עיני האח הנצחי / שטפן צווייג

brother_master

"עיני האח הנצחי" היא נובלה פילוסופית. אפשר לצמצם אותה לגבולות המוטו שבפתיחתה, הדן במעשה ובאי-עשייה, אבל מבחינתי היא פותחת דלת אל דיונים עמוקים בשאלות של משמעות החיים ושל יחסי הגומלין המורכבים בחברה האנושית.

הסיפור כולו דחוס בדברי הפתיחה: אלה תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב. נותר רק לברר כיצד הפכה התהילה לשיכחה.

ויראטא, גיבור הנובלה, מתואר בתחילתה כצדיק, עיניו ככוכבים ומצחו קורן אור. בשל היותו לוחם ללא חת, הוא מכונה בפי הבריות "ברק החרב". חייו משתנים כשהוא נחלץ לעזרתו של מלכו שנבגד, ומגלה כי בחשכת הלילה הרג את אחיו. עיניו של האח, הבוהות ללא נוע, קודחות אל תוך לבו. ויראטא זונח את החרב והופך לשופט מוערך ונערץ, המכונה כעת "מעיין הצדק". משמתברר לו כי חריצת גורלות במשפט אינה שונה מחריצת גורלות בחרב, הוא בוחר להתנער מכל שררה ולחיות בשלווה בביתו. כינויו משתנה שוב, וכעת הוא "שדה העצה". במהרה הוא מגלה שגם בחוג המצומצם הוא מחזיק בידיו כוח להשפיע על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. הפתרון האולטימטיבי בעיניו הוא חיים בטבע בחברת עצמו בלבד, ושוב משתנה כינויו, הפעם ל"כוכב הבדידות". האם יזכה כעת לשלווה? שטפן צווייג מוביל את הקורא למסקנה שחייהם של בני האדם שזורים אלה באלה באלפי נימים, וההינתקות המוחלטת אינה בגדר האפשר. המוטו בפתיחה קובע כי "אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (ואני תוהה למה ירצה להשתחרר?), וסיפורו של ויראטא מעיד שלא רק מֵעשייה לעצמו אין האדם יכול להשתחרר, אלא גם, ואולי בעיקר, מהשפעה – אפילו פסיבית – על מרקם חייהם של אחרים.

בתוך הנובלה הקצרה הזו צווייג כלל שורה של שאלות כבדות: האם מוסרי להרוג בשם הנאמנות? כיצד יכול שופט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע, אם מעולם לא חווה את העונש על בשרו? האם יכול אדם להיות אדונו של אדם אחר? מהי רמת השירות שאנשים יכולים לבקש מבלי להחשב כמנצלים? איפה עובר הקו בין התבוננות אינטימית פנימה להתעלמות אגואיסטית מן החוץ? האם התמזגות עם הטבע היא האידאל שאליו יש לשאוף, והאם היא בכלל אפשרית? מכיוון שויראטא הוא דמות הנוטה לקיצוניות, ומכיוון שצווייג מיטיב לבנות דמות משכנעת גם בתיאורים מינימליסטיים, מצאתי את עצמי מתדיינת, ולפעמים מתווכחת, עם היוצר ועם היצירה כמעט בכל עמוד.

אני מעריכה את מרבית הרומנים של שטפן צווייג, אבל יצירותיו הקצרות מגלות שכוחו גדול בקונכיות קטנות שכאלה המכילות בחובן פנינים. במסווה של אגדה עתיקה, שאווירתה משתמרת יפה בתרגומו של הראל קין, דנה היצירה בשאלות אנושיות נצחיות, ועיני האח נשארות פקוחות ושואלות גם אחרי קריאת המילה האחרונה.

Die Augen des Ewigen Bruders – Stefan Zweig

תשע נשמות

2015 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

5921656

 

 

שטפן צווייג (משמאל) ויוזף רות בתמונה המתוארת באחרית דבר, 1936, אוסטנדה, בלגיה

מודעות פרסומת

בלזאק / שטפן צווייג

Balzak.indd

אונורה דה בלזאק נולד ב-1799. למרות היותו בן יחיד למשפחה מבוססת למדי, נמסר מיד לאחר היוולדו למשפחה אומנת – אחותו שנולדה שנה וחצי אחריו נמסרה אף היא לזרים – והושב לבית הוריו רק בהיותו בן ארבע. בילדותו ובנעוריו למד בפנימיות, מנותק ממשפחתו, נתון למשטר מחמיר שכלל עונשים גופניים וכליאה בצינוק. עם סיום לימודיו יועד להיות עורך-דין, אך לא מצא את מקומו בעבודה משרדית, ועקר כנגד רצון הוריו לפריז בנסיון להשיג תהילה ועושר בכתיבה. במשך עשור כתב ספרות זולה להמונים, עליה חתם בשמות עט. כתיבה זו יכלה להספיק לפרנסתו לולא היה שקוע בחובות כבדים כתוצאה מיזמות עסקית כושלת. החובות ירדפו אותו כל חייו, הן בשל יוזמות כושלות נוספות, והן בשל בזבזנות ראוותנית שלא התחשבה ביכולותיו. בהיותו כבן עשרים ותשע פרסם לראשונה יצירה ספרותית תחת שמו, ובמהרה קנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בצרפת זכה להצלחה פחותה בעיקר בשל התנהלותו החברתית הבלתי שגרתית, הרגלי ההגיינה הבלתי מספקים שלו, נימוסיו הלקויים, ולהיטותו הבלתי מוסתרת להמנות עם מעמד האצולה. בלזאק היה סופר בלתי נלאה, שכתב חמש-עשרה שעות ביממה, והיקף היצירה שלו היה יוצא דופן: תחת הכותרת "הקומדיה האנושית", מכלול היצירות שנועדו להקים היסטוריה לצרפת של המאה התשע-עשרה, נמנות למעלה מתשעים יצירות, ביניהן שבעים וארבעה רומנים כמו "אבא גוריו" (שנכתב בתוך ארבעים יום), "אז'ני גרנדה" ו"הדודן פונס". את כולן כתב בתקופה של עשרים שנה עד מותו בהיותו בן חמישים ואחת בלבד.

הביוגרפיה של בלזאק היא יצירתו האחרונה של שטפן צווייג. צווייג החל לכתוב אותה עוד בהיותו באוסטריה, והמשיך לכתוב אחרי בריחתו לאנגליה. רשימותיו נותרו באנגליה כשעבר לברזיל, בה כמעט השלים את היצירה. התאבדותו ארעה לפני סיום כתיבת הביוגרפיה, וידידו ריכרד פרידנתל ערך אותה על בסיס הגרסה האחרונה שכתב צווייג בתוספת השלמות מגרסאות מוקדמות. באחרית דבר לספר הוא מספר על תהליך העריכה.

צווייג כותב נפלא, כרגיל, מחיה את בלזאק ואת התקופה בה חי, מוליך את הסיפור בשטף מלידה ועד מוות, ומעורר רצון עז לשוב ולקרוא את ספריו של גיבורו. "גיבורו" במקרה זה היא מילה מדויקת, לא במובן של דמות מרכזית ביצירה ספרותית, אלא כמושא להערצה. שכן צווייג מעריץ את בלזאק ללא סייג, מספר על הליקויים באופיו, אך ממעיט בערכם, משום שלתפיסתו הכל מתגמד מול גאונותו של הסופר. הציטוט הבא מתוך מכתבה של מאדאם דה הנסקה, האשה שנישאה לו זמן קצר לפני מותו, מייצג במידה רבה את תחושותיו של הביוגרף כפי שהן באות לידי ביטוי בספר:

"יש באיש הזה משהו שהוא מעבר לגינונים נכונים או שגויים: טבעו הגאוני מחשמל ומרומם את הרוח אל המחוזות הנעלים ביותר. הגאונות שלו תולשת אותך מעצמך; היא גורמת לך להבין מה חסרת בחייך עד כה […] ואילו נאלצנו להפרד מעתה ועד עולם, הוא היה מוסיף להיות לי לפיד-חיי ולהפיץ את אורו כל העת לתוך עיני מוכות הסנוורים".

צווייג מוכה הסנוורים קובע כי בלזאק באמת משתייך לאותם גאונים שגאונותם היתה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל צורה שהיו בוחרים. אפשר היה לחשוב עליו כמירַבו שני, כטֶלראן, כנפוליאון, כיזם מצליח, כראש וראשון לסוחרי האמנות, כמבריק מבין הספקולנטים. הסתירה בין כל מה שיסופר בהמשך על כשלונותיו של בלזאק בכל תחום פרט לכתיבה להצהרה הפומפוזית הזו, אינו מטריד אותו. באותה מידה הוא אינו מוטרד כלל משאיפתו של בלזאק למצוא אשה אך ורק על פי המפרט הבא שיביא לו תועלת מינית ופיננסית: אלמנה, עשירה, בת לא יותר משלושים, נאה. יתרה מזו, על אף השקרים ששיקר בלזאק לארוסתו במשך כעשור, ועל אף בגידותיו התכופות, צווייג מצפה ממנה למחול לגבר שבסופו של דבר לא היה באמת רודף-שמלות אלא הוכיח לעולם כולו את רצינותו ומסירותו הרוחנית באמצעות יצירתו הכבירה, כאילו האחרון מבטל את הראשון. ואף יתרה מזו, הוא כותב, היינו מצפים ממנה להכפיף את עצמה אליו ולרצונותיו (צווייג קשישא מתגלה כאן כשוביניסט לא קטן. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לנשים קוראות, כשהוא כותב על התרשמות הציבור מיצירתו של בלזאק: גם קוראים מערכאה גבוהה יותר מזו של קהל הנשים הנרקיסיסטי, הנוטה להקשר לדמויות רק כדי לרחם על עצמו באמצעות ההזדהות עמן, מתפעמים מרבגוניותו ודחיסותו של הסופר). את העמדת הפנים של בלזאק, את הראוותנות והסנוביזם שלו, המכסים על עוני ומחסור, הוא פוטר בחינניות, כמעט קושר לו כתרים: אחת הטקטיקות המבריקות ביותר של בלזאק קשורה ליכולתו להסתיר את סודותיו האמיתיים. עמדתו היא חד-משמעית – את בלזאק יש לשפוט רק על פי קנה המידה הזה, כלומר קנה המידה של יצירתו. עמדה שיש בה ממש, למרות שבכך היא בעצם מייתרת את הביוגרפיה.

מעניין לציין שבניגוד ל"החלקת" פגמי האישיות של בלזאק, צווייג אינו עושה לו הנחות כשמדובר ביצירה הספרותית. הוא מתייחס בזלזול, כמעט מתבייש בשמו של בלזאק, ליצירות שכתב בעשור הראשון בשם בדוי. הוא אינו מנסה להאדיר את מחזותיו הכושלים, והוא מצביע על חולשות בכמה מספריו. כל אלה אין בהם כדי לסתור את מעמדו כיוצר יחודי, אינטנסיבי, שברא ביצירתו עולם ששיקף בנאמנות את תקופתו ונותר רלוונטי עד היום.

במבוא לספר "מלביש" יעקב גולומב על הביוגרפיה של בלזאק מרכיבים אוטוביוגרפים של צווייג. לדעתי, פרט לקביעה "הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", הקישור בין הביוגרפיות של שני הסופרים מאולץ ובלתי הכרחי. על הערצתו של צווייג לבלזאק כותב גולומב ש"בכל אלה אנו מוצאים את היהודי-השולי המעריץ את הגוי הכביר ורב המפעלים", ותולה בכך את יחסו הסלחני כלפיו. לא השתכנעתי.

למרות ההסתיגויות, ולמרות ש"התווכחתי" במהלך הקריאה עם שני הסופרים, אני בהחלט ממליצה על הספר. הוא קריא מאוד, מעניין מאוד, וכשרונו היחודי של שטפן צווייג מזַמן היכרות חיה ותוססת עם בלזאק ועם תקופתו.

Balzac – Stefan Zweig

כרמל

2016 (1946)

תרגום מגרמנית: נועה קול

מרד המציאות / שטפן צווייג

22448242_10213804092994489_8812211828390669778_n

אדם צעיר בתחילת דרכו, הנאבק בקשיים כלכליים, מוזמן לגור בבית מעסיקו ולשמש כמזכירו האישי. הוא חש משיכה אל אשת המעסיק, היא חשה משיכה אליו, אך השניים שומרים את רגשותיהם לעצמם. רק כשהצעיר מתבשר על קידומו המקצועי, קידום המחייב נסיעה לדרום-אמריקה למשך שנתיים, הרגשות נחשפים, אך השניים אינם מרחיקים הרבה מעבר לחיבוקים חשאיים. כשהצעיר נוסע לדרכו, נותרת תלויה באויר הבטחה למימוש האהבה כשיחזור. השנתיים מתארכות לתשע כשמלחמת העולם הראשונה מונעת מן האיש לחזור לגרמניה. האם המשיכה ההדדית והאהבה תחזקנה מעמד למרות הפרידה הכפויה? כמה זמן יכול העבר להשתמר כשההווה נע בהתמדה אל עתיד שונה?

שטפן צווייג מספר סיפור פרטי על אהבה פרטית ועל חיים פרטיים, שמוסטים ממסלולם עקב מלחמה שאינה בשליטתם. גם אם ינסו לשחזר את אהבתם – "שני צללים מחפשים את העבר", כדברי שיר שקראו אי-אז יחדיו –  אולי יגלו שמה שהיה כבר לא יהיה. במקביל, מתחת לטקסט הגלוי, הוא מספר על עולם תמים ומבטיח שקרס אל תוך מערבולת הדמים, ועומד לקרוס שנית:

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם, עוד פעם?" שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו? באימה הביט בפנים הצעירות האלה, בהה בגוש השחור המהלך הזה, המסודר בשורות של ארבע […], וכל פרצוף שקלט במבטו היה קפוא כמו האחרים במרירות עיקשת, באיוּם אחד, כלי נשק אחד.

כשכתב-יד מתפרסם שנים רבות אחרי מות כותבו, אני חשה בדרך-כלל שנעשה לסופר עוול מסוים, שכן כתב-היד לא קיבל את אישורו. גם במקרה הזה (הפרסום הראשון היה ב-1987, ארבעים וחמש שנים אחרי מותו של צווייג) היתה לי פה ושם – בעיקר במחצית הראשונה – הרגשה שכמה מן המשפטים הם בגדר טיוטה, ונעדר מהם הדיוק הצווייגי שמעניק לכל מילה את העומק המירבי והמיטבי. כמו כן, נראה לי שצווייג לא היה לגמרי החלטי בדגשים שביקש לתת ליצירה. לדוגמא, הוא פיתח בתחילה מעט את נושא הפערים המעמדיים, אך זנח אותו בהמשך. מכל מקום, צווייג, גם בהעדר ליטוש סופי, הוא סופר חד-עין וכשרוני, והמחצית השניה של הנובלה מושלמת. אם הברירה היא להחמיץ את היצירה או לקרוא אותה כפי שהיא, הבחירה ברורה.

Widerstand der Wirklichkeit – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1987)

תרגום מגרמנית: הראל קין

אמוק / סטפאן צווייג

אמוק

רופא גרמני מצליח ובעל שם, המעיד על עצמו כנתון להשפעתן של נשים יהירות, נקלע לצרה בשל משיכתו לאשה כזו. לאחר שמעל בהשפעתה בכספי קופת החולים, ושמו הטוב נפגם ללא תקנה, נאלץ למצוא לעצמו משרה במרחקים. כך מצא עצמו באזור נידח בהודו, עוסק במקצועו אך סובל מבדידות קשה. שנתים הפרידו בינו ובין הפנסיה, ובעקבותיה השיבה המיוחלת לאירופה, כשאל משרדו הגיעה אשה בצרה. מבלי להסיר את צעיפה מפניה, מבלי להזדהות, ומבלי להניח לו לבדוק אותה, הבהירה לו במלים עקיפות שברצונה לבצע הפלה, ושיהיה עליו לעזוב את הודו לאחר ביצוע ההליך כדי שסודה לא ייחשף. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו הציעה לו תגמול כספי נכבד, אך הצינה שהדיפה ורוחה היהירה והבוטחת עוררו בו רוח עיקשות, והוא הניח לה להבין שיסכים לבצע הפלה בלתי חוקית תמורת טובת הנאה אחרת. האשה הגיבה בצחוק מלא בוז ועזבה את המקום.

אמוק היא מחלת נפש שאובחנה לראשונה במלאיה. אחד מהיבטיה של המחלה הוא ריצה חסרת מעצורים אל מטרה בלתי מוגדרת תוך זריעת הרס. הרופא, שראה בעבר חולים שנתקפו אמוק, זיהה כעת את המחלה בעצמו. מיד לאחר שהאשה עזבה הוא מיהר לרוץ בעקבותיה, שוכח את כל כללי האתיקה, נרדף על ידי האובססיה שלו לנשים כמותה ועל ידי תחושת החובה שלו כרופא. כשלא הצליח להשיג אותה לפני שעלתה לרכבת, הצליח לברר את פרטיה, נטש את המרפאה ואת ביתו, ונסע אחריה. האם יצליח לדבר איתה? האם תניח לו לעזור לה? מכיוון שאנו פוגשים את הרופא בחשכת הלילה, מסתתר על ספינה המפליגה מהודו לאירופה, טרף לכאב לב וליסורי מצפון, ניתן להבין מראש שסופו של המרדף היה טרגי. בדומה לחולי האמוק המַלָאים, גם ריצתו של הרופא תהיה הרסנית.

את סיפור המסגרת מספק מספר אחר, נטול שם כמו כל הדמויות בספר. הוא פותח בתיאור אסון מוזר שארע בנפולי, אסון שאת סיבותיו יצליח להבין רק לאחר שישמע את סיפורו של הרופא.

בנובלה זו, כמו ביצירות אחרות של שטפן צווייג, הסופר מפגין יכולת להעמיק אל נפש גיבורו ולגרום לקורא לחוש את שחש המספר. הנובלה נקראת בנשימה עצורה, בדפיקות לב, בתחושת דחיפות ובחרדה, כאילו הקורא עצמו אחוז שגעון לדבר אחד – למצוא את האשה ולמלא את חובתו של הרופא לעזור לה.

מומלץ מאוד

Der Amokläufer – Stefan Zweig

ספרית תרמיל

1964 (1922)

תרגום מגרמנית: שמעון הלקין

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

פחד / שטפן צווייג

985570

הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה.

אירנה וגנר, אשה צעירה, נשואה לפרקליט בעל שם ואם לשני ילדים, חיה חיים בורגניים מנומנמים. גם המאהב שהיא מחזיקה בסתר משתלב בשגרה הרגועה.

עד מהרה לא שינה מאהבה דבר במכניזם הנוח של הקיום שלה, הוא נעשה מין תוספת של אושר מתון, כמו ילד שלישי או מכונית, וההרפתקה כבר נדמתה בעיניה בנאלית כמו התענוג המותר.

הרגש היחיד שאירנה חשה בחיות רבה הוא הפחד להתפס, התוקף אותה בכל פעם שהיא יוצאת מדירת מאהבה אל הרחוב, אך גם רגש זה חולף לגמרי בשובה לביתה. כך עד שיום אחד, בצאתה מדירתו, נגשת אליה אשה זרה, גסה והמונית למראה, ומאשימה אותה שגנבה את הגבר שלה. אירנה המבוהלת, במקום להכחיש, שולפת מארנקה שטרות כסף, ומוסרת אותם לידי האשה, בתקווה להשתיקה. בימים הראשונים שלאחר התקרית היא כמעט שמחה על הטלטלה הזו בשגרת חייה, שזימנה לה תחושה ממשית ומעוררת כפי שלא חוותה כבר זמן רב, וסבורה שתפתור את התסבוכת אם תוותר על מאהבה:

כבר חוסר הנוחות הראשון הזה, הכרוך בסבל כלשהו, היה למעלה מכוחותיה. היא סירבה מיד לוותר על משהו מהשאננות הנפשית שלה, ובעצם היתה נכונה להקריב ללא היסוס את מאהבה בעבור הנוחות שלה.

כשהסחטנית מופיעה שוב, והפעם דורשת במפורש כסף, הפחד הופך לדייר של קבע בחייה של אירנה.

שטפן צווייג, שמיטיב כל כך לתאר רגשות ולחדור אל מעמקי נפשן של דמויותיו, מתאר גם בספר הזה באופן משכנע את שמתחולל בלבה ובנפשה של אירנה. הספר, רובו ככולו, סובב סביב תחושותיה. כל מה שמתרחש סביבה משוקף בספר דרך עיניה בלבד, דרך הפרשנות שמוחה המעונה מעניק למה שהיא חווה. באופן זה מעצים צווייג ומזקק את תמציתו של הספר, ומאפשר הזדהות עמוקה עם הפחד שאירנה חווה.

סיומו של הספר הפתיע אותי. לא צפיתי את חשיפתו של הסוד שצווייג הסתיר לאורכה של היצירה, וכצופה מן הצד הסוד הזה עורר בי כעס. תגובתה של אירנה היתה הפוכה משלי, אבל בעלת הגיון פנימי הנובע מאישיותה. כדי להמנע מספוילרים לא ארחיב בנקודה זו.

"פחד" הוא ספר מהודק, מזוקק, ומומלץ בהחלט

Angst – Stefan Zweig

תשע נשמות

2017 (1913, 1925)

תרגום מגרמנית: הראל קין

הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך