אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".
בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.
הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".
בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.
"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.
Shosha – Isaac Bashevis Singer
עם עובד
1978 (1978)
תרגום מאנגלית: צבי ארד
סקירות ספרים 