משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

מודעות פרסומת

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.

ספינות טרופות / אקירה יושימורה

ships-japan-cover-hebrew

"ספינות טרופות" מתרחש בתקופה בלתי ידועה בכפר דייגים יפני קטן. תושבי הכפר מתפרנסים מן הים, מן הדגים שהם מצליחים לתפוס בשיטות שונות, וממלח שהם מפיקים מן המים. בגלל המבנה הגיאוגרפי של סביבתם אין להם קשר מיידי עם חלקיה האחרים של יפן. מדי פעם בפעם יוצאים שליחים מן הכפר למכור את תוצרתם, ובתמורה הם קונים דגנים ואורז במשורה. מלחמת הקיום היא מאבק יומיומי, ולאף אחד מן התושבים – כולל נשים וילדים – אין רגע מנוחה. בשנים קשות במיוחד, כשהכפר מגיע לכדי חרפת רעב, מוכרים בני הכפר את עצמם לעבודה משעבדת הנמשכת שנים, תמורת תשלום מראש המיועד להאכלת המשפחות שנותרו בכפר.

פעם בכמה שנים באה לכפר רווחה יחסית: ספינה שנטרפת על השרטון שמול הכפר נבזזת, וכולה – מטען וכל חלקי הספינה – מובאים אל הכפר. בדרך כלל מדובר בספינות המובילות אורז, שבתנאים השוררים בכפר נחשב למעדן. לא ייפלא איפה שתפילותיהם של התושבים נשואות אל האוֹ-פוּנֶה-סָמָה, הספינות הטרופות.

במרכז הסיפור עומד אִיסָאקוּ, בן תשע בתחילת הספר. אביו מכר את עצמו לשעבוד למשך שלוש שנים, והוא נותר בכפר עם אמו ועם אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. אין לו ברירה אלא לתפוס את מקומו של אביו כדייג. רובו של הספר עוסק, באמצעות דמותו של איסאקו ודרך תהליך התבגרותו, בחיי היומיום של הכפר, במחזוריות הכרוכה בעונות השנה, בשגרת החיים, בדאגה היומיומית לארוחה הבאה. יושימורה מיטיב לתאר בקוים עדינים ומאופקים את אנשי הכפר, את אורחות חייהם ואת הטבע שסביבם. העיוות שבתקוותם של הכפריים לאסונם של אחרים חומק לו בין השורות. בהדרגה, כבהיסח דעת, נחשפת שחיתות מוסרית עמוקה יותר, שבעיני הכפריים היא טבעית, חלק בלתי נפרד מהישרדותם.

"ספינות טרופות" הוא ספר עדין אך מטלטל ומחייב התיחסות לשאלות של טוב ורע, של חטא ועונש. מומלץ

Hasen – Akira Yoshimura

שוקן

2002 (1988)

תרגום מיפנית: עינת קופר

האחרון לבית קמונדו / פייר אסולין

43101

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

6d754d2d-a235-448f-bb33-104ef67214d1

האדם המבקש את האהבה (הניסוי של השופט פוט) / פיטיגרילי

האדם המבקש את האהבה

השוואת תרגומים (וטיפ מועיל לסיום)

כשקניתי אצל איתמר את "האדם המבקש את האהבה" של פיטיגרילי, לא היה לי מושג שכבר קראתי את הספר הזה תחת השם "הניסוי של השופט פוט". בדיעבד דווקא שמחתי על הכפילות, משום שאת "הניסוי" אהבתי רק למחצה, ותכננתי לקרוא אותו שוב אי-פעם, רק שהאי-פעם הזה אף פעם לא מגיע. מכיוון שהתחלתי לקרוא את "האדם", המשכתי גם כשהתברר שזה אותו הספר. הפעם אהבתי אותו יותר – לא בגלל התרגום, אלא משום שהוא כנראה הגיע בזמן מתאים יותר (מה שגורם לי להצטער על כל הספרים שקראתי שלא בזמן המתאים, אבל הרי אי אפשר לדעת מראש)

לא אכנס כעת לתוכנו של הספר, אלא רק לשני התרגומים.

את "האדם המבקש את האהבה" תרגמה מאיטלקית אביגיל ויטורינו, והוא ראה אור בהוצאת "שי" בשנת 1975. שמו המקורי של הספר, עפ"י המצוין בו, הוא “L’uomo che cerca l’amore”. את "הניסוי של השופט פוט" תרגם מאיטלקית ארנו בר, והוא ראה אור בהוצאת "שוקן" בשנת 2003. שמו המקורי של הספר, עפ"י המצוין בו, הוא “L’esperimento di Pott” 

האם מדובר בשני ספרים שונים? בחיפושי ברשת מצאתי באיטלקית רק את "הניסוי", ובאנגלית רק את "האדם". אם לשפוט עפ"י התרגומים (תכף יגיעו דוגמאות), שני הספרים כמעט זהים. עם זאת יש הבדלים בולטים, ואני לא יודעת אם הם נובעים משתי גרסאות שונות שכתב פיטיגרילי או מחרות המתרגמים. הניחוש שלי הוא שמדובר בגרסא אחת של ספר אחד ובשתי אסכולות תרגום, אבל זהו כאמור ניחוש בלבד.

הנה קטע מהעמוד הראשון של הספר

כך הוא ב"האדם": אף כי עמעמה הגולה הירוקה של המנורה את חוורונו של הנשיא, בכל זאת ניכר בפניו שהויכוחים, שנמשכו קרוב לשעתים בלשכת השופטים, היו חריפים ביותר. הדבר לא היה כלל בגדר סוד, שאין חיבה יתרה שוררת בין הנשיא פוט ובין שני סגניו השופטים; הסודות מהלשכה היו מבקיעים לעתים תכופות את הקירות ומתפשטים בחוץ וגורמים לפירושים לגלגלניים על הסכסוך הקיים בין יושרו הנאור של הנשיא פוט ובין בערותם הביורוקראטית וסכלותם העקשנית של עוזריו.

וכך ב"הניסוי": חיוורונו של פוט הסגיר את להט הויכוח שהתנהל במשך שעתים בלשכת השופטים. זה מכבר היה ידוע שהיחסים בין נשיא בית הדין לבין שני שותפיו לא היו טובים, ולא פעם קרה שסודות הלשכה דלפו החוצה ופרנסו רכילות עסיסית על ההתנגשות בין הגינותו וחוכמתו של הנשיא לבין העיקשות הביורוקרטית המטומטמת של עמיתיו.

דומה ולא דומה. אם המקור לשני התרגומים זהה, הרי שלפחות אחד מהמתרגמים התיר לעצמו לעבד את הטקסט.

יש בין שני התרגומים הבדלים רבים שנובעים מפער הזמן בין השנים בהן תורגמו. כך לדוגמא הסומא בתרגום הישן הפך לעיוור בחדש, המוקיון לליצן, סמואל לשמואל, פול לפאולו. הבדל פחות מובן מאליו הוא השמטת המבוא וההקדשה שכתב הסופר מן התרגום הישן והכללתם בחדש. גם חלוקת הפרקים בשני הספרים שונה.

לסיום הנה טיפ קוסמטי/ספרותי בשני נוסחים

כך ב"האדם": מלכת ספרד הואילה לקבל את פני יוטה במלון ריץ ושאלה אותה איזוהי המשחה שהיא משתמשת בה – המיטיבה כל כך לשמור על צחות עור הידים.
"
ספרים ישנים, הוד מלכותה!" השיבה יוטה. אילו ידעה, המלכה, כמה מלבינות הידים המעלעלות בספרים ישנים!

וכך ב"הניסוי": מלכת ספרד הואילה לקבל את פניה בבית-מלון, ושאלה אותה כיצד היא מצליחה לשמור על עור ידיה
יוטה ענתה: "הוד מעלתך, אני קוראת ספרים ישנים. אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה מועיל הדפדוף בספרים ישנים לשמירה על עור הידים.

הספר, בכל אחד מן התרגומים, חכם, משעשע ומומלץ.

L’uomo che cerca l’amore  / L'esperimento di Pott – Pitigrilli

האדם המבקש את האהבה:

הוצאת ש"י

1975

תרגום מאיטלקית: אביגיל ויטורינו

הניסוי של השופט פוט:

הוצאת שוקן

2003 (1929)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

להיות יחד, זה הכל / אנה גאבאלדה

97010

לפנינו אגדה אורבנית.

קאמי, אשה צעירה, ציירת שאינה מציירת, עובדת בניקוי משרדים, ונוטה לאנורקסיה, נמצאת בנקודת שפל בחייה. פורש עליה חסות פיליבר, גבר צעיר, הסובל מביישנות קיצונית ומגמגום, היסטוריון שאינו עוסק במקצועו, ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. בדירתו המוזרה של פיליבר מתגורר פרנק, לכאורה פושטק אופיני – אופנוע רועש, מעיל עור, מצעד של בחורות, ופה שופע קללות – ולמעשה טבח מוערך. השלושה הם סוג של מלאכים – קאמי בעלת הלב החומל, פיליבר שאוסף אליו את שני האחרים, ופרנק המטפל בסבתו – והסיפור שלהם הוא סוג של אגדה. בשוליים של פריס, בתוך הרעש והלכלוך וקשיי החיים, הם יוצרים אי בודד של אהבה, ומצליחים להקרין ממנה גם על סביבתם.

בתחילה לא התחברתי לעלילה, וחשבתי שאולי סיפור התבגרות של צעירים מנוכרים לא מדבר אלי. אחר-כך חשבתי שאולי הסגנון המינימליסטי מונע ממני להכנס לעלילה. נזכרתי שקראתי פעם השערה שאנה גאבאלדה היא סופרת של סיפורים קצרים, משום ש"הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום" הוא ספר נפלא, ו"אהבתיה" פחות. הרגשתי שהעלילה מופרכת – שלושה טיפוסים מוזרים שמתגלים כאנושיים ונורמלים יותר מכולם, ומה הקטע שלה עם כל טוב הלב השופע הזה?. אבל בהדרגה התאהבתי, וידעתי שגם אם הספר ככלל לא ימצא חן בעיני, את שלושת האנשים האלה אני לא אשכח.

יש לי כמה וכמה דברי ביקורת על הספר. לדוגמא, לקראת הסיום מופיעה בו תמונה שכמו הועתקה מתוך "עפיפונים", ולא כל-כך נדבקה לספר (אבל גיבורת הספר אוהבת את רומן גארי, אז אולי יש כוונה נסתרת בתמונה הזו). ויש עוד תמונה שדומה להביך לקטע מתוך הסרט "החתונה של החבר שלי". דוגמא נוספת, הדמות של הסבתא לא מספיק ריאלית לדעתי. אבל בסך-הכל הביקורת השלילית היא נקודתית, ולא נוגעת למכלול. הספר, כדרכו של סיפור אגדה, בא להעביר מסר של אהבה ושל תקווה, ואת זה הוא עושה מצוין.

על בסיס הספר הוסרט סרט בשם "ביחד זה הכל" בכיכובה של אודרי טוטו.

Ensemble, C`est Tout – Anna Gavalda

הוצאת שוקן

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

בחסד עליון / גבריאל נסים

pic_header_488

הספר נסוב סביב דמותו של שופט בית המשפט העליון משה בייסקי ז"ל, בדגש חזק על פעילותו בועדה של "יד ושם" לקביעת הזכאים לתואר "חסיד אומות העולם". בייסקי עצמו עבר את מוראות השואה על בשרו יחד עם שני אחיו (הוריו ואחותו נספו בשלב מוקדם), ושלושתם ניצלו בזכות אוסקר שינדלר. סיפור חייו באותה תקופה מובא בחלק הראשון מבין שני חלקי הספר. במשך שנים, כמו ניצולים רבים, לא דיבר על מה שעבר, עד שנקרא להעיד במשפט אייכמן. אחרי המשפט יצר קשר מחודש עם שינדלר, ופעל רבות לתמיכה בו. בייסקי הצטרף לועדה תחילה כחבר, ולאחר פרישת השופט לנדוי מתפקידו כיו"ר נבחר להחליפו.

כמה מלים על הסגנון ועל איכות הכתיבה, למרות שזה לא מה שחשוב, אבל בכל זאת זהו בלוג ספרים… גבריאל נסים הוא סופר, מסאי ומייסד כתב-עת איטלקי. הספר אמור להתמקד בשאלות המהותיות שאיתן מתמודדת הועדה, ורוב הזמן הוא עושה זאת, אבל ניכר שהכותב ביקש לחבר שיר תהילה לבייסקי, ולפעמים הוא מתבלבל בין חשוב לשולי, וכל הזמן טורח להאיר אותו כדמות מושלמת. פה ושם עושה רושם שיותר חשוב לו לומר מה חשב בייסקי על כל מקרה שנדון בועדה, מאשר להשאיר את הבמה למקרים עצמם. מאוד הפריע לי שהוא לא הצליח להחליט באיזה שם לקרוא לגיבורו, והוא נע בין משה הפמיליארי לבייסקי הפורמלי יותר ול"שופט החסידים" הנלעג משהו. אבל כאמור, אלה רק כמה דברים "טכניים" שהפריעו לי, ומכיוון שהנושא חשוב אפשר להעלים מהם עין.

המסר של רעיון חסידי אומות העולם הוא מסר של תקווה. בתוך האפלה היו אנשים שידעו לומר לא לרשע, שגילו הומניות תוך סיכון עצמם. הסופר מצטט מספרה של אתי הילסום, שבו טענה ששנאה מרעילה את השונא, וייחלה למצוא גרמני שתוכל לאהוב. בהקשר זה מוזכרים שני ארועים תנ"כיים – הצלת משה ע"י בת פרעה, והמו"מ שניהל אברהם עם אלוהים להצלת סדום ועמורה. המסר של הועדה דומה: יש לחפש את הטוב, לזכור אותו, להעלות אותו על נס. זאת בנוסף לחוב המוסרי הפשוט והמובן מאליו שיש לניצולים, ולמדינה כמייצגת העם, כלפי המצילים.

הספר מגולל את ההיסטוריה של תפיסת "מיהו חסיד", החל בהגדרה המצמצמת של "מי שסיכן חייו להצלת יהודים", עד להגדרה רחבה יותר שכוללת אנשים שהעלו קורבן אישי כדי להציל אחרים. דיון נרחב, ומעניין במיוחד, התקיים, ומן הסתם עדיין מתקיים, באשר לאנשים שקשה להגדירם כחסידים בשל אישיותם ומעשיהם הגבוליים. שינדלר, לדוגמא, נופל לתוך הויכוח הזה: האיש היה חבר במפלגה הנאצית, נהנתן, שתיין, נואף, חובב פרסום וכבוד. טענו נגדו שגזל מפעל מבעליו היהודים, שהעסיק יהודים בגלל העלות הזולה של עובדי הכפיה. וכנגד אלה עומדת לו העובדה שהציל את עובדיו, שהופיע לו פתאם באושוויץ לחלץ קבוצת עובדות, שנסע באמצע הלילה לחפש תפוחים עבור עובדת שחפנית גוססת שמשאלתה האחרונה היתה לאכול תפוח. מלחמה עזה ניטשה סביב מועמדותו לתואר חסיד. בספר מובאים מקרים רבים מרתקים מסוג זה ואחרים, וכל אחד מהם פותח חלון אל גיבור נוסף. לדוגמא, סופרת פולנית אנטישמית, שלא הסתירה את דעותיה הנתעבות (היהודים הם גזע נחות ומעצבן, פולין צריכה להיות נקיה מיהודים), אבל יצאה חוצץ באומץ נוכח הרצח ההמוני, וייסדה תנועה מחתרתית שהצילה מאות יהודים. היא לא חזרה בה מהאנטישמיות, ועדיין דגלה בדעה שאחרי המלחמה היהודים יצטרכו למצוא להם מקום מחוץ לארצה, אבל כאדם לא יכלה לשאת מעשי הרשע. כל חסיד וסיפורו המרתק, חלקם הגדול מעוררי השתאות על האומץ ועל ההקרבה.

בייסקי חלם להוציא לאור אנציקלופדיה מפוארת ובה כל הסיפורים, אבל חלומו לא התגשם. באתר "יד ושם" החלו להעלות חלק מהם.

בסיכום, למרות המגרעות זהו ספר מרתק ומרגש.

Il tribunale del bene – Gabriele Nissim

הוצאת שוקן

2007 (2003)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר