חשד לשיטיון / מאיה ערד

כשרותי וגיורא היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הם הבטיחו לעצמם לא להגיע למצבם של קרוביהם הקשישים. אביו של גיורא נעלם לתוך השיטיון, סבתה של רותי שקעה אל מעמקי הפרנויה. עדיף למות ולא להגיע למצבים כאלה, אולי עדיף בכלל לא להזדקן. כעת, כשגיורא כבר חצה את גיל שבעים, ורותי מתקרבת לגיל זה, הם מאמצים פרספקטיבה אחרת: "זה שוק לגלות בפעם הראשונה שאתה כבר לא ילד, אבל אחרי עוד עשרים וחמש, שלושים שנה, אתה מגלה שעברו החיים והשמים לא נופלים. פשוט ממשיכים". אבל פרספקטיבה מפוכחת לחוד, ופחדים לחוד. רותי, שהסיפור ברובו מסופר מנקודת מבטה, חרדה שמא גיורא, שעומד בפני פרישה מעבודתו, מגלה סימנים ראשונים לשיטיון. עכשו הוא אצלה על הכוונת. אין לו יותר את המותרות של להיות פרופסור מפוזר. היא תתפוס את השיטיון מיד כשיתחיל. עוד לפני שיתחיל.

האם נבחין בזמן בשקיעה של יקירינו, ואם נבחין מה נוכל לעשות? זו השאלה שאיתה מתמודדת רותי. אבל בהדרגה אין מנוס מלהרהר שמא החשד שבשם הספר אינו מצביע על הידרדרותו האפשרית של גיורא, אלא מעיד דווקא על שקיעתה שלה בחשדנות ממארת. השאלה הנוספת כעת היא האם נבחין בזמן במה שמתרחש במוחנו שלנו. רותי, שתמיד היתה קצת מרירה וממורמרת, בלתי מסוגלת ליצור קשרי חברות ארוכי טווח, אינה מודעת להקצנה שחלה באופייה.

הסיפור מתרחש במערב ארצות-הברית, שם מתגוררים בני הזוג כבר למעלה מארבעים שנה. גיורא הוא מהנדס אוירונאוטיקה, מרצה בתחומו. רותי, שלמדה ספרות, לא השלימה את הדוקטורט, וניתבה עצמה לחיים של עקרת בית. השניים, בהחלטה משותפת, בחרו לא ללדת ילדים, החלטה יוצאת דופן לזמנם. שתי הבחירות המשמעותיות הללו העמידו את רותי במצב של התגוננות כמעט מתמדת נוכח המוסכמות, ויתכן שתרמו לתחושת המרמור ההולך וגובר. היא שונאת אנשים צעירים ממנה, שמתלוננים על הגיל. היא שונאת אנשים מבוגרים ממנה, שמראים לה מה צפוי לה. היא כועסת על מי שמגדיר אנשים כניצולי שואה, גם אם לא חוו את אושוויץ. היא מתעבת את שפתם של הצעירים, וסולדת מהתכנסויותיהם של המבוגרים. "חבל שאת תמיד מחפשת את הרע. תמיד בודקת מתחת לשטיח איפה הצד השלילי", מצטער בשבילה גיורא. כשנכנסת לחייהם נטעלי, בת למשפחה שלה היסטוריה רגשית משמעותית משותפת עם משפחתו של גיורא, רותי פותחת במלחמה להגן על ביתה ועל הזוגיות שלה. האם יש לה סיבה להרגיש מותקפת? היא עצמה חצויה ברגשותיה, בוטחת לחלוטין בבעלה אבל לא יכולה להפסיק לחשוד בו.

שלושה דברים הרשימו אותי במיוחד בספר. האחד הוא האפיון המדויק של הדמויות, לא רק אלה של רותי וגיורא, אלא גם של הדמויות שסביבם, בעיקר נטעלי ובן זוגה. השני הוא האופן בו תתי נושאים משתלבים לסיפור חיים אחד. והשלישי, אולי העיקרי, הוא הבחירה לספר את הסיפור מעיניה של רותי. החשדות שלה אינם יכולים שלא לחלחל אל הקורא, וכמו רותי אנו חווים את הכפילות של תחושותיה, הממחישה היטב את הפרנויה הגוברת – מוצדקת או לא – ואת המאבק בה.

מומלץ בהחלט.

חרגול ועם עובד

2011

המנהרה / אברהם ב. יהושע

d794d79ed7a0d794d7a8d794_d790_d791_d799d794d795d7a9d7a22

צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.

כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".

התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.

לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.

אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.

הספריה החדשה

2018