זר שלגים – מבחר משירת יידיש

"זר שלגים" מציג מבחר של מאה ארבעים ושלושה שירים שנכתבו ביידיש על ידי חמישים וחמישה משוררים. הספר נחלק לשלושה פרקים על פי המקום שהיה מרכז פעילותם של הכותבים – אירופה, אמריקה וישראל. אי-אפשר, וגם אין סיבה, לקטלג את כולם תחת מכנה משותף אחד, למעט היותם שירים שנבחרו על ידי בני מר ותורגמו על ידו. למעשה, דווקא העדר המכנה המשותף הוא המשותף להם. משוררי היידיש – שנתפסים בטעות כמשוררי השטעטל – כתבו על כל נושא שבעולם: הם התבוננו בסביבתם והביטו גם אל תוך נפשם ברוח חבורת "אינזיך" ("בתוך עצמך"). הם התיחסו לפוליטיקה, כתבו על אהבה, תיארו את הנוף האורבני והפסטורלי בכל מקום אליו הגיעו, נגעו בבעיות חברתיות, כתבו על מלאכת הכתיבה, וכמובן עסקו בגורל היהודי.

בסיומו של הספר מוצגות ביוגרפיות מקוצרות של המשוררים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20. נדמה שאיש מהם לא זכה לחיי שלווה ויציבות. רובם ככולם נדדו והיגרו בשל לחצי התקופה, סיפורם של רבים מדי מסתיים ברצח בידי הנאצים או בידי שלטונות ברית-המועצות. בין הכותבים שמות מפורסמים כמו י"ל פרץ, איציק מאנגר, חיים נחמן ביאליק, קדיה מולודבסקי, אברהם סוצקבר ויעקב גלאטשטיין, ולצדם שמות מוכרים פחות (או ליתר דיוק, פחות מוכרים לי ולמי שאינו מצוי בשירת יידיש). צירוף הביוגרפיות התמציתיות זו לצד זו יוצר תמונה מזוקקת של התקופה ושל קורות יהודי מזרח אירופה.

בני מר, מתוך העדפה אישית, בחר לתרגם שירים קצרים בעלי חריזה, ולדבריו חריזה היתה רוב הזמן גם ההעדפה של כותבי יידיש. הוא שמר על פשטות לשונית ועל קירבה למקור, וכתוצאה מכך הקריאה בשירים, גם באלה שתוכנם כואב, נגישה, נעימה ומתחבבת. "קִסמהּ של היידיש", כותב מר, "היה חבוי בראש וראשונה בכך שהיא הייתה שפתה של יצירה עממית מגוּונת, שפה שקיימה דו־שיח אינטימי גם עם לשון הקודש ועם הטקסטים הקנוניים של התרבות היהודית וגם עם לשונות הסביבה, צירוף שפתח אפשרויות של ביטוי לשוני גמיש להפליא".

השירים בספר, כאמור, קצרים כולם, למעט שני חריגים. אחד מהם הוא "אל פולין", שכתב אברהם סוצקבר ב-1946. השיר, החותם את פרק אירופה בספר, הוא שיר פרידה, כתוב באהבה, באכזבה ובזעם, ובעיקר בעצב רב הבא לידי ביטוי במילים בפולנית החותמות כל אחד מפרקי היצירה: Smutno mi, Boże! אני עצוב, אלוהים! לצד שפע השירים הטובים בספר, "אל פולין" הוא, בעיני, העוצמתי מכולם, וטוב עשה בני מר שלא הותיר אותו בחוץ למרות אורכו. את השיר המלא אפשר לקרוא בבלוג הספריה הלאומית.

ברשות ההוצאה, בחרתי לכלול בסקירה שלושה שירים. ההחלטה איזה מהם להציג כאן היתה קשה מאוד, שכן רובם נשאו מאוד חן בעיני, ולבטח אשוב לקרוא אותם. בכל זאת, הנה שלושה המייצגים את הנושאים המגוונים שבהם עסקו המשוררים.

לייב ניידוס כתב ב-1917, שנה לפני מותו והוא בן עשרים ושמונה בלבד, את "אני רואה אותו כבר…", שיר אירוני על מבקרי השירה:

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כְּבָר: מְבַקֵּר

נִכְבָּד, מֻשְׁלָם, שָׁקוּל, יוֹדֵעַ־כֹּל,

נִגָּשׁ לַשִּׁיר שֶׁלִּי — בָּקִיא, עוֹקֵר

טוּרִים, שׁוּרוֹת, מֵיטִיב לַחְקֹר, לִשְׁקֹל.

הוּא מְנַתֵּחַ־עַל; מֻמְחֶה, שָׁלֵו,

מוֹצֵא בִּי חֵטְא, אֲבָל גַּם זְכוּת נִמְצֵאת!

אוֹי פֶּרַח־שִׁיר שֶׁלִּי, יָקָר לַלֵּב,

גּוֹנֵחַ שָׁם מִתַּחַת לַפִּינְצֶט.

וְהוּא מוֹדֵד, מַסְבִּיר, אוֹמֵר מִלָּה

טוֹבָה, אַךְ זוֹ — אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדֶיהָ.

הוּא מְבַקֵּר יָקָר, נִכְבָּד, נִפְלָא,

וְהוּא יוֹדֵעַ־כֹּל, אוֹי כֹּל־יוֹדֵעַ!

הירש גליק, ששמו אולי אינו מוכר ברבים, אך שירו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מוכר עד מאוד, כתב את "הס עלו כוכבי הערב" על חיי הפרטיזנים, לפני שנרצח בקיץ 1944:

הַס עָלוּ כּוֹכְבֵי הָעֶרֶב,

עַל הָאָרֶץ כְּפוֹר קָדַח.

הוֹרֵיתִי לָךְ, הַאִם עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת,

אֵיךְ לִטֹֹּל אֶת הָאֶקְדָּח.

עַלְמָה בְּכוֹבַע וְאַדֶּרֶת

אֶת הַנֶּשֶׁק כֹּה חִבְּקָה.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל קְטִיפָה, עַל פְּנֵי הַדֶּרֶךְ

לְאוֹיֵב הִיא מְחַכָּה.

כִּוַּנְתְּ, וְאָז יָרִית בְּחֵשֶׁק —

הָאֶקְדָּח שֶׁלָּךְ פָּגַע.

וְרֶכֶב הָאוֹיֵב, מָלֵא בְּנֶשֶׁק,

שָׁם עָצַר לִנְסִיגָה.

עִם נֵץ מִיַּעַר הִיא הִפְצִיעָה —

זֵר־שְׁלָגִים זָרַע בָּהּ אוֹר.

מִקְצֵה הַנִּצָּחוֹן תִּקְוָה הוֹצִיאָה —

דּוֹר חָדָשׁ צוֹעֵד לִדְרוֹר.

אנה מרגולין, שהיגרה מאירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כתבה בניו-יורק בשנות העשרים את "במרפסת", שיר עדין על ידידות נשית המסתפקת בעצמה:

מִן הַקַּיִץ הַהוּא, הָרָחוֹק, מִתְקָרֵב לִי צְחוֹק חַם.

שְׁתֵּי נָשִׁים עֲדִינוֹת וּקְטַנּוֹת

דִּפְדְּפוּ שָׁם בְּסֵפֶר תְּמוּנוֹת.

יְדֵיהֶן נִפְגְּשׁוּ בְּעֶרְגָּה.

כִּתְפֵיהֶן הָרַכּוֹת גִּשְׁשׁוּ, נִרְעֲדוּ,

וְגוּפָן הַצָּלוּל הִתְקַמֵּר בִּמְשׁוּגָה

מוּל הַנּוֹף הַכָּתֹם־הָאָדֹם הַצָּמֵא.

וְגַם גֶּבֶר אֶחָד הִתְנַשֵּׂא עֲלֵיהֶן בִּגְבוּרָה,

מְקֻשָּׁט לְתִפְאֶרֶת —

תַּפְאוּרָה הֲדוּרָה וּמְיֻתֶּרֶת.

עטיפת הספר הנאה היא פרי מכחולה ועיצובה של טליה בר.

"זר שלגים" הוא אוסף מענג ונוגע ומומלץ מאוד.

אפרסמון

2021

בחירה ותרגום: בני מר

אלי, שלא יגמר לעולם / חנה סנש

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921, היום לפני מאה שנים. בת עשרים ושלוש הוצאה להורג בכלא בבודפשט, עיר הולדתה, אליה שבה כצנחנית בצבא הבריטי. פרויקט בן יהודה קיבץ יחדיו אחדים משיריה ופרקי יומן שכתבה, ואלה מוצעים לקריאה חינם באתר עברית.

"אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה". כך כתבה ב-14 בדצמבר 1940, ואכן, למרות חייה הקצרים הותירה שפע כתובים: יומן שכתבה מגיל צעיר, שירים ומכתבים. אלה האחרונים קובצו בספר "את לבדך תביני", ומאפשרים היכרות אינטימית עם האשה הצעירה והמרשימה שמאחורי המיתוס.

הפרקים מיומנה, הנכללים בספר קצר זה, מציגים בעיקר מסלול אידיאולוגי של נערה, המקדישה מחשבה מעמיקה לדרכה בחיים, ונחושה כשהיא בוחרת בה. הקטע הראשון, מאוקטובר 1938, נפתח במשפט "אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית". הקטעים הבאים עוקבים אחר ההכשרה שנטלה על עצמה כדי להתכונן לחיים בארץ, מתלווים אליה בעת קבלת הסרטיפיקט והעליה לארץ, מתחבטים ברעיון לעבור לקיסריה ולבחור בחיי קיבוץ, מתארים את תחושת הדחיפות לחלץ את אמה מהונגריה, ומסתיימים במכתב לגיורא אחיה, שהגיע לארץ ממש לפני עזיבתה למצרים לקראת הצניחה, ובמשפט "אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

בראשית מרץ 1944, כשבועיים לפני הצניחה ליד גבול סלובקיה-הונגריה, כתבה חנה סנש את השיר "לקטנו פרחים":

לָקַטְנוּ פְּרָחִים בַּשָּׂדוֹת, בֶּהָרִים,

נָשַׁמְנוּ רוּחוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל אָבִיב.

נִשְׁטַפְנוּ בְּלַהַט קַרְנֶיהָ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת, בְּבַיִת חָבִיב.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל אַחִים בַּנֵּכָר

בְּסֵבֶל הַחֹרֶף, בְּחֹשֶׁךְ וּכְפוֹר.

לִבֵּנוּ יָבִיא אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָבִיב,

שְׂפָתֵנוּ תָּרֹן אֶת הַזֶּמֶר לָאוֹר.

יהא זכרה ברוך.

פרויקט בן יהודה

2005

קאנטס דה אליגרייה / שרה אלבג ובני בר-מנשה

977244

"קאנטס דה אליגרייה" הוא קובץ של חמישים ושלושה שירים בלאדינו, אליו מצורף דיסק ובו שלושים וחמישה מן השירים שבספר, שנוגנו על ידי אהובה טננבאום בפסנתר וצלילה לוי בגיטרה. את השירים ליקטו שרה אלבג ובני בר-מנשה, וכפי שכותב בר-מנשה "החזון הוא לשמר את שפת הלאדינו דרך השירה".

ניכר שהושקעו בספר מחשבה ואהבה: הכריכה החגיגית הבוהקת היא חגיגה לעיניים, דפי השירים מעוטרים באיורים מוקפדים, והטקסטים של השירים מוצגים בשלושה טורים – בלאדינו באותיות לועזיות, בלאדינו באותיות עבריות, ובתרגום לעברית.

את שירת הלאדינו אני מכירה בזכות יהורם גאון. השיר על אברהם אבינו – ובמקור "קוואנדו אל ריי נמרוד" – הוא מהשירים האהובים עלי. אני "זמרת" של רכב, נוהגת ושרה עם הזמרים ברקע, ואת "אברהם אבינו" נהגתי לשיר עד היום בג'יבריש, ממציאה מלים שנשמעות דומות למקור. שמחתי למצוא את המלים בספר, וזו באמת דרך מהנה לרכוש מעט ידע בשפה חדשה (את מעט הספרדית שאני יודעת אני חייבת בעיקר ל-Missa Criolla, וכמה מלים בגרמנית רכשתי בזכות היצירות הקוליות של באך).

אם התרגום של גוגל לא התבלבל, משמעות שמו של הספר היא "שירים של שמחה". אספתי את הספר בדרך לעבודה, כשהגעתי למשרד שלפתי את הדיסק מהספר, ובאמת היה לי יום שמח.

Kantes de Alegria

הוצאה עצמית

2015