ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)

מודעות פרסומת

הנני, אבי / פרידריך טורברג

178130

"הנני, אבי" נכתב, לכאורה, על ידי אסיר בכלא צרפתי ב-1939. אוטו מאיֶר, יהודי אוסטרי בן שלושים, מספר על חייו, החל מילדותו וכלה בבחירה שבחר בצומת דרכים בחייו ושהובילה אותו אל הכלא.

זכרונותיו של אוטו מתחילים בהיותו כבן שש בעת מלחמת העולם הראשונה. אחד משני הנושאים המרכזיים החוזרים ועולים בזכרונות אלה הוא הקשר עם אביו. היחסים הקרובים ששררו ביניהם בילדותו נפרמו בשנים הבאות, בין השאר על רקע הבחירה של אוטו בקריירה של פסנתרן בארים במקום להיות רופא כאביו, אך בעיני אוטו האב היה ונותר הקבוע היציב: יקרה מה שיקרה – באבי לא יפגע מאומה, אצלו צריך הכל להשאר כפי שהיה מאז ומעולם. אמונתו זו אינה מתערערת גם לאחר שהאב נעצר ונשלח לדכאו. הוא אפילו נמנע מלכתוב אליו, אלא יושב וממתין להדרכתו: הסגולה שניחן בה, לדעת בכל מצב שנקלע אליו מהו הדבר הנכון לעשותו, סגולה זו נראתה לי בעלת תוקף מוחלט. הייתי סמוך ובטוח שגם עכשו ינהג כפי שראוי לנהוג במצב הזה, ואילו לי עצמי לא נותר אלא לכלכל את מעשי על פי מעשיו שלו.

הנושא המרכזי השני הוא התמודדותו של אוטו עם יהדותו ועם יחס הסביבה אליו בגינה. למרות שהוא נקלע לעתים לקטטות על רקע אנטישמי, הוא בעצם מקבל את התופעה ככוח טבע: האנטישמיות היתה פשוט חלק מן החיים, חלק מן השגרה, כמוה כ"התפרפרות" משיעורים ידועים וכעישון בסתר בבית-השימוש. התרגלנו אליה, והתפרצויות אנטישמיות מעת לעת היו לנו לענין המובן מאליו.

בעקבות האנשלוס מתחילים חבריו של אוטו לתכנן בריחה מאוסטריה. אוטו, אולי בגלל נטיה לפסיביות, אולי בגלל הסירוב לתייג את עצמו כיהודי, ואולי בגלל ההמתנה לשובו של אביו, מעדיף להשאר בוינה. בכיר בגסטפו, שלמד אתו באותה הכיתה, מזמן אותו אליו, ומציע לו לרגל אחרי חבריו. בתמורה הוא משמיע הבטחה מעורפלת להיטיב את תנאיו של אביו בדכאו, הבטחה שאוטו מעדיף לתרגם לעצמו כסיכוי לשחרור ולשיבה הביתה. אוטו יהפוך למשתף פעולה, למלשין, ויישלח לצרפת להמשיך בפעילותו בקרב חוגי המהגרים הגרמנים.

האם עמדה בפני אוטו הברירה לסרב? מה חש כשהלשין על חבריו היהודים? איך הסביר את עצמו לעצמו? פרידריך טורברג, שעזב את וינה לאחר סיפוחה אל הרייך, כתב ספר פסיכולוגי מעמיק, שאינו בהכרח מספק תשובות, אך בהחלט מאיר את הפינות החבויות ביותר באישיותו של אוטו: ההתמודדות הבלתי פוסקת עם האנטישמיות, העמדת עצמו בצל אביו, חוסר המודעות העצמית – הוא מתייחס בבוז אל "המלשין הורן", יהודי צרפתי שפעל בעבור הגרמנים, אך אינו מתייחס באותו בוז אל עצמו, האשליה שיש בכוחו להשפיע במקומות שאינם ניתנים להשפעה, הפניית הכעס כלפי הצרפתים, שאינם מתלהבים מהצעתו לעבוד עבורם, במקום להפנותו כלפי הגרמנים. נדמה שאוטו חי בעולם משל עצמו, שקשריו עם המציאות מעוותים בשל הונאה עצמית ועיוורון מבחירה או מחוסר יכולת לראות נכוחה.

הספר מתנקז בסופו של דבר אל שיחה שמנהל אוטו עם פרופסור בלוך, מי שהיה מורה הדת שלו בתיכון. הפרופסור, יהודי מאמין, מחזיק בדעה – המקוממת, לא רק את אוטו – לפיה גורל היהודים מוכתב ואין ממנו מנוס: "האלוהים ברא אותנו חלשים דיינו להיות נרדפים, וחזקים דיינו לעמוד ברדיפות". הוא מפנה לאוטו שאלה שמחייבת אותו להתבונן עמוק אל תוך עצמו: "הבעיה אינה מפני מה ענית 'כן' על השאלה ההיא […] אלא מדוע שאלו אותך בכלל את השאלה ההיא. מדוע דווקא אותך, אוטו מאיֶר?". שאלה זו היא אכן לבו של הספר. הקורא, בהנחייתו של הסופר, אולי מצליח להתקרב לתשובה. אוטו אינו מסוגל לכך. הוא מבקש מחילה מן האדם היחיד המייצג בעיניו את המוסר, ונאלץ להסתפק בתגובה חצויה: " איני יכול לעזור לך, איש לא יוכל. שום איש אין לו הכוח לעזור לך. ושום איש אין לו הזכות לגנות אותך".

"הנני, אבי" מתאר את הטלטלה שעובר אדם שנקלע אל בין המצרים. גם אם תיאורו של המספר את עצמו בתקופה שקדמה לסיפוח אינו בהכרח מחבב אותו על הקורא, אי אפשר שלא להטלטל אתו מרגע מאסרו של אביו, העוגן היציב בחייו, ומרגע שהונחה לפתחו הדילמה שבה כל אחת מן האפשרויות הפתוחות בפניו תסתיים רע. הסוף ידוע מראש, אך הספר נקרא במתח ובקוצר נשימה. מומלץ.

Hier bin ich, mein Vater – Friedrich Torberg

עם עובד

1982 (1948)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

גלבי / איריס אליה כהן

362-5046

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006

האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל

haadam_mechapes_mashmaut_big

לוגותרפיה, המכונה גם האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, היא דוקטרינה הגורסת שהשאיפה למצוא משמעות – השאיפה לפֵשֶר – היא הכוח המניע הראשוני של האדם, זאת בניגוד לשאיפה לעונג על פי פרויד ולשאיפה לכוח על פי אדלר. אבי הדוקטרינה הוא ויקטור פרנקל, יליד 1905, שלפני כליאתו במחנות ריכוז בעוון יהדותו כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה וכמנהל מחלקה נוירולוגית בבית חולים. בספרו משנת 1946, "האדם מחפש משמעות", שכותרת המשנה שלו היא "מבוא ללוגותרפיה", הוא מתאר את שעבר עליו במחנות הריכוז – אושוויץ, דכאו ואחרים – וקושר את חוויותיו אל משנתו.

פרנקל מודה בפתח הדברים כי קשה להציג את מהותן של חוויות מחנה הריכוז מתוך ריחוק מדעי, כשהן נשענות על התנסותו האישית. צריך לאזור אומץ כדי לספר על חוויות אינטימיות, לטוב ולרע, ולכן שקל לפרסם את ספרו בעילום שם, אך בסופו של דבר החליט שהסתתרות מאחורי אנונימיות תפחית מערכו של הספר. הוא אינו עוסק בזוועות הגדולות, כהגדרתו, אלא בעינויים הקטנים, ובעיקר בשאלה כיצד השתקפו חיי היום-יום ברוחו של האסיר הממוצע.

פרנקל מונה שלושה שלבים בחיי האסיר: ההלם הראשוני, ההסתגלות לשגרה, וההסתגלות לחופש שאחרי שחרור המחנה. הוא מתייחס בהרחבה להשפעה של כל שלב על נפשו של האסיר, תוך שהוא מביא דוגמאות ממה שעבר עליו עצמו. הספר פותח במסע ברכבת אל אושוויץ, בהלם ובבלבול המתלווים להגעה אל המקום, ובסלקציה שבעקבותיה נותר אך מיעוט מן הבאים בחיים. בהמשך הוא מתאר את שגרת המחנה, ומספר בגילוי לב על אדישותו נוכח מחזות מזוויעים, אדישות שבאה עם ההרגל: "בעוד ידי הקרות לופתות קערת מרק חם שגמעתי ממנו בשקיקה, הבטתי בעד החלון. הגוויה, שהוצאה זה עתה, נעצה בי עיניים מזוגגות. לפני שעתים דברתי עם אותו אדם. עכשו המשכתי לגמוע ממנת המרק שלי". הוא מספר על המזל ששיחק תפקיד מרכזי בקביעת גורלות, על זעם הנובע לאו דווקא מן האלימות אלא מן העלבון שבהצטמצמותו של אדם לכלל מספר סתמי, על הצורך ברגעי בדידות, על שמחות קטנות, ועל רגעים ספורים של יופי. בסיום הוא מתאר את חווית החופש, את העיוותים המוסריים מחמת השחרור הפתאומי ממועקה נפשית, ואת המרירות והאכזבה בנסיון לשוב אל החיים הקודמים.

מכיוון שמטרתו של פרנקל אינה תיעודית בלבד, הוא מרחיב מעבר לעובדות החיים עצמן אל ההיבטים הפסיכולוגים של חיי האסיר. הוא מאמין בכוחה של רוח האדם לחזק לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף: "אמנם אנשים בעלי-לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים עשירים, אפשר שנתייסרו ביסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית היתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית". הוא עצמו, כך הוא מעיד, נושע לעתים בזכות אהבתו לאשתו, שבאותה תקופה לא ידע אם היא חיה או מתה: "שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה. הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי; היתה בי ההרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם".

פרנקל מאמין כי בידי האדם יש חופש בחירה, ונסיון חיי המחנה מוכיח זאת. הוא היה עד פעמים רבות למקרים שהיה בהם מיסוד הגבורה, מקרים שהוכיחו שאפשר היה להתגבר על האדישות, לדכא את הכעס, ולשמור על חירות רוחנית ועל עצמאות המחשבה: "יום-יום, שעה-שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור-משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת-כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".

לילה אחד, בסיומו של יום רע, כשחשכה נפלה על הצריף, התבקש פרנקל לעודד את רוחם של האסירים. הוא בחר לדבר על האפשרות להחזיר את מה שאבד – בריאות, משפחה, אושר, מעמד, על העתיד שבו אולי מה שעבר עליהם יוכל להועיל להם (כדברי ניטשה, "מה שאינו הורג אותי, מחשל אותי"), על העבר המאיר את חשכת ההווה ("אשר חווית – שום כוח שבעולם לא יוכל לגזול ממך"), ועל פשר החיים שאינו פוסק לעולם ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

ספרו של פרנקל נכתב סמוך לתום המלחמה, הוא עובדתי וענייני, ומהווה לפיכך מסמך מרגש ומהימן בגוף ראשון על מחנות הריכוז. בשל זוית הראיה המקצועית של הפסיכיאטר, הספר מקבל עומק נוסף, כשאינו מסתפק בתיאורים חיצוניים בלבד, אלא חודר אל נפשם של האסירים. תיאורי המחנות תופסים את רובו של הספר, ולאחריהם הוסיף פרנקל פרק אודות מושגי היסוד של הלוגותרפיה למבקשים להעמיק בנושא.

ויקטור פרנקל אינו מספר בספר על חייו לפני המלחמה. מויקיפדיה למדתי כי היתה לו אפשרות להגר לארצות הברית ולהציל אל עצמו, אבל הוא בחר להשאר בוינה ולנסות לגונן על הוריו מכוח מעמדו. משפחתו כולה, פרט לאחותו, נספתה בשואה.

"האדם מחפש משמעות" הוא מסמך מרתק ומומלץ מאוד לקריאה.

Man's Search for Meaning – Viktor Frankl

דביר

1970 (1946)

תרגום מאנגלית: חיים איזק

תימהון / אהרן אפלפלד

62512013381b

"תימהון" מציג דמות מובילה יוצאת דופן במכלול יצירתו של אפלפלד. אירנה היא כפריה נוצרית, בלתי משכילה, שאחרי שש שנות לימוד עבדה בחנות המכולת של שכניה היהודים. לאחר נישואיה לאנטון, שהיה חביב ואוהב כמחזר, אך הפך לבעל תובעני ואדיש, טיפחה חלקת אדמה ורפת. שתיהן אבדו לה בשטפון ובמחלה, והיא מנקה רצפות בבית הספר המקומי לפרנסתה. אירנה סובלת מכאבי ראש משתקים שהחלו עם נישואיה, בתקופה בה הבחינה כי בעלה דומה מאוד לאביה, אלים ומנוכר כמוהו. חייה של אירנה מצטמצמים לגבולות הבית, שם היא מחויבת להקפיד על הכנת ארוחות בזמן ועל היענות לתביעותיו המיניות שאינן יודעות שובעה של אנטון. הימים ימי הכיבוש הנאצי, וכשאירנה מציצה יום אחד דרך החלון, היא רואה את בני המשפחה היהודית – אב, אם ושתי בנות – ניצבים בשורה בחצר, כשהז'נדרם המקומי משגיח עליהם. ביתם וחנותם נבזזים מאחורי גבם, ועליהם נאסר לזוז ממקומם. אחרי יומיים של התעללות הם נרצחים באישון לילה, ומשהו נשבר בנפשה של אירנה.

במהלך שנות נישואיה ביקשה אירנה לא אחת לנסוע לבקר קרובת משפחה זקנה, הזכורה לה לטוב מילדותה, כדי למצוא מרגוע וניחומים, אך בעלה אסר זאת עליה. כעת, מיד לאחר הרצח, היא עוזבת את ביתה מבלי לומר מילה, ושמה פעמיה אל היערות. היא תגיע אל קרובתה, תבקש סעד ועצה אצל זקן המתגורר בקרבתה, ותצא לשוטט בין הכפרים. אירנה אינה מגדירה מטרה למסעותיה, אך בחיפושיה אחרי שלוות נפש, כשהיא מוכת אשמה בשל רצח שכניה ורדופת פחדים מפני בעלה שעלול לצאת בעקבותיה, היא תהפוך למעין נביאה, מטיפה בשער, כשהיא לובשת תחילה דמות מקבילה לזו של יוחנן המטביל ומאוחר יותר את דמותו של ישו. בדומה לישו, שנטל על עצמו את חטאיהם של בני האדם, גם אירנה מבקשת מהאנשים הסובלים הנקרים בדרכה: "תני לי את יסוריך, תני לי את בשרך הכואב, תני לי את רוחך הנכאה. אני יכולה להכיל בקרבי הרבה יסורים. לא באתי לעולם אלא כדי לקבל אותם מידיך".

אצל אירנה, המיוסרת בשל נסיבות חייה, בשל עקרותה ובשל הרצח, מיטשטש הגבול בין חלום ומציאות (מוטיב חוזר ביצירתו של אפלפלד). היא משוחחת עם המתים ועם הקדושים, ובאוזני כל מי שמוכן או אינו מוכן להקשיב היא חוזרת ואומרת, "ישו יהודי היה. צאצאיו נרצחו בתוכנו על לא עוול בכפם". כשהיא נשאלת מה בכוונתה לעשות לאחר שאין בכוונתה לחזור לביתה, היא עונה,

"לנדוד ולחזק את לב הנשים הנאנקות תחת משא בעליהן".

"איך תעשי זאת?"

"אחבר אותן אל אביהן שבשמים ואל בנו, שהוא שליחו בעולם הזה".

"הוא שגילה לך שהוא יהודי?"

"נכון".

אפלפלד מיטיב לתאר את המתרחש בנפשה של אשה פשוטה ומבולבלת, אנטישמית מתוך הרגל אך לא שונאת יהודים. אין לה דרישות מפליגות מן החיים, ואולי היתה משלימה עם גורלה כאשה מדוכאת, אך כשהרשע הבלתי מוסבר והבלתי נתפס הגיע אל חלונה נשברה והתקוממה. שלא במפתיע היא מוצאת אוזן קשבת רק אצל נשים, בעוד הגברים רואים בה כופרת ומכשפה. מעניין לציין כי אפלפלד אינו מחלק את העולם לטובים ולרעים: המשפחה היהודיה שנרצחה אינה חפה מליקויים, ואירנה פוגשת בנדודיה נשים שמסתירות יהודים. אירנה עצמה היא דמות בלתי מושלמת, הפוסעת על סף השגעון.

גיל הראבן, שכתבה את הטקסט על גב הספר, סבורה, כדרכם המופרזת של טקסטים מסוג זה, כי "אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה". כמי שהיה קורבן בעצמו, אפלפלד בהחלט מוכיח גדלות נפש כשהוא קשוב לאירנה, המייצגת את שכניו שלא נקפו אצבע להצילו, ואף חומל עליה. אומץ לב, לדעתי, אינו ממין הענין, ועל כשרונו של אפלפלד, שאינו קשור דווקא לבחירת נושאו של הספר, אין חולק.

בעיני הספר הזה אינו משיאי יצירתו של אפלפלד. אחרי פרקים ראשונים מצוינים הוא סובל, לטעמי, מחזרות מרובות מדי ובעיקר מסטראוטיפיות – כל הגברים קשי לב ואלימים, כל הנשים אומללות, למעט הזונות. יחד עם זאת, אפלפלד, הוא תמיד, וגם הפעם, יוצר מסקרן, מעורר רגש ומחשבה, דמותה של אירנה מעניינת, ואני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה ביתן

2017

מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017

ארוחה בחורף / הובר מנגרלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d795d797d794_d791d797d795d7a8d7a32

את הסקירות שאני כותבת אני מסווגת תחת ארבע קטגוריות הנעות בין "מומלצים במיוחד" ל"לא מומלצים". בשביל הספר הזה מפתה לפתוח קטגוריה משלו, "מיותרים". כשסופר בוחר לכתוב על נושא טעון כמו בספר הזה – ציד יהודים על ידי חיילים גרמנים בפולין מנקודת מבטם של החיילים – כדאי שתהיה לו אמירה משמעותית, שאם לא כן, הבחירה הנושאית היא רק במה קישוטית לסיפור שגרתי, ויש בכך משום זילות של הרקע ההיסטורי. האמירה המהותית היחידה בספר, וגם בה אין חידוש, ובודאי אין בה הצדקה לספר כולו, מגיעה כמעט לקראת סיומו: קל יחסית לירות לתוך קבוצת אלמונים, קשה יותר לירות על אנשים שתווי פניהם מזוהים לאחר שנוצר איתם קשר, קלוש ומשפיל ככל שיהיה.

שלושה חיילים גרמנים בפולין מבקשים לא להשתתף בחוליות ההוצאה להורג של היהודים הניצודים על ידי יחידתם, אלא לצאת לציד עצמו, משימה פחות מלחיצה בעיניהם. ביום חורף קפוא עם שחר יוצאים השלושה – באואר, אמריך והמספר – אל הדרך. הם מוטרדים מהקור ומהרעב, אמריך עוסק בכפיתיות בשאלה כיצד יגרום לבנו שבבית להפסיק לעשן, באואר, התמהוני והבלתי צפוי, שקוע במחשבות משל עצמו, המספר מהרהר בטרדות היומיום, במפקד השחצן, בקושי להדליק סיגריה עם כפפות. אחרי מספר שעות, אמריך חד העין שם לב שעל אחד העצים בצד הדרך יש פחות כפור מאשר על העצים שסביבו. מתחת לעץ הוא מוצא ארובה המגיחה מבור שבאדמה, ובתוך הבור מסתתר יהודי. המשימה הושלמה. כעת הם יכולים לשוב אל המחנה עם שללם, ולהרוויח את הזכות לצאת שוב למחרת. בדרכם חזרה הם עוצרים בבית עזוב, מכניסים את היהודי למחסן, ושוקעים במלאכה המסובכת של הכנת ארוחה, היא הארוחה שבשם הספר.

מה ביקש הסופר לומר? שהיו גרמנים שבחרו לא להשתתף ישירות בהרג? ידוע. רוב האנשים יעדיפו לא ללכלך את הידים בגרימה ישירה של סבל ושל מוות. שהמצוד אחר יהודים בוצע באדישות, שההתעסקות בפרטים היומיומיים של חיי החיילים העסיקה אותם יותר מגורל קורבנותיהם? ידוע גם כן. איזו תגלית חדשה, איזו זוית מעניינת על נפשם של הרוצחים בא הספר הזה להאיר? לא ברור. המחשבות המעסיקות את החיילים מיידיות ושטחיות, אבל בערך במחצית הספר, במעין מחווה קלושה לעומק ספרותי, הסופר גולש ל"פילוסופיה", כשהוא שם בפיו של המספר הגיג "מעמיק". כשהמספר חושב על העיטורים שעל בגדי המוצאים להורג, שניכרת בהם יד אם אוהבת, זה מה שהוא חש: ואם אתם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי היתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשיער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם. נו, באמת. מלאכותי ונלעג. אם רצה הסופר לחרוג מן השטחיות, כדאי היה לומר מילה או שתיים על עניני אידיאולוגיה, על שטיפת מוח, על הפיכת אנשים נורמטיביים לציידי אדם ולרוצחים, אבל על כל אלה הוא פוסח לחלוטין.

איכשהו שלושת הגרמנים אינם החשודים המיידים ברוע בספר. התפקיד הזה ניתן לפולני, שמראהו של היהודי מעורר בו תיעוב. המספר מתאר את הפולני תחילה כבעל תווי פנים אציליים, אך למראה תחושותיו הברורות כלפי היהודי הוא מייחס לו מפלצתיות, רוע וזעם. לו ולשני חבריו, לעומת זאת, הוא מייחס אנושיות, בכפוף למילוי פקודות, כמובן. למען האמת, השימוש הזה בדמותו של הפולני הוא המוטיב היחיד שהרשים אותי בספר. באמצעותו מודגש העיוורון של הגרמנים כלפי טיבם של מעשיהם. ייאמר עוד לזכות הסופר שלא בחר סוף מתקתק ומזכך.

כסיפור פשוט לעצמו – חיילים המנסים להחזיק מעמד בשירות צבאי בתנאים קשים – "ארוחה בחורף" כתוב לא רע בכלל, אבל, כמובן, אי אפשר להתייחס אליו כסיפור פשוט שכזה. כספר שמנסה לתרום זוית בלתי שגרתית לארועים ההיסטוריים הוא מאכזב.

Un Repas en Hiver – Hubert Mingarelli

עם עובד

2017 (2012)

תרגום מצרפתית: עמנואל פינטו

אליכם אני כותבת / חייקה קלינגר

d7a2d798d799d7a4d794-d790d79cd799d79bd79d-d790d7a0d799-d79bd795d7aad791d7aa-d7a7

כותרת משנה: היומנים המקוריים, בנדין 1943

חייקה קלינגר, יהודיה תושבת בנדין שבדרום פולין, היתה כבת עשרים ושש כשישבה במחבוא ב-1943, וכתבה את שעבר עליה ועל חבריה מאז פרוץ המלחמה. חייקה, חברת השומר הצעיר, שהשתתפה בפעולות מחתרתיות, נבחרה מראש על ידי חברי קבוצתה להיות זו שתשרוד ותתעד את מאבקם. בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, הנציח את סיפורה ואת מורשתה במספר ספרים ומחקרים, ביניהם הספר "נידונה לחיים", ששמו ניתן לו בשל יעודה זה. במבוא ל"אליכם אני כותבת" מתאר הבן את גלגולי יומנה של אמו: היומן המקורי נכתב בין 25 באוגוסט 1943 ו-17 בדצמבר 1943. חייקה כתבה גרסה מורחבת יותר ב-1944, וזו תורגמה לעברית ופורסמה תחת השם "מיומן בגטו". בגרסה המורחבת הרשו לעצמם המתרגם וההוצאה לצנזר משפטים מן היומן, או לערוך אותם, כדי שישקפו את מה שנראה להם שהציבור צריך לשמוע. כך, לדוגמא, נחתכו קטעים שהתייחסו בחריפות ליחסו של הישוב בארץ אל היהודים באירופה בתקופת השואה. הספר שרואה אור כעת, "אליכם אני כותבת", מכיל את היומן המקורי, בדיוק כפי שנכתב.

חייקה קלינגר איבדה בשנות המלחמה את משפחתה, את בעלה, לו היתה נשואה ימים ספורים בלבד, וכמעט את כל חבריה. היא חוותה את החיים בגטו, את ההסתתרות בבונקרים, ועונתה על ידי הגסטפו לאחר שהואשמה באחזקת אקדח. הטראומות שעברה, הבדידות הקשה והשנאה שחשה, באות לידי ביטוי בסגנונה, שבחלקים רבים הוא רגשי מאוד, ביקורתי ונוקב מאוד, בעיקר בשני החלקים הראשונים של היומן, "פרולוג: השיבה לחיים" ו"הגירוש האחרון". בחלק השלישי, "השומר הצעיר והארגון הלוחם בבנדין", לאחר שתיארה בשניים הקודמים את סיומו של המאבק, חזרה אל התקופה שקדמה לחורבן הסופי של הקהילה, ותיארה את ההתארגנות החברתית, ובעיקר את הפעילות בתוך תנועת השומר הצעיר. לקטעים הללו צורפו השלמות בנושאים שונים, חלקן מפורטות, חלקן טיוטות להרחבה עתידית: הבחורות בהגנה, ההגנה בורשה, נפילת בונקר הלוחמים, דוד קוזלובסקי (בעלה של חייקה), צבי ברנדס, ועדות פוטאש (הקטע היחיד ביומן שאינו פרי עטה, ובו תיאור מותם של ראשי ההתנגדות מאת עד ראיה).

תמצית אמונתה ופעולתה של חייקה היתה ההגנה היהודית בגטאות בפולין. היא לא האמינה שההגנה תצליח לעצור את ההשמדה, אך התקוממה נגד ההליכה כצאן לטבח. במחלוקת בין גישת ההצלה, שנועדה למלט יחידים ממוות, לגישת ההגנה, היא תמכה ללא סייג באחרונה:

בעבורנו לא היתה זאת בעיית ההצלה – יש למות יחד עם העם, זה היה ברור, אבל איך? לא כמו כל העם, לא כצאן לטבח. למות כראוי, בכבוד. ליצור את המערכה האחרונה בקורות העם היהודי. כך נולדה המחשבה החדשה על אודות ההגנה.

חייקה הביעה ביומן כעס רב, עד כדי שנאה, לא רק נגד הגרמנים, אלא גם נגד היהודים, אלה שבארץ-ישראל ובארצות-הברית, שלא סייעו די, ואלה שבפולין, החל במלשינים, ביודנראט ובמשטרה היהודית, שהיו בעיניה משתפי פעולה עם הנאצים, וכלה בעם עצמו, אלה שעלו בשקט לקרונות, ואלה שלא יכלו להתעלות ולהמנע מחולשות אנוש:

בשביל מי לכתוב? בשביל העם, בשביל ההמון – כמה שנאתי את ההמון! […] אבל לדרגה כזאת של שפלות שהגיע האספסוף היהודי? שוב תאמרו – אלה התנאים. אינני מוכנה להקשיב לדברים שכאלה […] אולי בשביל אחי האמריקאים. חה-חה-חה!… בשביל הפרים האבוסים והשמנים האלה, הטופחים על כרסם בדולרים שלהם?

עלי לקבוע: העם היהודי, הוא עם עבדים […] איזה עם היה מניח, כך ללא התנגדות, להובילו למוות? מה טוב שבעם זה גדלה תנועה כתנועתנו, אשר כיפרה בדמה על חרפת עמה. מה טוב שהייתי שלכם. אני נטולת רחמים במקצת כאשר אני דנה את עמי. אך כה רב כאבי עליו, ואני גם קצת מדמי, ואת דוִד שלי נתתי למען כבודו של העם הזה, ועל כן מותר לי להחמיר במשפטו – לי מותר.

בקטעים כגון אלה חשתי חוסר מנוחה. הפריע לי הזעם הבלתי מתפשר, חוסר ההבנה למצוקות המעבירות אנשים על דעתם, לתקוות, קלושות כלל שתהיינה, ולהיאחזות בחיים. יחד עם זאת הערכתי את הישירות, וגם את האפשרות ללמוד מכלי ראשון על תחושות אותנטיות, כאלה שבדרך כלל אינן מקבלות ביטוי ברבים. באפילוג, לעומת זאת, תיארה שינוי ברגשותיה. אחרי שהוברחה לסלובקיה ולהונגריה, שם סיפרה ליהודים על שהתרחש בפולין, קיבלה חייקה ב-1944 סרטיפיקט נדיר, כדי שתוכל להביא את התיעוד לידיעת יהודי הארץ. האפילוג כולל מספר פסקאות שנכתבו אחרי עלייתה, כגון זו:

רגש האהבה, שהיה טמון עמוק מתחת לשכבת השנאה שתפחה והתקשתה במשך חמש שנות המלחמה, שוב הבקיע את דרכו לאור היום. שהרי אני באמת אוהבת אותם, כאלה, כמו שהם. רק הכאב הוא שהעכיר את עיני.

חייקה נישאה ב-1944 ליעקב רוזנברג, מראשי המחתרת בסלובקיה. הזוג התגורר בקיבוץ העוגן, שם נולדו שלושת בניהם. אחרי שכתבה את הגרסה המורחבת של היומן, חדלה מלעסוק בזכרונותיה. בחלקו הראשון של היומן כתבה על בדידותו ועל עצבותו של השורד, בדידות ועצבות שהיו נחלתה:

מי שישרוד יהיה כעלה נידף ברוח, לא שייך לשום דבר ולאף אחד – שהרי את עץ אבותיו ואמו הוא איבד. העץ נכרת. היה צריך להשאר על העץ ולאבוד עמו, אבדה שם תקופה – גם אנשים אלה חייבים למות. העלה יעוף ברוח אך מקום לא יימצא לו, לא ימצא את אשר אבד לו, לא יכיר את העלים המוכרים לו, ולא את פיסת השמים הישנה. לעץ חדש לא יצליח להתחבר, וכך העלה המסכן הזה ינוע וינוד, ויזכור את הימים שעברו, הגם שהיו ימים עצובים, וכל הזמן, תמיד, יתגעגע ולא ימצא את מקומו.

חייקה קלינגר לא יכלה לעמוד בנטל הכאב, וב-1958, ביום הזכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, התאבדה. יהי זכרה ברוך. יומנה, שנכתב בתוך המלחמה, הוא מסמך בלתי שגרתי, אותנטי נוקב ומרגש, וטוב עשו יד ושם וספרי מורשת שהוציאו אותו לאור.

יד ושם וספרי מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ'

2016 (1943)

תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר

חששנו פן נתפוגג / צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'

חששנו פן נתפוגג

כותרת משנה: יומן מטרנסניסטריה, זכרונות מן הצבא הבריטי

צֶ'רנָה ברקוביץ' גורשה בקיץ 1941 מן העיירה קימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לטרנסניסטריה. יחד אתה גורשו בעלה ז'אן ובתה סילבי, הוריה, קרוביה וידידיה, וכל יהודי העיירה. רומניה, שהצטרפה לגרמניה במלחמה בברית המועצות, קיבלה לחזקתה את השטח שממזרח לנהר הדניסטר (טרנסניסטריה = מעבר לניסטרו, שמו של הדניסטר בפי הרומנים). אל חבל ארץ זה גירשה את יהודי בוקובינה ובסרביה. לפני מספר ימים כתבתי על ספרה של חנה מלר-פאוסט, "מעבר לנהר", שבו תיארה הכותבת את קורותיה באותה תקופה, את המסע הרגלי אל מעבר לנהר, ואת הפקרתם של היהודים למוות באורוות שבכפרים מקומיים. בעת שהיתה באורווה שמעה על החיים בגטו ברשד, שבעיניה היו בחזקת גן-עדן יחסית לגיהינום שחוותה, והצליחה לעבור לשם ולהביא אחריה את אחותה התאומה. צ'רנה ברקוביץ', אחרי מסע ממושך, שבו התגלגלו היא ומשפחתה ממחנה למחנה ומכפר אחד לאחר, כשהם נותנים לשרירות ליבם של החיילים הרומנים ושל התושבים המקומיים, הגיעה לגטו שרגורוד. סיפוריהן של שתי הנשים זהים בכמה מפרטיהם, ובפרטים אחרים הם משלימים זה את זה, ומשרטטים יחד תמונה מקיפה של השנים הנוראות שחוו המגורשים.

הספר נפתח במבוא מעניין ומקיף מאת גלי תיבון, ובו היא מתארת את הארועים מנקודת מבט היסטורית כללית, ומתעכבת על כמה נושאים כמו ההתארגנות הקהילתית של היהודים, וההתמודדות עם הגירוש מבחינתן של הנשים. הנשים היהודיות ברומניה, כמו נשים אחרות באותה תקופה, הוגדרו על ידי מעמדו של בן זוגן, ולא נדרשו להתפרנס ולשרוד בכוחות עצמן. תפארתן היתה על ביתן ועל משפחתן. המהפך הנורא שחוו אילץ אותן להסתגל בתוך שעות לאורח חיים שונה לחלוטין, לקבל החלטות הרות גורל, ובמקרים רבים ליטול על עצמן את משימות ההישרדות. צ'רנה עצמה מתארת את המאבק לשמור על מראית עין של בית ושל חיי חברה נורמלים בתוך האומללות והעוני והרעב.

צ'רנה החלה לכתוב יומן בגטו. בשל הקשיים לא ניהלה יומן יומי, אלא כתבה בהפסקות גדולות, וסיכמה את שעבר עליה. אחרי המלחמה עיבדה את היומן, והספר "חששנו פן נתפוגג" מבוסס על הנוסחים המשלימים זה את זה. היומן נפתח בשמועה על הגירוש, שקדמה להודעה הרשמית, ומסתיים בשחרור ובהכנות לשיבה לרומניה. צ'רנה מתארת במפורט ובאופן חי את הארועים הגדולים והקטנים שהכתיבו את סדר יומם, את ההתמודדות עם המחלות המדבקות, את חוסר הוודאות ואת הפחד, את הנסיונות לקיים שגרת בית ומשפחה. כמו בספרים אחרים שקראתי לאחרונה, גם כאן נחשף שוב שיתוף הפעולה של האזרחים ה"קטנים" עם העוול הגדול – החל בשכנות הרומניות שבאו לבזוז את תכולת הבית עוד בטרם יציאת המשפחה, וכלה בעגלונים האוקראינים שסחטו מן המגורשים תשלומי עתק עבור הובלת החפצים שהצליחו להציל – שיתוף פעולה שבלעדיו אמנם לא היתה נמנעת ההשמדה, אך אולי היתה מתעכבת ומצטמצמת, ולבטח היתה מפחיתה את תחושת הבגידה שחשו היהודים.

בנם של צ'רנה וז'אן, וילי, עלה לארץ ב-1941 לבדו, לאחר שבעקבות פוגרום השתכנע שמקומו אינו ברומניה. בנוסף ליומנה של אמו, הספר מציג דברים שכתב וילי שנים אחרי הארועים. הוא מתאר את בדידותו כנער במוסד חינוכי בארץ, את בחירתו לעזוב את המוסד ולהתפרנס כעובד מוסך, ובעיקר הוא מתעכב על השירות בצבא הבריטי כנהג ביחידה יהודית, ועל השתתפותו בלוחמה באיטליה. לאחר שנתיים שבהן לא שמע דבר ממשפחתו, ולאחר שהתוודע לאשר אירע ליהודים במלחמה, כמעט אמר נואש בדבר הישרדות משפחתו. כשנודע לו שהוריו ואחותו חזרו לעיירה ממנה גורשו, נסע בדרך-לא-דרך לפגוש אותם, והצליח לשהות במחיצתם יומיים-שלושה בטרם היה חייב לחזור ליחידתו. בצירוף מקרים מרגש הגיע אליהם בסמוך ליום בו ילדה אחותו תאומים, שאחד מהם נקרא על שם הסב שנפטר בגטו מטיפוס. המשפחה כולה התאחדה בארץ אחרי קום המדינה.

שילוב שני הכתבים יחד מציג תמונה שלמה של משפחה שנלכדה בגלגלי אותן שנים. שניהם כתובים ברהיטות ובכנות, ומעניקים להיסטוריה פנים וחיים.

שמו של הספר לקוח מאחד המשפטים בו. אחרי הליכה ממושכת בקור ובגשם הגיעה המשפחה לכפר, "שם נאלצנו לעצור ולא – חששנו פן נתפוגג". צ'רנה מתייחסת לעייפות פיסית, אבל בעיני השם מייצג גם את כוחם ואת חשיבותם של ספרי זכרונות מסוג זה, המשמרים את זכרון התקופה ואת זכרון קורבנותיה, לבל יתפוגגו.

יד ושם

2016