מסע גורלי / פאולו מאורנסיג

מסע גורלי

דיטר פריש, איש עסקים וינאי מת מיריה בפארק המקיף את הוילה בה שהה בסופי שבוע. גופתו נמצאה בלבו של מבוך שיחים, שבמרכזו רחבה דמוית לוח שחמט, ומשני צידיה שיחים שעוצבו ככלי המשחק. על השולחן בחדר העבודה שלו נמצא לוח שחמט עשוי פיסות בד, ועליו כפתורים שכלי המשחק נחקקו בהם באמצעות מסמר. האם היתה זו התאבדות? אולי תאונה? אולי רצח? פאולו מאורנסיג מפזר את הערפל כבר בדפים הראשונים של הספר, ומבהיר שמדובר בהוצאה להורג. סיבותיה תתבררנה בהמשך.

הסיפור שמאחורי המוות נגול במהלך נסיעה ברכבת, בה שב פריש בחברת ידידו ממינכן לוינה, כשהם מנצלים את זמן הנסיעה למשחק שחמט. אל התא בו הם יושבים מצטרף, מבלי שהוזמן, הנס מאייר, צעיר חובב שחמט. הנס מספר כיצד גילה כילד את המשחק, תגלית שהפכה לדיבוק, וכיצד מצא לו מנטור, אדם בשם טבורי, שהפך אותו לשחקן מקצועי. ידידו של פריש יורד מן הרכבת, ופריש, שממשיך להאזין לבדו לסיפור, מבין שלא במקרה נבחר הוא להיות המאזין. הנס הצעיר נועד לשמש זרוע לנקמתו של טבורי, וכשהסיפור מסופר מפיו אנו מתוודעים לנסיבות שהובילו לתאוות הנקם.

"מסע גורלי" הזכיר לי במידה רבה את "משחק המלכים" של שטפן צווייג. שניהם סובבים סביב ההתמכרות לשחמט, ובשניהם נוכחות הרת גורל למוראות מלחמת העולם השניה והשואה. חיפוש פשוט ברשת מעלה כי מאורנסיג לא הכחיש כי קרא את "משחק המלכים", וכנראה הושפע ממנו.

שורשי הנקמה נעוצים, על פי הסיפור, בארועים שארעו בברגן-בלזן. אני חשה אי נוחות כשמדובר בסיפורי שואה בדויים, וחשתי כך גם כאן. עם זאת, הספר ברובו סובב סביב ההתמכרות היחודית לשחמט – אין אנחנו בני חורין להחליט מתי נעזוב את השחמט וכיצד, כי השחמט הוא השולט בנו – ומן הבחינה הזו, כמו גם מבחינת האיכות הסיפורית, הוא ספר מעניין וראוי.

La Variante di Lunebürg – Paolo Maurensig

שוקן

1994 (1993)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

משכילה / טארה וסטאובר

משכילה

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ששת / מישל טורנייה

12316

כותרת משנה: תמיד יש עוד אי אחר

"ששת", כנרמז בשמו, מבוסס על ספרו של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו". מישל טורנייה נצמד לפרטים רבים מן הסיפור המקורי, ועטף אותם בקטעים הגותיים ובתהפוכות נפשיות ורוחניות, שכתוצאה מהן גורלו של רובינזון שלו נפרד בסופו של דבר מזה של רובינזון אליבא דדפו.

ספינתו של רובינזון של דפו נטרפה ב-30 בספטמבר 1956. טורנייה הביא את גיבורו אל איי חואן פרננדס (שם שרד אלכסנדר סלקירק, האיש שסיפורו היווה השראה לדפו) בדיוק מאה שנים מאוחר יותר. שניהם ישהו בבדידות במשך שנים רבות לפני שיצטרף אליהם הנער שיכונה בשם ששת, ותעבורנה שנים רבות נוספות לפני שספינה אירופאית תגיע אל חופם. שניהם יכוננו לעצמם עותק של הציויליזציה שממנה הגיעו, ירבו לעיין בתנ"ך, יעסקו בחקלאות ובגידול עיזים, וייהנו מחברתו של כלב שניצל יחד איתם. אבל בעוד רובינזון המקורי מספר על איתנותה של הרוח האנושית, רובינזון של טורנייה חווה טלטלות רגשיות רבות, מודע לחולשותיו, ועומד לא פעם בפני התמוטטות. ההבדלים ביניהם באים לידי ביטוי ממש מן ההתחלה, כשרובינזון המקורי נותן לאי את השם "אי היאוש", יאוש שעליו הוא מתגבר, ואילו רובינזון המאוחר מעניק לאי את השם ספראנצה, תקווה, ומידרדר במהירות ליאוש משתק.

בימיו הראשונים באי מסתער רובינזון במרץ על משימת בנית ספינה, שתאפשר לו לשוט לצ'ילה, היעד הקרוב ביותר לאי. במהרה הוא מגלה כי בהיעדרם של אנשים אחרים מחשבתו מצטמצמת, והוא אינו מסוגל לחשוב על יותר מדבר אחד בכל פעם. כתוצאה מכך, בנה את הספינה הרחק מן החוף, ואין לו שום דרך להביא אותה אל המים. תחושת הכישלון מובילה אותו אל אזור הביצות של האי, שם הוא רובץ בבוץ, ומגלה כי כיוון שגלה מעדת אחיו בני האדם, שהחזיקוהו בחינת חלק מן המין האנושי בלי שיתפוס זאת, חש כי שוב אין כוח בו לעמוד על רגליו. חזיון תעתועים הפוקד אותו מצליח לחלץ אותו ממצבו הנואש, וכשהוא מצליח לארגן לעצמו דיו וקולמוס ומתחיל לכתוב את מחשבותיו נדמה היה לו שבמידת מה גאל את עצמו מתהום הבהמיות שלתוכה שקע, ושב לעולם הרוח. מכאן ואילך הוא נאחז בחוזקה בכל סממן של הציויליזציה כדי לא לשקוע שוב. הוא מביא למערה גבוהה את כל מה שהצליח לחלץ מן הספינה הטרופה, בונה לעצמו מעון רשמי, אליו הוא נכנס רק כשהוא נקי ולבוש כהלכה, כותב מגילת זכויות, קובע דיני עונשים – מחוך זה של מוסכמות ומצוות שאותו חגר בהחלטה נחושה כדי לשמור על זקיפותו. כשהוא מצליח לבנות שעון שקוצב את שעותיו, ומתחיל למנות את הימים, נשלמים החישוקים שהציב לעצמו, והוא מחליט למען שפיותו, כי "מעתה והלאה יהיה כל אשר סביבי מדוד, בדוק, מוכח, מתמטי והגיוני". החלטות לחוד וביצוע לחוד, ורובינזון יעבור גלגולים נפשיים נוספים. כשיתקרב אל גלגולו האחרון עדיין יחרד פן העצמי המעשי שלו יתפוגג בטרם יתפתח העצמי החדש, זה שיאפשר לו לחוות את מה שהוא מכנה "האי האחר", הווה אומר האפשרות לברוח מן המשמעת האכזרית של סידור העבודה והטכסים בלי לחזור בהכרח למדמנה. גלגול אחרון זה הופך אפשרי בזכות אישיותו של ששת, אליו הוא מתייחס תחילה כאל עבד נחות, אך לאחר שאסון הרסני פוקד אותם הוא נעשה ער יותר לבראשיתיות שבו, ומחפש אותה גם בתוך עצמו.

כותרת המשנה של הספר במקור היא "הלימבו של הפסיפיק". בתרגומו היפה של אהרן אמיר, כמו גם בתרגום לאנגלית, כותרת המשנה מתיחסת אל "האי האחר". שתי האפשרויות הולמות את מהותו של הסיפור.

מישל טורנייה בוחן לעומק את השפעתה של הבדידות על היחיד, ומנצל את הסיטואציה היחודית של רובינזון קרוזו להרהורים בשאלות של תרבות וטבע, של משפחה ומיניות, ושל משמעות החיים והמוות. ספר מעורר מחשבה, כתוב היטב ומומלץ.

Vendredi – Michel Tournier

שוקן

1985 (1967)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני

בין החומות

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

961464

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

המקעקע מאושוויץ / הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ

לודוויג אייזנברג, גבר צעיר המכונה לָאלי, הגיע לאושוויץ-בירקנאו באפריל 1942. כשהגרמנים דרשו שכל משפחה יהודית, בקרומפָּכי שבסלובקיה בה התגורר, תשלח גבר אחד לעבודות, כדי להבטיח את המשך חיי השגרה של שאר בני המשפחה, מנע לאלי מאחיו, שהיה נשוי ואב לילדים, להתנדב, והתייצב כנדרש. מן הרגע בו נכלא בקרונות הבקר בדרך לאושוויץ, החליט לנקוט בגישת "תעשה מה שאומרים לך, ותתבונן כל הזמן".

בימיו הראשונים במחנה עבד לאלי בבנית בלוקים עבור האסירים העתידים לאכלס את המחנה. זמן מה אחר-כך מינה אותו הקאפו למשרתו. גורלו השתנה כשחלה בטיפוס וכפסע היה בינו ובין המוות. חברו התעקש להוריד אותו מעגלת המתים, ודאג לטפל בו עד שהבריא. פפאן, שהיה המקעקע הראשי במחנה, האיש שטבע מספרים בבשרם של האסירים, היה נוכח במקרה ברגע בו ניצלו חייו של לאלי, והציע לו לעבוד כעוזרו, משום שכדבריו, "ראיתי צעיר מורעב מסכן את חייו כדי להציל אותך. חשבתי לעצמי שאה מישהו שבטח כדאי להציל".

גבולות שיתוף הפעולה עם הנאצים נבחנים שוב ושוב לאורכו של הספר. לאלי סירב תחילה לעבוד כמקעקע, משום שלא רצה להכאיב לאנשים חפים מפשע. פפאן טען כנגדו שאם יסרב, יתכן שיתפוס את מקומו מישהו טוב לב פחות שיגרום כאב רב יותר. לאלי היה סבור שתפקידו כמשרת הקאפו גרוע פחות מחילול גופם של בני אדם, אבל פפאן סתם את הגולל על טענותיו באומרו, "אתה יכול להגיד את זה לעצמך, אבל אתה עדיין בובה של הנאצים. אם זה לעבוד אתי או עם הקאפו, או לבנות בלוקים, אתה עדיין עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת". האם שיתוף פעולה מתחיל בהחלטה לא לנסות לפרוץ מן הקרונות? האם הוא מגיע לשיאו בדמותו של יאקוב, שעינה אסירים ומצא הצדקה לעצמו בהריגתם לפני שילשינו על חבריהם, ובכך הציל את חיי החברים? מי יכול לשפוט?

לאלי הפך, אם כך, לעוזרו של המקעקע, ושפפאן נעלם התמנה למקעקע הראשי. התפקיד היה כרוך בהטבות, כמו חדר משלו, ארוחות משופרות, משכורת, ובעיקר היכולת להעיד על עצמו בכל רגע שהוא עובד המחלקה הפוליטית ולהציל את נפשו לעוד יום. לאלי ניצל את הזכות לשאת תיק ובו כלי עבודתו, כדי לסייע לאחרים. הנשים שעבדו ב"קנדה" הבריחו אליו תכשיטים וכסף, אותם העביר בתיק הצמוד אליו לשני פועלים פולניים חופשיים, ואלה סיפקו לו מזון ותרופות. את מנות המזון המשופרות שלו חלק עם חברים שנותרו בבלוק הישן שלו.

תעתועי גורל ומזל שיחקו תפקיד מהותי בגורלו של לאלי. החל מצירוף המקרים שגרם לפפאן להיות נוכח ברגע הצלתו, עבור במשגיח שמונה לו, נאצי אכזר שפיתח תלות מסוימת כלפיו, וכלה בהיחלצותו מהוצאה להורג לאחר שפעילותו נחשפה. הגורל והמזל גרמו לו להרים את עיניו מידה של גיטה, שהושטה לעברו כדי שיקעקע בה את המספר שנקבע לה, והמבט שנעץ בפניה עורר בו אהבה. בעזרתו של המשגיח הנאצי, ובסיוע שוחד לקאפו בבלוק של גיטה, לבלב בלב הגיהינום סיפור אהבה. עד יומה האחרון במחנה סירבה גיטה לומר ללאלי מהו שם משפחתה והיכן התגוררה בעבר. נדמה שביקשה להפריד בין ישותה העצמית למעמדה כאסירה. שני האוהבים הופרדו לקראת פינויו של המחנה, והתאחדו שוב רק אחרי המלחמה.

"המקעקע מאושוויץ" הוא סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב (אחרי המלחמה שינה את שם משפחתו), כפי שסופר לסופרת האוסטרלית הת'ר מוריס. הסופרת שינתה מעט פרטים, איחדה כמה דמויות לדמות אחת, פישטה את האירועים במידה מוגזמת עד כדי אי נוחות לקורא הבקיא בהם, וכדומה, אך נצמדה לעובדות האישיות וההיסטוריות כפי שלאלי זכר אותן. שוב ושוב, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סיפורים, מתברר כי גם כשהגורל משותף, לכל אדם סיפור משלו.

סיפורו של לאלי מרתק, והספר כתוב בשטף וקריא למרות האימה. מומלץ.

The Tatooist of Auschwitz – Heather Morris

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

מוצא המינים

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

גן ההרדופים / רוזה ונטרלה

994306

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

תחילתה של ידידות מופלאה? / דוד ויצטום

תחילתה של ידידות מופלאה

כותרת משנה: הפיוס בין ישראל לגרמניה: 1960-1948

בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית, ובו התחיבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי כספי עבור הנזק והסבל שנגרמו ליהודים. ההסכם הושג כשבע שנים לאחר השואה, בימים בהם גרמניה היתה מוקצה מחמת מיאוס. בדרכון הישראלי הוטבעה חותמת "פרט לגרמניה", אורחים משם לא היו רצויים כאן, ונראה היה כי התהום בין שתי המדינות אינה ניתנת לגישור.

בן-גוריון, שתום שגב התייחס אליו כ"קר, פרגמטי ורב עצמה", ואחרים ראו בו "אדם אחוז להט, יתכן שאפילו להט משיחי", הביט אל העתיד: "זו דעתי האישית, כי טובת מדינת ישראל […] דורשת קיום יחסים תקינים עם גרמניה, באשר יש לנו עסק לא עם עולם של אתמול אלא עם עולם של מחר. לא עם זכרונות העבר אלא עם צרכי העתיד". החל מביקורו הראשון בגרמניה, מספר חודשים אחרי המלחמה, וכלה בפגישתו עם קנצלר גרמניה אדנאואר בניו-יורק ב-1960, לא עסק כלל בפן הרגשי של הקשר בין העמים, אלא בתועלת שתצמח למדינת ישראל מתמיכתה של גרמניה, שהפכה לכוח עולה ומכריע בזירה העולמית. כשישראל ניצבה בפני משבר כלכלי חריף בראשית שנות ה-50, גרמניה המערבית היתה המכשיר שחילץ אותה. וכשישראל ניצבה בפני משבר בטחוני בהמשכו של העשור, תמך ברכישת נשק ממנה, והאמין שגם זמנם של יחסים דיפלומטיים מלאים יגיע (יחסים אלה נחתמו ב-1965 ביוזמה גרמנית, לאחר שגרמניה המזרחית התקרבה אל העולם הערבי).

מול הטקטיקה המחושבת של בן-גוריון ניצבו הרגשות הסוערים של ניצולי השואה ושל הציבור הישראלי בכללו. היטיב לבטא זאת אפרים קישון בקטע סאטירי תחת הכותרת "אין בזה כל הגיון":

  • אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראל. הם מעוררים בי בחילה.
  • רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
  • גם הם.
  • ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומנות.
  • לא.
  • אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?
  • אני יודע.
  • האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
  • לא אחראי.
  • אתה מודה בכך שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?
  • אני מודה בכך.
  • הידוע לך שגרמניה משלמת שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
  • ידוע לי.
  • גרמניה המערבית היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הלאומית.
  • נכון.
  • אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
  • בהחלט זקוקים.
  • כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
  • אי-אפשר.
  • אם כן, הגד לי ע כ ש י ו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים.
  • אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.
  • איפה ההגיון שלך?
  • נשרף באושוויץ.

דוד ויצטום עוקב בספר אחר התפתחות הקשרים בין ישראל לגרמניה המערבית מאז הקמת המדינה ועד לפגישתם של בן-גוריון ואדנאואר. הוא חושף כיצד הוכשרה דעת הקהל לאמץ את ה"סיפור" שבנתה ההנהגה, וכיצד הצליח בן-גוריון להסיט את הדיון שוב ושוב משאלת גרמניה לשאלות ישראליות פנימיות. תפקיד חשוב בתהליך נטלה העתונות באמצעות הכתבים הרבים ששלחה לסקר את גרמניה המתחדשת, וויצטום מתאר בהרחבה את מאמריהם, כמו גם את מאמרי הדעה שראו בארץ, ביניהם הטור השביעי של אלתרמן, שנקט רוב הזמן בעמדה הרגשית, למרות הערצתו לבן-גוריון ולפועלו. הוא מתאר גם את השימוש שנעשה ברדיו, שהפך למכשיר התקשורת המרכזי והמיידי, ועומד על התפקיד המרכזי שנטלו ה"יקים", יוצאי גרמניה, שלמרות השואה נותרו מחוברים בטבורם לתרבות בה צמחו. תשומת לב ניתנת גם להתנהלות הגרמנית, אם כי כמה שאלות נותרו פתוחות, והעיקרית שבהן, בעיני, היא השתלבותם של נאצים בכירים בממשל של אדנאואר, האיש שדבק בנאמנות ובמצפוניות בהסכם השילומים (אבל אם האמריקאים הכשירו את המדענים הגרמנים, ובראשם את פון בראון, מי יבוא בטענות אל אדנאואר? יתכן כי גם שיקוליו שלו היו פרקטיים בלבד).

הספר גדוש ידע. הופתעתי לקרוא על שוליותן של ההפגנות נגד השילומים, למרות שהיו סוערות וגררו אלימות. למדתי על התפיסה הגרמנית המבחינה בין אחריות לאשמה, ועל השימוש התדיר שעשו בגוף שלישי בכל התיחסות אל תקופתו של היטלר – "הפשעים שנעשו בשמו של העם הגרמני". קיבלתי הצצה אל הפוליטיקה של שנות ה-50, אל המאבקים התרבותיים והאידיאולוגיים. התוודעתי שוב אל טיפוח הדור הצעיר על ידי בן-גוריון, ואל הדיפלומטיה עוקפת משרד החוץ שלו.

למרות שפע המידע, הספר כתוב בשטף, בנוי ברצף כרונולוגי ותוכני, ומציג באופן בהיר את תהליך ההתקרבות בין המדינות. הועשרתי מקריאתו, והתפעמתי – שוב – מאישיותו של בן-גוריון ומדבקותו בדרכו, באמונותיו, ובאינטרסים של מדינת ישראל. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על הביוגרפיה שלו פרי עטו של מיכאל בר-זהר.

מרתק ומומלץ.

שוקן

2018

מצעד החיים

מצעד החיים

מצעד החיים הוא מפעל בן כשלושים שנה, ובמסגרתו, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, צועדים בני נוער יהודים מאושוויץ אל בירקנאו. שמו של המפעל ניתן לו כניגוד לצעדות המוות שנכפו על קורבנות הנאצים, במהלך המלחמה וביתר שאת בימיה האחרונים. אל הצעירים מתלווים ניצולי שואה, המשתפים את סיפורם, ומעבירים את לפיד הזכרון אל הדור הבא. מפעל דומה נוסף, מצעד הזכרון והתקווה, מביא אל אתרי מחנות ההשמדה צעירים מכל דת ומכל לאום.

הספר האלבומי "מצעד החיים" מבוסס בחלקו על תערוכה שהוצגה באו"ם לפני כשנה במלאות לפרויקט שלושה עשורים. הספר נפתח בדיון ביחודה של השואה, אך המסר שלו כבר בפתיחה, וכך לכל אורכו, הוא מסר אוניברסלי של זכרון ושל לימוד ומודעות, כדי לשפר את העולם. לא נמצא כאן רגשות נקם – נכדתו של ניצול שואה מחבקת את נכדו המיוסר של נאצי, גם לא תחרות של סבל – ניצולת רצח עם ברואנדה משלבת ידים עם ניצול שואה. כן נמצא בספר סיפורים של חסידי אומות עולם, של משחררי המחנות, ושל יהודים שהתקוממו ולא השלימו עם גורלם. הדוברים כולם, אלה שהשאירו עדות כתובה ואלה שנושאים דברים באוזני הצועדים, מטיפים לאהבה ולאמונה בטוב. רומן קנט, ניצול שואה: "אנו חייבים לזכור ששנאה לעולם אינה טובה, ואהבה לעולם אינה רעה". פנחס גוטר, ניצול שואה: "אני תמיד מספר לצעירים שאני נושא עמי לפיד של רווחת חיים ושל טוב לב. הוא אולי היה יכול להיות לפיד של מרירות, אך אני מאמין שהלפיד שלי צריך להיות כמו הלפיד האולימפי, כזה שמפיץ רצון טוב על פני האדמה". אנה פרנק, במלים הנשמעות כצוואה, כתבה: "כמה נפלא שלא צריך להמתין אפילו רגע אחד לפני שמתחילים לשפר את העולם".

מדי פעם עולות שאלות באשר להמשך קיומו של המצעד, לאופן בו הוא מתנהל, להתנהגות משתתפיו, למסרים המוטמעים בהם. הספר אינו מתייחס כלל למחלוקות, אלא מציג באופן מזוקק את מטרת קיומו של המפעל. גם אם יש חילוקי דעות לגבי ה"איך", המטרה, כך נראה לי, מצדיקה את המאמץ להוסיף ולקיימו.

"מצעד החיים" הוא ספר מושקע, המכבד את הזכרון ואת הזוכרים, מביט בכאב אל העבר ומשקיף בתקווה אל העתיד.

שוקן

Witness

2019

תרגום: גיא הרלינג

עורך: אלי רובינשטיין