זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס

69801428_2662258783792790_501705652515635200_n

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

זיכרונות מחיים אחרים - הפרחים

ארכיפלג הכלב / פיליפ קלודל

56526688_10217903496715502_8410002623670779904_n

אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.

"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.

קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.

בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"

"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.

פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.

את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.

קלודל במיטבו.

L’archipel de Chien – Philippe Claudel

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

שריקה באפלה / אמה הילי

36200060001b

לאנה בת החמש-עשרה ואמה ג'ן יוצאות יחדיו לחופשת ציור. מזה זמן רב ג'ן חשה שהיא מאבדת את בתה, שנוהגת לפצוע את עצמה ואף ניסתה להתאבד. תקוותה שהחופשה המשותפת תקרב ביניהן מתנפצת כשלאנה נעלמת. אחרי ארבעה ימי חרדה היא נמצאת פצועה ומיובשת, ובמענה לשאלות היא טוענת שטעתה בדרך ואינה זוכרת דבר ממה שארע לה. "שריקה באפלה" מתמקד בדמותה של ג'ן, המנסה לפענח מה עבר על בתה.

לספר יש פוטנציאל למצוא מסילות אל לבם של הורים, גם אם אינם מתמודדים עם קשיים כמו אלה שמציבה לאנה. ההתלבטות המתמדת בין כיבוד הפרטיות של הילד לחטטנות הכרוכה באחריותו של ההורה, מוכרת לכל. ההליכה על הגבול המטושטש שבין הֱיות הורה להֱיות חבר, היא אתגר יומיומי. אבל הפוטנציאל, לפחות מבחינתי, אינו מתממש, במידה רבה משום שהספר טובע בגודש של פרטים, שויתור על חלקם היה מיטיב אתו. במקומם עדיף היה להעמיק בדמויותיהם של יוּ, בעלה של ג'ן, הפדנט שמצליח לתמוך ולדכדך בו זמנית, ושל מג, הבת הבכורה, הדמות המאוזנת מכולם. בנוסף לחולשה הסיפורית, במקום להתמודד לעומק עם הנושא של הקשר בין הורים לילדים, בעיקר בנקודות משבר, הסופרת בחרה, אולי לא במתכוון, לתאר את תהליך התפרקותה של אשה בלתי יציבה, שתפקודה כאם היה ירוד מלכתחילה. הבחירה הזו, בעיני, מעניינת פחות, וגורמת לעלילה לאבד מיקוד. ואולי לסלידה שלי מג'ן יש חלק בתחושת אי הנחת הכללית שגרם לי הספר.

בצד החיוב יש לציין את סגנונו של הספר, שבו כל קטע עלילה מוביל אסוציאטיבית לקטע שאחריו, כשהסיפור נע בין הווה לעבר, וכל המעברים הללו חלקים וזורמים. הכתיבה עצמה, כל קטע בנפרד, בהירה ואינטליגנטית, ונתמכת בתרגום טבעי. סיומו של הספר מבריק בעיני, מציאותי ואמין, עומד ברמה שאפשר לצפות לה ממי שכתבה את "אליזבת איננה" המצוין.

Whistle in the Dark – Emma Healey

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

992814

טינה הופגוד היתה נערה בריטית צעירה בשנות השישים של המאה הקודמת, כשהארכאולוג הדני פיטר גלוב הקדיש לה ולחברותיה את ספרו "אנשי הביצות" מתוך הוקרה על שאלותיהן הסקרניות. טינה היא כעת אשה בעשור השביעי לחייה, שלאחרונה שכלה את חברתה הטובה בלה. יחד עם בלה טיפחה במשך כל השנים את החלום לבקר במוזיאון סילקבורג בדנמרק, כדי לראות סוף-סוף במו עיניהן את נשוא ספרו של גלוב, האיש מטוֹלוּן, גופת כבול שנשמרה מן המאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. חברותיהן האחרות ביקרו במוזיאון במהלך השנים שעברו מאז פרסום הספר, אך טינה ובלה ייעדו את הגשמת החלום להזדמנות מיוחדת. עבור בלה ההזדמנות הזו כבר לא תגיע. טינה, כואבת ומבולבלת, כותבת מכתב אל פיטר גלוב, למרות שסביר להניח שכבר אינו בין החיים, כאילו מבקשת לשוב בדרך כלשהי אל המשמעות שהיתה לחייה בהיותה צעירה סקרנית. אילו היתה שולחת את מכתבה בדואר אלקטרוני, היה אוצֵר המוזיאון, שקיבל אותו לידיו משום שהארכאולוג אכן נפטר שנים קודם לכן, עונה לה בכמה מילות נימוס בצירוף קישור לאתר המוזיאון. מכיוון שכתבה על נייר, הכניסה למעטפה, רכשה בול, ושלשלה לתיבה, האוצר, אנדרס לארסן, עונה לה אף הוא בשיטה הישנה, ונס קטן מתרחש: שני אנשים, זרים זה לזה, שונים זה מזה, מוצאים באקראי את האדם שאתו הם יכולים לדבר.

אנדרס חי לבדו, אשתו נפטרה, בנו ובתו כבר עזבו את הבית. חייו סדורים במסגרת עבודה ובית ומעט תחביבים, מחשבותיו סדורות אף הן, כפופות ללוגיקה מדעית, אך הוא חש בדידות בהעדר נפש שאיתה יוכל לחלוק את עולמו הפנימי. טינה חיה בחווה עם בעלה, ילדיה ונכדיה גרים לידה, חייה עמוסי פעילות, ואף על פי כן היא בודדה, בעיקר כעת, לאחר מותה של חברתה. מכיוון שאנדרס ענה על מכתבה הראשון בלבביות ובפירוט, היא מוצאת בכתיבה אליו ערוץ לדבר בעצם עם עצמה, לברר את מחשבותיה באמצעות העלאתן על הכתב. בתשובתה הראשונה היא כותבת: "עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב". אבל אנדרס מתעניין, משיב, ויותר מזה – אף הוא מוצא בטינה את האוזן הקשבת שהשתוקק לה. כשהוא משתף אותה במה שמתרחש בחייו, הוא כותב: "מה שבאמת חשוב לי, גם אם לא תחלקי איתי את מחשבותיך בענין, אם יש לך בכלל מחשבות בענין, הוא העידוד שאני שואב מהיכולת לשתף אותך בכל מה שקרה. מעולם לא חשבתי שזה אפשרי". מה מחבר את שני האנשים האלה יחדיו? לשאלה זו יש כמה תשובות, אולי הטובה שבהן היא זו שמנסחת טינה באחד המכתבים האחרונים: "המכתבים שלנו היו משמעותיים כל כך עבורנו, כי שנינו הגענו לאותו שלב בחיים: יותר מאחורינו מאשר לפנינו. המסלולים שבחרנו מגדירים אותנו. נשאר לנו מספיק זמן לשינוי".

לא פשוט להסביר מדוע הספר הזה נשא כל-כך חן בעיני. במידה מסוימת נקשרתי אליו בשל נקודות ההשקה שלי עם הדמויות, שלמרות שאין ביני ובינן מן המשותף, במקומות רבים הן הביעו אותי, אבל דברים אלה מקומם, בעיני, ביומן פרטי ולא בסקירה. חלק מן ההסבר נעוץ בשאלות המעסיקות את טינה ואת אנדרס, ומן הסתם גם את רבים מן הקוראים, שאלות המתנשאות מעל היומיומי והמיידי, ונוגעות בבחירות שנעשו, במשמעותן, במשמעות החיים, בסיכוי לשינוי, להזדמנות שניה. אבל נראה לי שעיקר קסמו של הספר נובע מן הכתיבה של אן יאנגסון, ששי סנדיק הפליא לתרגם. ברומן, שכולו מכתבים, היא מצליחה לברוא שתי דמויות משכנעות, שני אנשים חושבים, כנים, שרגליהם על האדמה וחלומותיהם מציאותיים. כתיבתה עדינה, חכמה ומלאת רגש, והלב מייחל לשלוותם של גיבוריה.

במילה אחת: נהדר!

Meet Me at the Museum – Anne Youngson

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

 

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי / ג'ואנה קאנון

Marriage_Cover

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הנשף / אנה הופ

android1retinaimage_ballroom_master1

אֵלה פיי, אשה צעירה, עבדה מאז היותה ילדה בת שמונה במטוויה. במשך שתים-עשרה שנים שהתה שעות ארוכות באולם רועש, חם ומחניק, תחת פיקוחו של משגיח אוחז רצועה, עיניה צרובות והיא מתקשה לנשום. יום אחד לא יכלה לשאת עוד את המחנק, ושברה את אחד החלונות העכורים שלא נפתחו מעולם. בעוון מעשה זה נשלחה אל מוסד שרסטון, המוסד למשוגעים עניים, שעליו שמעה בטון של אזהרה מאז ילדותה, "הם ישלחו אותך לשרסטון ואף פעם לא תצא משם". לאחר נסיון בריחה כושל החליטה להפסיק להתקומם, לנהוג על פי המצופה ממנה, ולחכות להזדמנות הבאה.

ג'ון מליגן, אירי שילדתו הקטנה נפטרה, נותר ללא משפחה לאחר שאשתו עזבה אותו. הוא אושפז במוסד בשל מלנכוליה, ומכיוון שהיה מודע לקשיי החיים מחוץ למוסד, לא חשב על בריחה, למרות שרוב הזמן עבד מחוץ לחומותיו. כשאֵלה ניסתה לברוח, עסק ג'ון בחפירת קברים, ואֵלה שרצה לכיוונו ונלכדה לידו, עוררה בו רגש שלא חווה מזמן, ושעדיין לא כינה בשם אהבה.

במוסד היתה נהוגה הפרדה קפדנית בין גברים לנשים, אך פעם בשבוע נערך נשף ריקודים משותף לצלילי תזמורת שניהל הרופא ד"ר צ'רלס פולר. הצוות בחר מי זכאי להשתתף בארוע, והמשתתפים הוכרחו לרקוד. הקשר בין אֵלה לג'ון יתחיל להרקם בנשף, יימשך במכתבים שיועברו בסתר, וישאף למימוש למרות המגבלות.

הספר מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – אֵלה, ג'ון וצ'רלס. מבין אלה ריתקה אותי במיוחד דמותו של צ'רלס. בעוד אֵלה וג'ון הם אנשים פשוטים מעוררי אמפתיה, קורבנות של שיטת ענישה וטיפול מעוותת, צ'רלס הוא דמות מורכבת ומתפתחת, שטן הרואה עצמו מלאך, נתון להשפעת תיאוריה חולנית, מדגים את השפעתו המשכרת והמשחיתה של הכוח. בפעמים הראשונות שאנו פוגשים אותו בספר, הוא מצטייר כאדם מצפוני, רואה במטופלים פרוייקטים אישיים, חוקר את השפעת המוסיקה על הריפוי, סבור שהמוסד נועד לטיפול ולא לענישה. הפגם היחיד בו הוא אמונתו הבלתי מעורערת באאוגניקה, פילוסופיה גזענית פופולרית באותה תקופה (ראשית המאה העשרים) שתמציתה שאיפה להשביח את המין האנושי על ידי הגבלת התרבותם של בעלי התורשה השלילית, וגם בהקשר הזה הוא בוחר בפתרונות מתונים, כמו הפרדה בין גברים ונשים "פגומים" – עניים ומשוגעים – על פני עיקורם. בהדרגה ישתלטו על רוחו תסכוליו, משבריו, ההומוסקסואליות המודחקת שלו ושאיפתו להכרה ולמוניטין, והוא ינצל את השררה שבידיו כדי "לטהר" את נפשו ואת סביבתו על חשבון המאושפזים שתחת שליטתו.

דמות מעניינת נוספת היא זו של קלם צ'רץ', מאושפזת המתחברת עם אֵלה. קלם נמשכת אל הרופא, משיכה ללא סיכויי מימוש, וכתחליף היא חיה באמצעות הקשר שבין אֵלה וג'ון. תחילה היא רק מסייעת בקריאת מכתביו של ג'ון ובכתיבת תשובות, מכיוון שאֵלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל כמיהתה שלה לאהבה ולחופש תתפתח לאובססיה שרק תחכה למשבר כדי להביא לקריסתה.

מכיוון שעל הכריכה הוכתר הספר כ"קן הקוקיה" הבריטי, ציפיתי כל הזמן לרע מכל. לא אחשוף כאן אם הציפיה התממשה, אומר רק שאנה הופ הצליחה להפתיע אותי בבחירת גורלם של גיבוריה.

"הנשף" הוא סיפור מרגש על אהבה ועל שאיפה לחופש, וגם על שכרון הכוח, ועל הגבול הדק שבין טירוף לשפיות. סגנונה של הופ מתון אך חודר עמוק, משלב היטב בדיה עם עובדות היסטוריות, עושה שימוש מושכל בנוף ובמזג-האויר, ולמרות העומס הנפשי שהוא כופה על הקוראים הוא קריא וזורם. בהחלט מומלץ.

The Ballroom – Anna Hope

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

המיועד / חיים פוטוק

המיועד

חשש קל לספוילר: כדי להתייחס לנושאים המרכזיים ש"המיועד" מעלה, סיפרתי בסקירה פרטים מן העלילה, כולל פתרון לשאלה מהותית שהעסיקה את גיבורי הספר

לפני שנים קראתי את “The Chosen” בתרגומו של א. אורן, שהעניק לספר את השם "הדגול". זכרתי ממנו בעיקר את אחת הדמויות הראשיות, דני סונדרס, ואת התלבטויותיו שתוארו בספר בהרחבה. כשקראתי כעת את הספר בתרגומו החדש, שמתי לב להיבטים נוספים, משמעותיים לא פחות, שמן הסתם חמקו ממני בעבר משום שנגעו בי פחות, או שהחווירו בעיני בהשוואה להיבטים שנראו לי מהותיים יותר. הספר מעלה שפע של נושאים, שכל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק, והדרך בה משתלבים כולם לכלל סיפור פשוט לכאורה הופכת את ההגות שביסוד העלילה לכלל יצירה ספרותית.

העלילה מתרחשת בתקופה של שש שנים, החל מ-1944, בברוקלין. שני נערים כבני שש-עשרה, ראובן מלטר ודני סונדרס, מתגוררים במרחק חמישה רחובות זה מזה, אך בעולמות נפרדים. שניהם יהודים שומרי מצוות, אך בעוד ראובן לומד בישיבה המשלבת לימודי יהדות עם לימודים כלליים, ונהנה משני העולמות הפתוחים בפניו, דני סגור בעולם החצר של החסידות שבראשה עומד אביו האדמו"ר, ובישיבה בה הוא לומד לימודי חול הם רע הכרחי במצוות המדינה. לראובן ניתן החופש להתעניין בתחומים החורגים מן העולם היהודי, מדני מצופה להשתקע בגמרא ולהכשיר את עצמו לרשת את אביו. המפגש בין שני הנערים מתרחש במהלך תחרות בייסבול בין שתי הישיבות. משחק תמים הופך למלחמה, ששורשיה בטינה עתיקת יומין בין חסידים למתנגדים, והמלחמה גובה קורבן. דני הכריזמטי, שחקן תוקפני שנדחף על ידי המוטיבציה לחסל את ה"אפיקורסים", משגר לעבר ראובן, שהתגרה בו באומרו "נשק את הציצית שלך למזל", כדור שבשלו יובהל לבית-החולים, עם זעזוע מוח ועם רסיס זכוכית באישונו. דני יבוא להתנצל, ראובן הכועס ידחה אותו תחילה, אך שני הנערים יגלו במהרה כי רב המשותף על המפריד ביניהם, ויהפכו לחברי נפש.

דני וראובן שניהם רחבי אופקים, סקרנים, אינם יראים מחיטוט בתוך עצמם וממחשבות מעמיקות (איך אפשר לא להתרגש מנער שאומר ברצינות, "בכל פעם שאני עושה או רואה משהו שאני לא מבין, אני אוהב לחשוב עליו עד שאני מבין אותו"?). בקריאה קודמת בספר נוצר אצלי הרושם כי דני הוא החזק ביניהם: הוא גאון בגמרא, אוטודידקט שקדן בתחומים בהם הוא מתעניין בסתר, איתן באמונתו, מצפוני בחובתו כלפי אביו וכלפי קהילתו. חייו של ראובן קלים יותר, וניכר שהוא מעריץ את דני, ורואה בו סמן למצוינות. כשהרב סונדרס כופה על בנו ניתוק מחברו, משום שהוא מתנגד נחרצות לפעילותו הציונית של אביו, נראה שראובן סובל יותר מדני, שבמצוות אביו נמנע במשך שנתים מכל קשר אתו. בקריאה הנוכחית אני סבורה להפך: דני הוא זה שבשל נסיבות חייו חש מבודד, ואין לו עם מי לחלוק את מחשבותיו ואת יסוריו. ראובן עבורו הוא חבר ומשענת, ואביו של ראובן הוא במידה רבה מעין אב נוסף בעבורו. ראובן, כדברי אביו, הפך ל"ענק קטן" בשל חברותו עם דני, אך דני, במידה לא פחותה, נחשף גם הוא לאפשרויות נוספות, וקיבל משנה אומץ לבחור את בחירותיו.

אבהות היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ואם לשפוט על פי השיא הדרמטי שאליו מוליך פוטוק, היא אולי ה-נושא המרכזי. אביו של ראובן, דמות מרתקת ויחודית, הוא מופת לסובלנות וליכולת לראות ולקבל תפיסות עולם שונות משלו. הרב סונדרס, המקובע בעמדותיו ("מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד", אומר עליו בחמלה בנו), אינו מדבר עם דני, למעט בעת דיונים תלמודיים. כבתמונת ראי הפוכה – מוטיב שפוטוק מרבה להשתמש בו בתיאור הנערים – אביו של ראובן מנהל עמו שיחות ארוכות בכל נושא. דני, המיוסר בשל שתיקת אביו, מתחבט במהלך השנים בשאלה מה אומרת השתיקה, וגם כשהוא משכנע את עצמו שאפשר להקשיב לשתיקה וללמוד ממנה, הוא עדיין מייחל למלים. הרב יודע שבנו קורא בספרים אסורים – דרווין, פרויד ואחרים – ושותק. הוא מודע לענין שהבן מגלה בלמודים אקדמאים, ושותק. ברור לו שהשתיקה גורמת לדני סבל, אבל הוא ממשיך לשתוק. רק לקראת סיומו של הספר הוא מזמן אליו את ראובן, וכששני הנערים יושבים מולו הוא מסביר לראובן – לא ישירות לדני – כי בבסיס הגישה החינוכית הלא שגרתית שלו עומד ההכרח לוודא שבבנו, שניחן בשכל מבריק, תשכון גם נשמה. בעיני זהו תירוץ בלתי מספק. הסיבה העיקרית לשתיקתו היא כנראה פשוטה יותר: כך גידל אותו אביו. טרגי בעיני המענה של דני לשאלתו של אביו של ראובן, ולפיו גם הוא עצמו ככל הנראה יחנך את בנו באותה הדרך. מסתבר שגם אנשים טובים, טהורי כוונות, בלתי אלימים, מנציחים את שרשרת ההתעללות. ואולי בני אדם, מבריקים ומחוננים ככל שיהיו, מתקשים לאמץ את מה שלא הורגלו אליו, והמבקש להרחיב את ההשערה הזו מן ההורות אל האמונה ואל אורחות החיים ימצא לכך סימוכין בספר, או לפחות נקודת מוצא לדיון.

בצדק נכתב על כריכת הספר כי "לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית", בדגש על לכאורה. האמונה הדתית, למעשה, כמעט ואינה עומדת למבחן, למעט בסיום מלחמת העולם השניה כשמתבררים מימדי השואה ("ריבונו של עולם, איך הרשית לדבר כזה לקרות?", שואל הרב סונדרס בכאב, אך אומר באותה נשימה "זה רצון השם. עלינו לקבל את רצון השם"). המסגרת הדתית היא הנבחנת, בעיקר על ידי דני, שנסער כשהוא קורא ספר המבקר את אורחות החיים החסידיים, ומעז להתנער מתפקיד היורש ולהותירו לאחיו הצעיר. נושאי הספר הם זכות היחיד לבחור את יעודו, תהליך ההתבגרות, כוחה של חברות, שיטות הורות, המתנה למשיח לעומת נטילת יוזמה, הנאמנות הכפולה של יהודי אמריקה לארצות-הברית ולישראל, ועוד.

הזכרתי קודם את תמונת הראי ההפוכה. פוטוק אינו מצביע במפורש על המשותף ועל המפריד בין השניים, אלא משרטט את דיוקנאותיהם באמצעות פרטים – מהותיים ושוליים כאחד – המובלעים בעלילה, באופן כזה שכל נער משקף באופן הופכי את חברו ומשלים את דמותו. נמצא את המוטיב הזה בפרטים כמו תיאור חדרי הנערים – מפות המלחמה ותמונותיהם של רוזוולט ושל איינשטיין על קירות חדרו של ראובן, קירות ריקים אצל דני – ותיאור תלבושתם – חולצה לבנה וחליפה שחורה אצל דני, בגדים משתנים אצל ראובן. הוא נמצא גם באופן בו הם מתיחסים אל ארועים חיצוניים – ראובן עוקב אחרי התפתחות מהלכי המלחמה, דני אדיש למדי, ראובן נרגש מן האפשרות של הקמת מדינה יהודית, דני יושב על הגדר. וכמובן, הוא מתבטא באופן בו מתעצבים חייהם – ראובן, שנחשף לפילוסופיה חילונית ומצטיין במתמטיקה, בוחר להיות רב, דני, שנועד להיות אדמו"ר, בוחר ללמוד פסיכולוגיה.

הפרק הראשון, שרובו תיאור משחק הבייסבול, הוא מלאכת מחשבת בעיני. יסלח לי מי שכתב את הפרשנות בהערות השוליים – רפרפתי עליה, ולא התעמקתי בכללי המשחק. הנערים יכלו לשחק כדורסל או קווידיץ', המשחק אינו הענין. הדמויות חשובות, האווירה, הקונפליקט בין העולמות, נקודות המוצא של דני ושל ראובן, המטען שיביאו אל החברות הבלתי צפויה ביניהם. פוטוק כתב פרק קצבי ויצרי שהניח את היסודות האיתנים לפרקים שבאו אחריו.

למיטב זכרוני, לא התקשיתי עם התרגום הישן, אבל אני מברכת על החדש, גם משום ששי סנדיק עשה עבודה מצוינת בשילוב בין לשון נהירה וקליטה לעולם המונחים של גיבורי הספר, וגם משום שהספר האל-זמני המרתק הזה ראוי לתשומת לבו של קהל קוראים שלא נחשף אליו בעבר, ושנרתע מן הארכאיות שבשפתו המיושנת של התרגום הקודם. אשמח אם יתורגם גם המשכו, "ההבטחה". למחמאה ראויה גם עטיפת הספר – העיצוב הנאה של חן יאקה-שומרון, והבחירה של ההוצאה בתמונה בלתי שגרתית, מעוררת השראה והולמת את התוכן.

מומלץ מאוד

The Chosen – Chaim Potok

תמיר // סנדיק

2017 (1967)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הדוח של ברודק / פיליפ קלודל

648123

עלילת "הדוח של ברודק" מתרחשת בכפר צרפתי נידח, על גבול צרפת-גרמניה, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. הפרטים הללו אינם מצוינים במפורש בספר, כמו גם שמות מקומות אחרים וזהות הדמויות. גם שפת המקום מומצאת, מין ניב צרפתי-גרמני. למרות ה"הסוואה", שאולי נועדה להעניק לספר מימד רחב יותר, ולא לצמצם אותו לעמים מסוימים ולגזענות מסוימת, ההקשרים ההיסטוריים ברורים. הכפר נכבש במהלך המלחמה, והיה טרף לאימה. אנשיו, ברובם, מתוך דאגה לעורם שלהם, הקריבו שעירים לעזאזל, וכשהמלחמה תמה בחרו בהשתקת העבר.

אל הכפר מגיע זר. הופעתו יוצאת דופן, התנהלותו מסוגרת ומתבדלת, הוא בקושי מוציא מילה מפיו. שעות רבות הוא סגור בחדר ששכר בפונדק, וכשהוא יוצא ממנו הוא אינו חדל לשרבט בפנקסו. הנוכחות החריגה שלו מטרידה את שלוות התושבים, אלה שכבר הפגינו בעבר את פחדם מן השונה, את שנאתם כלפיו, ואת אדישותם כלפי גורלו. כשייחשף סודו, ייחרץ דינו.

הספר נפתח מיד אחרי שהזר נרצח. ברודק, שמפיו מסופר הספר, נדרש על ידי התושבים לכתוב דוח על ביקורו של הזר ועל סופו: "אתה חייב לומר ממש הכל כדי שמי שיקרא את הדוח יבין ויסלח". ברודק, שהיה בעצמו קורבן לאנוכיותם של אנשי הכפר ולאכזריותם, ויודע למה הם מסוגלים, מקבל על עצמו בלית ברירה את המשימה. בפועל, במקביל לכתיבת הדוח הרשמי, הוא כותב על קורותיו ועל קורות הכפר בתקופת המלחמה.

ברודק, ככל הנראה יהודי, ממוקם בשטח ההפקר שבין הזר למוכר. כילד היה ניצול יחיד מטבח, אולי פוגרום, שבו איבד את כל משפחתו. שלושים שנה לפני ההווה של הספר אומץ על ידי פדורין, אשה בודדה שמצאה אותו בין ההריסות, ואחרי נדודים השתקעו בכפר. השנים הרבות שעברו מאז לא הביאו לשילובו החברתי המלא בכפר, תמיד נותר שונה, אחר. בתקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז, הבליג על השפלות קשות מנשוא – "אני בחרתי לחיות והעונש שלי הוא חיי" – ושרד. באופן סמלי, ברודק הוא חי שחזר מן המתים: שמו נחקק על מצבת זכרון בכפר, ועם שובו קורצף, אך עדיין ניתן להבחין בעקבותיו. בשל עברו וחוויותיו, נוכחותו של הזר לא הטרידה אותו כפי שהטרידה את התושבים. למעשה, הוא היחיד שניהל שיחה ארוכה עם הזר, אם כי היה זה יותר מונולוג מצדו, הזדמנות נדירה לפרוק את מצוקותיו באוזני מאזין קשוב ולכאורה בלתי מעורב.

ברודק, אחד הבודדים בכפר שזכה להשכלה, כותב ברהיטות רבה, וגם בקשיים רבים, אודות דילמות שנובעות בחלקן מן החריגוּת שבמלחמה. אשמת הניצולים רודפת אותו, אובדן האנושיות מעסיק אותו ללא הרף, הן מצד הכובשים והן מצד הקורבנות. הוא תוהה איך אמורה להכתב היסטוריה, פרטית וכללית, דן בשאלות של אשמה ושל סליחה, של זכרון ושל השכחה. שנאת השונה היא נושא מרכזי, כך גם הבחירה בין היאחזות בחיים בכל מחיר מול הויתור עליהם בתנאים קיצוניים. ברודק משרטט במדויק את הדמויות המרכזיות בכפר, כל אחת לכשעצמה, ואת הדינמיקה ביניהן, ומאפיין את התנהלותו של ההמון. לצד האכזריות והאטימות, "הדוח של ברודק" מספר גם סיפור אהבה מפעים בין ברודק לבין אשתו אמליה, קורבן מלחמה אף היא, ובינו לבין בתם הפעוטה.

בשונה מספריו האחרים של קלודל – ביניהם "הנכדה של מר לין" התמציתי, ו"העץ של בני טורג'ה" שבו רעיון רודף רעיון – "הדוח של ברודק" הוא ספר איטי. ניכר שהמספר מתקשה בסיפורו, ההיזכרות בעבר כואבת לו, סודות ששמר בלבו נחצבים ביסורים. הקשיים האלה, כל-כך אנושיים וכל-כך מובנים, מקנים לספר אמינות מרובה, מעבר לאמינות של העלילה עצמה, ומציגים גיבור ספרותי בלתי נשכח.

שי סנדיק תרגם להפליא, וכיבד את הספר בעברית משובחת שמשתלבת ללא תפרים במרקם הלשוני שברא קלודל.

"הדוח של קלודל" הוא ספר מטריד, עמוק, מעורר מחשבה, נוגע ללב, ומאוד מומלץ.

Le Rapport de Brodeck – Philippe Claudel

מודן

2009 (2007)

תרגום מצרפתית : שי סנדיק

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

שיבה / יא ג'סי

36200056608b

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק