קרבן אמצע החורף / מונס קלנטופט

d7a7d795d7a8d791d79f-d790d79ed7a6d7a2-d794d797d795d7a8d7a3

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא

מודעות פרסומת

איש ושמו אובה / פרדריק בקמן

971989

אובה, גבר שבדי בן חמישים ותשע, אינו מוצא סיבה להמשיך לחיות. אשתו, האדם היחיד שאהב אותו, נפטרה לפני מספר חודשים, והוא יודע כי לא היו לו חיים לפניה ואין לו חיים אחריה. אין לו את הכישורים הנחוצים כדי להתרועע עם בני אדם, אף פעם לא היו לו. לאחרונה פוטר ממשרתו לטובת עובדים צעירים יותר, וכעת הוא מרגיש מיותר וחסר תועלת. אובה מחליט למות, וזה לא כל-כך הולך לו.

אובה הוא איש של עקרונות, שומר בקפדנות על הכללים, ודורש התיחסות כזו גם מאחרים. הוא השכן הנרגן שכולנו מכירים, כזה שמטריד נהגים שחונים במקומות אסורים, או שכנים שאינם ממחזרים כנדרש. הוא דורש מאחרים עמידה באותם סטנדרטים קשוחים שהוא מציב לעצמו. אביו, אדם שתקן וקפדן כמוהו, הנחיל לו כמה כללים ברורים להתנהלות כאדם – אל תתן שירמסו אותך, אל תלשין, אל תבליג על עוולות – ואלה מכתיבים את חייו.

"איש ושמו אובה" הוא ספר מהזן האופטימי, סוג של אגדה אורבנית שכבר נכתבו כמוהו: קחו איש בגיל העמידה נרגן ומסוגר, הכניסו לחייו דמויות שיערערו את השגרה שבה הוא שקוע – במקרה הזה מהגרת מאירן וחתול אשפתות – ערבבו עם חבר-יריב ותיק וממסד אטום, וקבלו איש חביב וטוב לב, שבעצם תמיד היה כזה אבל אף אחד לא ידע. העלילה די צפויה ולא מפתיעה, ומבחינה זו אין בספר שום חידוש. הוא כתוב בסגנון מאוד פשטני, כמעט כמו סיפור לילה-טוב לילדים, ובעיני יש בזה משהו מרתיע מצד אחד וחביב מצד שני. בעצם, כל ההתנהלות של הספר היא דו-ערכית שכזו: מצד אחד קלילות, מצד שני חיים לא פשוטים. מצד אחד נסיון להצחיק, מצד שני אמירות חברתיות. אני לא בטוחה שהחביבות של הספר פועלת לטובתו, כי אם יש לסופר מה להגיד, האמירה מיטשטשת תחת הסגנון, וחבל.

על פי הטקסט על הכריכה, "איש ושמו אובה" היה הספר הנמכר ביותר בשבדיה בשנת 2013. חלק מן הביקורות שקראתי אודות הספר המתורגם יצאו מגדרן מהתלהבות, וגם אלה שלא התלהבו די חיבבו אותו, ואפשר להבין למה: לא צריך להיות זקן נרגן כדי להזדהות עם התיעוב שאובה חש כלפי הביורוקרטיה וכלפי המעורבות של הממסד בחיי הפרט, ולכן קל להזדהות עם תוכנו של הספר. האופטימיות שבו מאפשרת לחבב אותו בקלות, והסגנון הפשטני עושה אותו קל לעיכול וקריא. כתוצאה מכל אלה, זהו ספר שאפשר להגדיר אותו כנחמד, אבל מכיוון שהעומק שיכול היה להיות לו נעדר כמעט לגמרי, הוא גם ספר שיישכח.

En man som heter Ove – Fredrik Backman

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום משבדית: יעל צובארי

עצירה קצרה בדרך מאושוויץ / יורן רוזנברג

362-4812b

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

שעת הדמדומים / יוהאן תיאורין

906936

באחר-צהרים ערפילי באי השבדי אלנד, מטפס ילד בן 6 מעל החומה המקיפה את בית סבו וסבתו, פוסע אל תוך הערפל ונעלם. 20 שנה אחרי אותו יום מקבל סבו רמז שאולי יוביל אותו לפתרון התעלומה.

הספר מתרחש בשני קווי עלילה שסופם להפגש. האחד הוא סיפור החקירה הפרטית שמנהל הסב במקביל לחקירה שמנהלת המשטרה. השני הוא סיפור חייו של מי שנחשד ע"י תושבי האי כאחראי להיעלמות.

ילד נעלם הוא הסיוט האולטימטיבי של כל הורה. תיאורין, בתיאורים קצרים מחיי היומיום של יוליה, אם הילד, מיטיב לבטא את ההלם ואת הכאב האינסופי. 20 שנה אחרי היא עדיין מחפשת אותו בפניו של כל גבר ברחוב. היא עדיין מתיסרת ברגשי אשמה על שלא היתה אתו באותו אחר-צהרים. הזמן אינו מצליח לעמעם את התחושות הקשות, והעובדה שהשאלה מה באמת קרה לילד נשארה פתוחה אינה מאפשרת לה לשים סוף לפרשה ולאסוף כוח להמשיך הלאה.

הסגנון של תיאורין מותח, ומאוד מושך להמשיך לקרוא ולהגיע לפענוח. אהבתי מאוד את העובדה שלא כל אקדח שמופיע במערכות הראשונות אכן יורה באחרונות, כי כך גם בחיים: לפעמים נדמה שהנה נמצא הרמז שיפתור הכל, ומסתבר שמדובר באזעקת שווא. במובן הזה הוא ספר מתח לא לגמרי שגרתי, שאין צורך לחפש בו רמזים בכל משפט. לפעמים נדמה שהעלילה מעוכבת במתכוון כטריק ספרותי – לדוגמא, כשאחד ה"בלשים" החובבים, חברו של הסב, שולח רמז לסב באמצעות הבת – אבל העיכוב הזה בעיני תרם לספר קריצה מחויכת: הזקנים הללו, שזמנם בידם, משתעשעים במשחק בלשי במקום לדבר זה עם זה ישירות. לא הכל צריך להתנהל בספר עפ"י כללי סדרות המתח הטלויזיוניות.

לא ארבה בפרטים מחשש לספוילרים, ולכן לא אוכל להתייחס להתרת התעלומה. אומר רק שיש בה מורכבות והפתעה, והיא משכנעת במידה סבירה.

כשאני קוראת ספר ממדינה זרה, אני מקווה למצוא בו פן מקומי שיעניק לו יחוד. "שעת הדמדומים" מעוגן בתוך התרבות השבדית, ומאפשר הצצה קטנה אל אורח החיים השבדי.

הספר תורגם ישירות משבדית בידי רות שפירא, תוך הקפדה סבירה על היגוי שמות אנשים ומקומות (דבר שאינו תמיד מובן מאליו בתרגום דרך שפה שלישית).

Skumtimmen – Johan Theorin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2007)

תרגום  משבדית: רות שפירא

סונטה למרים / לינדה אולסון

image_sonata_le_miryam_master

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר