המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

מודעות פרסומת

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.

קישון / ירון לונדון

קישון דו-שיח ביוגרפי

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993

בנדיט / איתמר אורלב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a0d793d799d7989

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

מה קרה לדורה ברודר / פטריק מודיאנו

111819

בשלהי שנות השמונים קרא פטריק מודיאנו מודעה שפורסמה בעתון פריזאי ב-31 בדצמבר 1941. במודעה מבקשים ארנסט וססיל ברודר את עזרת הציבור באיתור בתם דורה בת החמש-עשרה שנעלמה. פריז של אותם ימים היתה נתונה תחת כיבוש נאצי. יהודים נאלצו להשמע לשורה ארוכה של הוראות דרקוניות מגבילות. היעלמותם של יהודים היתה דבר של יום ביומו, ומוטב היה לא למשוך תשומת לב. ובכל זאת, החליטו הוריה של דורה לפרסם את המודעה כדי להשיב אליהם את בתם. הסופר, שאזור מגורי המשפחה היה תבנית נוף מולדתו, ושאביו היהודי היה אף הוא קורבן לרדיפות, יצא למסע אישי בעקבות המודעה, ובספר הוא משתף בממצאיו ובתחושותיו.

שמו של הספר במקור הוא פשוט "דורה ברודר", כמציב יד זכרון לילדה, נותן שם לאחת מרבבות הקורבנות. השאלה מה קרה לה שנעלמה כך לא תבוא כאן על פתרונה המלא, אבל המסע בעקבותיה ישמש למודיאנו חוט מוביל בצלילתו אל פריז של אותה תקופה אפלה.

ארנסט, יליד אוסטריה, וססיל, ילידת הונגריה, נפגשו בצרפת לאחר שנמלטו מארצותיהם. הוא פועל פשוט, מסווג כנכה בעקבות קרבות מלחמת העולם הראשונה בהם נלחם במסגרת לגיון הזרים הצרפתי. בתם נולדה ב-25 בפברואר 1926. כשנדרשו היהודים להרשם אצל הרשויות, נמנע ארנסט מלהצהיר על קיומה של בתו, אולי ביקש למנוע ממנה את הגורל שהתדפק כבר על הדלתות. אולי מאותה סיבה רשמו אותה הוריה ב-1940 לבית ספר בתנאי פנימיה בניהול הכנסיה. האם האוירה הקודרת והתנאים הקשים במוסד גרמו לה לברוח?

פטריק מודיאנו, בסבלנות מרובה, חיפש מסמכים, עדויות, בדלי מידע. במסעו בעקבות דורה פגש בסיפורים קורעי לב, ונקב בשמותיהם של אנשים שאין מי שיציב להם יד. הוא מצטט מכתבים שנכתבו ביאוש אל מחלקת היהודים: "הריני פונה בבקשה לכבוד חסדו, לשחרר את נכדי מיכאל-רובין, בן שלוש, צרפתי, בן לאם צרפתיה, שנכלא בדראנסי יחד עם אמו". הוא מבקר במקומות שנהרסו או שהוסוו אחרי המלחמה, ביניהם קסרקטין טורל, מתקן כליאה וחקירות: תחת אותה שכבה של אובדן זכרון חשת היטב דבר מה, מזמן לזמן, הד מרוחק, חנוק, אלא שנבצר ממך לומר מהו בדיוק. כאילו נמצאת בגבולו של שדה מגנטי, בלי מטוטלת שתקלוט את גליו. מחמת ספקות ויסורי מצפון תלו שם את המודעה "שטח צבאי אסור להסריט או לצלם". הוא מרבה לתאר תחושות, אל-טבעיות כמעט, הפוקדות אותו כשהוא שב אל ארועי התקופה, מרכזיים וזוטרים גם יחד. כך הוא צופה בסרט שהוקרן באותם ימים, וכשהוא חווה אותו כאפל, למרות שאינו כזה, הוא מבין כי הסרט הזה היה ספוג במבטיהם של הצופים בזמן הכיבוש – צופים מכל הסוגים, שחלק גדול מהם לא שרדו אחרי המלחמה. הם הובלו אל הבלתי נודע, אחרי שצפו בסרט הזה, בערב שבת אחד, שהיווה בעבורם הפוגה.

"מה קרה לדורה ברודר" הוא ספר רגיש, שבסגנונו היחודי, הנע בין תיעוד לקינה, פורט את ההיסטוריה לסיפורים פרטיים הנחרטים בלב.

ארנסט, ססיל ודורה ברודר הובלו לאושוויץ ב-1942, משם לא שבו.

Dora Bruder – Patrick Modiano

כנרת זמורה ביתן

1998 (1997)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

מה קרה לדורה ברודר - תמונה

 

 

 

 

דורה והוריה, ססיל וארנסט

 

 

 

המשכונאי / אדוארד לואיס וולנט

991358

התקופה היא שלהי שנות החמישים בניו-יורק. חומו של אוגוסט מטשטש את החושים, אורו מכה בסנוורים. החלכאים והנדכאים של הארלם מוכת העוני והפשע נכנסים ברעדה לחנות המשכון שמנהל סול נָצֶרְמַן, מוסרים רכוש דל תמורת דולרים בודדים. החום, המצוקה והכיעור כמו סוגרים על סול. היום העשרים ושמונה באוגוסט הוא יום השנה שלו, היום בו החל מותו, היום בו נאטם לבו, וכמו בכל שנה שוב הוא חש את עולמו מתערער, חולשה פיזית מתישה אוחזת בו, ונפשו הנסערת נסחפת אל מערבולת נואשת.

בחנות המשכון בהארלם עובדים זה לצד זה סול, בעל המקום, יהודי בשנות הארבעים לחייו, וחסוס אורטיז, השכיר הצעיר, בן לאם שחורה ולאב לבן שהסתלק מחיים המשפחה. סול מסתגר בתוך עצמו, קודר, אינו מתכנן דבר לעתיד, אינו מדבר על העבר. חסוס, שעבד בעבר בשרותם של עבריינים, חולם להיות בעל עסק מצליח. למרות שהשניים עובדים בשיתוף פעולה, מבינים זה את זה ללא מלים בכל מה שקשור בהתנהלות היומיומית של העסק, כל אחד מהם מתנהל בפועל ביקום משלו. "תגיד, מה הסיפור עם הקעקוע הזה על היד שלך?", שואל חסוס. "זאת אגודת סתרים שאני שייך אליה", עונה סול.

סול הוא ניצול שואה. על החוויות הנוראות שעבר הסופר אינו מספר במישרין, ומניח לביעותי הלילה של סול לדבר בשמן. מן הביעותים אנו לומדים שאיבד בשואה את אשתו ואת שני ילדיו, שנאלץ לחזות במוות נורא של חבר שניסה לברוח מהמחנה ונתפס, שעבד בפינוי גופות. מדברים מעטים שהוא אומר אפשר להבין שהיה אסיר בדכאו, בברגן-בלזן ובאושוויץ. בחייו בהווה הוא קצר-רוח, אטום לסבל שסביבו, אינו מרשה לעצמו להקשר. משפחתה של אחותו, שאיתה הוא מתגורר, תוך שהוא מקפיד ככל יכולתו על פרטיותו, חיה על חשבונו, והוא מכלכל גם את אלמנת החבר שנרצח ואת אביה. נסיון מהוסס להתרגע בחברת אשה מסתיים ביסורים עצמיים. סול, שהיה בעבר מרצה באוניברסיטת קראקוב, התגלגל לעיסוק במשכונות, תחילה כשכיר, וכעת כבעליה של החנות, שהיא למעשה מכבסת כספים של מאפיונר מקומי. הסידור הכספי שהציע המאפיונר מיטיב עם סול, העיסוק המכניס מעניק לו את האפשרות הפיננסית לזכות בפרטיות, ומעבר לכך אין לו ענין בעסקיו של מיטיבו. האדישות הזו עתידה להסדק כשתכנס לחנותו זונה צעירה, המנסה לפלס לעצמה דרך אל לבו של חסוס ואל חייו.

חסוס, שמבלה שעות רבות בחברת מעבידו המוזר, הוא צעיר בלתי מגובש. הוא מבקש לראות בסול מנטור שילמד אותו כיצד להפוך לאיש עסקים, ובה בעת הוא רואה בו אבן נגף המכשילה אותו בדרכו להתעשרות. יוזמותיו בחנות נתקלות באדישות, יש ימים שבהם הוא אינו מצליח כלל לדבר עם סול, אבל הוא גם כמעט היחיד שגורם ליהודי למוד הסבל להפתח מעט, לשתף בידע ובקמצוץ ממחשבותיו. העימות שיזום חסוס בסופם של השבועיים המתוארים בספר, יחבוט עמוק בנפשותיהם, יפתח אותם אל סבל הזולת, ואם כי האמפתיה לא תביא מזור היא לפחות תאפשר קבלה.

וולנט מציג אמריקה אומללה, עניה ומיוסרת. עולמם של סול ושל חסוס מאוכלס יהודים שאיבדו את עולמם, את בריאותם, ולעתים גם את שפיותם, בשואה, ושחורים עניים המבוססים בחיים ללא מוצא. מול סול, החי במעין לימבו בין עבר להווה נטול עתיד, מציב הסופר את משפחת אחותו, המבקשת לשכוח ולהשכיח, להטמע באמריקאיות. ברגע נדיר של שלווה אומר סול: "שוכחים כמה נאה אמריקה אמורה להיות", אבל את הנוי הזה הוא אינו מרשה לעצמו. אמנם ביתו עומד בשכונת מאונט ורנון המטופחת, אבל אוירתה המצחינה, הדחוסה והמסוכנת של הארלם היא מרחב המחיה שאליו הוא חוזר.

עלילתית לא הרבה מתרחש בשבועיים הללו, אבל אינטנסיביות רגשותיו של סול די בה כדי לפרנס יותר מספר אחד. באמצעות תחושות פיזיות, ריחות, צבעים, טמפרטורה, וולנט משרטט את מסלול ההתרסקות של סול, ואת המעגלים בהם חסוס חג סביבו, שעה אחר שעה. כל אחת מן הדמויות בספר, שולית ככל שתהיה, זוכה לתשומת לבו של הסופר, וגם להן הוא מעניק להן חיים במרחב המלובן והרוטט של הקיץ הניו-יורקי המייסר, בעיקר באמצעות מחוות ואינטונציות של קולותיהן. גוברמן, איש המגבית, שאולי אוסף כסף לטובת עצמו, ואולי שיתף פעולה עם הנאצים כדי להציל את עורו. סמית, הפדופיל האביון, שבונה אסטרטגיות מפותלות כדי לתפוס את סול ברגעים פנויים ולשטוח באוזניו את הפילוסופיה שלו. רובינסון הרוצח שמסתיר ים של כאב. סביב כל אחד מאלה, כמו גם סביב דמויות אחרות, וסביב יחסי הגומלין ביניהם, יכול להתפתח דיון מרתק.

(הערה בשולי הסיפור: אחד מביעותי הלילה אודות גורלה של אשתו של סול שגוי היסטורית. אולי התבסס הסופר על שמועה שעדיין לא נחקרה בעת שכתב את הספר).

התרגום של הספר היווה מן הסתם אתגר, משום שכל אחת מן הדמויות מדברת בניב שונה, חלק מהן בשיבושי לשון. לטעמי, התרגום של השפה הבלתי תקנית מאולץ, אבל מחוץ לקטעי דיבור אלה הוא זורם וטבעי.

על דש הכריכה מצוטט הסופר דייב אגרס, שמונה את אדוארד לואיס וולנט בנשימה אחת עם פיליפ רות', עם ברנרד מלמוד ועם סופרים יהודים-אמריקאים מובילים אחרים. בהסתמך על "המשכונאי" נראה שהיה לוולנט סיכוי סביר לרכוש לעצמו מעמד ספרותי בכיר, לולא הלך לעולמו בהיותו בן שלושים ושש בלבד. שניים מספריו, בהם הספר הזה, ראו אור בחייו, ושניים נוספים רק אחרי מותו. "המשכונאי" עובד לסרט מצליח ב-1964, וכעת, סוף סוף, תורגם לעברית. מוטב מאוחר…

סול, המשכונאי, המבקש להרחיק עצמו מכל אדם, חודר אל הלב. הספר הוא יצירה קודרת, כנה, כתובה נפלא, אודות ההתמודדות עם סבל יומיומי, ובפרט עם הסבל המתמשך של טראומת השואה. למרות הכאב שהוא מתאר, הוא מבקש בסופו של דבר להעביר מסר בדבר אחווה אנושית. חוויה ספרותית ורגשית רבת עוצמה.

The Pawnbroker – Edward Lewis Wallant

מחברות לספרות

2018 (1961)

תרגום מאנגלית: תום דולב

ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)

הנני, אבי / פרידריך טורברג

178130

"הנני, אבי" נכתב, לכאורה, על ידי אסיר בכלא צרפתי ב-1939. אוטו מאיֶר, יהודי אוסטרי בן שלושים, מספר על חייו, החל מילדותו וכלה בבחירה שבחר בצומת דרכים בחייו ושהובילה אותו אל הכלא.

זכרונותיו של אוטו מתחילים בהיותו כבן שש בעת מלחמת העולם הראשונה. אחד משני הנושאים המרכזיים החוזרים ועולים בזכרונות אלה הוא הקשר עם אביו. היחסים הקרובים ששררו ביניהם בילדותו נפרמו בשנים הבאות, בין השאר על רקע הבחירה של אוטו בקריירה של פסנתרן בארים במקום להיות רופא כאביו, אך בעיני אוטו האב היה ונותר הקבוע היציב: יקרה מה שיקרה – באבי לא יפגע מאומה, אצלו צריך הכל להשאר כפי שהיה מאז ומעולם. אמונתו זו אינה מתערערת גם לאחר שהאב נעצר ונשלח לדכאו. הוא אפילו נמנע מלכתוב אליו, אלא יושב וממתין להדרכתו: הסגולה שניחן בה, לדעת בכל מצב שנקלע אליו מהו הדבר הנכון לעשותו, סגולה זו נראתה לי בעלת תוקף מוחלט. הייתי סמוך ובטוח שגם עכשו ינהג כפי שראוי לנהוג במצב הזה, ואילו לי עצמי לא נותר אלא לכלכל את מעשי על פי מעשיו שלו.

הנושא המרכזי השני הוא התמודדותו של אוטו עם יהדותו ועם יחס הסביבה אליו בגינה. למרות שהוא נקלע לעתים לקטטות על רקע אנטישמי, הוא בעצם מקבל את התופעה ככוח טבע: האנטישמיות היתה פשוט חלק מן החיים, חלק מן השגרה, כמוה כ"התפרפרות" משיעורים ידועים וכעישון בסתר בבית-השימוש. התרגלנו אליה, והתפרצויות אנטישמיות מעת לעת היו לנו לענין המובן מאליו.

בעקבות האנשלוס מתחילים חבריו של אוטו לתכנן בריחה מאוסטריה. אוטו, אולי בגלל נטיה לפסיביות, אולי בגלל הסירוב לתייג את עצמו כיהודי, ואולי בגלל ההמתנה לשובו של אביו, מעדיף להשאר בוינה. בכיר בגסטפו, שלמד אתו באותה הכיתה, מזמן אותו אליו, ומציע לו לרגל אחרי חבריו. בתמורה הוא משמיע הבטחה מעורפלת להיטיב את תנאיו של אביו בדכאו, הבטחה שאוטו מעדיף לתרגם לעצמו כסיכוי לשחרור ולשיבה הביתה. אוטו יהפוך למשתף פעולה, למלשין, ויישלח לצרפת להמשיך בפעילותו בקרב חוגי המהגרים הגרמנים.

האם עמדה בפני אוטו הברירה לסרב? מה חש כשהלשין על חבריו היהודים? איך הסביר את עצמו לעצמו? פרידריך טורברג, שעזב את וינה לאחר סיפוחה אל הרייך, כתב ספר פסיכולוגי מעמיק, שאינו בהכרח מספק תשובות, אך בהחלט מאיר את הפינות החבויות ביותר באישיותו של אוטו: ההתמודדות הבלתי פוסקת עם האנטישמיות, העמדת עצמו בצל אביו, חוסר המודעות העצמית – הוא מתייחס בבוז אל "המלשין הורן", יהודי צרפתי שפעל בעבור הגרמנים, אך אינו מתייחס באותו בוז אל עצמו, האשליה שיש בכוחו להשפיע במקומות שאינם ניתנים להשפעה, הפניית הכעס כלפי הצרפתים, שאינם מתלהבים מהצעתו לעבוד עבורם, במקום להפנותו כלפי הגרמנים. נדמה שאוטו חי בעולם משל עצמו, שקשריו עם המציאות מעוותים בשל הונאה עצמית ועיוורון מבחירה או מחוסר יכולת לראות נכוחה.

הספר מתנקז בסופו של דבר אל שיחה שמנהל אוטו עם פרופסור בלוך, מי שהיה מורה הדת שלו בתיכון. הפרופסור, יהודי מאמין, מחזיק בדעה – המקוממת, לא רק את אוטו – לפיה גורל היהודים מוכתב ואין ממנו מנוס: "האלוהים ברא אותנו חלשים דיינו להיות נרדפים, וחזקים דיינו לעמוד ברדיפות". הוא מפנה לאוטו שאלה שמחייבת אותו להתבונן עמוק אל תוך עצמו: "הבעיה אינה מפני מה ענית 'כן' על השאלה ההיא […] אלא מדוע שאלו אותך בכלל את השאלה ההיא. מדוע דווקא אותך, אוטו מאיֶר?". שאלה זו היא אכן לבו של הספר. הקורא, בהנחייתו של הסופר, אולי מצליח להתקרב לתשובה. אוטו אינו מסוגל לכך. הוא מבקש מחילה מן האדם היחיד המייצג בעיניו את המוסר, ונאלץ להסתפק בתגובה חצויה: " איני יכול לעזור לך, איש לא יוכל. שום איש אין לו הכוח לעזור לך. ושום איש אין לו הזכות לגנות אותך".

"הנני, אבי" מתאר את הטלטלה שעובר אדם שנקלע אל בין המצרים. גם אם תיאורו של המספר את עצמו בתקופה שקדמה לסיפוח אינו בהכרח מחבב אותו על הקורא, אי אפשר שלא להטלטל אתו מרגע מאסרו של אביו, העוגן היציב בחייו, ומרגע שהונחה לפתחו הדילמה שבה כל אחת מן האפשרויות הפתוחות בפניו תסתיים רע. הסוף ידוע מראש, אך הספר נקרא במתח ובקוצר נשימה. מומלץ.

Hier bin ich, mein Vater – Friedrich Torberg

עם עובד

1982 (1948)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

גלבי / איריס אליה כהן

362-5046

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016

מחוץ לאופק, מעבר לרחוב / חנוך ברטוב

mchutz20laofek2020mever20larechov_med

מה שאדם רואה מעבר לרחוב וסבור שאין בו משהו הראוי לתשומת לבו, מתגלה לו במלוא האימה והעוצמה כשמבטו נודד אל מחוץ לאופק, עד הרי החושך.

חנוך ברטוב שירת עם עמוס אלחנן בבריגדה במסגרת הצבא הבריטי. את אחיו בנימין, המכונה רבי, הכיר מאוחר יותר בירושלים. בטור שכתב לקראת יום העצמאות השלושים העלה את זכרו של בנימין, שנפל במלחמת השחרור. באותם ימים היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת הביוגרפיה של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, והיה סבור שהלם המלחמה הזו השכיח את המחיר הנורא של המלחמה הראשונה: "אמרתי בלבי, אולי אחדד את ההבחנה בין פרץ המוני של היסטריה לבין הצמיחה הממשית בין תש"ח לתשל"ח". בעקבות אותו טור יצרו אתו קשר הוריהם של עמוס ושל בנימין, וכשבא לביתם לשוחח עמם, התברר שבשנים עברו התגוררו בשכנות. ברטוב החליט לספר את סיפורה של המשפחה, שחייה משקפים את הדור האחרון ליהדות אירופה ואת הדור הראשון למדינה.

יצחק ושולמית רבינוביץ', תושבי קובנה שבליטא, נישאו ב-1924. שולמית היתה להוטה לעלות לארץ, אך העליה התעכבה עד שיצחק ישלים את לימודי הכימיה בברלין. מות אביו של יצחק גרם עיכוב נוסף במימוש התכנית. השניים, שהיו כבר הורים לשני ילדים, עמוס ובנימין, שבו לקובנה, ומצפונו של יצחק לא הניח לו לזנוח את העסק המשפחתי ואת העובדים בו. השנים עברו, הוריה של שולמית עלו לארץ, יצחק ושולמית נסעו לבקר שם, אך העליה התעכבה שוב ושוב. חודשיים לפני שברית המועצות סיפחה את ליטא ב-1940, נשלחו שני הבנים לארץ. יצחק ושולמית נותרו במקומם יחד עם בנם הצעיר שמואל. שנת הכיבוש הסובייטי דרדרה אותם לחיי מחסור, אך קשיי שנה זו החווירו לעומת ארבע השנים הבאות, שנות הכיבוש הנאצי. לא אכנס כאן לפרטים על תקופה זו בליטא, אזכיר רק שני ספרים מפורטים ונוקבים, "גטו וילנה" מאת אברהם סוצקבר, ו"משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה" המבוסס על מסמכי משטרת גטו קובנה, הגטו בו נכלאו גם בני משפחת רבינוביץ'. כשהגטו הפך למחנה ריכוז, הופרדו יצחק ושמואל משולמית, ובאורח פלא שרדו שלושתם. עמוס ובנימין, שבשל הניתוק הממושך מהוריהם איבדו תקווה לראותם שוב, שינו במהלך המלחמה את שם משפחתם מרבינוביץ' לאלחנן, כשמו השני של יצחק. על אדמת אירופה החרבה של אחרי המלחמה התאחדו הניצולים עם עמוס, ומכיוון שהיו אנשים מוכרים ומקושרים הצליחו לקבל סרטיפיקט לארץ ולעלות במהרה באופן חוקי. בנמל, בהגיעם לארץ, התאחדו עם בנימין.

הספר מבוסס על שיחות של חנוך ברטוב עם בני משפחת רבינוביץ', שולמית, יצחק ושמואל (עמוס נפטר שנים קודם לכן). הרחבות לסיפור הישיר נמצאו לסופר בארכיונם של הסב ושל האב שלא זרקו נייר מימיהם. למעט מכתבים מבנימין, שעמוס השמיד בעת חיפושים שערכו הבריטים, נדמה שכל מילה שכתבו, או שהיו הנמענים לה, נשמרה. בין שאר המסמכים נמצאת גם מחברת שכתב יצחק מיד לאחר השחרור, ואחר-כך גנז, ובה תיעד את תקופת הגטו. הרחבות נוספות נמצאו גם בכתביהם של אחרים, כמו בכתביו של הסופר אליעזר שטיינמן, אביו של נתן שחם, שהיה מיודד עם שולמית, ובכתיבתו התייחס אליה כ"בת ישראל מקובנה".

כתיבת הספר החלה, כאמור, ב-1978, אך הספר ראה אור רק ב-2006. ברטוב מספר במהלך הספר שהעיכובים נגרמו באשמתו, ורק לקראת סיום הוא מתייחס לאחד הגורמים המרכזיים לעיכוב. יצחק היה חבר היודנראט, ההנהגה היהודית של הגטו, ושימש בתפקיד מנהל מחלקת העבודה. במשך שנים היחס אל היודנראט היה חד-משמעי לשלילה, וגם ברטוב לא היה נקי ממנו. בשכלו הבין שלא ניתן לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אבל בלבו התקיימה הרתיעה מן "ההולכים כצאן לטבח". ספרו של נתן אלתרמן, "על שתי דרכים, דפים מן הפנקס", שנכתב במחצית שנות החמישים וראה אור בשלהי שנות השמונים, היווה בעבורו נקודת מפנה בהתיחסות אל הנושא. אלתרמן עסק בנושא ההפרדה הבלתי מקובלת עליו בין השואה לגבורה, וטען כי היודנראטים היו בגדר הכרח, וכי המחתרת, המייצגת את הגבורה, לא התיימרה להוות תחליף לכורח זה. כשקראתי את ה"טור השביעי" של אלתרמן, סימנתי לעצמי את הטורים שבהם הביע את עמדתו הנחרצת, שהיתה מחוץ לקונצנזוס:

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דִמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו ואת גורלו, מה היתה היא עושה? אֵי תשובה מפורשת?

תמריץ נוסף לשינוי עמדותיו ניתן לברטוב בספר "והוא האור" מאת לאה גולדברג, ילידת קובנה.

שבתי לרחוב קטוביץ, כדי להודיע לשולמית וליצחק שעודני איתם, מלווה דומם את שארית ימיהם הרבים, הנמוגים בכבוד, וכדי להבטיחם שאשלים מה שנטלת עלי, להאזין ולהקליט. כל היסוסי בטלו מעתה בשישים, ועפר אני תחת כפות רגליהם.

"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" מספר על חמישה אנשים מרשימים, שנקלעו אל עין הסערה, ועל הסופר הניגש בכבוד אך בלי משוא פנים לספר את סיפורם. ברטוב חודר אל נבכי התקופה, ומיטיב לבטא את הסיפור הישראלי שבין השואה לתקומה. ספר מרגש, רחב יריעה ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2006