"היה זה הוא?" נפתח בהצהרתה של המספרת לפיה היא יודעת בוודאות מי הרוצח. למרות שהיא אינה מבקשת לספר סיפור מותח, זהות הרוצח והקורבן תתברר רק בסיום, ורמזים שהיא אינה שותלת אבל הקורא סבור שזיהה יוליכו אותו לניחושים מוטעים. הספר מוגדר על כריכתו כמותחן, אבל ליבתו היא רגשות, של בני אדם ושל בעלי חיים.
העלילה ממוקמת באנגליה הכפרית, מיקום בלתי אופייני לשטפן צווייג. אחד מגיבוריו שופע רגש, אך שוב באופן בלתי אופייני לסופר אין המדובר ברגשות ענוגים ועמוקים, הגורמים כאב לבעליהם, אלא ברגשי התפעמות ומסירות העולים על גדותיהם. סמוך לביתם של המספרת ושל בן-זוגה, פנסיונרים שפרשו אל הבדידות ואל השקט, נבנה בית חדש. תחילה הם מתוודעים אל השכנה החדשה, אשה שקטה ומופנמת, ובהמשך אל בן זוגה, הטיפוס ההופכי לגמרי, נלהב, מתפעם בהגזמה מאשתו, מסביבתו, משכניו, מהעולם ומעצם קיומו. אי אפשר שלא להעריך את טוב לבו ואת תשוקתו לחיים, אבל ההתלהבות הסוערת שלו, שאינה יודעת רגע מנוחה, מתישה.
אחרי שנים של נסיונות להביא ילד לעולם התיאשו בני הזוג. המספרת, שעצבותה של השכנה הצעירה נוגעת ללבה, מעניקה לה גור כלבים בתקווה שישמח אותה. מי שמקבל אותו במסירות גורפת כל ובשמחה גדולה הוא דווקא בן זוגה. מעמדו של הכלב במשפחה, רגשותיו כלפי בעליו, ובעיקר הפגיעה שהוא עתיד לחוות כשיירד מגדולתו לאחר שבעליו יפנה את כל עוצמת רגשותיו ליעד אחר, הם לב הספר.
בסיפור קצר ומהודק שטפן צווייג דן בדינמיקה בתוך המשפחה, בדינמיקה שבין בני אדם לבעלי חיים, ובהרסניות של ההגזמה הרגשית. הסיפור נע בין נינוחות לאימה, בין רוגע לסערה, קריא מאוד ונוגע ללב. הראל קין תרגם היטב, והספר מומלץ.
השנה היא 1937. ארבע שנים קודם לכן נשרפו ספריו של שטפן צווייג בככר האופרה בברלין. שלוש שנים אחרי השריפה נאסרו ספריו לפרסום בגרמניה הנאצית. בתוך שנה תהפוך אוסטריה מולדתו לחלק מן הרייך השלישי, וצווייג כבר חש כי שוב באה לעמו עת הנדודים. על הרקע הזה כתב ספר יוצא דופן במכלול יצירתו, "המנורה הטמונה", ספר יהודי מובהק שעוסק בגורל היהודי. את העלילה מיקם במאות הרביעית והחמישית לספירה, אך השאלות שבהן מתחבטות הדמויות תקפות מאוד לזמן הכתיבה.
מנורת בית המקדש נראתה לאחרונה במקדש השלום ברומא, שם הוצגה לראווה לאחר שהובלה בתהלוכת הנצחון של טיטוס. המקדש נשרף בשנת 192, וגורלה של המנורה נותר בלתי ידוע. בספרו של צווייג המנורה שרדה ללא פגע, עד שבשנת 455 נלקחה מרומא על ידי הוונדלים שבזזו את העיר. משלחת של זקני הקהילה היהודית, בראשותו של רבי אליעזר בן יעקב, יצאה בעקבות הוונדלים ללוות את המנורה, ונטלה עמה ילד צעיר, בנימין שמו, כדי שייוותר עד שיוכל לספר את קורותיה. "חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יידעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו",אומר הרב. שבעים ותשע שנים אחר-כך, לאחר שהוונדלים נכנעו לביזנטים, הובאה המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. בנימין, כעת כבר זקן, נקרא אל הדגל, ומלווה בתקוות העם כולו נשלח להתייצב בפני הקיסר ולבקש להחזיר את המנורה לידי היהודים.
בנימין הילד מעז לשאול שאלות שיש בהן טעם של כפירה. בעוד זקני הקהילה מבקשים להשתיקו, רבי אליעזר מעודד אותו לשאול, ואף מודה שלו עצמו יש תמיהות ואין בהכרח תשובות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" בנימין הבא בימים, ששליחותו נכשלה, עדיין תוהה: "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" וצווייג, בתוך התקופה החשוכה, יודע, ממש כמו בנימין, כי "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". לעם המיוסר הוא אינו יכול להבטיח שלווה, אך הוא מותיר פתח לתקווה: "אין איש יודע אם [המנורה] תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום".
למרות שסיפור המנורה הוא פרי דמיונו של הסופר, הרקע ההיסטורי מדויק ומעניין. כך, לדוגמא, המשלחת המומצאת, המתייצבת בפני יוסטיניאנוס, נושאת עמה כפיתוי אבן ממקדש שלמה שתשמש לבנית איה סופיה. צווייג מבסס את הפרט הסיפורי הזה על העובדה ההיסטורית לפיה נאספו אבנים מסותתות מבניינים קודמים בארצות שונות כדי לבנות מחדש את הכנסיה שנשרפה בשנת 532.
הספר כתוב בסגנון מליצי כלשהו, גולש לנוסח סיפורי חכמים, כפי שניתן להתרשם מקטעי הציטוטים למעלה, ומתורגם לשפה יפיפיה על ידי הראל קין, כמודגם בדוגמית שלהלן: "כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה".
ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.
שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.
מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.
התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.
תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".
מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.
הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.
Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig
מודן
2021 (1937)
תרגום מגרמנית: ליה נירגד
Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint
"אנשים וגורלות" הוא אוסף מכּתביו העיוניים של שטפן צווייג, שכל אחד מהם מספר על דמות היסטורית. כמה מן הפרקים בספר הם מעין מיני-ביוגרפיה, חלקם מתרכזים בהיבט אחד בחיי הדמויות שעליהן כתב צווייג ביוגרפיה מפורטת. אחדים מן הפרקים הם קטעי זכרונות מאנשים שהיה להם חלק בחיי הסופר. פרקי הספר נכתבו בתקופות שונות – המאוחר מביניהם, והארוך שבהם, "אמריגו", ראה אור יום לפני התאבדותו של צווייג. הם שונים זה מזה גם בסגנונם – אחד מהם, "המנצח", לזכר גוסטב מהלר, הוא שיר, אחר הוא הספד שנשא צווייג ליד ארונו של פרויד, וזה המוקדש ללורד ביירון הוא במידה רבה מאמר ביקורת.
שטפן צווייג כתב מספר מרשים של ספרי היסטוריה וביוגרפיות. אחדים תורגמו לעברית, ואלה מהם שקראתי הותירו אצלי את הרושם שצווייג הביוגרף הניח לצווייג הסופר להתערב בעבודתו, וכתוצאה מכך הביוגרפיות שלו אינן נקיות מפניה אישית, ויש לקרוא אותן קריאה ביקורתית. העובדות שהוא מעלה על הכתב הן פרי מחקר, אבל הפרשנות המגמתית שלו מוציאה את הספרים מן התחום ההיסטורי הטהור, מן הסתם במתכוון. "בלזק" שלו נגוע בהערצה אישית עזה, אם כי ייאמר לזכותו שלא היסס להעביר ביקורת לשלילה על אחדות מיצירותיו של בלזק שנראו חלשות בעיניו. "מרי אנטואנט" נכתב מתוך מגמה ברורה לנקות את שמה של המלכה. "פושה", הטוב מביניהם לטעמי, מוליך אל לקחים שיש לקחת לתשומת לב בימינו. הכתיבה האישית הזו ניכרת מאוד גם בספר שלפנינו, ושוב, במתכוון.
הנה טעימות מן הסיפורים שבספר:
מן הפרקים ההיסטוריים, נהניתי במיוחד מ"אמריגו". הפרקים העוסקים בו סובבים סביב השאלה אם אמנם היה מן הראוי לקרוא לאמריקה על שמו של אמריגו וספוצ'י, ולא על שמו של קולומבוס. שני האישים היו ככל הנראה מיודדים בחייהם, וידוע ששיתפו פעולה, אם כי לא במסעות משותפים. אחרי מותם ידעו "יחסיהם" תפניות רבות, מבוססות על טעויות ותפיסות מחקריות שונות. קולומבוס הגיע לאמריקה לפני וספוצ'י, אבל וספוצ'י היה זה שהבין שהמקום אליו הגיעו אינו הודו, אלא מה שהוא כינה במכתב לפטרונו, לורנצו דה מדיצ'י, "עולם חדש". צווייג מפרט באופן מרתק את התהפוכות שעבר שמו של וספוצ'י, משרלטן ונוכל לחכם וישר, ומרחיב לתולדות המסעות הימיים ולפכים מן התרבות והחברה של התקופה. בצד הספרותי, להבדיל מן התיעודי, וספוצ'י שלו הוא פקיד קטן ובלתי משמעותי, שרכש את מיומנותו בניווט במהלך המסע הראשון, אליו יצא כמעט מחוסר ברירה. במקורות אחרים מצאתי שהיה בן למשפחה מבוססת ומשפיעה, ועשה חיל בתחומים שונים. אולי זה המידע שהיה בידי צווייג בעת הכתיבה, או אולי ביקש להקטין את האיש כדי להאדיר את הישגו.
בפרקי הזכרונות חוזר צווייג אל פגישתו הראשונה עם הרצל, שתוארה גם ב"העולם של אתמול". הרצל, שהיה אז כותב ועורך מוערך, קיבל לפרסום פיליטון שכתב צווייג, ואף שיבח אותו בפומבי. צווייג מספר גם על פגישתו האחרונה עם הרצל, חודשים אחדים לפני מותו, שבה הביע האחרון את צערו על שלא החל בפעילותו הציונית מוקדם יותר, ודיבר ביאוש על הקשיים שעורמים לפניו.
פרק נוגע ללב מתאר את שקיעתו של ניטשה מעיניה של אמו, שהתעקשה להוציאו מן הקליניקה הפסיכיאטרית בה אושפז, ולהביאו אליה הביתה.
כמה מן הפרקים עוסקים בדמויות בלתי מוכרות, או פחות מוכרות. כזה הוא הפרק אודות ביאטריצ'ה צ'נצ'י, צעירה בת המאה ה-16 שנידונה למוות בשל רצח אביה שהתעלל בה. מקובל לחשוב שהונצחה בציורו של גווידו רני, אך צווייג פותח את הפרק בהפרכת הנחה זו, ועושה שימוש בכשרונו היוצר כדי לנסוך חיים בפרשת החיים הטרגית של הצעירה.
מן הדמויות האחרות בספר אזכיר את אמיל ורהרן, משורר פלמי, שידידותו עם צווייג הופרעה בשל מלחמת העולם הראשונה בה ניצבו בכפיה משני צידי המתרס: "אני מבקש רק את עניינה של שותפות הרוח הצלולה, שלגביה האויבוּת היא רגש מוטעה, שלגביה השנאה היא הרגשה חסרת שחר", כותב צווייג בתסכול; את לורד ביירון, שלגביו קובע צווייג: "חלק מועט משירת ביירון מחמם את רגשותינו. תאוותיו נראות לנו כשלהבות מצוירות, מחשבותיו ויסוריו, שזעזעו כה בעבר, נראים לנו כרעמי תיאטרון קרים וכאבזרים ססגוניים […] וכך נותרה מרגשו הראשוני של ביירון הגאווה הגדולה בלבד […] וכך רגשותינו זוכרים את ביירון: יותר כדמות ופחות כגאון, יותר כגיבור ופחות כמשורר"; ואת רומן רולן, הפציפיסט שהשפיע על עמדותיו של צווייג, ושעליו הוא כותב, "לאיש איני חייב תודה אנושית רבה יותר מאשר לנוכחותו הנהדרת".
בספרו "העולם של אתמול" הפגין שטפן צווייג את כשרונו לחרוג מסיפור פרטי אל התובנות המאירות את התקופה שהוא מתאר ואת ההיסטוריה. "אנשים וגורלות" אינו מתמקד בתקופה ספציפית, אבל כל פרקיו, אלה שהזכרתי והאחרים, מאופיינים באותה יכולת להתבונן במבט רחב על סיפור יחיד, ולשלב בין סיפור מעניין, לעתים היסטורי ולעתים אישי, לתפיסת עולם. הספר מעשיר ומרחיב אופקים, ובהחלט מומלץ.
קלקלנים קלים בהמשך הסקירה (אם כי ניתן לנחשם עוד בטרם הם נחשפים במהלך הסיפור)
לפני כשנתים, כשכתבתי על ספרו של שטפן צווייג, "לילה מופלא", התיחסתי לסיפור "מכתבה של אלמונית", הכלול בו, כאל הסיפור הפחות משכנע בקובץ. כעת, לאחר שקראתי אותו בתרגומו החדש, אני מתלבטת בין לא משכנע למכעיס, ומתיחסת בכך אל המספרת, לאו דווקא אל הסיפור. כך או כך, הוא כתוב בכשרונו הניכר והמוכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או אם הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול צלול ורהוט.
סופר מקבל ביום הולדתו הארבעים ואחד מכתב ארוך, הנפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכאן ואילך מגוללת האלמונית את סיפור חייה, שעמד כולו בסימן אהבתה לסופר. צווייג, שהרבה לכתוב על התמכרויות ועל קבעונות, מספר גם כאן סיפור כזה מפיה של האשה. מאז עבר הסופר לגור בדירה הסמוכה לדירתה, כשהיא ילדה בודדה בת שלוש-עשרה והוא צעיר עטור הצלחה המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הוא הפך למוקד קיומה. אדישותו כלפיה לא שינתה את רגשותיה, מעבר לעיר אחרת בעקבות נישואי אמה לא קטע את אהבתה, חיזורים של גברים ראויים לאהבה אפילו לא שרטו את התמסרותה. החלומות שרקמה סביבו פרנסו את ימיה ואת לילותיה, וכשמבטו נח עליה נחתם גורלה: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך" (ובתרגום הקודם של צבי ארד, הנאה והיאה אף הוא: "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך").
ההתמכרות והלהט של האלמונית סוחפים ונכנסים אל הלב, ובכל זאת מצאתי את הסיפור מכעיס, ואולי יש לדייק ולומר שהכותבת מכעיסה. קשה לקבל את הסיטואציה שבה, בעוד גופת הילד מונחת לידה, האם מתישבת לכתוב וידוי אהבה. נדמה כי כל משמעותו בעיניה היתה כרוכה בסופר, ומשעה שמת היא מתאבלת בעיקר על אובדן החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה. גם המחיקה המוחלטת שלה את עצמה והאלהתו של הנמען, למרות מגרעותיו, בלתי נעימה לקריאה. כך, לדוגמא, כשנוצר ביניהם בעבר קשר קצר-ימים, והוא לא עמד בהבטחתו לשמור עליו, תגובתה היא "אינני מאשימה אותך, אני אוהבת אותך כמו שאתה, חם לב ושכחן, מתמסר ולא נאמן".
כך, מן הסתם, נראית אובססיה, והלא היא לבו של הסיפור, וגיבורה מכעיסה אינה פגם ספרותי. לשטפן צווייג יש לעתים נטיה להגזים ברגשנות, אבל כאן, למרות עוצמת הרגש, הכתיבה מצליחה להשאר מאופקת יחסית, ובכך היא דווקא מקבלת משנה כוח.
הראל קין, שתרגם את הנובלות הקודמות של צווייג שראו אור בשנים האחרונות, העניק גם הפעם לבוש עברי נאה והולם ליצירה, והספר מעורר רגש ומומלץ.
ז'וזף פוּשֶה, יליד 1759, ששימש במשך כעשור מורה לפיזיקה ולמתמטיקה במוסדות הכנסיה, נטש את משרתו לטובת פעילות פוליטית בתקופת המהפכה הצרפתית. הקריירה שלו התאפיינה בזיגזג בין עמדות ונאמנויות – תומך בהוצאה להורג של המלך בראשית המהפכה ובהחזרת המלוכה מאוחר יותר, ז'ירונדיסט ויעקוביני, תומך בנפוליאון וחותר תחתיו. לעתים משך בחוטים מאחורי הקלעים, לעתים ניצב בחזית. הוא צבר עוצמה כשר המשטרה, וידע גם תקופות של גלות ושל נידוי. נדמה שגילה עקביות רק ברקיחת מזימות ובתאוות הכוח, שנבנה על ריגול ובילוש ואיסוף מידע מרשיע בהמתנה לשעת כושר להשתמש בו. נאמנותו היתה מחושבת היטב, כהגדרתו של צווייג: "הוא מכיר רק במפלגה אחת, אשר לה היה נאמן ולה ישמור אמונים עד יומו האחרון: החזקה יותר, הרוב".
שטפן צווייג עקב אחרי פעילותו של פושה מן היום שהחל לעסוק בפוליטיקה ועד מותו. לא אכנס כאן לנפתולי הקריירה שלו – ניתן לקרוא עליהם ברשת, או בספר עצמו. צווייג כתב, כהרגלו, ביוגרפיה עם מעורבות רגשית ועם לקחים שביקש להפיק ממנה, ולקחים אלה – במקרה של הביוגרפיה הזו – רלוונטיים היום, כפי שהיו בזמן המהפכה וגם בזמן שבו ראה הספר אור, עשור לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.
במבוא לספר מסביר הסופר כיצד הגיע לכתיבתו בעקבות הסופר הנערץ עליו, בלזק, שראה בפושה את הטיפוס המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית בדורו. בלזק, משום שלא היה מבדיל לעולם בין מוסרי ובלתי מוסרי – כך כותב צווייג – התפעל מסגולותיו של פושה, ובכך עורר את סקרנותו של צווייג עצמו. צווייג, שחווה את מלחמת העולם הראשונה, סבור, והוא נותן לכך ביטוי יותר מפעם אחת, כי יש להניח את הפוליטיקאים תחת זכוכית מגדלת, ומגדיר את ספרו על פושה "כתרומה לעבודה הכרחית, הצריכה להכתב, בשטח הביולוגיה של הדיפלומטים, אותו גזע רוחני מסוכן ביותר של עולם חיינו, שלא נחקר עדיין כל צרכו".
למה חשוב לכתוב דווקא על פושה, ולא על אחד מן המנהיגים הבולטים של התקופה? בדומה ליואכים פסט, שכתב את הביוגרפיה של שפאר מתוך מחשבה שיש לתת את הדעת על מי שמאפשרים את הרוע, ולא רק על מנהיגי השורה הראשונה, גם צווייג רואה סכנה באנשים שאינם ניצבים בחזית: "בחיי המציאות הממשיים, בשטח שלטונה של הפוליטיקה, המכריעים הם, לעתים רחוקות […] הטיפוסים העליונים, אנשי האידיאה הטהורה, המכריעים הם אנשים מסוג גרוע יותר, אך זריז יותר:אנשי השורה האחורית".
למרות המסקנה שלמעלה, צווייג אינו מקל ראש בסכנה הנובעת מן האידיאולוגים, ומתרה כי גם אם כוונותיהם טהורות, והם עצמם סולדים משפיכת דם, מילותיהם עשויות לפתוח את שערי הגיהינום. "תמיד יהיה האדם המאמין בתום לבו, הדתי, הנלהב, משנה העולם ומתקנו, הדוחף, בכוונותיו הנעלות ביותר לרצח ולעוול, אף על פי שהוא עצמו מתעב אותם". לדבריו, מנהיגי המהפכה הצרפתים, מונחי אידיאלים, השתמשו במונחים נוטפי דם, ודברו ללא הרף על העלאתם לגרדום של בוגדים, וכשההמון המוסת פירש את הדברים כפשוטם ותבע את ביצועם, לא היה למנהיגים העוז להתנגד. וכבר נאמר במקורותינו: "חכמים, היזהרו בדבריכם". כך בתקופתו של פושה, כך במהלך ההיסטוריה, וכך בימינו: "הפוליטיקה איננה, כפי שמעוניינים רבים לשכנענו, הנהגת דעת הקהל, כי אם הרכנת ראש עבדותית מצד המנהיגים לפני אותו מוסד, שהם עצמם יצרוהו והשפיעו עליו. וכך מתחוללות תמיד המלחמות: מתוך משחק במלים מסוכנות, מתוך גירוי מופרז של היצרים הלאומניים, וכך מתהווים הפושעים הפוליטיים".
ג'וזף פושה היה אדם מרתק בתקופה מרתקת. שטפן צווייג מחיה אותם בכשרונו, מעניק זוית ראיה פסיכולוגית מעניינת, ומעמיק בלקחים שהוא מביא בפני הקורא. מומלץ בהחלט.
"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.
בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.
בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.
אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.
"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.
כל הנטיות הדיבוקיות, כל האנשים המכורים לרעיון אחד, גירו ועניינו אותי תמיד, שכן ככל שהאדם מגביל את עצמו יותר, כך הוא קרוב יותר אל האינסוף. דווקא אנשים אלה, המצטדדים לכאורה מהעולם, בונים, בחומר המיוחד שלהם ובשקדנות של טרמיטים, דגם מוקטן של העולם, חד-פעמי ומיוחד במינו.
ציטוט זה מתוך "משחק המלכים" מייצג את המשותף לששה הסיפורים שבספר. כל אחד מהם מציג אדם אחוז דיבוק, ודיבוק זה משבש את מהלך חייו הרגיל, משנה אותם לצמיתות. הסיפורים ראו אור בין 1922 ל-1942, ונראה – מהם ומיצירות אחרות של שטפן צווייג, כולל הביוגרפיות שכתב – שחקר אינטנסיביות הרגש העסיק אותו לאורך שנים.
ב"לילה מופלא" הגיבור, צעיר עשיר, שאינו זקוק לעבודה כדי להתקיים, שוקע בשוויון נפש בשל העדר אתגר ומטרה. בלילה שישנה את חייו הוא גונב כמעט בטעות כרטיס הימורים, וההיסחפות קצרת הרוח והמטורפת שלו אל המשחקים מוליכה אותו ברחבי העיר, מן החברה המיוחסת שבמסלול עד לזונות ולגנבים בסמטאות עלובות. את מצבו באותו לילה מופלא הוא מתאר כקטר מוסק יתר-על-המידה הדוהר בטירוף כדי להמלט מן הלחץ האדיר. ב"גוויעתו של הלב" אב מזדקן אינו מסוגל לשוב אל חייו הסדירים לאחר שראה בחטף את בתו יוצאת באישון לילה מחדרו של גבר זר. "מכתבה של אלמונית" – בעיני הסיפור הפחות משכנע בקובץ – הוא וידוי על ערש דווי, שבו אשה צעירה מספרת לגבר על אהבתה כלפיו, אהבה שהוצתה ממבט ראשון בעודה נערה, ושלטה לחלוטין בחייה. "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך", כך היא כותבת לו. "משחק המלכים" מתאר התמכרות של שני אנשים למשחק השח: שמחת-המשחק נהפכה לעונג-המשחק, עונג-המשחק היה לכפיית-המשחק, למַניה, לזעם מטורף. ב"עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" מתוודה גבירה מזדקנת על דיבוק שאחז בה למשך יממה אחת, כשהתאהבה במהמר: רק אנשים נטולי-תאווה פוקדות אולי לשניות יחידות התפרצויות תאווה כאלה, כהוריקנים, כמפולות-שלג. "אמוק", אותו מגדיר המספר כ"יותר משכרון… זה טירוף, מין כַּלֶבֶת אנושית", מספר על רופא שסירב לעזור לאשה שפנתה אליו, וצחוק הבוז שלה כשיצאה מן המרפאה הצית בו את הדיבוק. שני הסיפורים האחרונים הם, לטעמי, הטובים ביותר בספר.
שטפן צווייג מפרק במומחיות סיטואציות, רגילות ויוצאות דופן, למרכיביהן הרגשיים. כתיבתו, שהיא לעתים קצרת נשימה, משקפת במדויק את הסערות הפוקדות את גיבוריו, אך למרות היסחפותו בעקבותיהם הוא שומר על מיומנות ספרותית מוקפדת. הרשים אותי, כדוגמא להקפדה עילאית על כל פרט בסיפורים, המשפט המסיים את "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה". לאחר שפעמים אחדות במהלך דבריה הגבירה מתארת את היקסמותה מעושר ההבעה של ידיו של הבחור בו התאהבה, האיש שבאוזניו היא מתוודה מסיים את סיפורו במשפט, "רכנתי ונשקתי בכבוד את ידה הקמולה, הרוטטת כעלה בסתיו". מושלם.
ליחם של סיפוריו של צווייג, שתורגמו מספר פעמים במהלך השנים, לא נס עם הזמן. "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה" תורגם לאחרונה מחדש בידי הראל קין. את "אמוק" קראתי בעבר בתרגומו של שמעון הלקין.
מומלץ, כמובן.
Fantastische Nacht – Stefan Zweig
זמורה ביתן
1984 (1922 – 1938)
תרגום מגרמנית: צבי ארד
Fantastische Nacht (1922)
Untergang eines Herzens (1927)
Brief einer Unbekannten (1922)
Schachnovelle (1942)
Vierundzwanzig Stunden aus dem Leben einer Frau (1927)
"עיני האח הנצחי" היא נובלה פילוסופית. אפשר לצמצם אותה לגבולות המוטו שבפתיחתה, הדן במעשה ובאי-עשייה, אבל מבחינתי היא פותחת דלת אל דיונים עמוקים בשאלות של משמעות החיים ושל יחסי הגומלין המורכבים בחברה האנושית.
הסיפור כולו דחוס בדברי הפתיחה: אלה תולדות ויראטא שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב. נותר רק לברר כיצד הפכה התהילה לשיכחה.
ויראטא, גיבור הנובלה, מתואר בתחילתה כצדיק, עיניו ככוכבים ומצחו קורן אור. בשל היותו לוחם ללא חת, הוא מכונה בפי הבריות "ברק החרב". חייו משתנים כשהוא נחלץ לעזרתו של מלכו שנבגד, ומגלה כי בחשכת הלילה הרג את אחיו. עיניו של האח, הבוהות ללא נוע, קודחות אל תוך לבו. ויראטא זונח את החרב והופך לשופט מוערך ונערץ, המכונה כעת "מעיין הצדק". משמתברר לו כי חריצת גורלות במשפט אינה שונה מחריצת גורלות בחרב, הוא בוחר להתנער מכל שררה ולחיות בשלווה בביתו. כינויו משתנה שוב, וכעת הוא "שדה העצה". במהרה הוא מגלה שגם בחוג המצומצם הוא מחזיק בידיו כוח להשפיע על חייהם של אחרים, לטוב ולרע. הפתרון האולטימטיבי בעיניו הוא חיים בטבע בחברת עצמו בלבד, ושוב משתנה כינויו, הפעם ל"כוכב הבדידות". האם יזכה כעת לשלווה? שטפן צווייג מוביל את הקורא למסקנה שחייהם של בני האדם שזורים אלה באלה באלפי נימים, וההינתקות המוחלטת אינה בגדר האפשר. המוטו בפתיחה קובע כי "אין אדם יכול להשתחרר מכל עשייה אפילו רגע אחד" (ואני תוהה למה ירצה להשתחרר?), וסיפורו של ויראטא מעיד שלא רק מֵעשייה לעצמו אין האדם יכול להשתחרר, אלא גם, ואולי בעיקר, מהשפעה – אפילו פסיבית – על מרקם חייהם של אחרים.
בתוך הנובלה הקצרה הזו צווייג כלל שורה של שאלות כבדות: האם מוסרי להרוג בשם הנאמנות? כיצד יכול שופט לגזור את עונשו של נאשם שהורשע, אם מעולם לא חווה את העונש על בשרו? האם יכול אדם להיות אדונו של אדם אחר? מהי רמת השירות שאנשים יכולים לבקש מבלי להחשב כמנצלים? איפה עובר הקו בין התבוננות אינטימית פנימה להתעלמות אגואיסטית מן החוץ? האם התמזגות עם הטבע היא האידאל שאליו יש לשאוף, והאם היא בכלל אפשרית? מכיוון שויראטא הוא דמות הנוטה לקיצוניות, ומכיוון שצווייג מיטיב לבנות דמות משכנעת גם בתיאורים מינימליסטיים, מצאתי את עצמי מתדיינת, ולפעמים מתווכחת, עם היוצר ועם היצירה כמעט בכל עמוד.
אני מעריכה את מרבית הרומנים של שטפן צווייג, אבל יצירותיו הקצרות מגלות שכוחו גדול בקונכיות קטנות שכאלה המכילות בחובן פנינים. במסווה של אגדה עתיקה, שאווירתה משתמרת יפה בתרגומו של הראל קין, דנה היצירה בשאלות אנושיות נצחיות, ועיני האח נשארות פקוחות ושואלות גם אחרי קריאת המילה האחרונה.
אונורה דה בלזאק נולד ב-1799. למרות היותו בן יחיד למשפחה מבוססת למדי, נמסר מיד לאחר היוולדו למשפחה אומנת – אחותו שנולדה שנה וחצי אחריו נמסרה אף היא לזרים – והושב לבית הוריו רק בהיותו בן ארבע. בילדותו ובנעוריו למד בפנימיות, מנותק ממשפחתו, נתון למשטר מחמיר שכלל עונשים גופניים וכליאה בצינוק. עם סיום לימודיו יועד להיות עורך-דין, אך לא מצא את מקומו בעבודה משרדית, ועקר כנגד רצון הוריו לפריז בנסיון להשיג תהילה ועושר בכתיבה. במשך עשור כתב ספרות זולה להמונים, עליה חתם בשמות עט. כתיבה זו יכלה להספיק לפרנסתו לולא היה שקוע בחובות כבדים כתוצאה מיזמות עסקית כושלת. החובות ירדפו אותו כל חייו, הן בשל יוזמות כושלות נוספות, והן בשל בזבזנות ראוותנית שלא התחשבה ביכולותיו. בהיותו כבן עשרים ותשע פרסם לראשונה יצירה ספרותית תחת שמו, ובמהרה קנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בצרפת זכה להצלחה פחותה בעיקר בשל התנהלותו החברתית הבלתי שגרתית, הרגלי ההגיינה הבלתי מספקים שלו, נימוסיו הלקויים, ולהיטותו הבלתי מוסתרת להמנות עם מעמד האצולה. בלזאק היה סופר בלתי נלאה, שכתב חמש-עשרה שעות ביממה, והיקף היצירה שלו היה יוצא דופן: תחת הכותרת "הקומדיה האנושית", מכלול היצירות שנועדו להקים היסטוריה לצרפת של המאה התשע-עשרה, נמנות למעלה מתשעים יצירות, ביניהן שבעים וארבעה רומנים כמו "אבא גוריו" (שנכתב בתוך ארבעים יום), "אז'ני גרנדה" ו"הדודן פונס". את כולן כתב בתקופה של עשרים שנה עד מותו בהיותו בן חמישים ואחת בלבד.
הביוגרפיה של בלזאק היא יצירתו האחרונה של שטפן צווייג. צווייג החל לכתוב אותה עוד בהיותו באוסטריה, והמשיך לכתוב אחרי בריחתו לאנגליה. רשימותיו נותרו באנגליה כשעבר לברזיל, בה כמעט השלים את היצירה. התאבדותו ארעה לפני סיום כתיבת הביוגרפיה, וידידו ריכרד פרידנתל ערך אותה על בסיס הגרסה האחרונה שכתב צווייג בתוספת השלמות מגרסאות מוקדמות. באחרית דבר לספר הוא מספר על תהליך העריכה.
צווייג כותב נפלא, כרגיל, מחיה את בלזאק ואת התקופה בה חי, מוליך את הסיפור בשטף מלידה ועד מוות, ומעורר רצון עז לשוב ולקרוא את ספריו של גיבורו. "גיבורו" במקרה זה היא מילה מדויקת, לא במובן של דמות מרכזית ביצירה ספרותית, אלא כמושא להערצה. שכן צווייג מעריץ את בלזאק ללא סייג, מספר על הליקויים באופיו, אך ממעיט בערכם, משום שלתפיסתו הכל מתגמד מול גאונותו של הסופר. הציטוט הבא מתוך מכתבה של מאדאם דה הנסקה, האשה שנישאה לו זמן קצר לפני מותו, מייצג במידה רבה את תחושותיו של הביוגרף כפי שהן באות לידי ביטוי בספר:
"יש באיש הזה משהו שהוא מעבר לגינונים נכונים או שגויים: טבעו הגאוני מחשמל ומרומם את הרוח אל המחוזות הנעלים ביותר. הגאונות שלו תולשת אותך מעצמך; היא גורמת לך להבין מה חסרת בחייך עד כה […] ואילו נאלצנו להפרד מעתה ועד עולם, הוא היה מוסיף להיות לי לפיד-חיי ולהפיץ את אורו כל העת לתוך עיני מוכות הסנוורים".
צווייג מוכה הסנוורים קובע כי בלזאק באמת משתייך לאותם גאונים שגאונותם היתה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל צורה שהיו בוחרים. אפשר היה לחשוב עליו כמירַבו שני, כטֶלראן, כנפוליאון, כיזם מצליח, כראש וראשון לסוחרי האמנות, כמבריק מבין הספקולנטים. הסתירה בין כל מה שיסופר בהמשך על כשלונותיו של בלזאק בכל תחום פרט לכתיבה להצהרה הפומפוזית הזו, אינו מטריד אותו. באותה מידה הוא אינו מוטרד כלל משאיפתו של בלזאק למצוא אשה אך ורק על פי המפרט הבא שיביא לו תועלת מינית ופיננסית: אלמנה, עשירה, בת לא יותר משלושים, נאה. יתרה מזו, על אף השקרים ששיקר בלזאק לארוסתו במשך כעשור, ועל אף בגידותיו התכופות, צווייג מצפה ממנה למחול לגבר שבסופו של דבר לא היה באמת רודף-שמלות אלא הוכיח לעולם כולו את רצינותו ומסירותו הרוחנית באמצעות יצירתו הכבירה, כאילו האחרון מבטל את הראשון. ואף יתרה מזו, הוא כותב, היינו מצפים ממנה להכפיף את עצמה אליו ולרצונותיו (צווייג קשישא מתגלה כאן כשוביניסט לא קטן. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לנשים קוראות, כשהוא כותב על התרשמות הציבור מיצירתו של בלזאק: גם קוראים מערכאה גבוהה יותר מזו של קהל הנשים הנרקיסיסטי, הנוטה להקשר לדמויות רק כדי לרחם על עצמו באמצעות ההזדהות עמן, מתפעמים מרבגוניותו ודחיסותו של הסופר). את העמדת הפנים של בלזאק, את הראוותנות והסנוביזם שלו, המכסים על עוני ומחסור, הוא פוטר בחינניות, כמעט קושר לו כתרים: אחת הטקטיקות המבריקות ביותר של בלזאק קשורה ליכולתו להסתיר את סודותיו האמיתיים. עמדתו היא חד-משמעית – את בלזאק יש לשפוט רק על פי קנה המידה הזה, כלומר קנה המידה של יצירתו. עמדה שיש בה ממש, למרות שבכך היא בעצם מייתרת את הביוגרפיה.
מעניין לציין שבניגוד ל"החלקת" פגמי האישיות של בלזאק, צווייג אינו עושה לו הנחות כשמדובר ביצירה הספרותית. הוא מתייחס בזלזול, כמעט מתבייש בשמו של בלזאק, ליצירות שכתב בעשור הראשון בשם בדוי. הוא אינו מנסה להאדיר את מחזותיו הכושלים, והוא מצביע על חולשות בכמה מספריו. כל אלה אין בהם כדי לסתור את מעמדו כיוצר יחודי, אינטנסיבי, שברא ביצירתו עולם ששיקף בנאמנות את תקופתו ונותר רלוונטי עד היום.
במבוא לספר "מלביש" יעקב גולומב על הביוגרפיה של בלזאק מרכיבים אוטוביוגרפים של צווייג. לדעתי, פרט לקביעה "הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", הקישור בין הביוגרפיות של שני הסופרים מאולץ ובלתי הכרחי. על הערצתו של צווייג לבלזאק כותב גולומב ש"בכל אלה אנו מוצאים את היהודי-השולי המעריץ את הגוי הכביר ורב המפעלים", ותולה בכך את יחסו הסלחני כלפיו. לא השתכנעתי.
למרות ההסתיגויות, ולמרות ש"התווכחתי" במהלך הקריאה עם שני הסופרים, אני בהחלט ממליצה על הספר. הוא קריא מאוד, מעניין מאוד, וכשרונו היחודי של שטפן צווייג מזַמן היכרות חיה ותוססת עם בלזאק ועם תקופתו.
סקירות ספרים 