שואה שלנו / אמיר גוטפרוינד

אמיר ואפי, ילדים סקרנים, בנים להורים ניצולי שואה, נחושים לפצח את סודותיהם של בני משפחתם. "חקרנו את השואה. בני שתים-עשרה בממוצע. דהרנו לתוך הערבות השוממות, המרחב הרצחני [..] לא ידענו כמה איומים ועוינים המרחבים, לא שיערנו [..] סברנו שאין הערבות עוינות כל כך. אפשר להעמיק ולפסוע". שנים אחר-כך, הסקרנות הילדותית הפכה לאובססיה בוגרת, ואמיר עדיין עוסק בנושא. אחרי שכתב את סיפורו של אביו, וגם את סיפורו של סבא יוסף, הוא רוצה להרחיב את המשימה שנטל על עצמו, ולכתוב על כל המשפחה, על כל השכונה שאכלסה אנשים משם. "אני לא רוצה שתתעסק עם זה יותר מדי", מבקשת אשתו. "אתה לא יוצא מזה, מה?", מבחינה אפי. "צריך לתעד", מסכים אתו עורך-דין פרל, שמנהל כרטסת מפורטת, העוקבת אחרי הפושעים ואחרי העונשים המגוחכים המוטלים עליהם.

בראיון סיפר אמיר גוטפרוינד כי הספר נולד מן הצורך האישי להבין מה עבר על הוריו. סיפורו האמיתי של אביו, הנכלל בספר, מבוסס על עדות שמסר האב. כמו אמיר שבספר, גם הסופר לא הסתפק בכך, אלא שקע בחקר האנשים שהכיר בילדותו, מתוך הכורח הדוחק להבין את מה שאינו נתפס ברגש ובשכל הישר. בהדרגה הפכה העבודה הפרטית ליצירה ספרותית, ו"שואה שלנו", ספרו הראשון של גוטפרוינד, היה לתופעה ספרותית יחודית ומפעימה.

הספר נפתח בנימה קלילה למדי, בתיאור דמותו של סבא לולק, לוחם לשעבר בצבא אנדרס, להוט אחר רווח וקמצן קיצוני, אך הקלילות הזו מפנה עד מהרה את מקומה לאובססיה של אמיר ואפי לחקור את מה שנאסר עליהם לדעת. בקוים מדויקים מציג הסופר את דמויות ילדותו, כפי שראה אותן אז, חריגות, שרוטות, צופנות כאב וסוד שאסור לדבר עליו. המשפחות הגרעיניות של אותם ימים קטנות, סובלות מאובדן, שכולות ומיותמות, וקרובים רחוקים, או בני עיר, מנוכסים אל המשפחה, משמשים במקומם של החסרים. סבא לולק וסבא יוסף אינם סבים כהגדרתם הפורמלית, אך מה שהילדים מכנים "חוק הדחיסה" דוחס אותם אל תפקידיהם במשפחה. שני חוקים נוספים שוררים בחייהם: אוכל לא זורקים – את מה שעומד מאחורי האקסיומה יבינו רק מאוחר יותר – ועל השואה לא מדברים לפני שמגיעים לגיל. למותר לציין שהם אינם משלימים עם חוסר הידע, דווקא משום שמנסים להסתיר מהם. סבא יוסף אסר על אנשי השכונה לענות לשאלותיהם של השניים, אבל הם מחטטים, משחדים, סוחטים, אורבים להזדמנויות, ומלקטים מידע חלקי, מפחיד ומושך כאחד.

כמה מן הדמויות בספר, כמו סבא לולק, מבוססות על בני משפחתו של גוטפרוינד, שנספו בשואה אך הוא העניק להן חיים בארץ. דמויות אחרות, כמו הרבי מקאלוב, ברא מדמיונו, ועשה אותן מייצגות אנשים שהיו. לסבא יוסף הבדוי רקם סיפור של נדודים בין מחנות ריכוז ומחנות עבודה, והפגיש אותו עם שלל דמויות, הן של נאצים והן של יהודים. כמה מן המפקדים הנאצים מוזכרים בשמם האמיתי, כמה מהם בדה. הכרטסת של עורך-דין פרל, שנרצח בבלזץ אך זכה לחיים בספר, כולה אמת. מכל הסיפורים השונים מצטרפת תמונה מבעיתה של עולם שהפך אכזר במידה בלתי נתפסת, ובתוך האכזריות מציצים פה ושם איים קטנים של טוהר ושל הקרבה. אני מעדיפה ככלל עדויות של ממש על פני בדיה, אבל הסיפורים שגוטפרוינד רקם עשויים ללא דופי, מבוססים על דברים שלמד, נובעים מאכפתיות עמוקה ומובעים בכבוד.

מן העיסוק האובססיבי של אמיר בשואה עולים לדיון נושאים מרתקים. המקריות של ההישרדות, הבאה לידי ביטוי בסיפורו של סבא יוסף, ומובעת גם במוטו שנבחר לספר, שירה של ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"; האימה העולה דווקא מן הסיפורים על שנת 1939, לפני פרוץ המלחמה, משום ש"שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן […] כל שנה אפשר שהיא 39' […] הכל בן רגע יכול להתהפך"; טשטוש הגבולות בין טוב לרע, אפילו בשנים שבהן הרע היה רע מכל, בזכות כמה אנטישמים שפעלו לטובת היהודים ובגלל כמה מן היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים; החינוך שיש להעניק לדור הבא, ללמד קשיחות שתועיל בשואה הבאה או להמנע מלהטיל על שכמם של הילדים את משא ההיסטוריה – "יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנוואלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!", אומרת אשתו של אמיר; מה מעולל הזכרון לאלה העוסקים בשימורו; ההכרה, שאותה הביא לידי ביטוי גם ההיסטוריון יואכים פסט, שלא המפלצות הגלויות לעין הן שצריכות להטריד אותנו, אלא דווקא האנשים הנורמטיביים, אלה שרק עושים את תפקידם ובכך מאפשרים את הרוע.

קראתי את הספר לפני כשני עשורים, והוא השאיר עלי רושם עז. יותר מכל זכרתי את סיפורו של "האח של עצמו", אחד משני תינוקות תאומים שהוסתרו. אחד מהם נותר בחיים בעוד אחיו מת, ואיש לא ידע לומר מי מן השניים הוא הניצול. עד סוף ימיו ייסרה אותו זהותו העלומה ושיבשה עליו את דעתו. בקריאה חוזרת, הספר לא איבד מעוצמתו. ההפך הוא הנכון. ההתמסרות לתיעוד, הצורך לדעת עוד ואולי באופן כלשהו גם להבין עוד, עולים מכל שורה בספר, והשאלות המייסרות את אמיר, ככל שהוא מעמיק אל תוך הסודות, מן הראוי שתהיינה נחלת הרבים.

ספר מצוין באמת.

זמורה ביתן

2000