מַרְיָם / סעיד אבו שקרה

מַרְיָם, אמו של האמן סעיד אבו שקרה תושב אום אל-פחם, החלה לספר על עברה כילדה ועל עברה של משפחתה רק בגיל מבוגר, כשנה לפני שחלתה במחלה ממנה לא החלימה. סיפוריה הבהירו לבנה כמה מעט הוא יודע על ההיסטוריה של ערביי ישראל, והיתה לו תחושת החמצה על שהחל להעמיק בנושא בשעה שהעדים הולכים ומתמעטים. ספרו, שהוקדש לזכרה של אמו, מספר את הסיפור המשפחתי יחד עם הנרטיב הפלסטיני, תוך מתן דגש לאמנותו של הכותב ולפעילותו הנמרצת להעצמת אמנים פלסטינים.

הספר מוקדש לזכרה ולרוחה: הספר מוקדש לאמי מַרְיָם ז"ל ולכל הנשים אשר עברו בחייהן טלטלה, בין הדרה, כאב ויסורים לתקוה ואהבה, וקולן מעולם לא נשמע. נשים שחלקן עברו מלחמת קיום אמיתית בין להיות או לחדול ובין התרסקות לתקומה, והצליחו להחלץ ולפתוח שער לעצמן ולאחרים אל עולם המבוסס על אמפתיה, אנושיות ואהבת האחר, תוך שהן מצביעות על הדרך.

לסעיד אבו שקרה יש מסרים ברורים, ברוח החינוך שקיבל מאמו, אשה מושתקת ומדוכאת בעולם פטריארכלי, שידעה להעניק לילדיה חיבוק וחיזוק. "במקום להלחם בכוח גדול ממך, תחשוב איך לזרום אתו. במקום לפגוע בו, תהיה חלק ממנו ותוך כדי כך תשפיע". אבו שקרה מתאר חיים על קו התפר, רצופי תהיות על השתייכות. הוא בחר בקריירה כשוטר, למרות שלדבריו ספג אפליה ועלבונות, ובמקביל צעד בעקבות אחיו הבכור שבחר באמנות כדרך חיים (אחיו וליד פנה ללימודי אמנות בעידודם של בני זוג ניצולי שואה, שבביתם שכר חדר). בעקבות החשיפה להיסטוריה של משפחת אמו, ובעקבות החלטתו להתרכז באמנות, החליט להפסיק לחדול להאשים אחרים בהשכחת ההיסטוריה ובמעמד הנחות של אמנות פלסטינית, וליטול את היוזמה לידיו. "הבנתי שאנחנו סובלים מאימפוטנציה תרבותית אמיתית, ושאם לא יתחולל שינוי, נשאר לעד אנשים שתרבותם מרוסקת ואין מי שיחקור ויתעד אותה". פעילותו הציבורית מתמקדת בעיקר בגלריה שהקים באום אל-פחם, למרות התנגדות מקומית, ולמרות שהמציאות הפוליטית מציבה מכשולים בדרך של שיתוף הפעולה עם עולם האמנות הישראלי.

הגלריה מציגה, נוסף לתערוכות, גם את הארכיון הפלשתיני, שאתו יש לעתים לעמיתיו הישראלים בעיה. אבו שקרה אומר: "חשבתי שהארכיון צריך להיות נקודת מפגש דווקא במקום שבו אנחנו לא מסכימים. במקום לטאטא ולהסתיר, החלטתי להציף את הדברים למעלה".

גליה בר אור כתבה אחרית דבר, המספרת על היוצר ועל יצירתו. הספר, הערוך במתכונת אלבום, כולל בסופו כמה מציוריו של אבו שקרה.

ללא קשר לעמדה פוליטית מצד זה או אחר, אם יש רצון לקיים דו-שיח, צריך לפחות להכיר את מי שאתו מדברים. סעיד אבו שקרה פותח עבור הקורא הישראלי חלון אל עולמו.

שוקן

2023

בית המשפט העליון / יצחק זמיר

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

משחקי מוח / כריסטופר ויילי

כותרת משנה: כיצד השפיעה פרשת קיימברידג' אנליטיקה על תוצאות הבחירות בארה"ב

ב-2018 נחשף בעתונות הבריטית והאמריקאית כי חברת קיימברידג' אנליטיקה (להלן ק"א) התערבה התערבות פסולה בברקזיט ובבחירות לנשיאות ארצות-הברית. שיטות העבודה שלה כללו שימוש נרחב בנתונים של מיליוני משתמשי פייסבוק, שנאספו באופן בלתי חוקי ומבלי שפייסבוק עשתה נסיון לעצור את התהליך, לצד שוחד, תרגילי עוקץ, ומהלכים בלתי כשרים נוספים שנועדו לקדם את לקוחות החברה. כריסטופר ויילי, עובד החברה לשעבר שחשף את פעילותה, משרטט בספר זה את המסלול מניתוח נתונים אקדמי להפיכת מיליוני בני אדם לשפני נסיון ולקורבנות של מידע שגוי במתכוון.

ברקזיט והבחירות לנשיאות היו רק שניים מהשיאים של תעלולי ק"א וחברת האם שלה SCL. בדרך אל הביצועים הללו "שיחקה" החברה, בין השאר, באוכלוסית טרינידד, פעלה להטיית תוצאות הבחירות בניגריה, ואפשרה למשטרו של פוטין גישה אל הנתונים הפרטיים של האמריקאים. על הרוסים אומר ויילי כי מטרתם אינה מצטמצמת לדריסת רגל בפוליטיקה האמריקאית, אלא "מטרת העל היא פרימת המארג החברתי של אמריקה. הם רוצים שהאמריקנים ישנאו אלה את אלה". ק"א והעומד בראשה, אלכסנדר ניקס, סיפקו להם את הכלים.

מניפולציות והטעיות ומלכודות דבש התקיימו מאז ומתמיד. אנשים מושחתים ואינטרסנטים בוחשים בקלחת החברתית והפוליטית לטובת עצמם לא מהיום. מה שהשתנה כעת זו הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לדעת הכל בכל מכל על משתמשי הרשתות החברתיות, והיכולת למקד, כתוצאה מכך, מסרים אפקטיביים.

אם בעבר קבוצות המיקוד היו מכלילות – נשים, לטינים וכיוצא באלה – היום, באמצעות נתונים מן הרשתות החברתיות, נתונים שאנו משחררים למעשה בהתנדבות, המיקוד יכול לרדת לרמת האדם היחיד, ולכן האפקטיביות של המסרים המנותבים אליו עולה. לייק אחד אינו מעיד על דבר, פוסט אחד אינו משרטט אישיות, אבל צירוף פעילויות מרובות מאפשר לקבל תמונת דיוקן מלאה. למעשה, מחקר הראה כי איסוף נתונים גלויים מן הרשתות החברתיות הופך את האדם מוכר לחוקר יותר מכפי שהוא מוכר למכריו ואפילו לבן או לבת זוגו. אנשים נוטים להציג לזולתם רק צד מסוים של אישיותם, אבל החוקר, אוסף הנתונים, רואה את כל הצדדים.

ההיכרות הזו מאפשרת מניפולציות על בני האדם באמצעות הזרמת מסרים מותאמים אישית. ק"א זיהתה באמצעות הנתונים אנשים שהפגינו נוירוטיות ואת תכונות "המשולש האפל" – נרקיסיזם, מקיאווליזם, פסיכופתיה – והיו מועדים להתפרצויות זעם או לחשיבה קנונייתית. היא התמקדה בהם והחדירה בהם נרטיבים שידעה מראש כי בכוחם לשלהב אותם. ק"א רצתה לעצבן אנשים, להניע אותם לפעולה. בתקופה שלפני משאל העם על הברקזיט התמקדה, בין השאר, ברגשות הקיפוח של המהגרים ממדינות חבר העמים הבריטי לשעבר. בבחירות לנשיאות ארצות-הברית, אלה שבהן ניצח טראמפ, פרטה על מיתרי הגזענות, טיפחה את העליונות הלבנה או גינתה אותה (תלוי בקהל היעד), הכפישה את הילרי קלינטון המתחרה, וטרחה להרתיע בני מיעוטים מהצבעה.

בפועל, ק"א נהגה באופן בו פועל האלגוריתם של פייסבוק: זהה את העדפותיו של המשתמש, הזרם אליו מידע שתואם להעדפותיו כדי למשוך את תשומת לבו (מיכה גודמן התייחס לכך בבהירות בספר "מהפכת הקשב"). במקום לקרב אנשים אלה לאלה, שהרי זוהי המטרה המוצהרת של הרשתות, שיטת האלגוריתם יוצרת פירוד וקיטוב ההולכים ומעמיקים. כשמשתמשים בשיטה הזו ומוסיפים לה רגשות קיפוח, מלבים כעס ועלבון, וכפי שזיהתה ק"א, גירוי כעס ועלבון מפחית את הצורך בהסברים רציונליים ומלאים, ומכניס מצביעים להלך רוח השואף להעניש ללא הבחנה. אנשים, שלא ידעו שנתוניהם האישיים נחשפו ושהם יעד למידע מזויף במתכוון, הפכו להיות כחומר ביד היוצר, והפיצו בלהט את המידע שקיבלו.

גורמים רבים חברו להצלחה של קיימברידג' אנליטיקה: הכסף של רוברט מרסר, איל הון, שמרן שתמך בברקזיט ובטראמפ; חוסר המעצורים של ניקס, שהתייהר במעשיו ובסופו של דבר הפליל את עצמו בתרגיל עוקץ עיתונאי; העוצמה של סטיב באנון, יו"ר חדשות ברייטברט, שהיה לזמן מה האיש החזק בממשלו של טראמפ; ועוד. אבל אולי כל העוצמה הזו לא היתה מגיעה לכלל השפעה לולא אפשרה פייסבוק גישה קלה כל כך אל נתוני המשתמשים. פייסבוק ידעה שמשתמשים שהורידו מרצונם ישומון, שהעניק להם הטבות אך גם חשף אותם, חשפו באופן גורף גם את חבריהם שלא היו מודעים לכך ולא נתנו את הסכמתם, אבל לא עשתה דבר לעצור את הדליפה. היא ידעה שהנתונים ששחררה לצרכים אקדמאים לא נמחקו בתום השימוש, ולא מחתה. יתרה מזו, היא נתנה את הסכמתה לשימוש לא אקדמי. במשך שנה הבחינה החברה כי פצחנים רוסים מתעניינים בנתוני פוליטיקאים אמריקאים, ולא טרחה לדווח. על פייסבוק הוטל קנס בגובה חמישה מיליארד דולר בגין התנהלותה בפרשה.

כדי להבין עד כמה מזיקה התרופפות מנגנוני הבקרה של פייסבוק, אזכיר כי חוקרי האו"ם קבעו שהיא נושאת באחריות כבדה לרצח העם במיאנמר. "האלימות האתנית במיאנמר היא איומה והגבנו לאט מדי למניעת שנאה ודיסאינפורמציה", אמרה נציגת החברה.

כריסטופר ויילי מייצג עמדות ליברליות, ועוין במפורש את הימין ואת נציגיו. הדבר ניכר בתיאורים הכמעט דמוניים של הנפשות הפועלות, וגם במסקנות הנחרצות שלו. כך, לדוגמא, הוא קובע שהתוצאה של משאל העם בבריטניה על עזיבת האיחוד היתה הפוכה, ושטראמפ לא היה זוכה בבחירות, לולא בחשה ק"א בקמפיין. יש חוקרים הסבורים שהדברים אינם כה חד משמעיים מכמה סיבות. המטרידה שבהן היא ההנחה שגם הצד השני, בכל אחד מן המקרים הללו, פעל בדרכים דומות, כך שההשפעה על הציבור מתקזזת. אין לי מושג היכן נחה האמת, אבל דבר אחד ברור: הקלות הבלתי מתקבלת על הדעת של הפרת הפרטיות, והמניפולציה המסתמכת עליה, מדאיגות מאוד, וחייבות להיות מטופלות. בפרק המסיים את הספר מציע ויילי דרכים להתמודד עם האיום.

"משחקי מוח" הוא ספר מרתק, מטריד וחשוב, ואני ממליצה על קריאתו, וכמובן על עירנות בהתנהלות ברשת.  

Mindf*ck – Christopher Wylie

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מעבר לים / תמר רותם

נחום גוטמן, האמן והסופר, שהה בשנות העשרים שלו במשך כחמש שנים באירופה. בשלהי 1920 עבר לוינה בתמיכת בוריס שץ, מנהל "בצלאל", שם שהה קרוב לשנתים. כשנה נוספת עשה בברלין, ואחר-כך שנתיים נוספות בפריז. לדברי תמר רותם, שנים אלה זוכות בדרך-כלל להתיחסות כ"גלות האמן באירופה", אולי כדי לא לפגום בסיפור הארץ-ישראלי שלו, אבל זו היתה תקופת חניכה משמעותית, ולכן, למרות שתי ביוגרפיות מוצלחות אודות גוטמן בחרה להוסיף ספר ביוגרפי המתייחס לשנים אלה.

על כריכת הספר מסופר על תחקיר מאומץ שחשף את פ"פ, אהובת האמן, ש"כובשת את הסיפור", "פרשה נסתרת ומפעימה", כמאמר הטקסט. יש להודות שתיאור זה עורר בי דווקא רתיעה מהספר, בשל הריח השערורייתי העולה ממנו. אבל מסתבר, כרגיל, שתיאורים על הכריכה לחוד ותוכן הספר לחוד, ומדובר בפרשה יפה של חברות ושל אהבה. פ"פ, פרידה פליגלמן, היתה אשה מעניינת, אנתרופולוגית שהקדימה את זמנה, פעילה לזכויות נשים ומשוררת, שיחד עם אחותה נל היא עד היום דמות מוערכת במונטנה, שם נולדה וגדלה. חייה השתלבו בחיי משפחת גוטמן אחרי ששכרה חדר בביתם בתל-אביב, כשנחום כבר היה באירופה. חברות אמיצה נקשרה בין השניים כשפרידה, שהיתה מבוגרת מנחום בשמונה שנים, הגיעה לוינה, יחד עברו מעיר לעיר, ובפריז הפכו לאוהבים. הקשר ניתק כשנחום חזר לארץ ב-1926.  

"מעבר לים" מתאר את מסעו הפנימי של גוטמן לגיבוש עצמו כאמן. הוא מתנסה בפיסול ובתחריטים, משוטט במוזיאונים, מתוודע למגמות באמנות הציור, מתרועע עם אמנים אחרים, ושולח ידו במלאכות כמו איורים מסחריים, ציורי דיוקן ואיורי ספרים. בראש פתוח הוא בוחן אמנות הזרה לו, כמו זו של אגון שילה, אם להזכיר אחד מרבים המצוינים בספר, מתרשם עמוקות ממאטיס, בוחן את שיטות העבודה של אמנים דגולים, ומבקש למצוא את קולו היחודי. נראה לי שהדברים שאמר על אוטריו יכולים בסופו של דבר להאמר גם עליו, למרות שאין דמיון רב בין סגנונותיהם: "רואים שזה צייר האוהב את המקום שבו צמח, שהוא שואב ממנו השראה ורואה בו את בבואת החיים. זה אמן שלא מבקש להדהים ולהפתיע, והעולם הגדול, הסואן והמחדש, העולם של הדור שלנו, מאזין לקולו".

כבנו של הסופר ש. בן ציון (שם העט של שמחה בן ציון אַלתֶר גוטמן), וכמי שייעד עצמו לציור והצטרף לבצלאל כבר בגיל ארבע-עשרה, גוטמן היה מילדות חלק מן העולם הספרותי והאמנותי הארץ-ישראלי. גם שנותיו באירופה היו משולבות בו לבלי הפרד. אמנים ישראלים עברו לאירופה, בעיקר לפריז, לחניכה אצל אמנים דגולים. ביאליק קבע את משכנו בגרמניה ב-1921, והפעיל בה את ההוצאות "מוריה" ו"דביר". סופרים רבים נמשכו לשם בעקבותיו, וגוטמן קיבל אצלו עבודות איור, כמו גם את הזכות לצייר את דיוקנו. הספר אמנם סובב כולו סביב גוטמן, אך תמר רותם מרחיבה את היריעה אל הרקע שעליו התנהלו חייו, כולל הארועים הפוליטיים והכלכליים, במיוחד בברלין השבורה בעקבות מלחמת העולם.

חלקו האחרון של הספר מתאר תקופה של כשנתים אחרי שובו של גוטמן לארץ, תקופה בה החל להציג בתערוכות ולעשות לו שם. כיאה וכיאות, כל אחד מפרקי הספר נפתח באיור פרי מכחולו של גוטמן, וכמה מציוריו מוצגים אף הם.

תמר רותם בחרה, כאמור, להתמקד בתקופת החניכה. היא מספרת מעט על השנים שקדמו לה, כדי להעמיק את ההיכרות עם גוטמן, מתארת את משפחתו, את יחסיו המורכבים עם אביו, את התהפוכות שעבר בחייו הקצרים עד אז. הספר מתאר את לידתו של צייר, ומכיוון שהייתי סקרנית לדעת כיצד נולד גם הסופר שנעשה מאוחר יותר, חיפשתי ומצאתי את המאמר הזה.

נחום גוטמן, כפי שהוא משתקף בציוריו, בסיפוריו ובספריו, מתחבב בקלות. כך הוא עולה גם מבין המילים בספר זה. תמר רותם כתבה מתוך אכפתיות ועל בסיס ידע רחב, הספר נעים מאוד לקריאה, מרחיב אופקים, ומומלץ בהחלט.

שוקן

2021

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג

מסע גורלי / פאולו מאורנסיג

דיטר פריש, איש עסקים וינאי מת מיריה בפארק המקיף את הוילה בה שהה בסופי שבוע. גופתו נמצאה בלבו של מבוך שיחים, שבמרכזו רחבה דמוית לוח שחמט, ומשני צידיה שיחים שעוצבו ככלי המשחק. על השולחן בחדר העבודה שלו נמצא לוח שחמט עשוי פיסות בד, ועליו כפתורים שכלי המשחק נחקקו בהם באמצעות מסמר. האם היתה זו התאבדות? אולי תאונה? אולי רצח? פאולו מאורנסיג מפזר את הערפל כבר בדפים הראשונים של הספר, ומבהיר שמדובר בהוצאה להורג. סיבותיה תתבררנה בהמשך.

הסיפור שמאחורי המוות נגול במהלך נסיעה ברכבת, בה שב פריש בחברת ידידו ממינכן לוינה, כשהם מנצלים את זמן הנסיעה למשחק שחמט. אל התא בו הם יושבים מצטרף, מבלי שהוזמן, הנס מאייר, צעיר חובב שחמט. הנס מספר כיצד גילה כילד את המשחק, תגלית שהפכה לדיבוק, וכיצד מצא לו מנטור, אדם בשם טבורי, שהפך אותו לשחקן מקצועי. ידידו של פריש יורד מן הרכבת, ופריש, שממשיך להאזין לבדו לסיפור, מבין שלא במקרה נבחר הוא להיות המאזין. הנס הצעיר נועד לשמש זרוע לנקמתו של טבורי, וכשהסיפור מסופר מפיו אנו מתוודעים לנסיבות שהובילו לתאוות הנקם.

"מסע גורלי" הזכיר לי במידה רבה את "משחק המלכים" של שטפן צווייג. שניהם סובבים סביב ההתמכרות לשחמט, ובשניהם נוכחות הרת גורל למוראות מלחמת העולם השניה והשואה. חיפוש פשוט ברשת מעלה כי מאורנסיג לא הכחיש כי קרא את "משחק המלכים", וכנראה הושפע ממנו.

שורשי הנקמה נעוצים, על פי הסיפור, בארועים שארעו בברגן-בלזן. אני חשה אי נוחות כשמדובר בסיפורי שואה בדויים, וחשתי כך גם כאן. עם זאת, הספר ברובו סובב סביב ההתמכרות היחודית לשחמט – אין אנחנו בני חורין להחליט מתי נעזוב את השחמט וכיצד, כי השחמט הוא השולט בנו – ומן הבחינה הזו, כמו גם מבחינת האיכות הסיפורית, הוא ספר מעניין וראוי.

La Variante di Lunebürg – Paolo Maurensig

שוקן

1994 (1993)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

משכילה / טארה וסטאובר

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ששת / מישל טורנייה

כותרת משנה: תמיד יש עוד אי אחר

"ששת", כנרמז בשמו, מבוסס על ספרו של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו". מישל טורנייה נצמד לפרטים רבים מן הסיפור המקורי, ועטף אותם בקטעים הגותיים ובתהפוכות נפשיות ורוחניות, שכתוצאה מהן גורלו של רובינזון שלו נפרד בסופו של דבר מזה של רובינזון אליבא דדפו.

ספינתו של רובינזון של דפו נטרפה ב-30 בספטמבר 1956. טורנייה הביא את גיבורו אל איי חואן פרננדס (שם שרד אלכסנדר סלקירק, האיש שסיפורו היווה השראה לדפו) בדיוק מאה שנים מאוחר יותר. שניהם ישהו בבדידות במשך שנים רבות לפני שיצטרף אליהם הנער שיכונה בשם ששת, ותעבורנה שנים רבות נוספות לפני שספינה אירופאית תגיע אל חופם. שניהם יכוננו לעצמם עותק של הציויליזציה שממנה הגיעו, ירבו לעיין בתנ"ך, יעסקו בחקלאות ובגידול עיזים, וייהנו מחברתו של כלב שניצל יחד איתם. אבל בעוד רובינזון המקורי מספר על איתנותה של הרוח האנושית, רובינזון של טורנייה חווה טלטלות רגשיות רבות, מודע לחולשותיו, ועומד לא פעם בפני התמוטטות. ההבדלים ביניהם באים לידי ביטוי ממש מן ההתחלה, כשרובינזון המקורי נותן לאי את השם "אי היאוש", יאוש שעליו הוא מתגבר, ואילו רובינזון המאוחר מעניק לאי את השם ספראנצה, תקווה, ומידרדר במהירות ליאוש משתק.

בימיו הראשונים באי מסתער רובינזון במרץ על משימת בנית ספינה, שתאפשר לו לשוט לצ'ילה, היעד הקרוב ביותר לאי. במהרה הוא מגלה כי בהיעדרם של אנשים אחרים מחשבתו מצטמצמת, והוא אינו מסוגל לחשוב על יותר מדבר אחד בכל פעם. כתוצאה מכך, בנה את הספינה הרחק מן החוף, ואין לו שום דרך להביא אותה אל המים. תחושת הכישלון מובילה אותו אל אזור הביצות של האי, שם הוא רובץ בבוץ, ומגלה כי כיוון שגלה מעדת אחיו בני האדם, שהחזיקוהו בחינת חלק מן המין האנושי בלי שיתפוס זאת, חש כי שוב אין כוח בו לעמוד על רגליו. חזיון תעתועים הפוקד אותו מצליח לחלץ אותו ממצבו הנואש, וכשהוא מצליח לארגן לעצמו דיו וקולמוס ומתחיל לכתוב את מחשבותיו נדמה היה לו שבמידת מה גאל את עצמו מתהום הבהמיות שלתוכה שקע, ושב לעולם הרוח. מכאן ואילך הוא נאחז בחוזקה בכל סממן של הציויליזציה כדי לא לשקוע שוב. הוא מביא למערה גבוהה את כל מה שהצליח לחלץ מן הספינה הטרופה, בונה לעצמו מעון רשמי, אליו הוא נכנס רק כשהוא נקי ולבוש כהלכה, כותב מגילת זכויות, קובע דיני עונשים – מחוך זה של מוסכמות ומצוות שאותו חגר בהחלטה נחושה כדי לשמור על זקיפותו. כשהוא מצליח לבנות שעון שקוצב את שעותיו, ומתחיל למנות את הימים, נשלמים החישוקים שהציב לעצמו, והוא מחליט למען שפיותו, כי "מעתה והלאה יהיה כל אשר סביבי מדוד, בדוק, מוכח, מתמטי והגיוני". החלטות לחוד וביצוע לחוד, ורובינזון יעבור גלגולים נפשיים נוספים. כשיתקרב אל גלגולו האחרון עדיין יחרד פן העצמי המעשי שלו יתפוגג בטרם יתפתח העצמי החדש, זה שיאפשר לו לחוות את מה שהוא מכנה "האי האחר", הווה אומר האפשרות לברוח מן המשמעת האכזרית של סידור העבודה והטכסים בלי לחזור בהכרח למדמנה. גלגול אחרון זה הופך אפשרי בזכות אישיותו של ששת, אליו הוא מתייחס תחילה כאל עבד נחות, אך לאחר שאסון הרסני פוקד אותם הוא נעשה ער יותר לבראשיתיות שבו, ומחפש אותה גם בתוך עצמו.

כותרת המשנה של הספר במקור היא "הלימבו של הפסיפיק". בתרגומו היפה של אהרן אמיר, כמו גם בתרגום לאנגלית, כותרת המשנה מתיחסת אל "האי האחר". שתי האפשרויות הולמות את מהותו של הסיפור.

מישל טורנייה בוחן לעומק את השפעתה של הבדידות על היחיד, ומנצל את הסיטואציה היחודית של רובינזון קרוזו להרהורים בשאלות של תרבות וטבע, של משפחה ומיניות, ושל משמעות החיים והמוות. ספר מעורר מחשבה, כתוב היטב ומומלץ.

Vendredi – Michel Tournier

שוקן

1985 (1967)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל