הירושה / שאנדור מאראי

001002763528

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר, והסקירה, כדי להסביר מדוע, כוללת קלקלנים.

אסתר, אשה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת בבית משפחתה עם קרובה מבוגרת, מקבלת מברק המודיע כי לאיוש יגיע למחרת לביקור, אחרי נתק של עשרים שנה. לאיוש, גבר כריזמטי ונוכל, היה חבר נעורים של אחיה של אסתר, חיזר אחריה ונישא במפתיע לאחותה וילמה, ואיכשהו הצליח ללוות כספים מכל קרוביו ומכריו מבלי להחזיר. במקום לעשות את המעשה ההגיוני היחיד ולהמנע מלהפגש אתו, אסתר, ויחד אתה אחיה וחבריה, כולם נפגעי לאיוש, מתכוננים לקבל את פניו.

הירושה שבשמו של הספר היא טבעת, שהיתה שייכת לסבתה של אסתר, ונמסרה לוילמה. לאחר מותה של וילמה ביקש לאיוש שאסתר תקבל את הטבעת. כמו לאיוש עצמו, הטבעת שלכאורה החזיר מזויפת. את המקורית מכר מזמן. אווה, בתם של לאיוש ווילמה, המתלווה אליו כעת, ומתגלה כבת נאמנה לאביה הנוכל ולאמה האנוכית והאכזרית, דורשת מאסתר למסור את הטבעת לידיה, ואסתר, בפרץ נאמנות, אינה מסגירה את שהיא יודעת עליה. אותה נאמנות היא מגלה באופן עקבי במהלך הביקור, למרות שהאיש לא השתנה כלל. כבר בתחילתו של הסיפור היא מספרת שהמפגש הסתיים בחתימתה על יפוי כוח המעביר את ביתה לידיו של לאיוש, ובונה ציפיה לחשיפתו של סוד רב-משמעות, שיכול לגרום לצעד הזה. סוד כזה אינו נחשף, והתנהלותה של אסתר אוילית בעליל.

"מעולם לא החלטתי מראש על מעשי. בסופו של דבר, האדם אחראי רק למה שהוא מתכנן, למה שהוא רוצה. האדם אחראי רק לכוונות שלו… המעשה, איזה מובן יש לו?", כך אומר לאיוש, מתנער מן העוולות שגרם. "את היית אמורה להיות בשבילי מה שחסר לי: אופי", הוא טוען כנגדה, כאילו היא זו שנטשה אותו. בדיעבד מתברר שכתב לה לפני חתונתו וביקש שתברח אתו, אבל היא לא קיבלה את מכתביו. משום מה משכנעת אסתר את עצמה שדווקא באותם מכתבים היה כן, למרות שהיא אומרת לו כי "לפעמים אני חושבת שאתה באמת גאון… גאון של השקרנות". היא מודעת לכך שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו, אבל גם כשמתברר שהוא בא לגזול את ביתה ולשכן אותה בבית מחסה, היא עושה כרצונו.

למה? הנה מה שיש לה לומר לאנדרה, ידיד ועורך דין, שאמור לטפל בהעברת הבית, ומציע לה לבטל את חתימתה: "אתה גבר, אנדרה, גבר מצוין ואמיתי, שנאלץ לחשוב תמיד בהגיון, כמו שמכתיבים בחוכמה החוק, ההרגל או התבונה. אבל אנחנו, הנשים, לא יכולות להיות תמיד נבונות והגיוניות כל כך… עכשו אני מבינה שזה לא תפקידנו"… נו…

הספר קומם אותי מתחילתו ועד סיומו, ובכך אין כל פסול. יש נשים פתיות כמו אסתר, ואין סיבה לא לכתוב עליהן. אבל הספר הוא כשלון בשל חוסר התוחלת הסיפורית. לפני הקריאה לא הכרתי את הדמויות, כמובן, ובסיומה הכרתי רק את מעשיהן, לא את פנימיותן. בדיאלוג ביניהן, ובמונולוג הפנימי המעורפל של אסתר, הרגש המובע אינו משכנע, וההגיון מהם והלאה. אם רצה הסופר לומר משהו משמעותי על אופיים של בני אדם, על מערכות יחסים, על גברים ונשים, הוא פספס לגמרי.

לא התרשמתי במיוחד מספרו הידוע יותר של מאראי, "הנרות בערו עד כלות", בעיקר בשל סגנונו, אבל הוא היה נוגע ללב ובעל ערך תקופתי. "הירושה", לעומת זאת, כתוב באופן מהודק יותר, אבל בעיני הוא ריק מתוכן. לדעתי, אפשר לוותר על קריאתו.

Eszter Hagyateka – Sándor Márai

כתר

2007 (1939)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי