מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

961464

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

מודעות פרסומת

המקעקע מאושוויץ / הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ

לודוויג אייזנברג, גבר צעיר המכונה לָאלי, הגיע לאושוויץ-בירקנאו באפריל 1942. כשהגרמנים דרשו שכל משפחה יהודית, בקרומפָּכי שבסלובקיה בה התגורר, תשלח גבר אחד לעבודות, כדי להבטיח את המשך חיי השגרה של שאר בני המשפחה, מנע לאלי מאחיו, שהיה נשוי ואב לילדים, להתנדב, והתייצב כנדרש. מן הרגע בו נכלא בקרונות הבקר בדרך לאושוויץ, החליט לנקוט בגישת "תעשה מה שאומרים לך, ותתבונן כל הזמן".

בימיו הראשונים במחנה עבד לאלי בבנית בלוקים עבור האסירים העתידים לאכלס את המחנה. זמן מה אחר-כך מינה אותו הקאפו למשרתו. גורלו השתנה כשחלה בטיפוס וכפסע היה בינו ובין המוות. חברו התעקש להוריד אותו מעגלת המתים, ודאג לטפל בו עד שהבריא. פפאן, שהיה המקעקע הראשי במחנה, האיש שטבע מספרים בבשרם של האסירים, היה נוכח במקרה ברגע בו ניצלו חייו של לאלי, והציע לו לעבוד כעוזרו, משום שכדבריו, "ראיתי צעיר מורעב מסכן את חייו כדי להציל אותך. חשבתי לעצמי שאה מישהו שבטח כדאי להציל".

גבולות שיתוף הפעולה עם הנאצים נבחנים שוב ושוב לאורכו של הספר. לאלי סירב תחילה לעבוד כמקעקע, משום שלא רצה להכאיב לאנשים חפים מפשע. פפאן טען כנגדו שאם יסרב, יתכן שיתפוס את מקומו מישהו טוב לב פחות שיגרום כאב רב יותר. לאלי היה סבור שתפקידו כמשרת הקאפו גרוע פחות מחילול גופם של בני אדם, אבל פפאן סתם את הגולל על טענותיו באומרו, "אתה יכול להגיד את זה לעצמך, אבל אתה עדיין בובה של הנאצים. אם זה לעבוד אתי או עם הקאפו, או לבנות בלוקים, אתה עדיין עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת". האם שיתוף פעולה מתחיל בהחלטה לא לנסות לפרוץ מן הקרונות? האם הוא מגיע לשיאו בדמותו של יאקוב, שעינה אסירים ומצא הצדקה לעצמו בהריגתם לפני שילשינו על חבריהם, ובכך הציל את חיי החברים? מי יכול לשפוט?

לאלי הפך, אם כך, לעוזרו של המקעקע, ושפפאן נעלם התמנה למקעקע הראשי. התפקיד היה כרוך בהטבות, כמו חדר משלו, ארוחות משופרות, משכורת, ובעיקר היכולת להעיד על עצמו בכל רגע שהוא עובד המחלקה הפוליטית ולהציל את נפשו לעוד יום. לאלי ניצל את הזכות לשאת תיק ובו כלי עבודתו, כדי לסייע לאחרים. הנשים שעבדו ב"קנדה" הבריחו אליו תכשיטים וכסף, אותם העביר בתיק הצמוד אליו לשני פועלים פולניים חופשיים, ואלה סיפקו לו מזון ותרופות. את מנות המזון המשופרות שלו חלק עם חברים שנותרו בבלוק הישן שלו.

תעתועי גורל ומזל שיחקו תפקיד מהותי בגורלו של לאלי. החל מצירוף המקרים שגרם לפפאן להיות נוכח ברגע הצלתו, עבור במשגיח שמונה לו, נאצי אכזר שפיתח תלות מסוימת כלפיו, וכלה בהיחלצותו מהוצאה להורג לאחר שפעילותו נחשפה. הגורל והמזל גרמו לו להרים את עיניו מידה של גיטה, שהושטה לעברו כדי שיקעקע בה את המספר שנקבע לה, והמבט שנעץ בפניה עורר בו אהבה. בעזרתו של המשגיח הנאצי, ובסיוע שוחד לקאפו בבלוק של גיטה, לבלב בלב הגיהינום סיפור אהבה. עד יומה האחרון במחנה סירבה גיטה לומר ללאלי מהו שם משפחתה והיכן התגוררה בעבר. נדמה שביקשה להפריד בין ישותה העצמית למעמדה כאסירה. שני האוהבים הופרדו לקראת פינויו של המחנה, והתאחדו שוב רק אחרי המלחמה.

"המקעקע מאושוויץ" הוא סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב (אחרי המלחמה שינה את שם משפחתו), כפי שסופר לסופרת האוסטרלית הת'ר מוריס. הסופרת שינתה מעט פרטים, איחדה כמה דמויות לדמות אחת, פישטה את האירועים במידה מוגזמת עד כדי אי נוחות לקורא הבקיא בהם, וכדומה, אך נצמדה לעובדות האישיות וההיסטוריות כפי שלאלי זכר אותן. שוב ושוב, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סיפורים, מתברר כי גם כשהגורל משותף, לכל אדם סיפור משלו.

סיפורו של לאלי מרתק, והספר כתוב בשטף וקריא למרות האימה. מומלץ.

The Tatooist of Auschwitz – Heather Morris

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

מוצא המינים

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

תחילתה של ידידות מופלאה? / דוד ויצטום

תחילתה של ידידות מופלאה

כותרת משנה: הפיוס בין ישראל לגרמניה: 1960-1948

בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית, ובו התחיבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי כספי עבור הנזק והסבל שנגרמו ליהודים. ההסכם הושג כשבע שנים לאחר השואה, בימים בהם גרמניה היתה מוקצה מחמת מיאוס. בדרכון הישראלי הוטבעה חותמת "פרט לגרמניה", אורחים משם לא היו רצויים כאן, ונראה היה כי התהום בין שתי המדינות אינה ניתנת לגישור.

בן-גוריון, שתום שגב התייחס אליו כ"קר, פרגמטי ורב עצמה", ואחרים ראו בו "אדם אחוז להט, יתכן שאפילו להט משיחי", הביט אל העתיד: "זו דעתי האישית, כי טובת מדינת ישראל […] דורשת קיום יחסים תקינים עם גרמניה, באשר יש לנו עסק לא עם עולם של אתמול אלא עם עולם של מחר. לא עם זכרונות העבר אלא עם צרכי העתיד". החל מביקורו הראשון בגרמניה, מספר חודשים אחרי המלחמה, וכלה בפגישתו עם קנצלר גרמניה אדנאואר בניו-יורק ב-1960, לא עסק כלל בפן הרגשי של הקשר בין העמים, אלא בתועלת שתצמח למדינת ישראל מתמיכתה של גרמניה, שהפכה לכוח עולה ומכריע בזירה העולמית. כשישראל ניצבה בפני משבר כלכלי חריף בראשית שנות ה-50, גרמניה המערבית היתה המכשיר שחילץ אותה. וכשישראל ניצבה בפני משבר בטחוני בהמשכו של העשור, תמך ברכישת נשק ממנה, והאמין שגם זמנם של יחסים דיפלומטיים מלאים יגיע (יחסים אלה נחתמו ב-1965 ביוזמה גרמנית, לאחר שגרמניה המזרחית התקרבה אל העולם הערבי).

מול הטקטיקה המחושבת של בן-גוריון ניצבו הרגשות הסוערים של ניצולי השואה ושל הציבור הישראלי בכללו. היטיב לבטא זאת אפרים קישון בקטע סאטירי תחת הכותרת "אין בזה כל הגיון":

  • אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
  • רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
  • גם הם.
  • ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומנות.
  • לא.
  • אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?
  • אני יודע.
  • האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
  • לא אחראי.
  • אתה מודה בכך שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?
  • אני מודה בכך.
  • הידוע לך שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
  • ידוע לי.
  • גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הלאומית.
  • נכון.
  • אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
  • בהחלט זקוקים.
  • כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
  • אי-אפשר.
  • אם כן, הגד לי ע כ ש י ו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
  • אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
  • איפה ההגיון שלך?
  • נשרף באושוויץ.

דוד ויצטום עוקב בספר אחר התפתחות הקשרים בין ישראל לגרמניה המערבית מאז הקמת המדינה ועד לפגישתם של בן-גוריון ואדנאואר. הוא חושף כיצד הוכשרה דעת הקהל לאמץ את ה"סיפור" שבנתה ההנהגה, וכיצד הצליח בן-גוריון להסיט את הדיון שוב ושוב משאלת גרמניה לשאלות ישראליות פנימיות. תפקיד חשוב בתהליך נטלה העתונות באמצעות הכתבים הרבים ששלחה לסקר את גרמניה המתחדשת, וויצטום מתאר בהרחבה את מאמריהם, כמו גם את מאמרי הדעה שראו בארץ, ביניהם הטור השביעי של אלתרמן, שנקט רוב הזמן בעמדה הרגשית, למרות הערצתו לבן-גוריון ולפועלו. הוא מתאר גם את השימוש שנעשה ברדיו, שהפך למכשיר התקשורת המרכזי והמיידי, ועומד על התפקיד המרכזי שנטלו ה"יקים", יוצאי גרמניה, שלמרות השואה נותרו מחוברים בטבורם לתרבות בה צמחו. תשומת לב ניתנת גם להתנהלות הגרמנית, אם כי כמה שאלות נותרו פתוחות, והעיקרית שבהן, בעיני, היא השתלבותם של נאצים בכירים בממשל של אדנאואר, האיש שדבק בנאמנות ובמצפוניות בהסכם השילומים (אבל אם האמריקאים הכשירו את המדענים הגרמנים, ובראשם את פון בראון, מי יבוא בטענות אל אדנאואר? יתכן כי גם שיקוליו שלו היו פרקטיים בלבד).

הספר גדוש ידע. הופתעתי לקרוא על שוליותן של ההפגנות נגד השילומים, למרות שהיו סוערות וגררו אלימות. למדתי על התפיסה הגרמנית המבחינה בין אחריות לאשמה, ועל השימוש התדיר שעשו בגוף שלישי בכל התיחסות אל תקופתו של היטלר – "הפשעים שנעשו בשמו של העם הגרמני". קיבלתי הצצה אל הפוליטיקה של שנות ה-50, אל המאבקים התרבותיים והאידיאולוגיים. התוודעתי שוב אל טיפוח הדור הצעיר על ידי בן-גוריון, ואל הדיפלומטיה עוקפת משרד החוץ שלו.

למרות שפע המידע, הספר כתוב בשטף, בנוי ברצף כרונולוגי ותוכני, ומציג באופן בהיר את תהליך ההתקרבות בין המדינות. הועשרתי מקריאתו, והתפעמתי – שוב – מאישיותו של בן-גוריון ומדבקותו בדרכו, באמונותיו, ובאינטרסים של מדינת ישראל. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על הביוגרפיה שלו פרי עטו של מיכאל בר-זהר.

מרתק ומומלץ.

שוקן

2018

מצעד החיים

מצעד החיים

מצעד החיים הוא מפעל בן כשלושים שנה, ובמסגרתו, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, צועדים בני נוער יהודים מאושוויץ אל בירקנאו. שמו של המפעל ניתן לו כניגוד לצעדות המוות שנכפו על קורבנות הנאצים, במהלך המלחמה וביתר שאת בימיה האחרונים. אל הצעירים מתלווים ניצולי שואה, המשתפים את סיפורם, ומעבירים את לפיד הזכרון אל הדור הבא. מפעל דומה נוסף, מצעד הזכרון והתקווה, מביא אל אתרי מחנות ההשמדה צעירים מכל דת ומכל לאום.

הספר האלבומי "מצעד החיים" מבוסס בחלקו על תערוכה שהוצגה באו"ם לפני כשנה במלאות לפרויקט שלושה עשורים. הספר נפתח בדיון ביחודה של השואה, אך המסר שלו כבר בפתיחה, וכך לכל אורכו, הוא מסר אוניברסלי של זכרון ושל לימוד ומודעות, כדי לשפר את העולם. לא נמצא כאן רגשות נקם – נכדתו של ניצול שואה מחבקת את נכדו המיוסר של נאצי, גם לא תחרות של סבל – ניצולת רצח עם ברואנדה משלבת ידים עם ניצול שואה. כן נמצא בספר סיפורים של חסידי אומות עולם, של משחררי המחנות, ושל יהודים שהתקוממו ולא השלימו עם גורלם. הדוברים כולם, אלה שהשאירו עדות כתובה ואלה שנושאים דברים באוזני הצועדים, מטיפים לאהבה ולאמונה בטוב. רומן קנט, ניצול שואה: "אנו חייבים לזכור ששנאה לעולם אינה טובה, ואהבה לעולם אינה רעה". פנחס גוטר, ניצול שואה: "אני תמיד מספר לצעירים שאני נושא עמי לפיד של רווחת חיים ושל טוב לב. הוא אולי היה יכול להיות לפיד של מרירות, אך אני מאמין שהלפיד שלי צריך להיות כמו הלפיד האולימפי, כזה שמפיץ רצון טוב על פני האדמה". אנה פרנק, במלים הנשמעות כצוואה, כתבה: "כמה נפלא שלא צריך להמתין אפילו רגע אחד לפני שמתחילים לשפר את העולם".

מדי פעם עולות שאלות באשר להמשך קיומו של המצעד, לאופן בו הוא מתנהל, להתנהגות משתתפיו, למסרים המוטמעים בהם. הספר אינו מתייחס כלל למחלוקות, אלא מציג באופן מזוקק את מטרת קיומו של המפעל. גם אם יש חילוקי דעות לגבי ה"איך", המטרה, כך נראה לי, מצדיקה את המאמץ להוסיף ולקיימו.

"מצעד החיים" הוא ספר מושקע, המכבד את הזכרון ואת הזוכרים, מביט בכאב אל העבר ומשקיף בתקווה אל העתיד.

שוקן

Witness

2019

תרגום: גיא הרלינג

עורך: אלי רובינשטיין

 

תנ"ך עכשיו / מאיר שלו

879238

בהקדמה ל"תנ"ך עכשיו" מציג מאיר שלו את גישתו אל סיפורי המקרא. הוא דוחה את הפרשנות המסורתית שמייפה את הסיפור המקראי ומוצאת בו פנים הלכתיות, ומבקש את האדם שבסיפור: "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים. אין לי השכלה של חוקר ולא מוטיבציה של דרשן. זה ספר שאני אוהב לקרוא בו, והוא גורם לי להתרגשות ומחשבה. יש בתנ"ך כמויות מספיקות של פוליטיקה, אהבה, אמונה והגות כדי לעורר כל קורא להרהר במתרחש סביבו גם בימים אלו".

פרקי הספר נשענים על פרקי התנ"ך, החל מבראשית וכלה בדברי הימים. מאיר שלו משיל מן הסיפורים את מעטפת המיתוס, מתנער מפרשנויות צדקניות, ומבקיע ישירות אל הלב האנושי הפועם של העלילות. התהליך הזה, כך לדעתי, אינו מוזיל את המקור המקראי, אלא מציב אותו בגובה עיני הקורא, ומאפשר לו להפיק ממנו מסרים ומסקנות והיקשים, שישמשו אותו לא רק להתענגות על אירועי העבר אלא גם, ואולי בעיקר, להתבוננות מפוכחת בהווה.

הכתיבה של שלו רבת חן, שזורת הומור, בעלת תשומת לב לפרטים, ומעמיקה לראות אל תוך נפשם של גיבורי הדרמות. השלכותיו אל ההווה (שנות השמונים של המאה הקודמת) נקשרות יפה אל הפרקים שהוא מתאר, אם כי פה ושם לוקות בעוקצנות מופרזת (וזוהי ההסתיגות הקלה היחידה שלי מן הספר). מעבר להנאה מהניתוחים ומהסגנון בו נכתבו, הספר מספק הזדמנות להזכר בסיפורי המקרא בדרך נעימה.

חשבתי שאבחר פרק אחד כהדגמה, אבל באמת קשה לבחור רק אחד. מבחינת עומק הניתוח הרשים אותי במיוחד הפרק "אדם מלך החיות", העוסק בסיפור בריאת האדם, שהוא בעצם סיפור בן שתי גרסאות, המתוארות בזו אחר זו בספר "בראשית". אהבתי את תיאור סיפור אהבת יעקב לרחל, שהשפעתו על הסופר באה לידי ביטוי בספרו "כימים אחדים". "מיכיהו והקונסנזוס" מתאר תהליך קבלת החלטות, שבשינויים המתבקשים תואם לכל מקום בו הממסד חושש מדעה שונה. חשתי אי נעימות לצחוק ב"איש היה בארץ עוץ", אבל הציניות שבה מתייחס שלו ליחסו של אלוהים אל איוב הצחיקה אותי מאוד. "מילדות קשה לעסקנות פוליטית" הוא סיפור קורע לב על הפעוט שמואל שנקרע מהוריו ונמסר לידי עלי, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של ילדותו של התנהלותו כמבוגר. הסופר קושר באופן מבריק בין המעיל הקטון שאמו של שמואל היתה תופרת ומביאה לו מדי שנה, להתקף הזעם שחווה כששאול קרע את כנף מעילו, ולזיהויו על ידי שאול אצל בעלת האוב כ"איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". וכן הלאה, כל פרק פנינה, והספר כולו מומלץ מאוד.

שוקן

1985

איורים: Collectio Imaginum Historiae Israelitorum 1848

פצ'ינקו / מין ג'ין לי

992551

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

משחקי הכאב / אביתר סמולסקי ואילה בת שאול

44961429_10156132627124401_6236925686460710912_n

את "משחקי הכאב" אפשר לקרוא בשתי דרכים. המסגרת הסיפורית היא פרשת רצח מסובכת, שגופים בעלי עוצמה בוחשים בה, ומנסים להוביל את החוקר אל פתרון שגוי. התוכן המשמעותי, שהוא בעצם לב ליבו של הספר והעילה לכתיבתו, מכוון את מלוא תשומת הלב אל מגפת האופיאטיים, משככי הכאבים הנרקוטיים, ואל נזקיה. כספר מתח הוא בינוני למדי, למרות פרקים ראשונים טובים. כנושא מסר הוא מעניין ומטריד.

נורטון, בלש שפרש מהמשטרה בזעם, לאחר שהסמפכ"ל דרס בשוגג את אשתו ולא נענש, מתבקש על ידי המפכ"ל לקבל על עצמו חקירת פרשת רצח שלא פוענח. הנרצח היה מנהל מרפאת כאב מוערך, והנחת העבודה של המשטרה היתה שהוא נרצח בשל טעות בזיהוי. נורטון, שנפשו נקעה מן החקירות הפעוטות שניהל במשרדו הפרטי, נענה לאתגר. במהרה הוא מגלה שההבטחה לתת לו יד חופשית בניהול התיק היתה מן הפה ולחוץ, ובפועל מתנהל אחריו מעקב, והוא מתומרן לפיצוח שישא חן בעיני שולחיו. במקביל לטיפול בחקירה, הוא מתמודד יום-יום ושעה-שעה עם מצבי רוחה של אשתו, שמאז התאונה לא שבה להיות מי שהיתה, והיא נעה בין חביבות אקראית לזעם שופע, מאושפזת לעתים קרובות ללא שיפור, ויורדת לחייו של בעלה.

החקירה מובילה את נורטון אל הרפובליקה הדומיניקנית ואל איש מסתורין בשם אייבי. אייבי, שבמשך שנים פיתח תלות במשככי כאבים, עד שהחליט לקחת את גורלו בידיו, ונעזר ברופא מושיע, יצא למסע צלב של איש אחד נגד התרופות הנרקוטיות. הרופא שנרצח הוא בעיניו לא פחות משטן, סוחר סמים ערמומי שגרם למטופליו לאבד את אישיותם. הוא פורש בפני נורטון את משחק הכוחות הפוליטי והמסחרי שמאחורי הטיפול בכאב, ומצביע על המימדים המבהילים של מגיפת האופיאטיים, שפרט לאיצטלה החוקית אין הבדל בינן לבין הרואין. במקביל לפענוח של הרצח, נורטון מתלווה אל אשתו במסעה הפיזי והנפשי אל הגמילה בעידודו של אייבי.

הספר הוא כתב אישום חריף נגד תעשית משככי הכאבים ונגד הרופאים הנותנים לה יד. נקודת המוצא הפילוסופית, מנקודת הראות של הפרט, היא שכאב והנאה הם שתי פניה של האישיות, וויתור על הכאב הוא גם ויתור על ההנאה, ומכאן ויתור על העצמיות. לכן יש ללמוד להכיל את הכאב ולא לדכא אותו. מנקודת הראות של החברה, ההתמכרות לתרופות נרקוטיות גורמת לעליה חדה במקרי המוות, לאלימות ולניוון (מהיקף הבעיה בארצות-הברית אפשר להתרשם במאמר שבקישור). הספר מדמה את הרופאים לטייסים היודעים לגרום למטוס להמריא, אך אין להם מושג איך להנחית אותו, ובדומה לכך הם גורמים לתלות הולכת וגוברת, אך אינם מסוגלים לחלץ את החולים – האסירים הכימיים בכלא הכימי – מן המצב הביש שאליו נקלעו בשל התרופות. הכותבים סבורים שיש קשר ישיר בין בעיות חברתיות רבות לבעית השימוש באופיאטים, כדוגמת תאונות דרכים או מצבים רבים אחרים המחייבים שליטה עצמית ומודעות עצמית. בלהיטותם לעורר מודעות ולזעזע, הם מקשרים בין התרופות הנרקוטיות לגרמניה הנאצית (המתאדון פותח על ידי אי גה פארבן, החברה שסיפקה ציקלון בי לתאי הגזים, והיטלר, כידוע, נטל תרופות בכמויות גדולות, כולל מורפין המשתייך לקבוצת האופיאטיים). הקדשתי זמן לנסיונות לאמת או להפריך את הקביעות בספר, ונראה לי, על סמך הידע המוגבל שלי, שגם אם מתנערים מן הקיצוניות שבתיאורים, אכן מדובר בבעיה קשה. אני לא בטוחה שהאלטרנטיבה – להכיל את הכאב – היא בת ישום. מכל מקום, מודעות לסיכונים שבתרופות הכרחית.

אביתר סמולסקי, אחד משני כותבי הספר, הוא יו"ר עמותת לאלתר, הקרן לתמיכה בחולים נרקוטיים.

שוקן

2018

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.