כל מה שאני / אנה פאנדר

200703251b

בסידני שבאוסטרליה רות בקר, אשה המתקרבת לגיל מאה, מקבלת בשנת 2001 חבילה ובה מחברת ישנה. המחברת מעלה בה את זכרונות שנות השלושים של המאה העשרים באירופה. בארה"ב בשנת 1939 יושב הסופר ארנסט טולר בבית מלון, ומתרגם את ספרו האוטוביוגרפי מגרמנית לאנגלית, תוך שהוא כותב לראשונה אודות ארועים שהיסס לגעת בהם בעבר, בעיקר ארועים הקשורים באהובתו דורה פביאן. הספר מסופר לסרוגין מפיהם של רות ושל ארנסט.

רות ובעלה הנס וסמן , בת דודתה דורה והסופר טולר, נמנו עם מתנגדי הנאצים למן היום הראשון להופעתם על הבמה החברתית-פוליטית בגרמניה. כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיי המתנגדים היו בסכנה. כל הארבעה נמלטו לאנגליה, ויחד עם גולים אחרים ניסו לעורר את דעת הקהל נגד היטלר ושלטונו. באותה תקופה האנגלים שאפו לשמור על שקט פוליטי בהתנהלותם מול גרמניה, ועל הגולים נאסר באופן גורף לעסוק בפוליטיקה. בשמות בדויים, תוך שהם משתמשים כמקורות מידע בגורמי מחתרת שסיכנו את נפשם בתוככי גרמניה, ניסו, ולפעמים הצליחו, לפרסם בעתונות האנגלית ידיעות חשובות על הנעשה בתוך הרייך, על ההתארגנות הצבאית ועל מעשי הרצח והדיכוי. היה עליהם להזהר הן מן הסקוטלנד יארד, שניסה למנוע את פעילותם, הן מנאצים שהגיעו לאנגליה כדי לעצור אותם, ועצוב מכל – היה עליהם להשמר על נפשם ממעשי בגידה של חבריהם.

רבים מן האנשים המתוארים בספר היו יהודים, אך זה אינו סיפור אודות הסבל היהודי תחת המשטר הנאצי. זהו סיפורם של גרמנים, שלא תיארו לעצמם חיים במקום אחר, עד שראו את מדינתם נלקחת מהם, נאלצו להמלט, ובחירוף נפש עשו כל שביכולתם כדי להחזיר את גרמניה לשפיות. לקריאה נוספת אודות הגולים אני ממליצה על ספרו של ליון פויכטונגר "גלות".

כששמתי לב שמדובר בדמויות אמיתיות – ברתולד יאקוב שפעל בצרפת, הלמוט גולדשמידט שגורש על ידי האנגלים חזרה לגרמניה ונספה, תומאס ארוין המבוסס על דמותו של ארוין פלאק, וכן האנשים שהוזכרו למעלה ואחרים – מהרתי לקרוא אודותן ברשת, וכך התברר לי מה עלה בגורלן. למרות שלכאורה הרסתי בכך את המתח, הספר המשיך עד העמוד האחרון להקרא בנשימה עצורה.

"כל מה שאני" הוא ספר עוצמתי. כוחו נובע מכשרון הכתיבה של אנה פאנדר, שמצליחה להחיות אנשים וארועים, לעמוד על מניעיהם, ולשלב את הדינמיקה הבין-אישית עם הארועים הגלובלים. זהו סיפור על אומץ ועל נחישות, על אהבה ועל ידידות, על דבקות חסרת פשרות במטרה, וגם על יאוש, על פחדנות ועל בגידה. הספר נותן במה לגיבורים שנשכחו, ומאיר פן פחות "תקשורתי" מאותם זמנים של לפני המלחמה.

בשורה התחתונה הנה ציטוט מן הגרדיאן: "אנה פאנדר כתבה סיפור יוצא דופן, מדויק וצלול, גדוש תובנות ורגעי חסד ספרותיים." מומלץ ביותר.

All That I Am – Anna Funder

מחברות לספרות

2014

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מודעות פרסומת

האיש האחרון במגדל / ארווינד אדיגה

d794d790d799d7a9-d794d790d797d7a8d795d79f-d791d79ed792d793d79c

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מעוף העורב / אן מרי מקדונלד

maof_haorev_big

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג`מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ` 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ` 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג`ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מהו המה / דייב אגרס

0902044

זהו סיפורו האמיתי של ולנטינו אצ'אק דנג, וסיפורם של "הילדים האבודים" של סודן. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, פרצה – ולא בפעם הראשונה – מלחמת אזרחים בסודן: העילה הפעם – התנגדותם של בני הדרום הנוצרים להחלת חוקי האיסלם של השלטון בחרטום. אבל נדמה שזהו רק תירוץ: המתיחות בין השבטים ובין הדתות היא עתיקת יומין. ביומיום הם מצליחים להגיע לסטטוס קוו שכולם נהנים ממנו, אבל קל מאוד להלהיט את היצרים ולנצל אותם לצרכים של משחקי כוח ותאוות בצע. מעורבים פה נפט ואדמות מרעה, וגם גורמים מבחוץ בוחשים ומנסים להפיק תועלת לעצמם. מעשי אכזריות הופכים לשגרה, משפחות נקרעות, נשים נאנסות, ילדים נחטפים לעבדות. בני הדרום מתחילים לנהור בהמוניהם אל מעבר לגבול, ובתוכם אלפי ילדים.

הספר מתאר את מסעו של אצ'אק מכפרו ההרוס אל עבר אתיופיה, משם חזרה לסודן, ואחר-כך לקניה, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לארצות-הברית, במסגרת מחווה של זו האחרונה לישוב "הילדים האבודים".

כואב מאוד לקרוא את הספר, וקשה לכתוב על כל הדברים הכואבים שבו. הכאב הוא בתמונה הגדולה, אבל גם בפרטים הקטנים שהוא מזכיר כבדרך-אגב. לדוגמא, ממש לפני ההגעה למחנה הפליטים הזדמן להולכים להמיר את מעט חפציהם באוכל. היו כאלה שמכרו את הבגדים שלגופם, כי זה כל מה שהיה להם. במשפט קצר, כאילו אגבי, הוא מספר שמאוחר יותר הם התחרטו על כך, כי במשך חצי שנה הם התהלכו עירומים, פשוטו כמשמעו. עד שהעולם שמע על המתרחש בסודן, עד שהתארגנו כוחות הסיוע, הם נותרו ללא בגדים. קשה להעלות על הדעת עליבות והשפלה שכאלה.

הספר כולו קורע לב. הנה קטע שלא אשכח לעולם:

(הבהרה: הראי שעליו הוא מדבר במשפט הראשון אינו ראי של ממש. הילדים מנחשים את מראה פניהם על פי מראה חבריהם)

בראי של ויליאם ק' לא נראיתי טוב ביום ההוא. הלחיים שלי היו שקועות, העיניים מוקפות טבעות כחולות. הלשון שלי היתה לבנה, עצמות האגן שלי בלטו מבעד למכנסים הקצרים. הרגשתי כאילו הגרון שלי מצופה עץ ועשב. הנסיון לבלוע גרם כאב עצום. ילדים דברו בידים מונחות על גרונם, מנסים לעסות לחות אל תוכם. אני שתקתי, והמשכנו ללכת. אחר הצהרים היה איטי מאוד. לא היינו מסוגלים ללכת בקצב שמתקרב לקצב שהלכנו בו בתחילת המסע. התקדמנו מעט כל כך. ביום ההוא ויליאם ק' ביקש לעצור לעתים קרובות.
רק לעצור ולעמוד לרגע, הוא אמר.

והיינו עוצרים וויליאם היה נשען עלי, מניח יד על כתפי. הוא היה נושם שלוש נשימות ואומר שהוא מוכן להמשיך. לא רצינו לפגר מאחור.
אני מרגיש כבד כל כך, אצ'אק. אתה מרגיש כבד ככה?
כן, כן, ויליאם, כולם מרגישים.

אחר הצהרים התקרר, והיה קל יותר לנשום את האוויר. עברה שמועה לאורך הטור שמישהו מצא נבלה של דיק-דיק. הם הבריחו את הנשרים, ועכשו ניסו למצוא מעט בשר אכיל על עצמות החיה.
אני צריך לנוח שוב, לחש ויליאם ק`. – כדאי שנשב קצת.

לא הסכמתי שכדאי שנשב, אבל ויליאם ק` כבר עשה את דרכו אל עץ, ועד מהרה ישב תחתיו, ראשו שעון על הגזע.
אנחנו צריכים ללכת, אמרתי.

ויליאם ק' עצם את עיניו. – אנחנו צריכים לנוח. תנוח איתי, אצ'אק.
הם מצאו דיק-דיק.
זה נשמע טוב.

הוא הביט אלי וחייך.
אנחנו צריכים להשיג משהו מהבשר. הוא ייגמר בתוך שניה, ויליאם.

הבטתי בשעה שעיניו של ויליאם ק' עפעפו, עפעפיו נעצמו לאיטם.
תכף, הוא אמר. – אבל שב שניה. זה עוזר לי. בבקשה.

עמדתי מעליו, מצל עליו, נותן לו רגעים אחדים של שלווה. ואז אמרתי שהגיע הזמן ללכת.
עוד לא, הוא אמר.
הבשר ייגמר.
לך תקח קצת. אתה יכול לקחת קצת ולהביא לי?

יסלח לי אלוהים, אבל חשבתי שזה רעיון טוב.
אני אחזור, אמרתי.
יופי, הוא אמר.
אל תעצום עינים, אמרתי.
בסדר, הוא אמר. הוא הביט בי והנהן. – אני צריך את זה. אני מרגיש שזה עוזר לי.

עיניו נעצמו לאטן, ואני רצתי להביא את חלקנו בחיה. בזמן שלא הייתי שם, החיים אזלו מויליאם ק' ובשרו חזר לאדמה.

את העטיפה המרשימה אייר ועיצב אמרי זרטל.

What Is the What: The Autobiography of Valentino Achak Deng – Dave Eggers

הוצאת מחברות לספרות

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אטלס של כמיהות אבודות / אנוראדה רוי

d790d798d79cd7a1_d7a9d79c_d79bd79ed799d794d795d7aa1

זהו סיפורה של משפחה בהודו של המחצית הראשונה של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המאה, אב המשפחה, אמוליה, מחליט לעזוב את כלכותה ההומה לטובת מפעל קטן באזור ספר נידח. אמוליה הוא אדם קפדן, יקה הודי, שמרן ומסתפק בעצמו. החיים בספר מתאימים לו. עבור אשתו קננבאלה המעבר הוא משבר קשה. מבית המשפחה המורחבת הצפוף וההומה היא נזרקת לחיים של בדידות מייסרת. העלילה נפתחת 20 שנה אחר-כך, כשקננבאלה מתמוטטת. בשלב זה גרים איתם הבן כאמל ואשתו מנג'ולה, חשוכי הילדים, והבן נירמאל.

הספר עוסק בשלל בעיותיה של הודו באותה תקופה: מעמדה של האשה כאסירה בבית אביה, בעלה ובניה, המצוקה הכלכלית והשחיתות הנובעת ממנה, ההפרדה הבלתי ניתנת לערעור לקאסטות, השנאה התהומית כלפי המוסלמים, היחסים בין לבנים זרים למקומיים, וגם בנושאים חוצי תרבויות כמו יחסי הורים-ילדים ויחסי עובדים-מעבידים.

כשמו של הספר כן תוכנו: אוסף של כמיהות בלתי אפשריות. קננבאלה כמהה לחברה, מנג'ולה כמהה לילד, באקול (בתו של נירמאל) כמהה לחופש, נירמאל ומירה (קרובת משפחה אלמנה צעירה) כמהים לאושר, ומוקונדה (ילד עזוב הנאסף אל חיק המשפחה ונזרק ממנה) כמה לשלווה ולאהבה. המגבלות שמציבה החברה החונקת מסכלות כמעט את כל השאיפות.

קשה לי לקבוע איך הייתי מתרשמת מהספר ללא הרקע של "שידוך הולם" ו"איזון עדין". עם ההיכרות של השניים ברקע, הקריאה בספר הזה היא כמו שיבה אל מחוזות מוכרים. כל מה שנמצא בשניים בפירוט רב, מובא כאן בקצרה. יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו בלי הרקע הזה, הייתי מפספסת חלק מן המרכיבים שבו בשל חוסר הבנה למשמעותם. מצד שני, יכול להיות שלא. לעולם לא אדע 

הספר, כאמור, עוסק במגוון של נושאים, ויוצר בכך פסיפס של החיים בהודו. אהבתי את העושר הזה, ולכן לא התלהבתי מכך שלקראת סיומו הוא הצטמצם לכדי סיפור אהבה פרטי. מצד שני, דווקא נחמד שמכל הכמיהות האבודות לכאורה, עדיין אפשר להגשים לפחות אחת.

הערה טכנית: בסיום הספר מובא מילון מונחים. לטעמי, היה עדיף לשלב אותו כהערות שוליים בתוך הספר, כדי לא לקטוע את רצף הקריאה. מכל מקום, טוב עשה מי שהחליט לצרף אותו, כך או אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד, מעניין במידה רבה ונוגע ללב.

An Atlas of Impossible Longing – Anuradha Roy

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

חדר הזכוכית / סיימון מאואר

956658

בני הזוג לנדאואר, הוא תעשין יהודי, היא נוצריה בת למשפחה עשירה, שניהם חסרי יחס מיוחד לדת כלשהי, נישאו לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה. כשהגיעה שעתם לבנות לעצמם בית, בחרו להתנער מן האדריכלות הקישוטית המסורתית, ופנו לאדריכל מודרני שתכנן עבורם בית שקומת המגורים בו היתה חלל עצום, וקירותיו הפונים לגן עשויים זכוכית. בית לנדאואר שבספר הוא בעצם העתקו של בית אמיתי, וילה טוגנדהאט שבברנו שתוכננה על ידי האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. קורותיו של הבית שבספר דומות מאוד להיסטוריה של הוילה, אך כל הדמויות שבספר בדויות. בני הזוג טוגנדהאט, שניהם יהודים, ברחו מצ'כוסלובקיה ב-1938 עם ילדיהם ומעולם לא חזרו. עם כיבוש צ'כוסלובקיה עברה הוילה לידי הנאצים, ואחריהם לידי הקומוניסטים. אונסק"ו הכריזה עליה ב-2002 כאתר מורשת עולמית

הבית שבספר מייצג אוטופיה, עולם מודרני, קוסמופוליטי, שקוף, חף מזיופים. בפועל אין לאוטופיה הזו יכולת להפוך למציאות. עוד לפני המלחמה דייריו נוצרים סודות, ואינם יכולים "להתיישר" לפי עקרונותיו. המלחמה, כמובן, מייצגת את ההפך הגמור ממנו. הקטע המסיים את הספר מביע את הרעיון הזה: " ומכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון, מקום חסר גיל שתחום במסגרת ישרת קווים, הנוהגת באור כבעצם, ובנפח כבחומר מוחשי, ומתכחשת לעצם קיומו של הזמן". 

סגנונו של הספר פשוט, מאופק, רוב הזמן יותר עובדתי מרגשי. יש בפשטות הזו ליריות כובשת, ודווקא משום שהסופר אינו "צועק" את רגשותיו, הוא משיג אפקט עמוק ומשפיע יותר.

הספר כולו כתוב בלשון הווה. בדרך כלל אני לא מתלהבת מהסגנון הזה, אבל כאן הוא עובד בצורה מושלמת. כמו בציטוט שהבאתי קודם, התחושה היא שלזמן אין משמעות, ורק ההווה נחשב. מה החשיבות בהיותו של לנדאואר תעשין מכובד, כשבתקופה אפלה שכזו מצטמצם כל קיומו בעיני אחרים ל"היהודון הזה"? מה המשמעות של העתיד, כשמה שבאמת חשוב זה לשרוד את הרגע?

בתקופה של לפני המלחמה מאואר מתאר את הוילה בפרוטרוט, ומכניס את הקורא אל האוירה ששררה בחוג מכריהם הבורגנים של בני הזוג לנדאואר בצ´כוסלובקיה ובוינה של טרום המלחמה. כשהוא עובר לתקופת המלחמה, הטון הרגוע שלו משתנה קמעא. הוא עדיין נוקט לשון איפוק, אבל אי אפשר שלא להבחין בדעתו על הגרמנים באמצעות תיאור המכון לחקר הפנוטיפ הגזעי שהתנחל בבית. כשמגיעים הרוסים מתגנב אל סגנונו משהו הומוריסטי, נימה דקה של לגלגנות שנועצת סיכה בבלון הקומוניסטי

ספרים לא גורמים לי לבכות, ובכל זאת סיומו של הספר הזה העלה לחלוחית בעיני. מנבכי העבר עולות שתי דמויות שעברו גלגולים כאוטים, וכאמור "מכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון". איזה ניגוד. אבל שוב, ההווה הוא זה שנחשב.

סיימון מאואר זכור לטוב מהספר "הגמד של מנדל", ו"חדר הזכוכית" זכה בצדק להיות בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר.

The Glass Room – Simon Mawer

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

בית גדול / ניקול קראוס

937117

"בית גדול" מורכב מארבע עלילות משתלבות המסופרות כל אחת בשני חלקים: באופן כללי אפשר לומר שבחלקו הראשון של הספר העלילות עוסקות בעבר, ובחלקו השני הן מגיעות להתרה כלשהי בהווה. כשסיימתי את הפרק השני, שלא התחבר כלל לראשון, הייתי קצת מאוכזבת (אני זוכרת לרעה את ה"התחכמויות" הספרותיות של ניקול קראוס ב"תולדות האהבה"), אבל כל עלילה לכשעצמה כתובה להפליא, כך שהחלטתי להיות סבלנית: יתחברו בסוף – יופי. לא יתחברו – הרווחתי סיפורים נפרדים מוצלחים. העלילות, למותר לציין, השתלבו זו בזו עם התקדמות הספר, והספר כמכלול הרשים אותי מאוד.

סופרת בודדה, שנעזבה על ידי בו זוגה, מקבלת בהשאלה שולחן כתיבה מבחור צ'יליאני, שנקלע לציפורני המשטר בארצו. משפטן ישראלי מקיים מערכת יחסים מנוכרת וקשה עם בנו. מאתר רהיטים אלמן ניצול שואה נודד חסר מנוחה עם שני ילדיו. גבר אנגלי מתאלמן מאשתו האהובה ומגלה שבעצם לא הכיר אותה כל השנים. העלילות כולן הן סיפורי אובדן וחורבן, סיפורים של דברים שלא נאמרים, שמטואטאים בשתיקה, של זכרון והסתרה, של חיים בצל טראומות. שולחן הכתיבה, הנוכח בכמה מהן, מסמל במסיביות השחורה שלו ובריבוי מגירותיו, אחת מהן נעולה ואינה נפתחת, את החומה שבין אנשים, את ההסתרה וההדחקה.

חוזקו של הספר הוא בכתיבה הדקדקנית, בירידה לפרטים, ביכולת להכנס לעורם של ארבעה מספרים שונים. אי אפשר שלא להאמין לכנות של המספרים, לעומק רגשותיהם, גם אם לא תמיד מזדהים עם עמדותיהם (יחסי הורים-ילדים, לדוגמא, מקוממים ברובם). הדמויות, אלה של המספרים ואלה של המתוארים על ידם, שלמות ומשכנעות.

ההתרה של העלילה היא לא מסוג הפתרונות המספקים הקלה. כל הדמויות מגיעות לשלב של הכרה מסוימת או של משבר, אך תקוותיהן הנוגעות ללב אינן זוכות להגשמה. בהקשר הזה הזדהיתי מאוד עם הקטע הבא מתוך ביקורת על הספר ב-ynet: " גדולתה של ניקול קראוס ברומן "בֵּית גדול", היא להותיר את קוראיה עם סיפוק אדיר מהקריאה ברומן דווקא בזכות העדר אנחת הרווחה בסיומו. הדמויות בסיפור אינן מוצאות את מבוקשן, אך חוויית הקריאה סביב דרכן המייגעת הופכת להנאה צרופה".

שמו של הספר לקוח מפסוק בספר מלכים ב', כ"ה, ט', המרמז על אופיו של הספר: וַיִּשְׂרַף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵייְרוּשָׁלַיִם וְאֶת-כָּלבֵּית גָּדוֹלשָׂרַף בָּאֵשׁ

מומלץ בהחלט

Great House – Nicole Krauss

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שאול לוין