היינו הגונים / אריק זיו

60803770_1062098310668095_890772815576301568_n

"היינו הגונים", למרות כותרת המשנה – "האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר" – לא נכתב על ידי הימלר. לא הצלחתי להבין את הסיבה למסכי העשן שהציבה ההוצאה סביב הספר, החל בהעדר שמו של הסופר, אריק זיו, מן הכריכה, עבור בשתי הקדמות – אחת של המו"ל הגרמני, שמספר על התלבטותו אם לפרסם את האוטוביוגרפיה, והשניה של האיש שבידיו הופקדה לפני כשבעים שנה – וכלה בוידוי של ההוצאה על גב הספר, ולפיו לאחר בדיקה מדוקדקת הגיעה למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, אבל מעניין בכל זאת, וישפוט הקורא אם אמת היא או בדיה. רגע לפני שהסקרנות שלחה אותי לחפש עקבות לאוטוביוגרפיה ברשת, הצצתי באפילוג, ומצאתי שחשדותי התאמתו. אריק זיו, שמעיד על עצמו שהשקיע שנים של מחקר בנסיון להבין איך התאפשרה התופעה הנאצית ותוצאותיה, כתב בשמו של הימלר מתוך כוונה להתחקות על מה שעבר במוחו של טיפוס אפרורי שהפך לרוצח המונים. אגב, דף הפייסבוק של הספר, וגם זה של הסופר, מצהירים במפורש שמדובר ביצירה בדיונית, כך שהמסתורין המכוון תמוה עוד יותר.

לאחר שתי ההקדמות פונה "עורך" האוטוביוגרפיה אל ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", שבו תיאר ההיסטוריון את דמויותיהם של האישים המרכזיים בהנהגה הנאצית, והימלר ביניהם. מי שהיה מפקדו הכל יכול של האס אס מתואר שם כאדם שניחן ב"יעילות חסרת מצפון", אדם ש"מהותו היתה קלושה", וששפאר אמר עליו כי "מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף". מכאן ואילך ניתנת "רשות הדיבור" להימלר עצמו, כשה"עורך" מוסיף מדי פעם הערות והרחבות.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הימלר טען שלמרות המשימות האכזריות שהוטלו עליו ועל אנשיו, הוא הקפיד על הגינות מירבית. את העמדה הזו הביע במפורש בפוזן באוקטובר 1943, כשנשא שני נאומים באוזני בכירי המפלגה והאס אס. ידועה בעיקר התיחסותו לקושי שבהתמודדות עם השמדת היהודים: "רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". הימלר, שלא היסס להורות על השמדתם של מליוני בני אדם, שלל מכל וכל מעשי התעללות וביזה (משפטו של קרל קוך והוצאתו להורג מוצגים כדוגמא לידו הקשה). הוא שב וחוזר לנקודה זו, וטוען שכל מעשיו כוונו למטרה המוצדקת של בנית עתיד הגזע הנורדי, ובשם מטרה זו חובה היה לפעול בנקיון כפיים. הוא יודע שיריביה של גרמניה יכנו אותו רוצח, אבל הוא מבחינתו בסך הכל חיסל מזיקים.

למרות ההסתיגויות שיש לי מן הבחירה לכתוב "אוטוביוגרפיה", ולמרות חזרות מרובות בגוף הטקסט (שהיו יכולות להיות מוצדקות אילו הדברים נכתבו באמת מנהמת לבו של אדם שיודע שסופו קרוב), הייתי אולי ממליצה על הספר למי שלא מתכנן לשקוע בספריהם של היסטוריונים כמו קרשו ופסט, כי הוא מצליח להציג את האבסורד הזוועתי שבתפיסת החובה הנאצית. אני נמנעת מלהמליץ עליו, משום שאריק זיו הרשה לעצמו לכלול בספר קביעות היסטוריות ללא ביסוס, רק מפני שלא ניתן לשלול את האפשרות שכך היו עשויים הדברים להתרחש בפועל, כדבריו. דוגמא אחת היא טענתו (הבדויה, יש לשוב ולהזכיר) של הימלר לפיה הוא שנטע במוחו של הס את הרעיון לטוס לאנגליה. דוגמא נוספת היא קביעתו שהיטלר עצר את כוחותיו מלתקוף בדנקרק, מתוך כוונה מפורשת להביא את האנגלים אל שולחן המשא ומתן. הפריע לי גם השימוש שהוא עושה במונח "לכוון לדעתו של הפיהרר", שלא יכול היה להיות מוכר להימלר (איאן קרשו בנה את התיאוריה הזו בהתבסס על משפט מנאומו של פקיד פרוסי).

לצד ההסתיגויות יש לציין לטובה את ריבוי הפרטים הקטנים שמהם נבנית התמונה הכוללת. הימלר היה מעורב אישית בבקשותיהם של אנשי אס אס לאישור נישואים – המועמדות היו אמורות לעמוד בתנאים מחמירים של התנהגות נאותה, אידיאולוגיה נכונה, וכמובן טוהר גזע. הדקדקנות שלו בטיפול בבקשות היא עדות לטירוף האידיאולוגי. בין הפרטים המעניינים אזכיר את המפגש ההזוי בין הימלר לנורברט מזור, איש הקונגרס היהודי העולמי, בשלהי המלחמה ("הגיע הזמן שאתם היהודים ואנו הנאצים נפסיק להילחם בינינו", אמר הימלר…), ואת התכניות ארוכות הטווח והמפורטות לניהולו של הרייך במאות השנים הבאות.

"היינו הגונים" הוא נסיון מעניין ומושקע לתאר את אחד מאדריכלי הפתרון הסופי. אני עצמי מעדיפה אוטוביוגרפיות אותנטיות וספרי מחקר נאמנים לגמרי לעובדות.

ספרי ניב

2019

מודעות פרסומת

המקעקע מאושוויץ / הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ

לודוויג אייזנברג, גבר צעיר המכונה לָאלי, הגיע לאושוויץ-בירקנאו באפריל 1942. כשהגרמנים דרשו שכל משפחה יהודית, בקרומפָּכי שבסלובקיה בה התגורר, תשלח גבר אחד לעבודות, כדי להבטיח את המשך חיי השגרה של שאר בני המשפחה, מנע לאלי מאחיו, שהיה נשוי ואב לילדים, להתנדב, והתייצב כנדרש. מן הרגע בו נכלא בקרונות הבקר בדרך לאושוויץ, החליט לנקוט בגישת "תעשה מה שאומרים לך, ותתבונן כל הזמן".

בימיו הראשונים במחנה עבד לאלי בבנית בלוקים עבור האסירים העתידים לאכלס את המחנה. זמן מה אחר-כך מינה אותו הקאפו למשרתו. גורלו השתנה כשחלה בטיפוס וכפסע היה בינו ובין המוות. חברו התעקש להוריד אותו מעגלת המתים, ודאג לטפל בו עד שהבריא. פפאן, שהיה המקעקע הראשי במחנה, האיש שטבע מספרים בבשרם של האסירים, היה נוכח במקרה ברגע בו ניצלו חייו של לאלי, והציע לו לעבוד כעוזרו, משום שכדבריו, "ראיתי צעיר מורעב מסכן את חייו כדי להציל אותך. חשבתי לעצמי שאה מישהו שבטח כדאי להציל".

גבולות שיתוף הפעולה עם הנאצים נבחנים שוב ושוב לאורכו של הספר. לאלי סירב תחילה לעבוד כמקעקע, משום שלא רצה להכאיב לאנשים חפים מפשע. פפאן טען כנגדו שאם יסרב, יתכן שיתפוס את מקומו מישהו טוב לב פחות שיגרום כאב רב יותר. לאלי היה סבור שתפקידו כמשרת הקאפו גרוע פחות מחילול גופם של בני אדם, אבל פפאן סתם את הגולל על טענותיו באומרו, "אתה יכול להגיד את זה לעצמך, אבל אתה עדיין בובה של הנאצים. אם זה לעבוד אתי או עם הקאפו, או לבנות בלוקים, אתה עדיין עושה בשבילם את העבודה המלוכלכת". האם שיתוף פעולה מתחיל בהחלטה לא לנסות לפרוץ מן הקרונות? האם הוא מגיע לשיאו בדמותו של יאקוב, שעינה אסירים ומצא הצדקה לעצמו בהריגתם לפני שילשינו על חבריהם, ובכך הציל את חיי החברים? מי יכול לשפוט?

לאלי הפך, אם כך, לעוזרו של המקעקע, ושפפאן נעלם התמנה למקעקע הראשי. התפקיד היה כרוך בהטבות, כמו חדר משלו, ארוחות משופרות, משכורת, ובעיקר היכולת להעיד על עצמו בכל רגע שהוא עובד המחלקה הפוליטית ולהציל את נפשו לעוד יום. לאלי ניצל את הזכות לשאת תיק ובו כלי עבודתו, כדי לסייע לאחרים. הנשים שעבדו ב"קנדה" הבריחו אליו תכשיטים וכסף, אותם העביר בתיק הצמוד אליו לשני פועלים פולניים חופשיים, ואלה סיפקו לו מזון ותרופות. את מנות המזון המשופרות שלו חלק עם חברים שנותרו בבלוק הישן שלו.

תעתועי גורל ומזל שיחקו תפקיד מהותי בגורלו של לאלי. החל מצירוף המקרים שגרם לפפאן להיות נוכח ברגע הצלתו, עבור במשגיח שמונה לו, נאצי אכזר שפיתח תלות מסוימת כלפיו, וכלה בהיחלצותו מהוצאה להורג לאחר שפעילותו נחשפה. הגורל והמזל גרמו לו להרים את עיניו מידה של גיטה, שהושטה לעברו כדי שיקעקע בה את המספר שנקבע לה, והמבט שנעץ בפניה עורר בו אהבה. בעזרתו של המשגיח הנאצי, ובסיוע שוחד לקאפו בבלוק של גיטה, לבלב בלב הגיהינום סיפור אהבה. עד יומה האחרון במחנה סירבה גיטה לומר ללאלי מהו שם משפחתה והיכן התגוררה בעבר. נדמה שביקשה להפריד בין ישותה העצמית למעמדה כאסירה. שני האוהבים הופרדו לקראת פינויו של המחנה, והתאחדו שוב רק אחרי המלחמה.

"המקעקע מאושוויץ" הוא סיפורו האמיתי של לאלי סוקולוב (אחרי המלחמה שינה את שם משפחתו), כפי שסופר לסופרת האוסטרלית הת'ר מוריס. הסופרת שינתה מעט פרטים, איחדה כמה דמויות לדמות אחת, פישטה מאוד את האירועים וכדומה, אך נצמדה לעובדות האישיות וההיסטוריות. שוב ושוב, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה סיפורים, מתברר כי גם כשהגורל משותף, לכל אדם סיפור משלו.

סיפורו של לאלי מרתק, והספר כתוב בשטף וקריא למרות האימה. מומלץ בהחלט.

The Tatooist of Auschwitz – Heather Morris

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

היעלמותו של יוזף מנגלה / אוליביה גז

d794d799d7a2d79cd79ed795d7aad795_d7a9d79c_d799d795d796d7a3_d79ed7a0d792d79cd7942

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת

חידת ואלנברג / אלכס קרשו

963403

בינואר 1945 השלימו הסובייטים את כיבושה של בודפשט. באותו חודש עצרו את ראול ואלנברג, הדיפלומט השבדי שהציל רבים מיהודי העיר, משום שהאמינו שהוא, כמו הסגל הדיפלומטי השבדי כולו, עסק בריגול לטובת הנאצים. כשעמיתו של ואלנברג העיד בפני חוקרי הנ-ק-וו-ד כי האיש שעצרו שהה בעיר בשליחות הצלה, הגיבו החוקרים בחוסר אמון מוחלט: "אתה באמת חושב שאדם עם שכל בראשו יאמין שאנשים יישארו בעיר, תחת מצור, רק 'למטרות הומניטריות', כשהם יכולים לחזור לארץ הניטרלית השלווה והנעימה שלהם?!". ראול ואלנברג אכן נמנה עם אותם יחידי סגולה, שבשם המטרות ההומניטריות הניח בצד את הניטרליות השבדית המקודשת ואת חייו השלווים, וסיכן את עצמו שוב ושוב בחתירתו להצלת נפשות.

כשארצות הברית החליטה סוף סוף, בינואר 1944, לעשות מעשה לטובת יהודי אירופה, הקים רוזוולט את המועצה לפליטי מלחמה. מספר חודשים אחר כך הוחלט לרכז מאמצים בהונגריה, אך בשל המלחמה לא ניתן היה לשלוח אליה אמריקאים. המועצה פנתה אל השבדים, שהחזיקו נציגות דיפלומטית גדולה בבודפשט, ומנהל חברת הסחר המרכז אירופית, יהודי שבדי ממוצא הונגרי, המליץ על ואלנברג כאיש המתאים לעמוד בראש מבצע ההצלה. עד כמה היה ואלנברג האיש הנכון תעיד העובדה, שבאותם ימים תכנן לנסוע לבודפשט כדי לחלץ את משפחתו של אותו מנהל. שמונה שנים קודם לכן עבד ואלנברג בסניף "בנק הולנד" בחיפה, שם פגש יהודים שנמלטו מגרמניה, והיה מודע לפיכך לרדיפתם. להיות משקיף מהצד לא היה בגדר האפשר מבחינתו.

ואלנברג הגיע לבודפשט ביולי 1944, והחל מיד בביצוע תכניותיו. הוא זיהה נכון את הכבוד שרוחשים הגרמנים למסמכים רשמיים, והנפיק אלפי תעודות חסות, מעוטרות בסמלי שבדיה, ליהודים. בשיא פעילותו ניהל ארגון סעד, שהועסקו בו למעלה מחמש-מאות וחמישים יהודים, שעבודתם פטרה אותם מן החובה לשאת טלאי צהוב, והעמידה אותם תחת חסות השגרירות. הארגון הפעיל עשרות בתים מוגנים, בית יתומים, בית חולים ובתי תמחוי. נדמה כי ואלנברג נכח בכל מקום, ברציפי הרכבות לפני השילוחים לאושוויץ, בצעדות המוות, בבתי המעצר. בכל מקום החל לקרוא במגפון שמות של יהודים, הגניב לידיהם תעודות ודרש לשחררם. אחרי התפטרותו של הורטי ועלית שלטון צלב החץ, הפכה משימתו מסוכנת יותר. כעת ניצבו מולו לא ביורוקרטים רצחניים אלא פסיכופטים תאבי דם, אך הוא המשיך בדרכו. המספר המדויק של היהודים שניצלו בזכות פעילותו אינו ידוע, אך ההערכות נעות בין עשרים אלף למאה אלף.

אלכס קרשו מספר ב"חידת ואלנברג" לא רק את סיפורו של הדיפלומט, אלא את סיפורה של התקופה בבודפשט. הוא מפנה זרקור אל אדולף אייכמן, מי שהחזיק בתפקיד מפתח בישום הפתרון הסופי. לאחר שהוכיח את עצמו במשימתו הרצחנית במדינות אחרות, הוכתר על ידי הימלר כ"מומחה", והופקד על השמדת יהודי הונגריה, משימה שאליה ניגש בהתלהבות. כשבשל המלחמה קשה היה לגייס רכבות להובלת היהודים, אייכמן קצר הרוח והלהוט, זה שטען במשפטו כי רק מילא פקודות, היה האיש שהגה את הרעיון להוציא את המיועדים לגירוש למסע רגלי בעיצומו של החורף, מסע שהפך בתוך זמן קצר לצעדת מוות.

קרשו שילב בספר את סיפוריהם של כמה מן היהודים שניצלו תודות לואלנברג. מרים הרצוג היתה על סף מוות במהלך צעדת המוות, כשואלנברג הופיע במפתיע, והצליח להחזיר אותה, ועוד כמאה מן הצועדים התשושים והמורעבים, לבודפשט. אמיל ומרגיט הרמן נדדו במשך שנים יחד עם בתם ורה ממחבוא למחבוא, וסברו שבבודפשט, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים, ימצאו מנוחה. בצעד אמיץ וקורע לב ניאותה מרגיט למסור את ילדתה לבית יתומים שניהל ארגונו של ואלנברג, כדי להבטיח שתזכה לארוחות סדירות. אליס ברויאר וארווין קוראניי, סטודנטים לרפואה, נישאו והתגוררו בבודשפט, אך לבה של אליס נותר עם משפחתה בפריפריה. ביאושה אף שמה פעמיה יום אחד אל משרדו של אייכמן, הצליחה להכנס ולשטוח את בקשתה לאישור נסיעה, וגורשה בזעם. הישרדותן של שתי משפחות אלה, כמו של רבות אחרות, היא שילוב של מזל ושל תושיה, ולפעילותו של ואלנברג היה בכך חלק.

שילוב הסיפורים השונים, ברמת האדם היחיד וברמה הציבורית, ההתחקות אחר פעילותו של ואלנברג במקביל לתיאור התנהלותו של אייכמן, מקנים לספר רוחב יריעה, וממחישים את האימה ואת הטרור, את היאוש ואת הניצוצות הזעירים של התקווה.

חידת היעלמותו של ואלנברג לא נפתרה. ברור שנפל בידי הרוסים. ידוע שממשלת שבדיה העדיפה לשמור על ניטרליות ולא להכעיס את הסובייטים בדרישות לבירור גורלו ולהחזרתו. הוריו ואחיו ואחותו ניסו כל חייהם ללא לאות להחזירו הביתה, אך נתקלו בקיר אטום. דודניו, שבזכות קשריהם המסחריים עם הגרמנים עשו הון בתקופת המלחמה (הממונה על האזור האמריקאי בגרמניה אחרי המלחמה דרש להעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה), לא נקפו אצבע. הרוסים שחררו מדי פעם מידע מוטעה באשר לגורלו. ביוני 2016, מספר שנים אחרי ש"חידת ואלנברג" ראה אור, פרסם אחד מראשי הק.ג.ב את זכרונותיו, וסיפר כי ואלנברג נרצח בכלא בהוראת סטלין, יחד עם פעילים אנטי נאצים אחרים, כדי להסתיר עדויות לפיהן ברית המועצות סייעה לבכירי הנאצים להמלט לדרום אמריקה. לא ברור עד כמה גרסה מאוחרת זו מדויקת.

יש להזכיר כי דיפלומטים נוספים נחלצו אף הם לסייע ליהודי הונגריה, וכמו ואלנברג הוכרו אף הם כחסידי אומות עולם – קרל לוץ השוויצרי, שפעל בניגוד למדיניות ממשלתו, פר אנייר השבדי, שהחל לפעול עוד לפני הגעתו של ואלנברג, וקרלוס סמפאיו גארידו הפורטוגלי, ששכנע את ממשלתו להתיר לו ולעוזרו, טייחיירה ברנקיניו, להשאר בבודפשט ולסייע ליהודיה.

"חידת ואלנברג" הוא ספר מקיף, כתוב כפרוזה מותחת למרות היותו ספר תיעודי. הוא חידש לי פרטים רבים על קורות יהודי הונגריה שלא הכרתי, והרחיב את הידע שלי על ראול ואלנברג. יצירה מושקעת, כתובה היטב, וראויה עד מאוד לקריאה.

The Envoy – Alex Kershaw

זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס

994152

כותרת משנה: על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות

פיליפ סנדס הוא משפטן שהתמחותו היא משפט בינלאומי, ובמסגרת עיסוקו שימש כעורך-דין וכיועץ במשפטים מתוקשרים שנדונו בבתי הדין הבינלאומיים. סנדס הוא גם צאצא ליהודי גליציה, שרובם נספו בשואה. בספרו – המרשים מאוד – "רחוב מזרח מערב", הוא מציג, כפי שמעידה כותרת המשנה, את היווצרותם של המונחים המשפטיים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות", וכורך את הפן העיוני בפן האישי של משפחתו ושל שלוש דמויות ראשיות נוספות – הרש לאוטרפכט, משפטן בריטי שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, רפאל למקין, משפטן אמריקאי שטבע את המונח "ג'נוסייד", והנס פרנק, מושל פולין מטעם הרייך השלישי.

חייהם של גיבורי הספר השיקו בנקודות רבות. ליאון בוכהולץ, סבו של סנדס, נולד בלבוב (למברג בפי הגרמנים), עיר שעברה ידים לעתים תכופות בין רוסיה, גרמניה, פולין ואוקראינה. הרש לאוטרפכט נולד בז'ולקייב, עיר סמוכה ללבוב, ומשפחתו התגוררה באותו הרחוב בו התגוררה גם משפחתו הענפה של ליאון. רפאל למקין למד משפטים בלבוב, אצל אותם המורים שלימדו את לאוטרפכט. שלושת הגברים עזבו את אירופה לפני פרוץ המלחמה, ונותרו שרידים כמעט יחידים של משפחותיהם. חייהם של כולם הושפעו, אין צורך לומר, משלטון האימים שהנהיג פרנק: "סבתי, מלכה פלשנר, שגרה בז'ולקייב ברחוב שגרו בו הלאוטרפכטים, מתה בטרבלינקה ברחוב שמתו בו הלמקינים".

סנדס מספר תחילה את סיפוריהם של ארבעת הגברים, כל אחד בנפרד, ומוביל את הספר אל שיאו במשפט נירנברג. בפן העיוני-משפטי הוא מתאר כיצד התפתחו תפיסותיהם המנוגדות של שני המשפטנים – לאוטרפכט ולמקין – תפיסות שאולי לקורא הבלתי מקצועי תישמענה כמו דקדוקי עניות, אך לאנשי המשפט הן מהותיות. איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין. לתפיסתו של לאוטרפכט הפרט הוא ה"יחידה הבסיסית של המשפט כולו", ואילו ה"ג'נוסייד" רק מעצים את הקבוצתיות העוינת. למקין סבר שיש להגדיר כפשע נסיון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת. נסיונותיו העיקשים לכלול את הג'נוסייד בכתב האישום בנירנברג כשלו, אך בשנים שאחר-כך אומצו גישותיהם של השניים והפכו לחוק בינלאומי. שני המשפטנים נטלו חלק במשפט נירנברג – לאוטרפכט בפועל ולמקין מבחוץ – בעודם שרויים באפלה באשר לגורל בני משפחותיהם בגליציה. את הבשורות הרעות קיבלו, כל אחד בנפרד, במרוצת הזמן.

הפן העיוני מרתק, אך מה שעושה את הספר ל"הישג בלתי רגיל" ול"ממואר יוצא דופן", כמצוטט על דש הספר מתוך ביקורות שנכתבו אודותיו, הוא הפן האישי, ויותר מזה – המחויבות וההתלהבות של סנדס להביא בפני הקוראים סיפור מפורט ומושלם. הוא יצא בעקבות מקורות מידע גלויים ונסתרים, נאחז בקצות חוט, ולא הותיר פרט, מרכזי או שולי, ללא חקירה מקיפה. ביוגרפיה גרידא לא סיפקה אותו, והוא שאף לראות הכל, לשמוע הכל, להבין הכל. כל פירור מידע היה בעיניו שווה עיון. התרגשותו מביקורים במקומות בהם אירעו האירועים אחריהם התחקה דברה מאוד ללבי (המקום הראשון שהלכתי לראות בוינה היה ארמון אפרוסי, בו התגוררה המשפחה המתוארת ב"הארנבת עם עיני הענבר"). הוא מצא קרובים רחוקים, נבר בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לציר המרכזי של יצירתו, הציג גיבורי משנה, דן בנושאי משנה, וכל אלה יחד מצטרפים לספר רב עוצמה.

אזכיר כאן כמה אפיזודות מרטיטות, מעטות מתוך רבות שכמותן.

בין ניירותיו של ליאון, סבו של סנדס, נמצא אחר מותו פתק ועליו שם, מיס א.מ. טילני, וכתובת בנוריץ'. ליאון סירב כל חייו לדבר על עברו, והעובדה ששמר את הפתק הזה רמזה על חשיבותו. מחקר חובק עולם חשף את זהותה של אלזי מוד טילני, מסיונרית שהאמינה ביחודו של העם היהודי, וניסתה לקרב יהודים לישו. בשנות השואה, ללא קשר לעבודתה המסיונרית, פעלה לסייע ליהודים הנרדפים. ביולי 1939 הצילה את רות בוכהולץ בת השנה, אמו של סנדס, אותה העבירה מידיה של אמה ריטה בוינה לידיו של אביה ליאון שכבר עזב לפריז (דודניתה של רות היתה אמורה להצטרף אליה, אך אמה, אחותו של ליאון, התקשתה ברגע האחרון להפרד ממנה. האם והבת נספו שנתים אחר-כך). שנים אחר כך, כשהיתה אלזי עצמה כלואה בידי הגרמנים, הסתירה אסיר יהודי. סנדס העביר את תוצאות מחקרו ליד ושם, ומיס טילני הוכרה כחסידת אומות עולם.

הנס פרנק, בצעד מתגרה, קבע את מקום מושבו יחד עם אשתו וילדיו במקום בו התגוררו מלכי פולין. כשהתלקחה מחדש אהבתו לצעירה שנאלץ לזנוח במצוות משפחתו, ביקש להתגרש. אשתו סירבה לוותר על חייה הטובים, ואף שלחה להיטלר תמונה שלה עם ילדיה כדי שילחץ על בעלה. על מנת לשכנע את אשתו הסרבנית, סיפר לה פרנק על הפתרון הסופי, על מעורבותו בפעולות פליליות, ב"דברים זוועתיים ביותר", והציע לה לטובתה להתרחק ממנו כדי להגן על עצמה (מקור המידע ביומן שכתבה). הפתרון הסופי כמפתח לאושר אישי – אין גבול לציניות. בריגיטה הוסיפה לסרב, והשניים נותרו נשואים עד הוצאתו להורג. בנו של פרנק, ניקלאס, שהיה בן שש בסיום המלחמה, האמין שאמו, שהיתה לה שליטה רבה בבעלה, יכלה לגרום לו לעזוב את פולין ולחדול מפעילותו. סיפורו של ניקלאס, שאינו מתכחש לאשמתם של הוריו, מרתק. לצדו מספר סנדס על הורסט פון וכטר, בנו של מושל גליציה אוטו וכטר, שמתייחס למורשתו באופן שונה. הוא אינו מצדיק את מעשיו של אביו, אבל מחפש בכוח את הצד החיובי בהתנהלותו, מסרב לחלוטין לקבל את האפשרות שפשע (המפגש עם שני הבנים מתועד בסרט What Our Fathers Did).

בישראל מצא סנדס את הרטה, אחת מאחייניותיו של ליאון שנשלחו לארץ ב-1938. בנה סיפר לסנדס שאמו, כעת בת תשעים ושתיים, מסרבת לדבר על זכרונותיה, אולי אינה זוכרת. היא הסכימה להפגש עם סנדס, והשניים ישבו יחדיו, דפדפו באלבומי תמונות, שוחחו מעט, עוררו זכרונות. התברר שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הוריה, גוסטה ומקס. היא ידעה שמתו, אבל לא איך או מתי. סנדס סיפר לה על קורותיהם, ונזכרתי שקראתי על הפרשה, פרשת קלאדובו-שאבאץ, בספר "שני נסיכים ומלכה". כשסיים לספר אמרה לו: "אני רוצה שתדע שלא נכון ששכחתי הכל. פשוט החלטתי לפני הרבה זמן שזאת תקופה שאני לא רוצה לזכור. לא שכחתי. בחרתי לא לזכור".

בשל קוצר היריעה, ומשום שפיליפ סנדס כותב טוב יותר ממני, אסתפק בשלוש אפיזודות ובהמלצה לקרוא את הספר.

סנדס צירף לספר תמונות רבות, של האנשים עליהם הוא מספר, של המקומות בהם התרחשו הארועים, וגם תמונות הממחישות את המחקר המעמיק שערך. כך, לדוגמא, לא הסתפק בטקסט של נאום הסיכום של התובע הבריטי בנירנברג, נאום שנכתב ברובו על ידי הרש לאוטרפכט, אלא קיבל מבנו של המשפטן את הטיוטה המקורית, שבחלקה האחרון – שצילומו מצורף לספר – הרשה לעצמו לחרוג מן היובש המשפטי אל רגש אישי (חלק זה הושמט מן הנאום הסופי). גם צילום דף, עליו שרבט רפאל למקין את המונח ג'נוסייד, כותב ומוחק ושוקל אלטרנטיבות, מצוי בספר. התמונות ממחישות את העלילה, מעניקות פנים לאנשים שהיו ואינם, ותורמות לאיכותו של הספר ולמיוחדותו.

"רחוב מזרח מערב" הוא יצירה עוצרת נשימה, מלאכת מחשבת של עיון משולב בביוגרפיה, כתוב בכשרון ובהתמסרות, ומאוד מאוד מומלץ.

East West Street – Philippe Sands

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

העולם של אתמול / סטפן צווייג

200px-haolam_shel_etmol_big

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

file_0

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

סיפור של סיפרתי - תמונה

השמיעיני את קולך ונסו הצללים / בתיה דביר

dvir

כותרת משנה: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה

"השמיעיני את קולך ונסו הצללים" (ציטוט חלקי משיר השירים ב' יד-יז) הוא אסופה של דמויות נשיות בתקופת השואה. הספר מחולק לשערים, העוסקים כל אחד בפן אחר של התקופה: "זרות בביתן – הנשים היהודיות ברייך המורחב", "נשים במאבק על החיים בגטאות מזרח אירופה", "נשים בשלב הפתרון הסופי לשאלה היהודית", "נשים במאבק המזוין נגד הנאצים", "כאם חשה להציל… נסיונות הצלה", "אחרי ככלות הכל – כעוף החול".

המבוא לאסופה, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, מציג את הרציונל למחקר נפרד של חוויותיהן של הנשים. המדיניות הנאצית לא הבחינה בין נשים לגברים בבואה לגזור את גורל היהודים למוות, אבל לפחות ארבעה גורמים מבטאים את השוני בין גברים לנשים בתקופת השואה. הראשון בהם הוא חלוקת התפקידים בין המגדרים בתרבות שלפני המלחמה, ומחקר "הבית היהודי בגרמניה הנאצית" התייחס לכך בהרחבה. השני נובע מן ההנחה של הציבור היהודי, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, לפיה הנאצים יפגעו בעיקר בגברים. השלישי מתייחס לאופי הפגיעות שהטילו הנאצים על הגברים ועל הנשים, והרביעי – הפחות משכנע בעיני – מתייחס לתגובות השונות של הגברים ושל הנשים. החוקרות עוסקות גם בטיעונים השוללים מחקר מגדרי של השואה, וטוענות כי ככזה הוא מעשיר את המחקר המקיף ומעמיק אותו. עמנואל רינגלבלום, הרוח החיה מאחורי "עונג שבת", פרויקט התיעוד של גטו ורשה, יזם כבר בגטו מחקר נפרד על נשים, וכתב: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

האסופה מספרת על כמאה נשים. רובן של הנשים יהודיות, מיעוטן חסידות אומות עולם, כמו אירנה סנדלר. כמה מן הנשים ידועות מאוד, ביניהן אתי הילסום שזכורה בזכות יומנה, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, לוחמת אי"ל בגטו ורשה צביה לובטקין-צוקרמן, סטפה וילצ'ינסקה שותפתו של יאנוש קורצ'אק ,הפרטיזנית חייקה גרוסמן, הסופרות אידה פינק ואלונה פרנקל, ועוד. קולן של כמה מן הנשים מובא באמצעות דברים שכתבו בזמן השואה או אחריה, סיפורן של אחרות מסופר על ידי אנשים שהכירו אותן (כמו סיפורה של לאה גרינשטיין-קפלן, כפי שסיפר אותו בנה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר"). בתחילה היה הספר אמור להציג את גבורת הנשים באמצעות דמויותיהן של אלה שנטלו נשק לידיהן או השתתפו בהתנגדות פעילה. בהמשך הוחלט להרחיב את היריעה ולהציג גם את הגבורה היומיומית, את ההיאחזות בחיים, את השמירה על צלם אנוש, את הדאגה לזולת, את המאמצים להציל את הילדים.

הרחבת היריעה פוגמת, לדעתי, בערכו המחקרי של הספר. לפני סיפורה של כל אחת מן הנשים מוצג הרקע ההיסטורי במדינה בה חיתה, והסיפורים עצמם מלווים במספר רב של הערות שוליים הכרחיות. כתוצאה מכך, וגם כתוצאה מן העיצוב המסורבל על שפע הפונטים וגווני הדפוס, ומן ההכרח להצטמצם כדי לכלול דמויות רבות, קשה להתרשם בשלמות מכל סיפור, והאלמנט המחקרי שהוצג בפתח הספר אובד בין הפרטים. כדאי היה לפצל את האסופה, אולי להקדיש ספר לכל שער, להעמיק בסיפורים האישיים, ולהרחיב מן הפרט אל הכלל.

ועדיין, גם כפי שהיא, האסופה נותנת שם וקול לנשים שעמדו בגבורה בתלאות השואה, ומהווה מבוא לקריאה מרחיבה ומעמיקה, ולכן היא מבורכת.

יד ושם ומורשת

2018

משוגע / יצחק בשביס זינגר

6o2xqnliyaonpifu

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

הבית היהודי בגרמניה הנאצית / דורון נידרלנד

56632049_165814294411195_5632830070897770496_n

"הבית היהודי בגרמניה הנאצית" הוא מחקר נוסף בסדרה הבודקת אספקטים של החיים היהודים בשנים 1933 – 1938, כפי שבאו לידי ביטוי בעתונות היהודית-גרמנית של אותן שנים. בדומה למחקר "הספורט היהודי בגרמניה הנאצית", גם כאן המבוא עומד על התרחבות תפוצתה של העתונות עבור הציבור היהודי, כשהפכה למקור מידע אמין יחיד. בשונה מן האחרון, שבו הוצגה העתונות כמשקפת את המציאות החדשה, כאן היא מוצגת כנוטלת תפקיד אקטיבי יותר של מעצבת מציאות.

רבות מן המשפחות היהודיות בגרמניה השתייכו למעמד הבורגני, מעמד שמנהגיו נוקשים. אבי המשפחה יוצא מדי בוקר לעבודתו, ומפרנס את המשפחה. האם נשארת בבית, מוודאת שישמש קן מצוחצח וחם לבעלה ולילדיה, בדרך-כלל בעזרתה של משרתת נוכריה המתגוררת בבית. הילדים מחונכים ומנומסים. המשפחה מארחת ומתארחת, נוטלת חלק פעיל בחיי התרבות והחברה.

כל זה השתנה החל מ-1933. מכיוון שעל הסביבה החיצונית הוטלו הגבלות, גדלה חשיבותו של הבית פנימה, והעתונות נחלצה לעודד פעילויות משפחתיות בדלת אמות, יחד עם שמירה על המסורות המחזקות את המסגרת, כמו ארוחת שבת וקיום מנהגי חגים. בבטאון הנשים היהודיות נכתב כי "אם ללא היו ליהודים שבתות וחגים, היה צורך להמציא אותם כדי להעניק תחושת חוש". כשנאסרה שחיטה כשרה, והתפריט המשפחתי נאלץ להשען על דגים, העתונות לא מחתה, אלא עודדה הסתגלות, ואף טענה כי גם זו לטובה, שכן דגים זולים יותר ובריאים יותר. בעתונה של אגודת ישראל אף נכתב כי "יד ההשגחה העליונה מאשרת לנו קיום פיזי טוב יותר בעזרת הדגים, וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך". שינוי משמעותי חל בשגרת המשפחה, כשגברים רבים פוטרו, או שנאסר עליהם לעסוק במקצועם, ונשים, שמצאו עבודות בקלות רבה יותר, נשאו בעול הפרנסה. במקביל איבדו הנשים את עזרתה של המשרתת הנוכריה, והעתונים הטיפו להשתתפות של הילדים בעבודות הבית. גם כאן מצאו צד חיובי בהכשרת הילדים לעצמאות. בזהירות התיחסו גם לאפשרות של עזרת הגברים בעבודות "לא גבריות" אלה. שינוי משמעותי לא פחות היה המעבר הכפוי, משום המצוקה הכלכלית, מדירות מרווחות לדירות צפופות, או השכרת חדרים בדירת המשפחה לזרים. מאמרי העתונים נתנו את דעתם על ההכרח לוותר על חלק מן הרכוש – "אלו רק דברים, חפצים מתים שאנו נאחזים בהם, וכבר היה עלינו להפרד מדברים נאצלים וחשובים יותר" – וגם על המצוקה שבאובדן הפרטיות, וקראו להתחשבות הדדית. העתונות אף כיוונה את הציבור להגירה, בין השאר כשעודדה רכישת מקצועות שיסייעו לבעליהם לא רק בגרמניה אלא גם מחוץ לה.

דוגמאות אלה, ואחרות דוגמתן, מצביעות אפוא על התפקיד הפעיל שנטלה העתונות היהודית בעידוד, בהכוונה, בשינוי תודעתי, ולעתים אף בהטפת מוסר.

מחציתו הראשונה של הספר מציגה את המחקר ואת מסקנותיו. מחציתו השניה מכילה דוגמאות מעתוני התקופה, כולם מאמרי מערכת ומאמרי דעה. אלה דנים בהיבטים השונים של מציאות החיים המשתנה לרעה, ומנסים להוציא מתוק מעז.

המחקר, הכתוב באופן נהיר ובהיר, מספק נקודת מבט נוספת על החיים היהודיים בגרמניה שבין עלית הנאצים לפרוץ המלחמה, וככזה הוא מעניין ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2018