כרוניקה של מוות ידוע מראש / גבריאל גרסיה מארקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79bd7a8d795d7a0d799d7a7d794_d7a9d79c_d79ed795d795d7aa_d799d793d795d7a2_d79ed7a8d790d7a92

למעלה מעשרים שנה אחרי מקרה רצח שארע בעיירתו, מנסה המספר להבין כיצד התאפשר למרות שהיה, כאמור בשמו של הספר, ידוע מראש, ולפיכך יכול היה להמנע. במשך שעות הסתובבו האחים התאומים, פאבלו ופדרו ויקאריו, ברחבי העיירה, והצהירו על כוונתם לרצוח את סנטיאגו נסאר. יותר משביקשו לאיים, נדמה שהיתה בדבריהם תחינה נסתרת לכוח שיעצור אותם וישים לאל את תוכניותיהם – זוהי, מכל מקום, המסקנה שאליה מגיע המספר לאחר מעשה. במקום הקטן יחסית, שהתנהל כמשפחה גדולה, השמועה על האיומים הגיעה חיש מהר כמעט לכולם והובנה כפשוטה, אך רק בודדים ניסו לעצור בעדם. למעשה, דקות לפני ביצוע הרצח החלו הבריות לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע.

הרצח, כפי שטען עורך דינם של האחים, היה מעשה מוצדק של שמירה על הכבוד. האמנם חילל סנטיאגו את כבוד משפחת ויקאריו? שאלה זו תשאר בלתי פתורה, ומן הסתם במתכוון, שכן אשמתו או חפותו אינן נושאו של הספר (במקרה האמיתי, ששימש השראה לספר, האשמה היתה ודאית), אבל נראה שהעיירה מקבלת את גישתו של עורך הדין, כמו גם בית המשפט והכומר המקומי. קבלה זו, אם כך, היא אחד הגורמים שאפשרו את הרצח. לכך יש להוסיף את קלות הדעת של הגורמים האחראים, שהסתפקו בנסיון רפה לעצור את מהלך הענינים, או שהתעלמו מהם כליל. אוירת פריקת העול רווית האלכוהול, אחרי מסיבת חתונה ראוותנית, תרמה אף היא את שלה, יחד עם ההתרגשות העדרית מן המאורע היוצא דופן. העובדה שמדובר בצמד רוצחים, כשהאחד שוקל לסגת השני נוטל את ההובלה ולהפך, הפכה את הרצח לעובדה כמעט מוגמרת. צירופי מקרים שיחקו תפקיד מכריע, וטעות טרגית שוברת לב המתגלה בסיום חתמה את גורלו את סנטיאגו. מאלפת העובדה שלמרות היותו של סנטיאגו בנו של מהגר ערבי, הרצח אינו פותח תיבת פנדורה של איבה גזעית.

גבריאל גרסיה מארקס כתב דוח חקירה, המהלך על הקו שבין מעורבות אישית למחויבות לתיעוד עובדתי קר. למרות שהוא בעיקר מדווח, עולה מתוך בחירת המלים שלו ביקורת נוקבת על אדישות, על עדריות ועל דעות קדומות. עם זאת, למרות האופי התיעודי, הסיפור ססגוני מאוד, ומרובה דמויות חיות אליהן מתייחס המספר בפמיליאריות. לאוירה משפחתית זו תורם שילובה בעלילה של הצעת הנישואים האמיתית שהציע מארקס לאשתו, וכן אזכורן של דמויות מ"מאה שנים של בדידות". הספר רווי מתח, משום שאמנם ידוע שיתבצע רצח, וזהותם של הנרצח ושל הרוצחים ידועה, אבל מארקס מסיט בכשרון את המוקד מן האלימות אל פיצוח גורמיה ומאפשריה.

לא קראתי את הספר בשפת המקור, אבל שפתה של טל ניצן מרשימה ומרנינה, ואין לי אלא להניח שהתרגום משובח.

מומלץ מאוד.

Cronica de una Muerte Anunciada – Gabriel Garcia Marquez

עם עובד

1988 (1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן

איידהו / אמילי רסקוביץ'

993207

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

חאדולה / אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

חאדולה

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

טרגדיה אמריקאית / תיאודור דרייזר

mde

קלייד גריפית גדל במשפחה מיסיונרית דלת אמצעים. בילדותו השתרך בחוסר רצון ברחובות עירו יחד עם הוריו, עם אחיו ועם אחיותיו, כשהם מזמרים מזמורים דתיים ואביו מטיף לקהל מזדמן. ברגע שעלה הדבר בידו, מצא לעצמו עבודה כנער שירות במלון, ונפתח אל עולם שלא הכיר קודם לכן. בלהיטותו לשאת חן ולהשתלב, מצא עצמו נוסע עם חברים במכונית שנלקחה ללא רשות, נהוגה בחוסר זהירות שהביא למותה של ילדה הולכת רגל. למרות שלא היה אחראי לתאונה, נבהל ונמלט מן העיר. אחרי שתי שנות נדודים, חלק מן הזמן בשם בדוי, נפתחה לפניו, כך חשב, הדרך אל החברה הגבוהה. דודו התעשיין הציע לו עבודה במפעל הטקסטיל שבבעלותו, וכדי שלא יתבייש באחיינו הדל הפקיד בידיו מחלקה ואחריות על מספר פועלות. במחלקה התאהב ברוברטה הפועלת, בבית דודו התאהב בסונדרה, בתו של תעשיין אחר. התסבוכת אליה נקלע בשל ההתאהבות הכפולה הסתיימה בטרגדיה.

במעטפת של רומן שהסתבך, תיאודור דרייזר מציג רעיונות חברתיים. בשונה ממשפחתו של קלייד הוא אינו מטיף, אלא מניח למסרים למסור את עצמם בין השורות. אחד הרעיונות המרכזיים, בעיני, הוא היות האדם תוצר של נסיבות הולדתו וגידולו. את הרעיון הזה הוא מציג באמצעות הקבלה בין דמויות. סונדרה ורוברטה הן צמד אחד המדגים זאת: שתי הצעירות, שאינן מכירות זו את זו, מתגוררות באותה עיר, מתרועעות עם אותו גבר. האחת נולדה לעושר, השניה למחסור. סונדרה משוחררת מדאגות, פנויה לתענוגות, רוברטה טרודה בבעיות פרנסה. התנהגותן וגורלן נגזרים ישירות מרקע חייהן: ההתנהלות הבטוחה עצמה של סונדרה מול החששנות של רוברטה, ההתפנקות השתלטנית של סונדרה מול הכניעות של רוברטה. כשבוחנים לעומק את שתי הצעירות, אפשר להבחין בקווי דמיון (דרייזר, באמירה שוביניסטית שלא היתה עוברת היום, כותב על סונדרה, "היא הבחינה בכניעתו, בעמידתו כעבד לפני אדוניו. הדבר גרם לה הנאה וסלידה כאחת. בדומה לרוברטה ולהורטנס העדיפה אף היא להיות נשלטת ולא שולטת"). אילו החליפו מקומות, היתה גם התנהלותן מתחלפת. הרעיון מודגם ביתר שאת בדמויותיהם של קלייד ושל גילברט בן דודו, הנושאים אותו שם משפחה ואף דומים זה לזה בחזותם החיצונית. האחד יהיר ומגן על חלקת האלוהים הקטנה אליה נולד, השני מפקפק בזכותו לכבוש לעצמו עמדה חברתית.

תיאודור דרייזר מציג בספר חברה מקוטבת בין עשיר לעני, חברה שכמעט אינה מאפשרת מעבר בין מעמדי. יחד עם זאת הוא אינו מחלק את העולם לעשיר-רע ועני-טוב. סונדרה היא אמנם בחורה ריקנית, אך העובדה שחייה נטולי דאגה אינה אוטמת את לבה. גילברט מייצג את הסגירות של מעמדו, אבל כנגדו מתאר דרייזר את אביו, שמקבל עליו את האחריות (המוגבלת) כלפי אחיינו גם בעת צרה. למרות שהספר יכול להצטייר כביקורת על העולם הקפיטליסטי, המדכא את פועליו ואת העובדים בדרגים הנמוכים, ומנצל את כוחו לקידום האינטרסים של עצמו, לדעתי הביקורת המשמעותית יותר נמתחת על אורח החיים המיסיונרי שנכפה על קלייד, ועל הוריו שבלהיטותם לחנך זרים לא נתנו את דעתם על חינוך ילדיהם: הבת הבכורה ברחה עם גבר וננטשה כשהיא הרה. שני הילדים הצעירים הלכו בדרכו של קלייד ומצאו עבודה מחוץ למסגרת המשפחתית. וקלייד עצמו, למרות הערכים שהיה אמור לנחול מהוריו, לא ירש מהם את קשיחות האופי הנלווית לאמונה ואת היכולת לבחור בטוב על פני הרע, וסופו היה מר. קלייד הוא בחור חלש, בלתי מגובש, בעל מצפון גמיש, נסחף ובלתי יוזם. דורשי טובתו בחרו לתאר אותו כמוג לב, כדי לתרץ את התנהלותו, ולמרות שתיאור זה נבחר ממניעים זרים, הוא בעצם די מדויק. בעולם קשוח אין לו כלים להתמודד, ובכל צומת החלטה הוא מהסס, מחכה שדברים יקרו בשבילו. דרייזר בחר לסיים את הספר בדיוק באותה תמונה בה פתח – ההורים וכמה אנשים נלווים מטיפים ברחובות – כשאת מקומו של קלייד תופס הנכד. למרות שהאם מהרהרת אם עליה לנהוג בנכדה בפחות חומרה מכפי שנהגה בבנה, דבר בהתנהגותה אינו משתנה. בסופו של דבר, איש אינו מסיק מסקנה כלשהי מן הטרגדיה, לא בן הדוד שהיה עוין לקלייד, לא סונדרה שהסתירה את הקשר אתו, ולא האם, שלמרות שניסתה להלחם בשבילו, שבה בסופו של דבר אל חיק עולמה המוכר. ואולי העובדה שהטרגדיה של גיבורי הספר חלפה מבלי להותיר חותם, היא הטרגדיה האמריקאית האמיתית שבשמו של הספר.

ההשראה הישירה לספר נובעת מפרשת ג'ילט-בראון שהסעירה את ארצות הברית ב-1908. "טרגדיה אמריקאית" ראה אור שבע-עשרה שנים אחר-כך, ודרייזר השקיע זמן ומאמץ בתחקיר של כל פרטיה ושל כל היבטי הנושאים הנלווים אליה. התוצאה היא ספר ריאליסטי המעניק תשומת לב דקדקנית לפרטים המרכיבים את תמונת התקופה. המתרגם לעברית החליט, אבוי, שאין לעייף את הקורא הישראלי, וקיצץ כשליש מן היצירה, בעיקר תיאורים ואוירה. קראתי את הספר בגיל צעיר יותר מפעם אחת, והוא השאיר עלי רושם עז. כעת, בקריאה ביקורתית יותר, נראו לי הפרקים הראשונים כאילו נכתבו בחפזון, ותהיתי מדוע אם כך זכה הספר למעמד אייקוני. השוואה עם הטקסט המקורי חשפה את השַמות שעשה המתרגם. כבר בתחילה החליט לוותר על משפטי הפתיחה:

Dusk–of a summer night.

And the tall walls of the commercial heart of an American city of perhaps 400,000 inhabitants–such walls as in time may linger as a mere fable.

שתי פסקאות אחר כך הופך תיאור מלא חיים של הרחוב לדיווח יבש:

Crossing at right angles the great thoroughfare on which they walked, was a second canyon-like way, threaded by throngs and vehicles and various lines of cars which clanged their bells and made such progress as they might amid swiftly moving streams of traffic.

הנה הם מגיעים עד רחוב אחר, החוצה את הקודם. הולכי רגל, כלי רכב וטורי מכוניות ממלאים את הרחוב.

וכך ממשיך המתרגם במלאכת הקיצוץ ממש עד למשפט הסיום:

The small company, minus Russell, entered the yellow, unprepossessing door and disappeared.

החבורה הקטנה, פרט לראסל, נכנסה פנימה.

ככל שחירות המתרגם מכעיסה, עדיין הספר רב עוצמה. דרייזר מיטיב לתפוס את גווני הגוונים של מרכיבי החברה ואת הקונפליקטים ביניהם. הדמויות, ובעיקר קלייד, שלא התחבב עלי למרות היותו לכאורה קורבן של מורשתו ושל נסיבות חייו, מתוארות באמינות מרובה. סיפור החקירה והמשפט מרתק ומאלף. למרות שינוי הערכים וחלוף הזמנים כוחו של הספר יפה גם היום: הקליקות מגנות על עצמן, ההון משפיע על שלטון החוק, שאיפת הכבוד מסנוורת, חלשי האופי נשחקים במירוץ החיים. לא נס ליחו של הספר, והוא מומלץ בהחלט.

An American Tragedy – Theodor Dreiser

עידית

1955 (1925)

תרגום מאנגלית: אברהם אהרני

לטענת גרייס / מרגרט אטווד

70746

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

si-300-grace-marks

התמימות / סילארד רובין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7aad79ed799d79ed795d7aa2

כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה

בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.

רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".

המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.

בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.

"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.

Aprószentek – Szilárd Rubin

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מהונגרית: דוד טרבאי

מעוף העורב / אן מרי מקדונלד

maof_haorev_big

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג'מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ' 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ' 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג'ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין