המחבוא / קורי טן בום

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

משפחת טן בום

הגטו הפנימי / סנטיאגו א' אמיגורנה

ויסנטה, סבו של הסופר סנטיאגו א' אמיגורנה, נולד בפולין. אל פולין התייחס כאל מולדת, ואל גרמניה, שאת תרבותה, אהב, כאל גן עדן אפשרי. למרות האירופאיות המוטבעת בו בחר להגר לארגנטינה. שילוב של גורמים הביא לכך, פוליטיים, חברתיים, רצון להמלט מהעוני ולגלות את אמריקה. וגם הגידופים האנטישמיים שספג באוניברסיטה. בפולין נותרו אמו ואחיו. בארגנטינה נישא לרוסיטה, שמשפחתה כולה היגרה בשל הפוגרומים, נולדו להם שלושה ילדים, ופרנסתם באה להם מחנות רהיטים שניהל ויסנטה כחלק מן העסק המשפחתי בבעלות אביה של אשתו. עם המשפחה שנותרה במולדת קיים קשר מכתבים רופף, ומדי פעם הפציר בהם בלשון רפה להצטרף אליו.

השגרה השלווה הופרה כשהחלו להגיע השמועות על גורלם של היהודים בפולין הכבושה, וביתר שאת כשאמו של ויסנטה שיגרה מכתבים נדירים מתוך גטו ורשה. בעוד אמו ואחיו, יחד עם גיסתו ואחיינו, הולכים ונסגרים בתוך גטו ממשי, ויסנטה הלך ונסגר בתוך גטו נפשי. מוכה אשמה משום שלא זירז את משפחתו להגר בעקבותיו, גם כשהיה ברור שהאדמה עומדת לבעור תחת רגליהם. מוכה אימה לנוכח תיאורי המצוקה שבמכתבים ולמקרא העדויות הבודדות שפורסמו בשולי החדשות. מוכה תחושת חידלון של אוזלת יד. הוא הפך לפליט, לבוגד, לפחדן. הוא הפך לזה שלא היה שם כשהיה צריך להיות, זה שברח, זה שחי כשקרוביו גססו. ומאותו רגע הוא העדיף לחיות כמו רוח רפאים, שותק ובודד. הוא הלך והתנתק מאשתו ומילדיו, איבד כל יכולת להביע רגש כלפיהם, אולי משום שלא רצה להכביד עליהם במכאוביו, אולי משום שקל היה יותר להאטם מפני כל תחושה. בימים ניהל איכשהו את החנות כבתקופת שגרה, בלילות שקע בהימורים מתוך דחף להפסיד עוד ועוד. הוא רצה ולא רצה לדעת מה מתרחש בפולין, וכשבאו הידיעות הברורות עם תום המלחמה ניסה להאטם עוד יותר.

ויסנטה נפטר כשהסופר היה בן שבע, אבל צל השואה המשיך לרחף על ראשי צאצאיו. אמיגורנה מספר באחרית דבר כי הוא אינו הנכד הראשון הכותב על הנושא.

"הגטו הפנימי" הוא שילוב של היסטוריה פרטית עם היסטוריה כללית. במקביל להתרחשויות בחייו של ויסנטה הספר מתאר את הארועים המרכזיים שהשפיעו על גורל משפחתו. יש משהו דידקטי בכתיבה, וההתנסחות די מסורבלת, אבל אי אפשר שלא לחוש את כאבו של ויסנטה, וגם את זה של הסופר. לעומת זאת, כשהוא גולש להגות, הוא הופך לשטחי למדי עם הצהרות כמו "אחד הדברים הנוראים ביותר באנטישמיות הוא שהיא אינה מאפשרת לגברים מסוימים ולנשים מסוימות להפסיק לחשוב כמו יהודים, היא כולאת אותם בזהות הזאת בלי קשר לרצונם ומחליטה בפסקנות מיהם"…

כשמדברים על קורבנות השואה, אנשים כמו ויסנטה אינם אלה שעולים על הדעת. הוא לא נרדף, לא סבל מאימת מוות, מרעב, מעבודת פרך. ובכל זאת גם הוא ודומיו הם קורבנות מצולקים. אמיגורנה נותן להם קול באמצעות דמותו השותקת של סבו.

La Ghetto Intérieur – Santiago Amigorena

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן / אסתר ספרן פויר

אסתר ספרן פויר אובססיבית לזכרון ולשימור. ביתה עמוס מזכרות שאספה – חופן אדמה ממקום אחד, אבן ממקום אחר – והיא אוגרת בשקדנות מסמכים ותמונות. אולי אין פלא שהצורך לזכור כל כך עוצמתי אצל מי שגדלה בבית שבו השתיקה וההסתרה היו אורח חיים. הוריה של אסתר, ניצולי שואה, ילדו אותה בפולין אחרי המלחמה. אחרי שהיגרו לארצות-הברית, לאחר תקופת מעבר ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, לא אמרו ההורים מילה על מה שעבר עליהם. אביה לייבל, איש רב תושיה, שקע בעסקיו. אמה אתל עבדה גם היא בעסק המשפחתי, וגידלה את הילדה ואת אחיה שנולד חמש שנים אחריה. עבר זמן ארוך מאוד מאז מותו של אביה, כשהיתה בת שמונה, עד שהתברר לה שהתאבד (נושא שהיא עצמה סירבה לדבר עליו עד שקראה את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שחווה התאבדות הורה). רק במקרה, מהערת אגב של אמה, נודע לה שללייבל היתה משפחה קודמת, ושאשתו הראשונה ובתו הקטנה נרצחו. בספרה מתארת אסתר את המסע שלה בנסיון לשחזר את חייו של אביה, להעניק כבוד למצילים, ולתת שם ופנים לאחותה.

תשוקת הזכרון עברה בתורשה לשלושת בניה, פרנק, ג'ונתן וג'וש, סופרים ועתונאים. היה זה ספרו של ג'ונתן, "הכל מואר", ששימש אחד הזרזים למסעה של אמו. "הכל מואר" נולד מנסיעתו של ג'ונתן לטרוכנברוד, העיירה בה נולד אביה. אמו ציידה אותו בתמונה בה נראה לייבל עם שלושה אנשים נוספים, בהם מי שהיא סברה שהם האנשים שהצילו אותו, וביקשה שיתחקה על עקבותיהם במסגרת עבודת הגמר שלו באוניברסיטה. ג'ונתן לא מצא שום זכר לקיומה של עיירה יהודית בטרוכנברוד, אבל מילא את החללים בבדיון וכתב את "הכל מואר". בכך הוא החזיר את המקום לתודעה, ספג ביקורת מצד יוצאי העיירה שלא אהבו את המציאות שבספר, ובלי מתכוון דחף את אמו לשקוע במחקר עצמאי.

זרז נוסף שימשה שאלתה התמימה של נכדתה סיידי, שהסתכלה בשפע התמונות שסבתה צברה מבלי לטרוח לתייג אותן: "איך אני אדע מיהם?" כל כך הרבה אנשים נעלמו מבלי שיהיה מי שיזכור אותם. אסתר יוצרת תיקון קטן כשהיא מספרת על העיירות קולקי, ממנה באה אמה, וטרוכנברוד.

מכיוון שאסתר בונה את סיפורה נדבך על נדבך עד לשיאים הרגשיים ולחשיפות שבסיומו, לא אקפוץ אל הסוף. אני מניחה שכל הפרטים מצויים ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את הספר ולהתלוות אל הכותבת בכל שלבי התהליך הארוך שהיא מתארת. היא גייסה ל"פרויקט" את נסיונה בקשרי ציבור, הסתייעה בקשריהם של בניה, קיימה עשרות פגישות עם אנשי מקצוע ועם יוצאי המקום, ובסופו של דבר נסעה היא עצמה, מלווה בפרנק, אל שתי העיירות.

קייטי מרטון, סופרת ועיתונאית, בת לניצולי שואה, "לקחה לי" את המלים, כשכתבה, והדברים מצוטטים על הכריכה: "אסתר ספרן פויר היא מספרת סיפורים מבטן ומלידה – ואיזה סיפור היא מספרת! הסאגה המשפחתית שלה מצדיעה לכושר העמידה האנושי, בסיפור שכולו לב ונשמת חיים". אסתר לוקחת אותנו אל חייהם של ניצולי השואה, אל מחנות העקורים ("נדמה שאנו מתיחסים ליהודים כפי שהנאצים התיחסו אליהם, למעט העובדה שאיננו מחסלים אותם באופן פעיל", כך נכתב בדוח הריסון שהוגש לנשיא טרומן), ואל קשיי ההגירה והתחלת החיים מחדש. היא מספרת על החיים בצל ההשתקה, ועל התשוקה לא להניח לנרצחים האלמונים לשקוע אל תהום הנשיה. למרות שהסיפור שופע רגש, היא נמנעת מהפרזות תיאוריות ("יתכן שהרחקתי לכת עם המטפורה", היא ממתנת תיאור של תחושותיה). העבר הוא לב הענין, אבל דמותה של המספרת, כפי שהיא עולה מן הדפים, היא של אשה ארצית, מחוברת להווה וצופה לעתיד. החיבור בין המחקר ליומיום שובה לב. כך, לדוגמא, היא מספרת שכמה מן הפגישות המשמעותיות הזדמנו לה בעת שהתלוותה לנסיעותיהם של ג'ונתן ושל אשתו ניקול קראוס לכנסים ספרותיים בתפקיד השמרטפית של בנם. גם הומור אינו נעדר מן הספר, דווקא ברגעים מרגשים וכבדים, כמו הנסיעה לטרוכנברוד יחד עם קבוצה גדולה של ישראלים, על כל ההמולה המשתמעת.  

אי אפשר להחיות את המתים, אבל אפשר להנציח את סיפוריהם, ולו בפרטים מעטים, בכינוי שניתן להם, בתיאור מראם, במילה שאמרו ונצרבה בזכרונו של עד. אסתר ספרן פויר מזכירה רבים מאנשי העיירות, דורכת במקומות בהם גדלו הוריה, ניצבת על קברות אחים, ובכל מקום מטמינה תמונה משפחתית שלה עם בעלה ועם ילדיה ומשפחותיהם, רוצה שהמתים יידעו שאנחנו עוד כאן.

קטיה בנוביץ' תרגמה באיפוק, באותו אופן בו נכתב המקור, אמרי זרטל עיצב כריכה הולמת עם תמונות מן האלבום המשפחתי, והספר מומלץ מאוד.

I Want You to Know We’re Still Here – Esther Safran Foer

כנרת זמורה

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל

המחברות של מרתה / טלילה קוש

לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.  

כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.

טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.

"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.

כרמל

2021

בר מזל / לדיסלב גרוסמן

כותרת משנה: סיפורו של התלמיד רוברט על חברים, על הגטו, על אהבה ובכלל

הסופר לדיסלב גרוסמן נולד בעיר הוּמֶנֶה שבסלובקיה ב-1921. במלחמת העולם השניה גויס על ידי הסלובקים לעבודות כפיה, ירד למחתרת למשך כשנה, ולאחר שנלכד נכלא במחנה עבודה. עשרים ושניים מבני משפחתו, שנאלצו לעזוב את עירם, נהרגו בהפגזה גרמנית, בהם הוריו ושלושה מאחיו. לימים עלה לארץ, כאן עסק בכתיבה ובהוראה באוניברסיטה. גרוסמן רכש לעצמו שם בינלאומי כשהסרט "החנות ברחוב הראשי", שאת התסריט שלו כתב בהתבסס על ספרו שלו, זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1965. את כתב היד של "בר מזל", ספרו האחרון, הגיש לנתן יונתן שבועות אחדים לפני מותו בינואר 1981.  

הנער בר המזל שבספר הוא רוברט, יליד הוּמֶנֶה, שבהיותו בן שתים-עשרה נשלח על ידי הוריו להונגריה, בתקווה להציל אותו מן הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי סלובקיה. רוברט בר המזל, שמספר את קורותיו בגוף ראשון, עבר גלגולים מייסרים. הוא התאכסן בבתיהם של קרובי משפחה, שם חש כאסיר, משום שנאלץ להסתתר לבל יבולע למארחיו. כשניסה לקחת את גורלו בידיו מצא עצמו בכלא באשמת שווא של כייסות, עליה אמר: "כמה שמחתי שהם חושבים אותי לכייס, כי יותר טוב להיות כייס-ארי מאשר לא-כייס-יהודי". בהמשך נקלע לבית-חרושת ללבנים, שם רוכזו כל יהודי הסביבה. איכשהו הצליח לחמוק ולעשות את דרכו הביתה, רק כדי לגלות שהמזל "האיר פניו" אליו בלבד. איש ממשפחתו לא נותר. לתרגום העברי של הספר נבחר שם קליל לכאורה, שהאירוניה שבו נחשפת בהדרגה. שמו המקורי של הספר בצ'כית בוטה יותר, "אושר מהגיהינום".

הספר כואב וצובט לב, אבל מסופר בסגנונו של נער צעיר, שכאב העולם, ואפילו כאבם של קרוביו, אינו עומד בראש מעייניו. רוברט, שהוא בן שתים-עשרה בתחילת הסיפור ובן חמש-עשרה בסיומו, הוא נער להגן, עתיר דמיון, להוט אחר ספרי הרפתקאות, על סף התעוררות מינית. הוא מתאהב חדשות לבקרים בכל נערה בסביבתו, והמחשבה מתי "יעשה את זה" מטרידה אותו, כך נדמה, יותר משאלת גורלו וגורל קהילתו. על מכאובים נפשיים ופיזיים הוא אינו מרבה לדבר, מתייחס אליהם כבדרך אגב, אולי בהשלמה של ילד, ואולי כמנגנון הדחקה. כך, לדוגמא, אנו לומדים שספג מכות קשות בחקירתו, לפני שהוכנס לכלא, רק כשאסיר זקן שואל אותו מנין הצלקות. ארועים הרי גורל ופרטים שוליים מן היומיום משמשים בערבוביה. האשה, שתקח אותו ושתי ילדות נוספות להונגריה, מנסה להסביר לילדים איזו התנהגות נדרשת מהם בדרך כדי שלא ייחשפו, ואחיו הצעיר נדחף ביניהם, מנסה לשכנע אותם להפריח בועות סבון; החוקרים מנסים לגרום לו להודות שהוא חבר מחתרת, והוא מספר להם פרקים מן הספרים האהובים עליו; ריח הליזול במשרדי המרכז לפליטים יהודים מעלה בזכרונו מעשה קונדס בעליית בית הכנסת.  

אם לרגעים נדמה, משום סגנונו של הנער המספר, שהוא שווה נפש לכל מה שעובר עליו, הזמן החולף והריחוק ממשפחתו עושים את שלהם. הוא הופך מהורהר יותר, נואש יותר, תוהה אם משפחתו יכלה לקבל החלטות טובות יותר, מנסה לקחת את גורלו בידיו, מאבד לעתים את רוחו הטובה. אחד מקרוביו ניסה בעבר להשפיע על הוריו להתנצר כדי להמלט מן הגורל היהודי, ולמרות שרוברט יודע שאלה שטויות, הוא עדיין מספר כי "בלבי כעסתי מאוד על אבא, כי אילו ידע שכאן, בפרוזדור של בית הספר היהודי, אסתכל לפניי כמו אדיוט, מושפל על ידי המנהל גינצי הג'ינג'י האדיוט, ואילו ידע שאהיה מאחורי סורגים ב"טולונץ-האז" יחד עם פושעים, גנבים, פרוצות וגולים, ואילו ידע שאחר כך אהיה עוד במחנה המאסף בתור פליט, שם יעשו ממני לא-פליט, ואילו ידע עד מה מאוד חולה דוד ארפאד, ואילו ידע שגם דוד ארפאד ואנשים אחרים מפחדים מה יקרה לכולם כאן בהונגריה, אילו אבא ידע את כל זה, אולי היה אז אומר: הבה, נהיה כולנו נוצרים!". כשהוא חוזר לאחר היעדרות לעיר בה הסתתר, ומגלה שכולם מתו משום ש"כולם הינם אויבי מולדתנו ההונגרית. כולם!", כדברי אחת השכנות, הוא מאבד לראשונה את עשתונותיו: " זו אינה אמת, צרחתי. זו אינה אמת! דודה טונצ'י אינה שום אויב. ג'ולה באצ'י אינו שום אויב של המולדת. ואליקה היא אלמנה ולא שום אויב, צעקתי ובכיתי. את האויב, את! את! פרוצה שכמותך! נורא צעקתי, כלל לא הכרתי את עצמי. את הלשנת עליהם, את, את! התנפלתי עליה, הפלתי אותה ארצה והלמתי בה. הצי-י-י-לו, יהודי מכה אותי, צעקה". מילד תמים ובטוח, שראשו מרחף בדמיונות, הפך למריר: "לא נתתי אמון באיש, אף לא בנשים בלבוש כפרי. כל אדם בלתי ידוע יכול להיות אויבי, ולי כבר לא היו כאן מכרים כלשהם".

אל ספרו של לדיסלב גרוסמן הגעתי בעקבות קריאת "999 נשים צעירות", המתאר את קורותיהן של הנערות שנכללו בטרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון לאושוויץ. העדה הראשית בספר היא אדית פרידמן, לימים רעייתו של גרוסמן, וסיפורו של הסופר מוזכר בו. אחת הנערות בטרנספורט הצליחה להבריח פתק לנהג הקטר, וזה העביר אותו למשפחתה: "מה שלא תעשו, אל תתנו שיתפסו ויגרשו אתכם. כאן הורגים אותנו". הורים רבים מיהרו להבריח את ילדיהם להונגריה, שלמרות שהצרה את צעדי היהודים נחשבה בטוחה. "בר מזל" שופך אור על סיפורם של הפליטים הצעירים.

"בר מזל" הוא ספר מיוחד, כתוב בכשרון ובשילוב חודר ללב של כאב ותמימות. מומלץ בהחלט.  

Z pekla štěstí– Ladislav Grosman

ספרית פועלים

1982 (1980)

תרגום מצ'כית: יהודה להב

999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם

כותרת משנה: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ

ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.

ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.

רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.

הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".

אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.

רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.  

איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.

"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.  

999 – Heather Dune Macadam

מטר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

שואה שלנו / אמיר גוטפרוינד

אמיר ואפי, ילדים סקרנים, בנים להורים ניצולי שואה, נחושים לפצח את סודותיהם של בני משפחתם. "חקרנו את השואה. בני שתים-עשרה בממוצע. דהרנו לתוך הערבות השוממות, המרחב הרצחני [..] לא ידענו כמה איומים ועוינים המרחבים, לא שיערנו [..] סברנו שאין הערבות עוינות כל כך. אפשר להעמיק ולפסוע". שנים אחר-כך, הסקרנות הילדותית הפכה לאובססיה בוגרת, ואמיר עדיין עוסק בנושא. אחרי שכתב את סיפורו של אביו, וגם את סיפורו של סבא יוסף, הוא רוצה להרחיב את המשימה שנטל על עצמו, ולכתוב על כל המשפחה, על כל השכונה שאכלסה אנשים משם. "אני לא רוצה שתתעסק עם זה יותר מדי", מבקשת אשתו. "אתה לא יוצא מזה, מה?", מבחינה אפי. "צריך לתעד", מסכים אתו עורך-דין פרל, שמנהל כרטסת מפורטת, העוקבת אחרי הפושעים ואחרי העונשים המגוחכים המוטלים עליהם.

בראיון סיפר אמיר גוטפרוינד כי הספר נולד מן הצורך האישי להבין מה עבר על הוריו. סיפורו האמיתי של אביו, הנכלל בספר, מבוסס על עדות שמסר האב. כמו אמיר שבספר, גם הסופר לא הסתפק בכך, אלא שקע בחקר האנשים שהכיר בילדותו, מתוך הכורח הדוחק להבין את מה שאינו נתפס ברגש ובשכל הישר. בהדרגה הפכה העבודה הפרטית ליצירה ספרותית, ו"שואה שלנו", ספרו הראשון של גוטפרוינד, היה לתופעה ספרותית יחודית ומפעימה.

הספר נפתח בנימה קלילה למדי, בתיאור דמותו של סבא לולק, לוחם לשעבר בצבא אנדרס, להוט אחר רווח וקמצן קיצוני, אך הקלילות הזו מפנה עד מהרה את מקומה לאובססיה של אמיר ואפי לחקור את מה שנאסר עליהם לדעת. בקוים מדויקים מציג הסופר את דמויות ילדותו, כפי שראה אותן אז, חריגות, שרוטות, צופנות כאב וסוד שאסור לדבר עליו. המשפחות הגרעיניות של אותם ימים קטנות, סובלות מאובדן, שכולות ומיותמות, וקרובים רחוקים, או בני עיר, מנוכסים אל המשפחה, משמשים במקומם של החסרים. סבא לולק וסבא יוסף אינם סבים כהגדרתם הפורמלית, אך מה שהילדים מכנים "חוק הדחיסה" דוחס אותם אל תפקידיהם במשפחה. שני חוקים נוספים שוררים בחייהם: אוכל לא זורקים – את מה שעומד מאחורי האקסיומה יבינו רק מאוחר יותר – ועל השואה לא מדברים לפני שמגיעים לגיל. למותר לציין שהם אינם משלימים עם חוסר הידע, דווקא משום שמנסים להסתיר מהם. סבא יוסף אסר על אנשי השכונה לענות לשאלותיהם של השניים, אבל הם מחטטים, משחדים, סוחטים, אורבים להזדמנויות, ומלקטים מידע חלקי, מפחיד ומושך כאחד.

כמה מן הדמויות בספר, כמו סבא לולק, מבוססות על בני משפחתו של גוטפרוינד, שנספו בשואה אך הוא העניק להן חיים בארץ. דמויות אחרות, כמו הרבי מקאלוב, ברא מדמיונו, ועשה אותן מייצגות אנשים שהיו. לסבא יוסף הבדוי רקם סיפור של נדודים בין מחנות ריכוז ומחנות עבודה, והפגיש אותו עם שלל דמויות, הן של נאצים והן של יהודים. כמה מן המפקדים הנאצים מוזכרים בשמם האמיתי, כמה מהם בדה. הכרטסת של עורך-דין פרל, שנרצח בבלזץ אך זכה לחיים בספר, כולה אמת. מכל הסיפורים השונים מצטרפת תמונה מבעיתה של עולם שהפך אכזר במידה בלתי נתפסת, ובתוך האכזריות מציצים פה ושם איים קטנים של טוהר ושל הקרבה. אני מעדיפה ככלל עדויות של ממש על פני בדיה, אבל הסיפורים שגוטפרוינד רקם עשויים ללא דופי, מבוססים על דברים שלמד, נובעים מאכפתיות עמוקה ומובעים בכבוד.

מן העיסוק האובססיבי של אמיר בשואה עולים לדיון נושאים מרתקים. המקריות של ההישרדות, הבאה לידי ביטוי בסיפורו של סבא יוסף, ומובעת גם במוטו שנבחר לספר, שירה של ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"; האימה העולה דווקא מן הסיפורים על שנת 1939, לפני פרוץ המלחמה, משום ש"שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן […] כל שנה אפשר שהיא 39' […] הכל בן רגע יכול להתהפך"; טשטוש הגבולות בין טוב לרע, אפילו בשנים שבהן הרע היה רע מכל, בזכות כמה אנטישמים שפעלו לטובת היהודים ובגלל כמה מן היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים; החינוך שיש להעניק לדור הבא, ללמד קשיחות שתועיל בשואה הבאה או להמנע מלהטיל על שכמם של הילדים את משא ההיסטוריה – "יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנוואלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!", אומרת אשתו של אמיר; מה מעולל הזכרון לאלה העוסקים בשימורו; ההכרה, שאותה הביא לידי ביטוי גם ההיסטוריון יואכים פסט, שלא המפלצות הגלויות לעין הן שצריכות להטריד אותנו, אלא דווקא האנשים הנורמטיביים, אלה שרק עושים את תפקידם ובכך מאפשרים את הרוע.

קראתי את הספר לפני כשני עשורים, והוא השאיר עלי רושם עז. יותר מכל זכרתי את סיפורו של "האח של עצמו", אחד משני תינוקות תאומים שהוסתרו. אחד מהם נותר בחיים בעוד אחיו מת, ואיש לא ידע לומר מי מן השניים הוא הניצול. עד סוף ימיו ייסרה אותו זהותו העלומה ושיבשה עליו את דעתו. בקריאה חוזרת, הספר לא איבד מעוצמתו. ההפך הוא הנכון. ההתמסרות לתיעוד, הצורך לדעת עוד ואולי באופן כלשהו גם להבין עוד, עולים מכל שורה בספר, והשאלות המייסרות את אמיר, ככל שהוא מעמיק אל תוך הסודות, מן הראוי שתהיינה נחלת הרבים.

ספר מצוין באמת.

זמורה ביתן

2000

המסע של צילקה / הת'ר מוריס

צציליה (צילקה) קליין היתה בת שש-עשרה כשנכלאה באושוויץ בשל יהדותה. כששוחררה על ידי הרוסים, שנתיים אחר-כך, נחשדה על ידם בשיתוף פעולה עם הנאצים, נשפטה ונדונה למאסר באחד הגולאגים. מגיהינום לגיהינום. הת'ר מוריס נטלה מספר פרטים ביוגרפים, ערבבה אותם עם תוצאות מחקר חלקי, עם מסקנות אישיות בלתי מבוססות ועם דמיון, וכתבה את "המסע של צילקה".

צילקה הוזכרה גם בספרה הקודם של מוריס, "המקעקע מאושוויץ", שסיפר את סיפורם של לאלי וגיטה סוקולוב. הספר הראשון ספג קיתונות של ביקורת, בעיקר משום שהסופרת נטלה לעצמה את החירות לקבוע עובדות המנוגדות למחקר ההיסטורי. למרות זאת, ולמרות הפשטנות המביכה של כתיבתה, המלצתי על הספר, משום שעלילתו הסתמכה על זכרונותיו של לאלי, ואני מאמינה שסיפורו צריך היה להיות מסופר (ונניח בצד את השאלות על טיבו של הזכרון, וגם את ההאשמה שהטיחו במוריס כאילו תמרנה את גיבור ספרה לספר את מה שרצתה לשמוע).

אחד הטיעונים נגד הספר הקודם נגע לצילקה ולתיאורה כשפחת מין של אחד המפקדים במחנה. בהערות הסופרת בסיום הספר היא טוענת שהעובדה שעל פי המחקרים לא התקיימו יחסים כאלה עם אסירות יהודיות, בוודאי לא יחסים שנמשכו על פני תקופות ארוכות, היא תוצאה של בושת הנשים שנמנעו מלספר על כך, והיא קובעת נחרצות, כאילו מונתה לדבר בשמן, שהגיע הזמן להפסיק להתבייש. בהסתמך על שמועות, שסופרו לה על ידי לאלי וגיטה, היא מייחסת לצילקה קשר מיני, שהביא לה הטבות ובסופו של דבר גרם להישרדותה, עם יוהן שוורצהובר, ומציבה אותה בתפקיד מפקדת בלוק של נידונות למוות. קולה של צילקה עצמה, שנפטרה ב-2004, לא נשמע.

מה שעבר על צילקה בגולאג הוא במידה רבה בגדר נעלם. מקרעי שמועות רקמה מוריס את סיפורה של צילקה, ומתחקיר שערכה בנתה את סיפורן של הנשים שהיו כלואות איתה בתנאי מעוררי חלחלה. מכיוון שיש לי רקע מועט בנושא, בעיקר מספרים בודדים שקראתי, קשה לי לומר עד כמה היא מדייקת בעובדות אודות הגולאג, ועל עומק ידיעותיה באשר למחנות הריכוז כבר דובר רבות. בין שאר הפרטים הבדויים ב"ביוגרפיה" של צילקה, מוריס מייחסת לה רומן עם גבר בשם אלכסנדר, במקום עם הגבר שבאמת פגשה בגולאג ובסופו של דבר נישאה לו. באותן הערות בסיום היא מסבירה שבחרה לא לספר על איוון, בעלה של צילקה, כדי לא לפגוע בפרטיות צאצאיו. אבל צאצאיו, כך מסתבר, גאים להיות בניו ובניה החורגים של צילקה, ובתגובה על הספר, שלדבריהם גרר את שם אמם לבוץ, הם מבקשים לפרסם את גרסתם.

הנה דוגמא לאופן המטריד בו מוריס טווה את סיפורה. לפי אחת העדויות על צילקה, היא גילתה את גופת אמה על עגלת מתים בבירקנאו. עבור מוריס הדרמה הנוראה הזו אינה מספיקה, והיא בודה עבור האם והבת עוד לילה אחד יחד בטרם תישלח האם הגוססת אל מותה, כשהיא מסרבת להצעתה של בתה לנסות להצילה.

אם ביקשה הסופרת לכתוב רומן על זוועות מחנות הריכוז והגולאגים – ניחא. ההעדפה הברורה שלי היא לספרי עיון ולעדויות, אבל אולי יש מקום גם לבדיה מבוססת מציאות. המקרה של "המסע של צילקה" שונה: למרות כל הבהרותיה בפתיחה ובסיום, השימוש שעשתה בשם אמיתי יצר מצג שווא של ביוגרפיה, והפך אשה בשר ודם לדמות פלקטית למדי, שלדברי קרוביה רחוקה מלשקף את צילקה האמיתית.

בגלל הכתיבה הבלתי מרשימה, שטחיות המחקר ההיסטורי, ובעיקר העוול שנעשה לצציליה קליין, מוטב היה לולא נכתב הספר ולולא תורגם.

Cilka’s Journey – Heather Morris

שוקן

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: דקלה פרידמן

צציליה ואיוון אחרי שחרורם מהגולאג