – Philippe Claudel

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

שריקה באפלה / אמה הילי

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק