הספר שבעין הסערה / רות אוזקי

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

אין מה לראות פה / קווין וילסון

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

שקרים הכרחיים / דיאן צ'מברליין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d7a7d7a8d799d79d_d794d79bd7a8d797d799d799d79d2

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

נעורים ללא אל / אדן פון הורבאט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d7a2d795d7a8d799d79d_d79cd79cd790_d790d79c2

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

בראש של ברונו שולץ / מקסים בילר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a8d790d7a9_d7a9d79c_d791d7a8d795d7a0d795_d7a9d795d79cd7a52

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא