ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

d7a2d798d799d7a4d794-d790d79cd799d79bd79d-d790d7a0d799-d79bd795d7aad791d7aa-d7a7

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

חששנו פן נתפוגג / צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'

חששנו פן נתפוגג

כותרת משנה: יומן מטרנסניסטריה, זכרונות מן הצבא הבריטי

צֶ'רנָה ברקוביץ' גורשה בקיץ 1941 מן העיירה קימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יחד אתה גורשו בעלה ז'אן ובתה סילבי, הוריה, קרוביה וידידיה, וכל יהודי העיירה. רומניה, שהצטרפה לגרמניה במלחמה בברית המועצות, קיבלה לחזקתה את השטח שממזרח לנהר הדניסטר (טרנסניסטריה = מעבר לניסטרו, שמו של הדניסטר בפי הרומנים). אל חבל ארץ זה גירשה את יהודי בוקובינה ובסרביה. לפני מספר ימים כתבתי על ספרה של חנה מלר-פאוסט, "מעבר לנהר", שבו תיארה הכותבת את קורותיה באותה תקופה, את המסע הרגלי אל מעבר לנהר, ואת הפקרתם של היהודים למוות באורוות שבכפרים מקומיים. בעת שהיתה באורווה שמעה על החיים בגטו ברשד, שבעיניה היו בחזקת גן-עדן יחסית לגיהינום שחוותה, והצליחה לעבור לשם ולהביא אחריה את אחותה התאומה. צ'רנה ברקוביץ', אחרי מסע ממושך, שבו התגלגלו היא ומשפחתה ממחנה למחנה ומכפר אחד לאחר, כשהם נותנים לשרירות ליבם של החיילים הרומנים ושל התושבים המקומיים, הגיעה לגטו שרגורוד. סיפוריהן של שתי הנשים זהים בכמה מפרטיהם, ובפרטים אחרים הם משלימים זה את זה, ומשרטטים יחד תמונה מקיפה של השנים הנוראות שחוו המגורשים.

הספר נפתח במבוא מעניין ומקיף מאת גלי תיבון, ובו היא מתארת את הארועים מנקודת מבט היסטורית כללית, ומתעכבת על כמה נושאים כמו ההתארגנות הקהילתית של היהודים, וההתמודדות עם הגירוש מבחינתן של הנשים. הנשים היהודיות ברומניה, כמו נשים אחרות באותה תקופה, הוגדרו על ידי מעמדו של בן זוגן, ולא נדרשו להתפרנס ולשרוד בכוחות עצמן. תפארתן היתה על ביתן ועל משפחתן. המהפך הנורא שחוו אילץ אותן להסתגל בתוך שעות לאורח חיים שונה לחלוטין, לקבל החלטות הרות גורל, ובמקרים רבים ליטול על עצמן את משימות ההישרדות. צ'רנה עצמה מתארת את המאבק לשמור על מראית עין של בית ושל חיי חברה נורמלים בתוך האומללות והעוני והרעב.

צ'רנה החלה לכתוב יומן בגטו. בשל הקשיים לא ניהלה יומן יומי, אלא כתבה בהפסקות גדולות, וסיכמה את שעבר עליה. אחרי המלחמה עיבדה את היומן, והספר "חששנו פן נתפוגג" מבוסס על הנוסחים המשלימים זה את זה. היומן נפתח בשמועה על הגירוש, שקדמה להודעה הרשמית, ומסתיים בשחרור ובהכנות לשיבה לרומניה. צ'רנה מתארת במפורט ובאופן חי את הארועים הגדולים והקטנים שהכתיבו את סדר יומם, את ההתמודדות עם המחלות המדבקות, את חוסר הוודאות ואת הפחד, את הנסיונות לקיים שגרת בית ומשפחה. כמו בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, גם כאן נחשף שוב שיתוף הפעולה של האזרחים ה"קטנים" עם העוול הגדול – החל בשכנות הרומניות שבאו לבזוז את תכולת הבית עוד בטרם יציאת המשפחה, וכלה בעגלונים האוקראינים שסחטו מן המגורשים תשלומי עתק עבור הובלת החפצים שהצליחו להציל – שיתוף פעולה שבלעדיו אמנם לא היתה נמנעת ההשמדה, אך אולי היתה מתעכבת ומצטמצמת, ולבטח היתה מפחיתה את תחושת הבגידה שחשו היהודים.

בנם של צ'רנה וז'אן, וילי, עלה לארץ ב-1941 לבדו, לאחר שבעקבות פוגרום השתכנע שמקומו אינו ברומניה. בנוסף ליומנה של אמו, הספר מציג דברים שכתב וילי שנים אחרי הארועים. הוא מתאר את בדידותו כנער במוסד חינוכי בארץ, את בחירתו לעזוב את המוסד ולהתפרנס כעובד מוסך, ובעיקר הוא מתעכב על השירות בצבא הבריטי כנהג ביחידה יהודית, ועל השתתפותו בלוחמה באיטליה. לאחר שנתיים שבהן לא שמע דבר ממשפחתו, ולאחר שהתוודע לאשר אירע ליהודים במלחמה, כמעט אמר נואש בדבר הישרדות משפחתו. כשנודע לו שהוריו ואחותו חזרו לעיירה ממנה גורשו, נסע בדרך-לא-דרך לפגוש אותם, והצליח לשהות במחיצתם יומיים-שלושה בטרם היה חייב לחזור ליחידתו. בצירוף מקרים מרגש הגיע אליהם בסמוך ליום בו ילדה אחותו תאומים, שאחד מהם נקרא על שם הסב שנפטר בגטו מטיפוס. המשפחה כולה התאחדה בארץ אחרי קום המדינה.

שילוב שני הכתבים יחד מציג תמונה שלמה של משפחה שנלכדה בגלגלי אותן שנים. שניהם כתובים ברהיטות ובכנות, ומעניקים להיסטוריה פנים וחיים.

שמו של הספר לקוח מאחד המשפטים בו. אחרי הליכה ממושכת בקור ובגשם הגיעה המשפחה לכפר, "שם נאלצנו לעצור ולא – חששנו פן נתפוגג". צ'רנה מתייחסת לעייפות פיסית, אבל בעיני השם מייצג גם את כוחם ואת חשיבותם של ספרי זכרונות מסוג זה, המשמרים את זכרון התקופה ואת זכרון קורבנותיה, לבל יתפוגגו.

יד ושם

2016

מעבר לנהר / חנה מלר-פאוסט

מעבר לנהר

אניקה ופריצי פאוסט, ילידות 1926, היו בנות חמש-עשרה כשהגרמנים פתחו במבצע ברברוסה יחד עם בני בריתם הרומנים. בעירן רדאוץ שבצפון רומניה, כמו במקומות אחרים במדינה, פרצו פוגרומים, והרומנים אימצו מדיניות שנועדה להשתלט על רכושם של היהודים, לסלק אותם משטחי רומניה, ולהפקיר אותם לגורלם. אביהן של התאומות הצליח לשכנע את אמן לעבור לבוקרשט, יחד אתן ועם אחיהן הבכור, אך בטרם הספיקו האם והבנות להתארגן לנסיעה, גורשו מרדאוץ בנובמבר 1941. יחד עם יהודי בסרביה ובוקובינה רוכזו בשטחי טרנסניסטריה, חבל ארץ ממזרח לנהר הדניסטר, שנמסר לרומנים על ידי הגרמנים, כפיצוי על חבלי ארץ שנקרעו מהם שנה קודם, וכתודה על השתתפותם במלחמה נגד ברית המועצות. האב והאח נותרו בבוקרשט.

חנה מלר-פאוסט, אניקה, מתארת בספר את קורותיה באותה תקופה. היא פותחת בתמונות מילדותה ומנערותה, תמונות של משפחה יציבה וחמה, שעולמה התערער עם פרוץ המלחמה. כשאחיה סמי נעצר, התגלתה לראשונה התושיה שבה ניחנה – כאילו בגרתי פתאם וכל המציאות המרה באה וטפחה על פני. בעוד בני המשפחה המומים ובוכים, רצה אניקה אל האדם היחיד שיכול היה לעזור, קולונל שבתו היתה מיודדת עם סמי. הקולונל הצליח לשחרר את סמי, והנער נשלח אל אביו בבוקרשט. זמן קצר קודם לכן נודע לו שהתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת יאסי, אך על הלימודים נאלץ כעת לוותר. אולי היה זה ויתור לטובה, שכן גורלם של יהודי יאסי היה מר (כמתואר בספרו של שלמה ולדמן, "דראקולה לא ניצח אותו").

אותה תושיה עמדה לאניקה גם בהמשך, במסע הרגלי הנורא אל מעבר לנהר, שבמהלכו התמוטטו ומתו רבים מקרוביה, ובאורווה שבכפר שומילובה בה שוכנה יחד עם אמה ועם אחותה, בצפיפות, בזוהמה וללא מזון. קראתי רבות על השואה, על הגטאות ועל מחנות הריכוז וההשמדה, אך הספר הזה אודות טרנסניסטריה חשף בפני פן בלתי מוכר של זוועות. יהודי האזור נכלאו בגטאות ונרצחו ביערות, והמגורשים לכאן – אלה ששרדו את תלאות המסע – הופקרו פשוטו כמשמעו למוות איטי. בלילות נכלאו באורוות, מזון ומים לא סופקו להם, טיפול רפואי נמנע מהם. אלה שיכלו לעמוד על רגליהם יצאו בימים אל הכפר בחיפוש אחר מזון. שיעור התמותה היה גבוה, וה"קברנים" ערמו מדי יום את הגופות בבור סמוך, לאחר שהפשיטו אותן מבגדיהם, וחיפשו עליהן חפצי ערך. אמן של הבנות הצליחה למצוא בכפר עבודה זמנית כתופרת, ובזכותה האכילה את בנותיה, אך לאחר שהגרמנים השתכנו בכפר נסתם מקור הפרנסה הזה. כשאזל המזון כליל יצאה האם לכפר לנסות להחליף טבעת, שהחביאה בשערותיהן של הבנות, תמורת אוכל, הוכתה בדרך, ושבה לאורווה, שם גססה במשך יומיים עד שנפטרה.

"יומני היקר, אתה היחיד שעוד נותר לי. אינני יודעת מי יקרא אותך. גם קשה עלי הכתיבה, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה. אני מקווה שמי שימצא אותך, ימצא את הדרך אל אבא וסמי, כדי למסור אותך לידם, ואתה תספר להם על מות אמנו היקרה בידי המרצחים חודש אחד בלבד לפני שמלאו לה 42 אביבים, ויום אחד בלבד לפני יום ההולדת השש עשרה שלי ושל פריצי שחל בשנים בפברואר. אמא נפטרה על קרקע האורווה בפברואר 1942".

במרץ 1942 נודע לבנות שבגטו ברשד מתנהלים חיים נסבלים יותר, ואניקה החליטה להגיע לשם. בשלב הזה, תשושה מרעב, לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה. בהחלטיות מעוררת השתאות, יצאה לדרכה זוחלת על ארבע. אחרי יומיים בדרך התמזל מזלה, וזוג איכרים טובי לב אספו אותה אל ביתם. היא אכלה לשובע, אספה כוחות, וכשיכלה שוב להלך הסיע אותה האיכר אל הגטו. כאן פגשה קרובה ששיכנה אותה בביתה הצפוף, וחברה אל אשה נוספת שלקחה אותה איתה אל הכפריות כשהיא מעמידה פני צועניה מגדת עתידות. החרדה לפריצי שנותרה באורווה לא הרפתה ממנה, וכשהתאפשר ארגנה את הבאתה אל הגטו.

בנובמבר 1942 נפוצה שמועה שהרומנים מרכזים ילדים יתומים בגטו באלטה, מתוך כוונה להעבירם לבוקרשט ומשם לארץ ישראל. פריצי החליטה לעבור לבית היתומים, ואניקה, שלא האמינה לשמועה, הצטרפה אליה. רק אחרי המלחמה התברר להן שהשלטון הרומני, המאוכזב בשל תבוסות הגרמנים בברית המועצות, נענה ללחצי הקהילה היהודית בבוקרשט, והסכים להחזיר חמשת אלפים יהודים יתומים מטרנסניסטריה. בפועל נותרו הבנות בבאלטה עד השחרור ב-29 באפריל 1944. באוגוסט 1945 התאחדו אניקה ופריצי עם סמי ועם אביהן.

חנה מלר-פאוסט ומשפחתה עברו במהלך התקופה גלגולים נוספים, שלא ניתן לפרט את כולם בסקירה תמציתית. לא אחת היתה רק כפסע בינה ובין המוות, אך בתושיה ובעוצמה נפשית, וגם במזל גדול, מצאה פתח ודרך להתקיים ולשרוד יום אחר יום.

בנוסף לסיפור האישי, המאפשר היכרות עם אישיותה המרשימה של אניקה, הספר סיפק לי הזדמנות להתוודע לשואה שהתחוללה במקום שעל אודותיו ידעתי מעט מאוד. למדתי לראשונה על גטו ברשד, על מאה ושמונים האורוות דוגמת זו שבשומילובה, על גורלם המר של יהודי מרקולשט, ועוד. פגשתי שוב, כמו בכל-כך הרבה מקומות אחרים, את האנשים הקטנים שסייעו לחולל את השואה הגדולה: קו ישיר מחבר בין מנהלת בית הספר של הבנות, שחגגה את ההכרח לענוד את הטלאי הצהוב, ובין מי שכונה "האיש הרע" באורווה, מקורב לראש הכפר, שרדה ביהודים, רכש מונופול על גופותיהם, ושדד את הרכוש הדל שנותר בידיהם. ופגשתי שוב, כמו במעט מדי מקומות אחרים, את האנשים שגילו חמלה ואנושיות.

אני ממליצה מאוד על הספר המרגש הזה, וגם על הסרט "דרך לא ארץ", המלווה את חנה במסעה אל המקומות שתיארה בספרה.

בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד

1985

היטלר: נמסיס 1936 – 1945 / איאן קרשו

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d799d798d79cd7a8_d791_-_d7a0d79ed7a1d799d7a12

חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר שכתב איאן קרשו הסתיים ב-1936, עם כניסת הכוחות הגרמנים אל חבל הריין, שהיה מפורז מאז מלחמת העולם הראשונה. שלטונו של היטלר היה איתן מתמיד, וההיבריס, שעל שמו נקרא הכרך הראשון של הביוגרפיה, היה בשיאו: בשלב הזה כבר היה היטלר מאמין נלהב יותר מאי פעם ב"מיתוס" של עצמו.

השנים שאחר-כך, בין מרץ 1936 לספטמבר 1939, עמדו בסימן הצלחות צבאיות ומדיניות נוספות, שבהן הגיבו מדינות אירופה בלשון רפה על תאבונו הגובר של היטלר להשתלטות על "שטחי מחיה", שטחים שהגיעו לו לדעתו גם בשל הרוב הגרמני בהם, וגם בשל זכותו של הרייך העליון לנכס לעצמו אוצרות טבע ומפעלי תעשיה. כך סופחו אוסטריה במרץ 1938 וחבל הסודטים בספטמבר אותה שנה. מעניין לציין שלמרות שהסכם מינכן, שאיפשר את סיפוח החבל, נחשב להישג של היטלר, הוא עצמו ראה בו ויתור מחפיר מצדו, מכיוון שמנע זמנית את כיבוש צ'כוסלובקיה כולה. גרינג, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסכם בניגוד לעמדתו הניצית של שר החוץ ריבנטרופ, איבד בעקבותיו את השפעתו על מדיניות החוץ. קרשו סבור שדיבוק פולין שאחז בהיטלר נבע בחלקו מתחושת הכשלון האישי שחש בעקבות הסכם מינכן. עוד מעניין לציין באשר לאנשלוס, שהיטלר לא תכנן תחילה סיפוח מלא, אבל קבלת הפנים הנלהבת דרבנה אותו. יואכים פסט, שכתב גם הוא ביוגרפיה של היטלר, התייחס בהרחבה לתלותו של היטלר בהערצת ההמון, ובמקרה של אוסטריה תלות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מעכשו לעכשו על סיפוח.

הקלות היחסית בה הושגו חבל הריין, אוסטריה וחבל הסודטים, עוררה בהיטלר ביתר שאת את התאבון לכיבושים נוספים, שקינן בו עוד קודם לכן והיה חלק מן האידאולוגיה שלו. הוא איבד את הסבלנות להמתין לצירוף נסיבות שיאפשר לו להשיג את מבוקשו, והנמסיס, עונשו של ההיבריס, כבר החל להיות בלתי נמנע.

בשנים שלפני כן דיבר היטלר תמיד על "שליחותו" בתור השלב הראשון בלבד בדרך לשלטונה של גרמניה בעולם. התהליך כולו יימשך דורות עד שיושלם. אבל עכשו שהוא עטור נצחונות שלא שוערו מאז 1933, ושבוי יותר ויותר באגדת גדולתו שלו, קצרה רוחו של היטלר לראות את ה"שליחות" מתגשמת עוד בימיו.

בעקבות התמיכה הציבורית בהסכם מינכן, ובשל הצורך למנוע "ויתורים" שכאלה בעתיד, הבין היטלר שיש לגייס את תמיכת העם במלחמה: יש צורך לחולל מהפכה בפסיכולוגיה של העם הגרמני, להכניס בלבם שכמה דברים אין להשיגם בלי שימוש בכוח, ולהציג את ענייני מדיניות החוץ באופן ש"הקול הפנימי של העם עצמו יתחיל לאט-לאט לתבוע את השימוש בכוח". אחד הטיעונים החוזרים ונשנים של התעמולה בזכות המלחמה עסק במשבר הפיננסי, שהחל לתת את אותותיו בחיי היום יום של הגרמנים. איש כמדומה לא נתן לבו לפרדוקס: המשבר הפיננסי, שנבע ברובו מן ההוראה להתחמש על חשבון הצריכה הפרטית, חייב התפשטות, אבל רעיון ההתפשטות הוא שעמד מאחורי ההוראה להתחמש…

צ'כוסלובקיה נכבשה במרץ 1939, לאחר שמנהיג סלובקיה אולץ לבקש סיוע מהגרמנים, ופולין נכבשה בספטמבר 1939. מלחמת העולם השניה פרצה.

הספר מלווה את אירועי המלחמה, תמיד בהקשר של החלטותיו של היטלר וניהולו. לא אכנס כאן לפרטי הקרבות ולפוליטיקה של מדינות הציר ושל בעלות הברית. אנסה להרחיב בנושאים שבלבו של הספר: איך התאפשר להיטלר השלטון המוחלט, איך הופעלו מנגנוני המשטר, ואיך הפכו אזרחי גרמניה למשתפי פעולה במלחמת שמד וברצח המוני.

בפרק החותם את הספר, קרשו מתייחס לתירוצים שהשמיעו הגרמנים – בעלי שררה ואזרחים מן השורה – כדי להסביר את התנהלותם תחת שלטונו של היטלר. כמו במקומות אחרים לאורך הספר, גם כאן הוא תולה את אשמת המלחמה וההשמדה לא רק במנהיג, אלא גם – אולי בעיקר – באלה שהכתירו אותו, שהאמינו במיתוס שלו, ושלא ערערו עליו. הנה ציטוט, ארוך במקצת, המסכם את עמדתו של קרשו בענין זה:

רק מעטים ממי שאולצו לתת דין וחשבון על מעשיהם בימי היטלר הביעו חרטה או מוסר כליות, ואין צריך לומר אשמה […] שנים תמימות לא שללו את עצם הדבר שכוחם, הקריירה שלהם, שאיפותיהם ומאוויהם תלויים בהיטלר לבדו. עכשו, במובן מעוות, הגיוני היה שאסונם יוחס כולו למה שנראה בעיניהם טירופו הנפשע של היטלר. מן המנהיג הנערץ, שבחזונו האוטופי תמכו בלי סייג, היה היטלר לשעיר לעזאזל שבגד באמונם ופיתה אותם ברטוריקה המבריקה שלו להיעשות משתפי פעולה חסרי אונים בתוכניותיו הברבריות. הפסיכולוגיה הזאת כוחה יפה לא רק לרבים מראשי המעורבים בניסוי שעשו הנאצים לקבוע מי ראוי לשכון בכדור הארץ שלנו ומי לא. גרמנים רגילים רבים לאין מספר היו מוכנים עכשו לתרץ את מעשיהם (או מחדליהם) או להגן עליהם בכוחו המפתה כביכול של היטלר – מנהיג שהבטיח ישועה אבל סופו שקיים אבדון. לחילופין הם נתלו בטרור הרודני שלא הניח להם בררה אלא למלא פקודות שלא היו לרוחם. שתי התגובות גם יחד רחוקות מאוד מן האמת.

ברוב מגזרי החברה שררה דרגה גבוהה מאוד של הסכמה לאומית, לפחות חלקית. מטבע הדברים הכללות על הלכי רוח ואורחות התנהגות בקרב מליוני גרמנים בעידן הנאצי תועלתן מוגבלת […] ואף-על-פי-כן עדיין נכון הדבר מן הבחינה הקולקטיבית, שבניה של חברה מודרנית מאוד, מתוחכמת ופלורליסטית […] בני החברה הזאת היו מוכנים יותר ויותר לשים את מבטחם בחזון אחרית הימים של מושיע פוליטי מטעם עצמו […] ואף-על-פי שההסכמה הלאומית היתה רדודה מבחינות רבות, ונשענה על דרגות משתנות של תמיכה בזנים שונים של החזון האידאולוגי הכולל שהתגלם בדמותו של היטלר, היא העמידה לרשותו, בכל זאת, עד אמצע המלחמה, מצע רחב וחזק די הצורך להיבנות עליו ולנצלו.  

ראש המטה בק, שהתנגד למלחמה נגד צ'כוסלובקיה, האמין רוב הזמן שהיטלר מקבל יעוץ גרוע מן הפיקוד העליון של הוורמאכט. אף אחד מבכירי הצבא לא העלה בדעתו את האפשרות להביע דעה הפוכה לזו של היטלר. בעת ההכנות למלחמה נגד ברית המועצות אף אחד מהמפקדים לא ערער על הנחות היסוד, שגויות ככל שהיו. רק כשהתברר שהנצחון לא יגיע בתוך שבועות בודדים, נשמעו קולות של ספק, לעתים נדירות באוזניו של היטלר עצמו. גם סמוך לסיומה של המלחמה לא העז איש לומר להיטלר שחלומותיו על מטוסים ופצצות שיטו את המערכה לטובתו חסרי בסיס מציאותי. כוחן של הצייתנות ושל המשמעת גבר על כל פקפוק בשיקול דעתו של היטלר, שבשלב מסוים לקח על עצמו את הפיקוד העליון על הצבא, והיה אחראי גם על האסטרטגיה וגם על הטקטיקה. לאורך השנים נלחשו בצמרת הצבא תכניות מרד, שלא יצאו אל הפועל, עד שביולי 1944 נעשה נסיון כושל להתנקש בחייו של היטלר ולהשתלט על מנגנוני השלטון. קרשו מסביר כך את ההיסוסים שכבלו את ידי המתנקשים הפוטנציאלים:

חוץ מעצם הכורח המובן מאליו, במדינת משטרה טרוריסטית, לצמצם את הסיכונים על ידי חשאיות מירבית, ידעו הקושרים היטב שאין להם תמיכה בציבור. אפילו בשלב הזה, כשהמפלות הצבאיות הלכו ורבו והאסון הסופי כבר נראה באופק, לא נעלמה כלל התמיכה הקנאית בהיטלר […] מי שעדיין היו קשורים במשטר הגווע, מי שהשקיעו בו, התחייבו לו, שרפו את גשריהם יחד אתו, כל אלה עדיין האמינו בפירר בלב שלם […] אבל חוץ מן הקנאים היו רבים שגרסו – בין בתמימות ובין מתוך שיקול דעת מעמיק – שלא שגיאה בלבד היא לפגוע במדינתך שלך בעת מלחמה, אלא אף מעשה מתועב ובוגדני.

ואכן התברר כי למרות התמיכה הדועכת בהיטלר בשל התמשכות המלחמה, ובשל המצב הקשה בעורף, מרבית הציבור הגרמני הגיב בזעם על נסיון המרד. חלק מהזעם בוים בהפגנות שאורגנו על ידי המפלגה, אך הובע גם כעס אותנטי על מה שנתפש כמעשה של בגידה במדינה בשעתה הקשה.

היטלר עצמו הפיק תועלת מן ההתנקשות הכושלת. סוף סוף נמצא לו תירוץ משכנע לכשלונותיו הצבאיים: "עכשו סוף-סוף תפסתי את החזירים שחיבלו בעבודתי זה שנים". גבלס כתב ביומנו: "הגנרלים אינם מתנגדים לפיהרר בגלל המשברים  העוברים עלינו בחזית. אדרבא, עוברים עלינו משברים בחזית בגלל התנגדותם של הגנרלים לפיהרר".

לא רק הצבא היה קשור בעבותות של נאמנות ושל צייתנות לפיהרר. המינהל כולו אויש בידי אנשים שהיו מחויבים למפלגה, חלקם מתוך אידאולוגיה, חלקם בשל תאוות השררה והכוח. מרבים להזכיר את הסדר הגרמני הידוע לטוב ולשמצה, אך המבנה המינהלי של הרייך היה כאוטי ומוחלש, אנרכיה של בעלי שררה מתחרים ויריבויות הרסניות. לבודדים בלבד היתה גישה ישירה אל היטלר, והוא התנתק מהניהול היומיומי של ענייני הפנים. ההתפוררות של מבנה השלטון האיצה את ההקצנה הקשורה ב"התכוונות לדעתו של הפיהרר". אלתורים שלטו בכל תחום.

"מלחמת הכל בכל" נוסח הובס, המלחמה התמידית בין כל נחלות הסמכות שאפיינה את המשטר הנאצי, ניטשה בדרג שמתחת להיטלר והביאה לידי חיזוק מעמדו המיוחד במינו בתור מקור כל הסמכות, ופיצלה את האינטרסים האישיים והמגזריים של ישויות הכוח במדינה […] לא היתה אסטרטגיה מתוכננת של "הפרד ומשול" דווקא, אלא תוצאה הכרחית מסמכותו של הפיהרר.

אפילו ב-1945 אף אחד משריו לא יצא נגדו, למרות שחלקם הציעו בחשאי לברר אצל בעלות הברית אפשרות להפסקת הלוחמה. סיבה אחת לכך היא האכזריות שבה התנפל המשטר על הקושרים ביולי 1944. אבל הסיבה העיקרית היתה ההערצה להיטלר ב"קהילה הכריזמטית": מבנהו הפנימי ביותר של המשטר הושתת זה זמן רב על הדרך שבה תמרן היטלר את תומכיו זה נגד זה. הדבר היחיד שגישר על המחלוקות והאיבות העמוקות היה נאמנותם וצייתנותם למנהיג, שהוסיף להיות המקור לכל קרעי הסמכות והשלטון שנותרו.

קרשו מפריך את הטיעון בדבר חוסר מעורבותו של הוורמאכט בהשמדת היהודים:

בשום פנים אין לומר שידי הצבא לא הוכתמו כשמדובר במעשי הזוועה שנעשו בפולין […] כבר בשבועות הראשונים של ספטמבר סיפרו דוחות רבים של הצבא על "הריגות שרירותיות ביריה", "התעללות בלא-חמושים, אונס", "שריפת בתי כנסת" ורצח יהודים בידי חיילי הוורמאכט […] למרות נוקשותו של הממשל הצבאי שהטילו לא ראו המפקדים בשטח במעשי הזוועה שעשו אנשיהם באישורם חלק מתכנית השמדה במסגרת "מאבק אתני", אלא תוצאת לוואי מצערת, אם גם הכרחית, של כיבוש צבאי של אויב מר ועם שנחשב ל"נחות".

הנה תמצית רוחו של הוורמאכט מתוך פקודה של ראש הפיקוד העליון, פלדמרשל וילהלם קייטל ב-12 בספטמבר 1941: "החייל בחלק העולם המזרחי איננו לוחם בלבד לפי כללי אמנות הלוחמה, אלא גם נושאה של אידאולוגיה גזעית חסרת רחמים".

יש הטוענים שהיטלר לא היה מעורב באופן ישיר בהשמדה. קרשו טוען ההפך:

אין להטיל ספק בדבר: היטלר מילא תפקיד מכריע וחסר תחליף בדרך על ה"פתרון הסופי".

תפקידו של היטלר היה מכריע איפה, גם אם היה עקיף לפעמים. נדרשה הסכמתו הכללית, אבל בדרך-כלל לא נדרש הרבה יותר מזה.

קרשו מתאר מספר רב של ארועים בדידים המוכיחים את ההפך, החל ממעורבותו שאינה מוטלת בספק בארועי ליל הבדולח, ומהוראתו בכתב מאוקטובר 1939, עם תאריך 1 בספטמבר, המסמיכה שני רופאים להעניק סמכויות לרופאים אחרים לבצע המתות חסד ("בעיה שכזאת ניתנת לטיפול קל וחלק יותר בזמן מלחמה", ענה בעבר לראש הרופאים של הרייך שלחץ לנקוט אמצעים קיצוניים להביא לידי "הפסקת חיים שאינם ראויים לחיות"). נדרש אישורו האישי לכל פקודה של גירוש המוני: הוא היה מעורב באופן אישי בהחלטה לגרש יהודים ופולנים משטחי הרייך בפולין הכבושה אל שטחי הגנרלגרוברנמן, כדי לפנות מקום לגרמנים שהועברו לפולין ממדינות אחרות. בראשית 1941 אישר להיידריך לגרש את כל יהודי גרמניה אל הגנרלגרוברנמן.

החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה של התלבטות, והיא נבעה משילוב של סיבות: נקמה על הגירוש שכפו הרוסים על שש-מאות אלף רוסים ממוצא גרמני מאזור הוולגה לסיביר ולמערב קזחסטן. התלונות של החיילים ששבו מן החזית על נוכחותם מערערעת המורל של יהודים בערי גרמניה. ההצהרה ההדדית של ארצות הברית ובריטניה על עקרונות משותפים, ומכאן התייתרות הצורך להחזיק יהודים כבני ערובה כדי להרתיע את האמריקאים. ההבנה שלא ניתן יהיה בזמן הקרוב לגרש אותם לרוסיה, בשל קשיי המערכה (תכניתו של היטלר היתה ליישב גרמנים ברוסיה האירופאית, ולשלוח את היהודים ואת הסלאבים לרוסיה האסייתית לחיי שעבוד או למוות). היהודים שיכלו לעבוד היו צריכים להיות מנוצלים עד מוות, האחרים איבדו את ההצדקה להוותר בחיים ולהוות נטל על כלכלת גרמניה. באותה תקופה החל השימוש המסיבי בגז: נדרשו עתה שיטות יעילות יותר, פומביות פחות, ובציניות נאצית אופיינית – מכבידות פחות (על הרוצחים, כמובן).

הטיעון שהיטלר לא ידע על ההשמדה לפרטיה נובע מן הסתם מן הדבקות של היטלר בחשאיות קיצונית, אפילו עם עוזריו הקרובים, בעניין ההשמדה, וזאת, לדברי קרשו, ממספר סיבות: היתה לו נטיה אישית לסודיות, היה צורך להסתיר מידע מהאויב שעלול להשתמש בו לצרכי תעמולה, היה הכרח למנוע תסיסה בשטחים הכבושים במערב, יתכן שהיה סבור שהעם הגרמני אינו מוכן לאכזריות שבהשמדה, הוא ביקש למנוע התערבות משפטית, ואולי פחד מעוצמתם האדירה של היהודים כפי שהצטיירה בדמיונו. בשל הסודיות הימלר דיבר על "דף מפואר בתולדותינו שלא ייכתב לעולם". לדעתי, שאלת החשאיות עקרה מתוכן, והיא קשורה לדגש החזק שקרשו נותן למוטיב ה"התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאליו התייחסתי בסקירת חלקה הראשון של הביוגרפיה. היטלר דיבר תמיד במונחים של חיסול ושל השמדה. את היהודים כינה במפורש "חיידקי שחפת", בין שאר כינויים, והביע את רצונו להיות ליהודים מה שהיה קוך לחיידקים. הוא השתמש שוב ושוב בביטוי "אכזריות חסרת תקדים", כשדיבר על הטיפול שיעניק ליהודים. ללא הרף חזר על "נבואתו" שאם תפרוץ מלחמה באשמת היהודים הם ישלמו את המחיר בעצם קיומם. היטלר דיבר מאז ומתמיד על ההשמדה גם אם לא דיבר במפורש על פרטיה. הוא נשא דברים בישירות ובפומבי בענין ניצול המלחמה לחיסול אידאולוגי. פקודותיו בכתב לניהול המלחמה הכילו את היסודות לאיינזצגרופן, והוא דרש להיות מעודכן במעשי הרצח. גם מאנשי שלומו שמחוץ לגרמניה לא הסתיר את מעשיו. הנה קטע משיחתו עם מנהיג הונגריה ב-1944:

מה הוא אמור לעשות ביהודים, שאל הורתי. הוא כבר נטל מהם את מקורות המחיה שלהם; הרי אי אפשר להרוג את כולם […] היטלר הרעיף על הורתי נתונים סטטיסטיים המלמדים על עוצמתה של ההשפעה היהודית בגרמניה בעבר […] אחר-כך הביא את פולין בתור דוגמא: שם הדברים "נוקו ביסודיות". אם היהודים אינם רוצים לעבוד "יירו בהם. אם אינם יכולים לעבוד, הם ייאלצו להרקב". כמו בפעמים רבות אחרות השתמש היטלר בדימוי החיידקים החביב עליו: "יש צורך לטפל בהם כמו במתגי שחפת, שגוף בריא עלול להדבק במחלה בגללם. אין זה אכזרי אם מביאים בחשבון שיש להרוג אפילו יצורים חפים מפשע, כמו ארנבות או צבאים. למה לחוס על החיות האלה, המנסות להביא עלינו את הבולשוויזם?"

החיים והמוות היו בידיו. כפי שנתן אישור ברור לפתוח בהמתות חסד, כך הנחה לעצור אותן באוגוסט 1941, בשל התנגדות פנימית שהובילה הכנסיה. השילוב של הפצצות הערים הגרמניות עם אי ההתקדמות בחזית הרוסית פגע קשה במורל, והיטלר לא יכול היה לוותר על תמיכת העם. למעלה משבעים אלף בני אדם נרצחו במבצע T4. לסגל של המבצע יימצאו בקרוב כרי פעולה חדשים.

למותר לציין שהיטלר לבדו לא יכול היה לבצע דבר. קרשו מסביר היטב ובפירוט את התפתחות הלך הרוח של רצח עם עוד לפני שהוחלט על כך באופן "חוקי":

לכל קבוצה, ארגון ויחיד שהיו מעורבים בהחרפת האפליה נגד יהודים היו אינטרסים מושרשים וסדר-יום משלו. מה שאיחד והצדיק את כולם יחד היה חזון הטיהור הגזעי, וביחוד חזון גרמניה ה"משוחררת מיהודים" שהתגלם בדמותו של הפיהרר.

אפילו בחודשים האחרונים של המלחמה, כשהתמיכה בהיטלר היתה אפסית, עצם הדבר שהגרמנים ראו בעצמם קורבנות של היטלר לא הפיג כלל, אפילו באותה שעה מאוחרת, את נקמנותם כלפי נרדפי המשטר. דעות קדומות ופחדים נושנים, שנים של ביטויי שנאה שהטיחו הנאצים ב"אויבי המדינה", ובראש וראשונה ביהודים, עשו את שלהם. מעטים – אדווה קלה של אנושיות בתוך ים האכזריות רחב הידים – הגיבו ברחמנות למרבה טורי הצועדים בצעדות המוות. רובם הגיבו באיבה.

איאן קרשו מציע בביוגרפיה רשימה ארוכה של נושאים לדיונים מרתקים, שמקוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם. אסיים אם כך בהמלצה חמה לקרוא את הביוגרפיה על שני חלקיה.

Hitler: Nemesis 1889 – 1936 – Ian Kershaw

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

בממלכת התיל / מיכאל קראוס

news1-13-446132838726044

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

חיי בלול תרנגולות / מקס עמיחי הֶפּנֵר

news1-13-876278102397919

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

חיי בלול תרנגולות1

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

חיי בלול תרנגולות2

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

אהבת הגורל / אַבֶּל י' הרצברג

אהבת הגורל

כותרת משנה: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

הרוצה לפגוע בעבריינים, יביא אותם למשפט. אבל מי שחרד לתוצאות שיטתם, עליו להבין אותה. כוונת ספרון זה היתה ועודנה לתרום להבנה הזאת.

אבל הרצברג, יליד 1893, היה עו"ד, סופר ומשורר יהודי הולנדי. ב-1943 נעצר עם אשתו ושלושת ילדיו, ונכלא במחנה הולנדי. הילדים הצליחו לברוח, והוא ואשתו נשלחו לוסטרבורק ומשם בינואר 1944 לברגן-בלזן. בני הזוג נמנו עם קבוצת יהודים שהוחזקו במחנה משפחות כעתודה לחילופים עם גרמנים שבויים. הם סבלו חרפת רעב, מחלות, אלימות והשפלה, אך כפי שהרצברג כותב בכנות ובאמפטיה "ידענו שבגיהינום היו מדורים עמוקים בהרבה משלנו". אחרי שובו כתב מספר מאמרים אודות המחנה, ואלה ראו אור בכתב-עת הולנדי, וקובצו כספר ב-1946. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של המחנה, וחורג ממסגרת התיאור גרידא אל הנסיון להפיק תובנות. סגנונו הספרותי ישיר ובהיר, משולב בציניות שרוטה ובכאב בלתי מוסתר. הספר מכיל פחות ממאה עמודי טקסט, כולם ראויים לאזכור ולציטוט, ולכן הסקירה הזו ברובה תיתן את הבמה למילותיו של הרצברג.

"שרפירר פלוני"  עוסק במפקדים הזוטרים בס"ס:

כל בעלי הדרגות – ביחוד השרפיררים, שהיה להם מגע בלעדי כמעט עם האסירים – ששו ושמחו בעליזות הולכת וגוברת ככל שאכזריותם גברה […] איך זה היה יכול לקרות? […] אם תשובתנו היא שמדובר כאן בפושעים, זוהי הצהרה ולא הסבר […] אסור לנו לשכוח שאין פותרים את הבעיה בעזרת שנאה וגידופים […] חשוב ביותר לדעת ולהבין איזה מין אדם היה יוזף קרמר, מפקד המחנה, או שרפירר היינץ, פריץ, ראו, וליבה, או שטורמפירר אלמוני. כי אין אנו קובעים את טיבו ואת ערכו של הנאצי אלא את הטיב והערך של עצמנו.

השרפירר, כך תופס אותו הרצברג, הוא איש ריק, בלי אידאלים, בלי השקפות, בלי אהבת מולדת או התלהבות לאומית, ולכן לא נותר לו אלא להכנע להיפנוזה של זרקורי הבריונות החוזרת ועולה. הוא אינו נעדר מצפון לחלוטין, וכדי להשתיק את שאריות המצפון הוא חייב להסלים את האכזריות. התיאור הזה מתאים לגרמניה בנסיבות שנוצרו, אך אינו יחודי לה. אנשים כאלה נמצאים בכל מקום.

"הקאפו" עוסק בבריונים שמונו לנהל את ענייני המחנה אחרי שהמפקד קרמר החליט לפזר את מועצת היהודים:

הקאפו אינו משרת את הנאצים, הוא יוכיח לך וגם לעצמו באותות ובמופתים שהוא פועל לטובת הכלל, אך הוא משרת את עצמו בלבד […] הם טוענים שכל רצונם למנוע את העונשים הקולקטיביים האהובים כל כך על הגרמנים, אין זה נכון. האחד מצא שעיר לעזאזל בשל עליבותו שלו, והשני אינו מכיר דרך אחרת כדי לא לטבוע בים הזה של חמס והשפלה. בניגוד לאשליה הנפוצה שרבים מטפחים אותה, שוב היגון שכח לרומם את הנפש.

"הנקבה" מטפל באשה ששירת כמפקדת צריפים במחנה:

אירמי הבלונדינית תרמה את חלקה לנצחונה של גרמניה במלחמה. להוטה לשרת היא דהרה דרך הצריפים כשזקן המחנה והאחראים על הצריפים בעקבותיה.

לאירמי הבלונדינית היו עוד כשרונות מלבד ביקורת סידור המיטה. היא ידעה גם להכות, ועוד איך!

בחוסר מודעות מוחלט לסתירות שבהתנהגותה, היתה הולכת לפטפט עם הנשים בבית היתומים, משחקת עם הילדים, מזמינה שמלות אצל התופרת. כשאירמי הבלונדינית פטפטה די הצורך, היא הפסיקה ואמרה: "זהו, עכשו אני הולכת להכות קצת במחנה הנשים". כך אמרה וכך עשתה.

אחרי המלחמה, באותו חוסר מודעות, אין לה מושג למה טוענים נגדה, הרי עשתה הרבה למען הנשים, עובדה שתפרו בשבילה שמלות… אירמי מאמינה במה שהיא שחה […] וזה הדבר הגרוע ביותר.

"תחת עץ התִּרזה" עוסק בטיפול של היהודים בגנבים. במחנה פעלה מערכת משפט פנימית של היהודים בעידודו של יוסף וייס, זקן היהודים בתקופה מסוימת. הרצברג כותב על הבדידות במחנה, על הכעס שנבע מהבדידות, ועל הגנבה כענין של הישרדות. הגרמנים גילו את קיומו של בית המשפט, שהרצברג שימש בו כתובע, ודרשו לקיימו בפומבי לשם שעשועיהם.

הם מתו כולם, הגנבים מברגן-בלזן, ואינני יודע אם הם גנבו עם היד החוטפת של המוות המתקרב, או אם הם נעשו מיואשים כל כך כי חשו בשקיעתם המוסרית עד שלא יכלו להחזיק מעמד. רק בני בליעל אחדים שהיו ביניהם – חוטאים מרושעים אמיתיים כאלה שגנבו כדי לגנוב – לא מתו, והם ודאי ימשיכו לגנוב.   

"בגלל פסוק אחד" מספר על לָאבּי, מורה מבנגזי, שאותו הרצברג מתאר כאדם טהור כשושן צחור. לָאבּי נמנה עם יהודי צפון- אפריקה, שהגרמנים הגלו תחילה לאיטליה ולאחר מכן למחנות בפולין. בעלי דרכון בריטי הגיעו למחנה בו שהה הרצברג. לָאבּי, שפתח במחנה בית-ספר לילדי צפון-אפריקה, סירב לאכול את המרק היומי מטעמי כשרות, "כדי להבדיל בין טומאה לטהרה!", והפסוק הזה העניק כוח לאנשים רבים:

באופן עקרוני יש להדגיש שאין בני אדם טמאים או טהורים. אין עמי סגולה. ואולם יש בני אדם היודעים שיש גבול בין מה שמותר ומה שאסור, ויש אנשים שלא רק שאינם יודעים זאת אלא אף מתעלמים מהדבר. בין אלה ואלה אין שלום.

בפרק זה הרצברג מתייחס גם לקושי לספר את חוויות המחנה: מה שהם קוראים עכשו "זכרונות" הוא דו-שיח בין נפשם שנשארה בבית ובין צִלם שחזר, לכן הקושי להסביר "איך זה היה" דומה לקושי שיש בתיאורו המדויק של חלום. תמיד חסר משהו חמקני, לא עובד או מעשה מוחשי אלא דבר שבאווירה, במחנק הפחד והמצוקה.

"הרכבת האחרונה" מתאר את ארבעה עשר הימים של המלחמה, אותם נאלץ להעביר בנסיעה ברכבת בקרונות פתוחים, בצפיפות ובזוהמה ובמחסור גדול באוכל:

ארבעה-עשר ימים הסיע השטן את הרכבת האחרונה דרך גרמניה. בכל פעם הרכבת נוסעת כמה קילומטרים מאחורי החזית ומתחמקת ממנה כשהיא מתקרבת אליה. רכבת מלאה יאוש מיילל עוברת על-יד ערים וכפרים הרוסים, על-יד חורבות ברלין שעל חומותיה כתוב: "ברלין לוחמת, עובדת ומחזיקה מעמד".

ב-23 באפריל 1945 ליד הכפר טרֶבּיץ, כששים קילומטרים מזרחית ללייפציג, שוחרר הרצברג על ידי חיילי הצבא האדום.

בפרק זה הוא עוסק גם בשאלת אשמתם של הגרמנים שבעורף: אם גרמני יטען שלא ידע על המחנות ועל המצב ששרר בתוכם, אין זה בהכרח שקר. אך אין זה מעיד על חפותו. נשארת השאלה אם היה יכול וחייב לדעת.

"אהבת הגורל", הפרק שעל שמו קרוי הספר, עוסק בסוד קיומו של העם היהודי: המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. הוא דבר שונה לגמרי, זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אָמוֹר פַאטי".

לספר נוספה אחרית דבר שכתב הרצברג למהדורה שראתה אור עשרים שנה אחרי המלחמה, ובה הוא מתמודד עם נושאים שעלו במהלך אותן שנים. הוא סבור שהמשפטים הפומביים, כדוגמת משפט אייכמן, היו הכרחיים: הידע השתנה במידה ניכרת כתוצאה מהמשפטים ומהפרסום העצום שזכו לו. בזאת היתה חשיבותם של המשפטים האלה.

יחד עם זאת יש לשים לב לכך שהכרת העובדות והירידה לפרטים לא תטשטש את הבנת ההיסטוריה ואת התובנה הכללית.

הרצברג טוען כנגד השיפוט בגרמניה, המקל בעונשים ונוקט מדיניות חנינה נרחבת. טענת "רק מילאתי פקודה" חסרת משמעות בעיניו, משום שהאשמה היא לא בציות, אלא בעובדה שהפקודה היתה בעיניהם מוסרית בזמנה.

אינם יכולים להגיד "לא ידענו כלום", כי אם הם לא ידעו את הגרוע ביותר, הרי עדיין כל אחד מהם ידע די והותר כדי לא להצדיק את שתיקתם.

אנחנו עוסקים בבני אדם שהיו בתוך מכונת הלישה וכתוצאה ממנה יצאו מעוותים. היא איננה עובדת עוד, המכונה הזאת, לפחות לא באופן גלוי. אבל רוב בני האדם אינם גמישים עד כדי כך שהם מסוגלים לחזור אוטומטית לצורתם הקודמת מבלי שנשאר בהם איזה קמט או כתם.

יחודו של הספר בסמיכותו למלחמה, ביכולתו של הרצברג לראות מעבר לסבל הפרטי שלו, ובנסיונו להפיק תובנות ולקחים. במבוא לספר הוא מוזכר, בצדק, בנשימה אחת עם פרימו לוי ועם אימרה קרטס, שניהם כותבים מחוננים שכתבו על השואה מנסיונם האישי המשולב בראיה מעמיקה ובוחנת. זהו ספר חשוב שהזמן לא פגם ברלוונטיות שלו.

Amor Fati – Abel J. Herzberg

יד ושם

2016 (1946)

תרגום מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי

עריכה, הערות שוליים ותרגום אחרית דבר: אלחנן טל

מדליונים / זופיה נלקובסקה

31-6183_m

הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד

 

מים רבים / מנחם בן ימי ויהודית רותם

62512012834b

מנחם בן ימי, יליד פולין, עבר את השואה כנער צעיר בגטו ורשה, ממנו הצליח לחמוק מעט לפני המרד. בשנים שאחר-כך היה פרטיזן ולוחם בצבא האדום. בתום המלחמה, שריד יחיד ממשפחתו, חזר לפולין, ולאחר גלגולים נוספים עלה לארץ כאלחוטאי על ספינת מעפילים. כאן הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל כדייג, ועם השנים הפך למומחה בינלאומי לדיג. חנה, ילידת ברלין, בת להורים פולנים, עברה את השואה בגטו טרייזנשטט. הוריה ואחותה הגדולה נספו. לאחר שהחלימה ממחלת השחפת, עלתה לארץ להתאחד עם שני אחיה, ובאמצעותם הכירה את מנחם. ילדיהם שכנעו את מנחם להעלות על הכתב את שעבר עליהם. הספר "מים רבים" הוא סיפורם של חנה ומנחם, שנכתב בשיתוף עם הסופרת יהודית רותם.

הספר מחולק לשניים: "הספר של חנה" ו"הספר של מנחם". חנה, שלקתה באלצהיימר לפני מספר שנים, אינה מסוגלת לספר את סיפורה, אך הפרקים שלה בספר מסופרים לכאורה מפיה בגוף ראשון.

במבוא לספר כותב מנחם: "ספרי הוא פיסת היסטוריה אישית על רקע ההיסטוריה הגדולה. סיפורים כשלי הם אבני הבנין הבונות את הבנין הגדול והמלא של הימים ההם". הסיפורים האישיים של המאה העשרים הסוערת מרתקים אותי. אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

בקורות חייהם של בני הזוג בולטת המקריות שחרצה גורלות לחיים או למוות. אחרי שאביה של חנה נשלח למחנה ריכוז בפעם השלישית, והפעם לבלי שוב, חנה לקתה בדלקת ריאות חמורה, אך אמה סירבה להפרד ממנה ולאשפז אותה בבית חולים עד שלא היתה לה ברירה. בדיעבד, הפירוד הזה הוא שהציל את חייה של חנה: אמה ואחותה, שעבדו בעבודת כפיה, נתפסו ונשלחו להשמדה, בעוד המאושפזים בבית החולים היהודי נשלחו לטרייזנשטט. מנחם קיבל תעודת זהות מזויפת, ויצא מגטו ורשה כדי לקדם בנית מחבוא לאביו, זמן קצר מאוד לפני פרוץ המרד. לו התעכב בגטו לעוד מספר ימים, גורלו היה שונה.

רובו של הספר, בעיקר חלקה של חנה, מצטיין ברגש מאופק. בספרי זכרונות מסוג זה העובדות עוצמתיות דיין, ופרשנות רגשית רק גורעת. כאן רוב הזמן העובדות מדברות. בדומה לכך, אין בספר נסיון להעצים את הקשיים מעבר לאלה שנחוו בפועל. כך, לדוגמא, מנחם מספר שהוריו יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון בגטו, אמנם באיכות נמוכה, אך די כדי להבטיח קיום. כמו כן הספר מצליח בדרך-כלל לא לגלוש לאנקדוטות, שמקומן בספרי זכרונות משפחתיים, ולפרטים שמעכבים את זרימת הארועים, שוב בעיקר בחלקה של חנה, שהוא מהודק יותר, מן הסתם מסיבות אוביקטיביות – ומצערות – של חוסר יכולתה לתרום פרטי פרטים ליצירה. יש לציין לטובה את ההיעדרות המוחלטת של הסופרת מן הספר: הבמה כולה היא של מנחם ושל חנה, והיא מאחורי הקלעים, מסייעת במתן מעטה ספרותי לקורותיהם.

שמו של הספר סמלי בכמה מובנים. המוטו של הספר לקוח משיר השירים – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – ומתייחס לאהבה בין בני הזוג. מים מייצגים גם את עיסוקו של מנחם. ומים בהיבטם ההרסני – כל משבריך וגליך עלי עברו – מסמלים את הגלגולים הקשים בחייהם.

לפני זמן מה, בסקירה של ספר זכרונות אחר, כתבתי שמן הראוי היה להשאיר אותו במסגרת המשפחה. ב"מים רבים", כך נראה לי, נעשה מאמץ מכוון להביא בפני הקורא סיפורי חיים מעניינים, לא הווי משפחתי. פה ושם הייתי חותכת פרטים החוצה, אבל בסיכומו של דבר זהו ספר טוב לסוגו, נוגע ללב, ושוזר עוד חוט במסכת היהודית והישראלית המרתקת של הדורות האחרונים.

כנרת זמורה ביתן

2017