יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

למטה מפרה / ערן מורילס

"חיי יהודים אינם נחשבים, הם שווים פחות מחיי סוס, פרה או חזיר במשק. אתה מבין את דבריי? למטה מסוס, למטה מפרה! הסיכויים שלך להישאר בחיים נמוכים משלהם!", כך נאמר ליוסף מורילס, יהודי תושב העיירה פרושוביץ בפולין הכבושה על ידי הגרמנים. יוסף, מומחה בקר מוכר באיזורו, מצא מפלט לו ולילדיו, ברוניה ומוניאק, בבור שנחפר תחת רפת. במשך חודשים נחבא שם יחד עם בני משפחה נוספים, בצפיפות ובמחסור. מדי פעם, כשמלאי המזון הצטמצם, יצא לרכוש מוצרים ולהשיג כסף לאנשים שבמחבוא ולמשפחה העניה שסיכנה עצמה כדי להסתיר אותם. העובדה שהיה מוכר שיחקה לטובתו, אך גם לרעתו. חברים משכבר נחלצו לעזרתו, אחרים עלולים היו לזהות אותו ולהלשין עליו. פעם שלח את דוד, אחד מילדי המשפחה, אל הפריץ כדי להביא כסף, בפעמים אחרות יצאה בתו ברוניה בת העשר להביא מזון. הסיכון היה גבוה, הסיכוי קלוש, אבל האנשים בבור שלמטה מהפרה שרדו.

ערן מורילס הוא בנו של מוניאק, הילד שחי חודשים ארוכים בבור וכמעט איבד משום כך את יכולת ההליכה. אביו, דודתו וסבו לא נמנו עם אלה שנמנעו בקנאות מלדבר על שעבר עליהם, אבל סיפורם במלואו סופר לבני משפחתם רק שנים רבות אחרי שארע. ערן הקדיש שנים לחשיפת מקום המחבוא ולמציאת צאצאיהם של המצילים. יוסף, נאמן למציליו כפי שהיו הם נאמנים לו, לא חשף את זהותם בזמן המלחמה ולא אחריה. אלה שמכרו לו מזון או תרמו לו כסף לא ידעו היכן הוא מסתתר, ואלה שאצלם הסתתר לא ידעו מי הם המסייעים לו. בראיה מפוכחת האמין יוסף שכמה שפחות יידעו כך ייטב לכולם.

חלקו הראשון של הספר מספר את סיפורם של יהודי פרושוביץ וסביבתה, ואת סיפורם של בני מורילס וקרוביהם, החל בגירוש הראשון של יהודי המקום באוגוסט 1942, דרך גלגוליהם במקומות מסתור לפני שהגיעו לרפת, ועד השחרור. חלקו השני מתרחש אחרי השואה בפולין שעדיין רדפה את היהודים, ובארץ-ישראל, אליה התעקשה ברוניה לעלות לבדה בעודה ילדה, ואליה עלתה אחריה המשפחה כולה. חלקו השלישי הוא תיעוד מסעו של ערן בעקבות הסיפור המשפחתי, שכלל חפירה במסמכים, נסיונות לדובב בני משפחה, ומסעות לפולין בנסיון לעורר את זכרונם של אביו ושל דודתו ולמצוא עדים לעברם.

ספרי זכרונות מסוג זה מבורכים, ושיפוט ספרותי אולי אינו במקומו. בכל זאת לא אוכל להמנע מלומר שהבחירה לכתוב את שני החלקים הראשונים במשפטים שמרובם נעדר נושא, הפריעה מבחינתי לקריאה. החלק השלישי, לעומת זאת, נכתב כדרך שאדם מדבר עם חברו, במשפטים שלמים בלתי מאולצים, כך שמעבר להיותו של חלק זה מעניין לא פחות מקודמיו, הקריאה בו זרמה והיתה נעימה הרבה יותר. אני מניחה שהכותב ביקש לשוות לסיפורי העבר נופך ספרותי יותר, ומכאן הבחירה הסגנונית שלא נעמה לי.

ערן מורילס מספר סיפור מרתק על דבקות בחיים, על תושיה ועל אופטימיות מעשית, וכמובן גם על מזל. יפה עשה שלצד בני משפחתו נתן את הכבוד הראוי לאנשים הטובים ששמו נפשם בכפם וסייעו לחבריהם בעת צרתם, וראויים השמות להזכר. יבואו על הברכה יוזף קלשצ'ינסקי, משפחת סקוורצ'ינסקי, ולאדיסלאב והלנה קוטיזה.

אתר הספר הכולל מסמכים, תמונות וראיונות

הוצאה עצמית

2022

לאורו הבוהק של היום / אדוארד רייכר

כותרת משנה: יומנו של רופא יהודי בפולין 1939 – 1945

אדוארד רייכר, רופא עור יהודי פולני, ניהל חיי שגרה עם אשתו פולה ובתם הפעוטה עד ה-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. שני אחיו, שחשו כי האדמה בוערת תחת רגליהם, עלו עם בני משפחותיהם לארץ-ישראל. אדוארד בחר להשאר כדי לא לנטוש את אביו המזדקן. אחותם של השלושה נרצחה יחד עם בני ביתה, ואדוארד עם מי שנותרו נאלץ לנטוש בית מרווח וקליניקה פעילה, ולעבור לצפיפות ולתנאי החיים הקשים מנשוא של גטו לודז'. משום שנרדף אישית על ידי רומקובסקי (שאותו הוא מתאר ללא כחל ושרק כפדופיל, כמגלומן וכמטורף) וחשש לחייו, נאלץ לעזוב את אביו בגטו, ולעבור עם אשתו ובתו לורשה. כשהבין שאיש מהם לא ייצא חי מגטו ורשה, העדיף לחיות עם תעודות מזויפות בצד הארי של העיר. את זכרונותיו מן השנים הללו כתב במחבוא לקראת שחרורה של פולין, אך הדפים אבדו (במהלך ההתקוממות של ורשה ב-1944, ולא במהלך ההתקוממות של גטו ורשה, שארעה למעלה משנה קודם לכן, כפי שמצוין בטעות על הכריכה). שנים אחרי המלחמה כתב אותם מחדש, וסיפר גם על החזרה לעירו הריקה מחברים ומקרובים, ועל העדויות שמסר במשפטיהם של פושעים נאצים. הזכרונות ראו אור רק למעלה מעשור אחרי מותו.

בדברי הסיום כותב רייכר כי כתב את הדברים לא משום שהוא מבקש נקמה, ולא משום שהוא מסרב לסלוח. נהפוך הוא, הוא מבקש להמנע משנאה, ומטרתו היא לדווח על הדברים לצעירים, כי בכוחם לממש את מה שדורות רבים הזניחו: ללכת בדרך של הומניזם צודק ובר-קיימא. אולי דווקא משום שאינו כותב בזעם, עוצמת העלבון וחוסר האונים שחש זועקת, ומעשי החסד שזכה להם מוארים באור יקרות. מצד אחד מעשי סחיטה והלשנה שהותירו אותו מוכה וחסר כל. מצד שני אנשים שלטוב לבם הוא חב את חייו, ביניהם נסיכה – אניילה וורונייצקה – וזונה – רוז'ה חמילבסקה – שהוכרו כחסידות אומות עולם. מצד אחד חברים ותיקים שהפנו לו עורף, והוא תהה אם הפכו את עורם בשל תהפוכות התקופה, או שהנסיבות חשפו את טבעם האמיתי. מצד שני מכרים שזיהו אותו, והפעילו את סמכותם כדי לאפשר לו לחמוק מן השלטונות. מצד אחד חייל גרמני, שבא לבקש עצה רפואית, והפך למגן המשפחה. מצד שני הרמן הפלה, שנזקק אף הוא לרופא עור, והמשיך למלא את תפקידו המפלצתי בהשמדה. היה מקום לתושיה וליוזמה בנסיון להשפיע על הגורל, אך החיים היו תלויים על בלימה, נתונים לחסדם של המזל ושל גחמות המקריות.

את כל אלה ועוד מתאר רייכר במפורט, בחִיּוּת עזה, בהכרת תודה על גילויי החסד, ובתמיהה אינסופית על ההתפרצויות של הרוע ושל השנאה האנטישמית העיוורת והמעוורת. בפרק מכמיר לב בסיומו של הספר הוא מספר על השיבה ללודז', על שיקום בית הכנסת שהקים אביו, ועל ההבנה הקרה שנוף ילדותו ובגרותו הפך זר ומנוכר.

לספר מצורף מבוא מאת בתו של אדוארד, שכילדה הופרדה לתקופה מסוימת מהוריה ונמסרה למוסד בתקווה להציל לפחות נפש אחת מן המשפחה. נכדו של אחד מאחיו של אדוארד, שיזם את התרגום לעברית, הוסיף אף הוא מאמר קצר, המתאר את גורלם של האחים ושל צאצאיהם. המתרגמת כתבה על הקשר האישי שלה לזכרונות כבת לאם ניצולת שואה ונכדה לסבתא שנרצחה, שתיהן ילידות לודז'.

אישיותו של הכותב, ונקודת המבט הבהירה שלו, מייחדים את הזכרונות הללו, והם מומלצים מאוד לקריאה ולתשומת לב.

W Ostrym Świetle Dnia – Edward Reicher

מטר

2022 (1989)

תרגום מפולנית: נורית לימור

האחים בילסקי / פיטר דאפי

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של בילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים בילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

מסע ברדיו / יוסי ריבלין

עוד בהיותו נער צעיר נכבש אריה הרבסט בקסמו של הרדיו. בבגרותו הגשים את החלום, והפך לקריין פופולרי תחת השם המעוברת ארי סתווי. אחרי קריירה נאה נזרק מן הרדיו הממלכתי על לא עוול בכפו, ופצח בקריירה שניה כמנהל תרבות בבית אבות, שאותו העדיף לכנות בית אהבות. כנער, דור שני לשואה, נמנע מלשאול את הוריו לאשר עבר עליהם "שם", והם מצדם בחרו שלא לספר. המפגש עם האוכלוסיה המזדקנת במקום עבודתו החדש פתח בפניו את עולמם של השורדים ושל הניצולים, והוא החל לעסוק גם בשימור הזכרון. כשחבר, שנזרק גם הוא מהרדיו הממלכתי, פתח תחנה פרטית והזמין אותו להצטרף, השתלבו יחדיו תחומי הענין שלו. אל נושאי המוזיקה והספרות החביבים עליו הצטרפו ראיונות והֶסכתים בנושא השואה.

הציר העלילתי הוא סיפור תקיפתם של עיתונאים יוצאי הרדיו הממלכתי, ששורשיו העגומים נעוצים, ככל הנראה, באוירה של הטרדות ואיומים ששררה באותו מוסד. כתב-יד שנשלח אל ארי בעילום שם, ושיחות וירטואליות עם צעירה ישראלית מסתורית המתגוררת בברלין, כרוכים בנושא זה, ומבקשים לעצמם פתרון שעתיד להחשף בסיומו של הספר.

בפתח הספר נכתב, כמקובל, כי "כל הדמויות והאירועים המסופרים להלן הינם פרי דמיונו של המחבר. אך אם בכל זאת הנכם מצליחים לזהות דמות או אירוע שהיו באמת או שודרו באמת – כנראה שיש לכם דמיון מפותח יותר מהמחבר". מסתבר שיש לי דמיון מפותח… דמויות רבות מזוהות בשמן, ביניהן ידועות מאוד כמו רוני סומק, עמוס עוז, יהודה אטלס וסופרים ומשוררים אחרים, וידועות פחות כמו דניאל חנוך, שמתארח בתוכניתו של ארי שהוקדשה לשואה, כפי שהתארח במציאות בתוכניתו של הסופר ברדיו ארץ (תכנית שזכורה לי היטב גם בזכות אישיותו של האורח, וגם משום שהיה לי הכבוד להשתתף בה ולהציג שני ספרים מצוינים, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי ו"לא אמות, כי אחיה ואספר" מאת ישראל קפלן). כמה דמויות וארועים ומקומות הם שיקוף ברור של מקבילות במציאות, כמו קפה תהילה, תאומו של תמול שלשום, ומנהלו, וחשיפת שיר לא מוכר של יהודה עמיחי על נחלת שבעה שהוא הגרסה הספרותית של חשיפת שירו על משפחת ריבלין. ובכלל, הספר מושפע עמוקות מתחומי הענין והעיסוק של יוסי ריבלין עצמו, שהיה בעבר, בין שאר עיסוקים, כתב רדיו, ועוסק היום בכתיבה ביוגרפית, בעיקר של שורדי השואה.

כאמור, העלילה סובבת סביב תעלומת התקיפות, אבל בעיני עיקר חינו הוא בשפע הסיפורים ה"צדדיים", ובעלילות השזורות סביב הציר, שמציגות ארועים ואישים שכדאי להכיר. נהניתי גם מן הזכרונות של הילדוּת של הישראליוּת, שתוארו בדייקנות ועוררו בי נוסטלגיה.

ובשוליים: דיבור על האינטרו (קטע אינסטרומנטלי בתחילת שירים) נמנה מבחינתי עם אחד הדברים המעצבנים ביותר שקריינים יכולים לעשות. מסתבר שהיכולת לדייק ולסיים את הדיבור שניה לפני שהזמרים מתחילים לשיר נחשבת לכשרון. לא היה לי מושג. חשבתי תמיד שזו מזימה למנוע מילדים נלהבים להקליט את השירים.

"מסע ברדיו" נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

כתב ווב הוצאה לאור

2022

רוח גדולה באה / יואל פלגי

שלושים ושבעה צנחנים ארץ-ישראלים צלחו את המיונים ואת האימונים במסגרת הצבא הבריטי, והתעתדו לצנוח במדינות שכבשו הנאצים, לסייע לבעלות הברית, ולהביא את בשורת הישוב אל היהודים שעדיין לא נלכדו. שנים-עשר מתוכם נפלו בשבי, ביניהם יואל פלגי. ב-1946, אחרי שובו לארץ, כתב את קורותיו ואת קורות חבריו. כשלושים שנה אחר-כך הרחיב את יריעת הספר, והוסיף פרטים שלא יכול היה לספר קודם לכן.

במה יכלו הצנחנים להועיל, כשמרבית יהודי אירופה כבר הושמדו? הם קיוו לעורר את הנשארים להמלט, להתמרד, וסברו כי בעצם הופעתם בקרבם, כשליחים מישוב יהודי, יהיה משום הושטת יד אחים שתפיח ביהודים תקווה. לאלה מביניהם שיעדם היה הונגריה, היתה תקווה של ממש, בטרם צאתם לדרכם, כי יוכלו להציל נפשות, משום שהונגריה עדיין לא נפלה בידי הנאצים. תקוותם נכזבה במאי 1944, כשיהודי הונגריה החלו להשלח לאושוויץ.

פלגי ופרץ גולדשטיין הוצנחו בשטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה, ובמשך חודשים חיפשו הזדמנות לעבור את הגבול להונגריה. ביולי 1944 הגיעו סוף סוף לבודפשט, ופנו אל ההנהגה היהודית במקום. לתדהמתו של פלגי ביקש ממנו קסטנר לגשת אל משרדי הגסטפו, לנסות למשוך זמן לטובת שליחותו של יואל ברנד, ולשכנע את הגרמנים להפגין רצון טוב ולשחרר את רכבת המיוחסים. פלגי נענה בלית ברירה, לאחר שהתברר לו כי קסטנר כבר דיווח לגרמנים על הגעת הצנחנים. בשלב מאוחר יותר, אחרי שפלגי נכלא ועונה, שכנע קסטנר את גולדשטיין להסגיר את עצמו. שני החברים תהו בינם לבין עצמם אם היה קסטנר בוגד, ודנו אותו לקולא: "נראה לי כי קסטנר דימה בנפשו שהוא המושך בחוטים ולא הבין שהוא עצמו בובה הנשלטת בחוטים שאחר מושך בהם". אחרי מספר חודשים בכלא, ולאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, שעונתה ונכלאה באותו המקום, הועלו השניים על רכבת למערב. פלגי הצליח להמלט תוך כדי נסיעה ושב לבודפשט לסייע בפעולות ההצלה ב"בית הזכוכית". גולדשטיין נספה במחנה ריכוז.

עוד בענין קסטנר יש להזכיר כי בעת משפט גרינוולד העיד פלגי לטובתו של קסטנר, ו"זכה" להיות מואשם על ידי שמואל תמיר בשיתוף פעולה עם הגסטפו. לראיה, הוא ניצל, בעוד פרץ גולדשטיין וחנה סנש נרצחו. על כך, ובכלל על יחסו של הישוב לקורבנות ולשורדים, כתב פלגי:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

פלגי מתאר בפרוטרוט את קורותיו, החל מן היציאה לדרך ועד שובו. הוא מספר על האנטישמיות שליוותה אותו על כל צעד ושעל – מצד הבריטים, הפרטיזנים, ההונגרים – מתאר פעילויות הרואיות בלתי מוכרות של צעירים יהודים, שלא היססו לחדור מחופשים אל לוע האויב כדי להציל חברים, מאיר את דמויותיהם של חבריו, ביניהם אנצו סרני שהתעקש לצאת לאיטליה למרות הסיכון ולמרות גילו, וממחיש היטב את התקווה ואת היאוש. בתוך ההתרחשויות קורעות הלב, נוגע ללב סיפור נסיעתו אל מקום הולדתו, אל הבית הריק ממנו נלקחו הוריו ואחותו לבלי שוב.

התקווה הגדולה להציל את הקהילה כולה לא התממשה, כנראה מלכתחילה לא היה לה סיכוי. אבל פלגי השתלב בפעולות ההצלה הקדחתניות של ההנהגה היהודית ושל השגרירויות הזרות, ובראשן שגרירויות שווייץ ושבדיה. לאחר שחרורה של בודפשט טיפל בניצולים שזרמו אל העיר, וסייע בארגון העלאתם ארצה. במאמר המצורף לספר כתב פרופסור יהודה סלוצקי על מאמציהם של הצנחנים: "אם כי הישגיהם היו צנועים, ערכם הסמלי והחינוכי גדול היה". לא בכדי שליחותם מונצחת ומוזכרת עד ימינו. דברים דומים כתב פלגי על מפעל ההצלה בהונגריה: "ממדי מפעל ההצלה לעומת השואה שפקדה את יהדות הונגריה היו זעירים וההצלחה מצערה. אבל עוז הנפש, ההקרבה, התושיה והדבקות שהושקעו בו היו כבירים".

שמו של הספר לקוח מאיוב א' י"ט: "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ". רוח גדולה המיטה אסון על משפחתו של איוב. רוח גדולה, שפיעמה בלבות הצנחנים, ביקשה להפיח חיים.

יהי זכרם ברוך.

עם עובד

1977 (מהדורה ראשונה 1946)

בסלון של ברטה / אורה אחימאיר

שם משפחתה של אורה אחימאיר כשנולדה היה צוקרקנדל, נצר למשפחה עניה מגליציה. במשפחה נהגו לומר כי קיים קשר דם בין כל מי שנושאים את השם הזה. הזוהרים מכולם היו הצוקרקנדלים הווינאים, ובראשם הרופא המפורסם אמיל (לימים סבו של הביולוג המפורסם לא פחות הנושא את שמו) ורעייתו ברטה, עיתונאית, מבקרת אמנות, אשת חברה ובעלת סלון תרבותי מוביל. אורה יצאה לבדוק את הקשר בין שני ענפי המשפחה, אך נושא זה נדחק עד מהרה לשוליים, וברטה עצמה הפכה למושא התעניינותה.

על כריכת הספר מופיעות תמונותיהן של שתי נשים, ברטה ואמליה, בנות דודות שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל. ברטה זכתה לילדות מאושרת. אביה, רופא שהפך למו"ל של עיתונים מובילים, דאג להשכלתן של בנותיו, וכבר מגיל צעיר שימשה ברטה כמזכירתו וכאשת סודו. הבנות ואחיהן לא הוגבלו לחדר הילדים, אלא התחככו בקרובים ובמכרים המעניינים של הוריהם – ביניהם יורש העצר רודולף וראש ממשלת בריטניה ד'יזרעאלי – ויכלו להשמיע את קולם. אמליה, לעומת זאת, סבלה מחשך בתשומת לב הורית, והתפתחותה נותרה בידיה שלה. לא ייפלא שברטה התהלכה בעולם מתוך הכרת ערך עצמה, ואילו אמליה, גם כשנישאה אל משפחת צוקרקנדל, חשה דחויה וחסרת ערך. להערכה רבה זכתה כשיצאה לחזית עם בעלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושימשה כאחות, אך עם תום המלחמה שבה אל עולם של נשים מושתקות, עולם שברטה לא השלימה אתו וכבשה לעצמה מעמד בתוכו למרות מגבלותיו. הרבה ידוע על ברטה, מפי אנשים שהכירו אותה, ממכתבים ששרדו, מספרים שכתבה. מעט ידוע על אמליה, שזכתה למקומה בהיסטוריה בזכות דיוקנה שצויר על יד גוסטב קלימט (ולא הושלם בשל מותו), וכעת נגאלה מאלמוניות בזכות ספר זה.

רשימת מבקרי הסלון של ברטה כוללת את כל המי ומי של עולם האמנות האוסטרי, ובזכות קשריה בצרפת גם אמנים צרפתיים בולטים. היא היתה פעילה בתנועת הזצסיון, היתה ממייסדי פסטיבל מוצרט בזלצבורג שנערך גם בימינו, קידמה אמנות מודרנית, כתבה מאמרי ביקורת ועוד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה למען השלום – "אינני מבינה מדוע אנו אמורים לשנוא בני מדינה אחרת שקודם אהבנו והערכנו רק מפני שנשיאים, קיסרים ומלכים רוצים להטביע את אירופה בדם", אמרה – ובסיומה הפעילה את קשריה עם ז'ורז' קלמנסו כדי למוסס את התנגדותו לסייע לאוסטריה המובסת. שליש מתערוכה שהתקיימה בוינה ב-2018, "דמויות מרכזיות במודרנה הווינאית", הוקדש לברטה, ונתיב להולכי רגל ולרוכבי אופניים סמוך לדנובה קרוי על שמה.

האנשלוס שינה באחת את חייהן של הגיסות. ברטה היהודיה, שראתה עצמה קודם כל כאוסטרית ולא ייחסה חשיבות לדת, ואמליה שנולדה לאב יהודי ולאם נוצריה והתגיירה לקראת נישואיה, הפכו, יחד עם יהודי וינה כולם, למיעוט נרדף ומושפל. שגרירות צרפת, שאליה פנתה ברטה באופן טבעי בבקשה למקלט, הפנתה לה עורף, אך בעזרת ידידים הצליחה להמלט מאוסטריה. אמליה ואחת מבנותיה נותרו לכודות. שתי הגיסות, נשים בשנות השבעים לחייהן, נאלצו להסתגל לחיים של מנוסה, של מחסור. מסלולי חייהן, שהיו שונים כל כך מילדות, והצטלבו בבגרותן, שבו ונפרדו.

למרות התמקדותה של ברטה בתרבות, הסלון לא יכול היה להנתק מארועי התקופה. פרשת דרייפוס הסעירה את הרוחות, והכירה לברטה את הרצל. מותו של הרצל עורר בסלון דיון רב-דעות על עתידם של היהודים. צפיה בסרט "העיר ללא יהודים" ב-1924 עוררה אף היא דיון באשר להיותו מנבא את הצפוי ליהודי וינה. מלחמת העולם הראשונה הפנתה, כצפוי, את הדגש מן התרבות אל מאמצי השלום.

אורה אחימאיר היא כותבת זהירה ורגישה. ספר שמנסה להחיות חיים שהתרחשו לפני עשרות שנים, על ארועיהם הגדולים ועל פכּיהם הקטנים, פוסע מדרך הטבע על הגבול הדק שבין תיעוד לבדיה. כמו ב"כלה", הסופרת יצרה מינון מדויק ומוצלח מאוד של דמיונה ושל משאלות לבה עם תחקיר מדוקדק והיצמדות למקורות כתובים. בעת ובעונה אחת היא מסתמכת על מכתבים בני הזמן, ועל שיחה מדומיינת עם סבתא רבתא חיה-שפרה, מן הענף הגליציאני, ש"נדחקת" למיטת נינתה ומספרת לה על אשפוזה בבית המרפא של הענף הווינאי; על ספרים שכתבו דמויות המוזכרות בספר, ועל שיחות שהיא "שומעת" בבתי קפה – "לרגל בשקט בפינות וינאיות אחרי אנשים שחיו פה לפני עשרות שנים", היא מכנה זאת. היא נזהרת מאוד מקביעות נחרצות כשהעובדות אינן נהירות לחלוטין, ונמנעת מגלישה לצהוב ולרכילותי שלא לצורך – "סליחה על החיטוט", היא "אומרת" לברטה כשהן "משוחחות" על הקשר ארוך השנים שלה עם ז'ורז' קלמנסו, שהיה ידיד וגיס (אחותה סופי היתה נשואה לאחיו). "ממש לא חשוב בעיני אם הייתם נאהבים", ובשני הפרקים המוקדשים לקשר זה היא אכן משאירה נושא זה פתוח, כיאה וכיאות. הכותבת נוכחת מאוד בספר, ומשתפת בתהליך הכתיבה. "מרגלת זקנה נכה" היא מכנה את עצמה ללא רחמים עצמיים, ורגשותיה אל מושאי כתיבתה מחלחלים אל הקורא ומעמיקים את חווית הקריאה.

מומלץ מאוד.

עם עובד

2022

הילדה שהביטה ברכבות החולפות / רופרטו לונג

לא חשבתי שאנטוש ספר שואה, בוודאי לא כזה שמספר על דמויות אמיתיות, אבל הפתעתי את עצמי.

הספר נפתח בכעין סיפור מסגרת. מנהל המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר מספר על תעלומת גורלה של שרלוט, ילדה יהודיה שנעלמה בעיר לייז' שבבלגיה בסתיו של 1941. בהתרגשות הוא צופה בסרט נדיר, שבו דה-גול מברך את לוחמי לגיון הזרים מאורוגוואי, שסייעו לצרפת להלחם בגרמנים, ורומז כי מה שנראה בסרט הוא פיסה מן הפאזל המרכיב את פתרון התעלומה. וכך, כשהוא יוצר מתח בלתי נחוץ, הוא פותח בסיפור, המסופר מפיהן של דמויות רבות, ביניהן יהודים שנרדפו, פולנים שסייעו להם, לוחמי הלגיון, חיילים גרמנים, אנשים שחייהם הצטלבו לרגע באלה של שרלוט, כמו הזייפן אדולפו קמינסקי, ועוד.

"מה קרה לדורה ברודר", ספרו המצוין של פטריק מודיאנו, עולה מיד על הדעת, ואכן ציטוט ממנו משמש כפתיח לאחד מפרקי הספר. אבל בשונה מספרו של מודיאנו, הרגיש, המהודק, החושף את פרטי פרטיה של התקופה בפריז, ספרו של לונג מפוזר, שטחי, ועושה רושם של ספר שמיועד לנוער אשר לא שמע על השואה מימיו.

למרות זאת התמדתי בקריאתו. מדובר, כאמור, בארועים שארעו לאנשים המוזכרים בו – בדברי התודה בסופו של הספר הסופר מזכיר את שיחותיו איתם – ולכן מבחינתי יש להכיר אותם. הפיזור של הספר, שהוא בעיני מגרעת, תורם מצד שני כמה פרטים מעניינים שלא הכרתי, כמו קורותיהם של לוחמי לגיון הזרים. אבל בערך לקראת מחציתו של הספר הגעתי למשפט "רבים אמרו שהחטיבה שלנו דומה לאו"ם. ושסופה שתהפוך, כמו האו"ם, למגדל בבל!", ואיבדתי אמון וסבלנות, שכן הדברים נאמרו לכאורה ב-1942, מעט לפני הקרב בביר-חכים, והאו"ם, אבוי, נוסד רק ב-1945. בשלב זה נטלתי לעצמי רשות לדלג ישירות לסוף, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתה של שרלוט, ודי לי בכך.

במאמר מוסגר אוסיף שנראה לי שגם מי שהופקדו על ההגהה והעריכה הלשונית לא התלהבו לקרוא את הספר, וכך נפלו בטקסט, באורח מאוד לא אופייני להוצאה, שגיאות מביכות של בלבול בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים, בנוסף לאותיות שנשרו ולמלים שהוכפלו. חבל.

בצד החיוב, האיור של נגה לבני על הכריכה נאה ומושך.

La Niña que Miraba los Trenes Partir – Ruperto Long

תשע נשמות

2022 (2016)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

מרד באושוויץ / גדעון גרייף, איתמר לוין

כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944

ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.

חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.

יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".

המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.

תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.

בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.

ידיעות ספרים

2017