מתופף אחר / ויליאם מלווין קלי

ביום רגיל של מאי 1957 נפל דבר בעיירה סאטון שבדרום ארצות-הברית. טאקר קאליבן, צעיר שחור עור, זרה מלח על אדמות החווה שרכש כחצי שנה קודם לכן, ירה בסוס ובפרה שבבעלותו, העלה את ביתו באש, ועזב את המקום עם אשתו ההרה ועם בנו התינוק. באותו יום, ובימים שאחר-כך, הלכו בעקבותיו אנשי הקהילה השחורה שבעיירה ובמדינה ופניהם צפונה. מספר הסיפורים של המקום מאמין שדמו של אחד מאבותיו של טאקר, גבר בעל כוח אגדי שהובא לארצות-הברית בכפייה ומרד בגורל שנועד לו כעבד, החל לבעבע בצאצאו.

ויליאם מלווין קלי יכול היה לספר את הסיפור מפיו של טאקר, או מפיהם של שחורים אחרים שחוו חיים דומים לאלה שלו, אבל בחר להמחיש את תחושות הקהילה השחורה באמצעות נקודת המבט הלבנה, והתוצאה רבת עוצמה. בני משפחת וילסון, צאצאים למייסד המדינה וגנרל בצבא הפדרציה, הם מעסיקיהם של בני משפחת טאקר לדורותיה. הם מספרים על חייהם שלהם, ולמרות שהם ליברלים בעיני עצמם, הם אומרים משפטים שניחוח גזענות ועליונות עולה מהם. הבת דימפנה, שמחבבת את בתרה, אשתו של טאקר, מתייעצת איתה בנושא המעיק עליה ומעירה כי "נשמע ממש מוזר לשאול מה דעתה של מישהי כהת עור". אביה כתב ביומנו בצעירותו, "אני מנסה להמנע מללטוש עיניים בכל פעם שאדם שחור מתקרב אלי", וזמן מה לפני התרחשות הארועים, כשטאקר דיבר אליו בזעף, הודה כי "אולי אני באמת דרומי למרות הכל, כי הגישה הכמעט זעופה שלו ערערה אותי וגערתי בו". דיואי, בנו של דייויד, זוכר כי ביום הולדתו העשירי, לאחר שהפציר בטאקר שילמד אותו לרכב על אופניים בסיומו של יום עבודה, נענש האחרון בהצלפה משום שהחזיר את הילד הביתה בשעה מאוחרת. טאקר, יש להזכיר, היה שכיר, לא עבד, אבל המעמד הפורמלי נדחק מפני הגזענות המושרשת. הילד הרולד לילנד, שנלווה אל אביו המתבטל עם הגברים סביב מספר הסיפורים, שם לב שהאב פונה אל גבר שחור המבוגר ממנו בשמו הפרטי, בעוד השחור עונה לו ב"אדוני". בשיטת הסיפור של קלי אין לנדכאים צורך להביע במפורש רגשות קיפוח או השפלה, המדכאים עושים זאת עבורם מבלי משים. יש לציין כי בני וילסון ולילנד הם אנשים טובים, נורמטיביים, לא אדומי-צוואר פרימיטיביים, ודווקא משום כך מומחשות במלוא היקפן ועומקן ההפרדה הגזעית והאפליה על רקע צבע עור. קשה לדמיין חיים בצד הסופג את התחושות הללו, קשה לאין ערוך לשאת אותם יום אחר יום, דור אחר דור.

בתרה, אשתו של טאקר, חברה באיגוד הלאומי לענייני שחורים. הכומר בנט ברדשו, ידידו של דייויד וילסון, הוא מן הפעילים בארגון. טאקר, שאינו משכיל ואינו פעיל, אינו מאמין בהתארגנויות מעין אלה, או בלשונו של הנרי דייויד תורו, המצוטט במוטו לספר, "אוזנו כרויה למתופף אחר". ברתה מאמינה כי בניגוד למשכילים שחושבים על לעשות דברים ואינם עושים דבר, טאקר "פשוט יודע מה הוא צריך לעשות". הוא אינו מרבה דיבור, אבל כשהוא מחליט שהגיעה השעה לעשות מעשה, גם אם אינו יודע עדיין מה יהיה מעשה זה, הוא יודע להסביר את כוונותיו בבירור: "אני יכול רק להגיד שהתינוק שעומד להוולד לי לא הולך לעבוד בשבילכם. הוא יהיה הבוס של עצמו. עבדנו בשבילכם מספיק זמן, מר וילסון. ניסיתם לשחרר אותנו פעם אחת, אבל אנחנו לא עזבנו, ועכשו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו". גם אם קלי לא היה שם בפיו אמירה מפורשת כזו, קל להבין, על רקע דברי הלבנים, מדוע פקע בו משהו.

התרוקנותה של העיירה ממחצית תושביה משנה בהכרח את אופי החיים בה. האם תשפיע גם על תפיסת העליונות הלבנה? האם תשנה את המבט שמפנים הגברים הלבנים הבטלים אל עבר השחורים, מבט שעליו כותב קלי כי הוא "סימֵן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי"?

"מתופף אחר", ספר הביכורים של ויליאם מלווין קלי, משמיע קול יחודי ועוצמתי, כשהוא מספר סיפור שיש בו שילוב של קוים פנטסטיים עם ריאליזם חריף. רעות בן יעקב תרגמה היטב, וטוב עשתה ההוצאה שהביאה אל הקורא הישראלי את הספר, שכוחו לא פג למרות כששים שנותיו. מומלץ בהחלט.

A Different Drummer – William Melvin Kelley

הכורסא

2021 (1962)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

גבירה אבודה / וילה קאתר

avuda_master

"גבירה אבודה" מתרחש בעיירה במערב ארצות-הברית בשלהי המאה התשע-עשרה. על גבעה, מעט מחוץ לעיירה, ניצב ביתם של בני הזוג פורסטר – דניאל, מחלוצי המערב התיכון, ומי שהניח מאות קילומטרים של פסי רכבת בערבה, ואשתו השניה מריאן הצעירה ממנו ברבע מאה. הוא מוערך בזכות פעילותו ואישיותו המכובדת, היא נערצת בזכות חינניותה, חוסר הפורמליות שלה, ורוחה החופשית. ניל הרברט, ילד כבן שתים-עשרה, נמנה עם מעריציה, ואף הוא חביב עליה במיוחד. בדומה ל"אנטוניה שלי", שנכתב חמש שנים קודם, גם הספר הזה מתלווה אל גיבוריו בשלוש תקופות חיים – בילדותו של ניל, בבגרותו, ועשרות שנים אחר-כך.

עלילת הספר קצרה, ואף פשוטה למדי. בילדותו של ניל, בני הזוג פורסטר שוהים בעיירה מספר חודשים בשנה, מארחים לעתים תכופות, משמרים את ערכי תקופת החלוצים ואת מנהגיה השמרניים. פרק הילדות מסתיים בנקודת שבר, כשניל מבין שתפיסתו את גברת פורסטר אינה משקפת בהכרח את מי שהיא, וכי מתחת לקלילות ולקביעות מסתתרים חוסר שביעות רצון וחוסר מנוחה. בבגרותו, שנים ספורות אחר-כך, האדון פורסטר לוקה בשבץ, ובני הזוג מרותקים לעיירה בכל ימות השנה. המשברים הכלכליים של שנות התשעים משבשים אף הם את אורח החיים שהתרגלו לו. הפרק החותם את הספר, עשרות שנים אחר-כך, חותם גם את סיפורה של הגבירה.

לכאורה, אם כך, זהו סיפור יחסיו המשתנים של ילד-בחור-גבר עם אשה. אבל למעשה, הנושא המרכזי בספר הוא תום עידן החלוציות. תם זמנם של האנשים החולמים, ההרפתקנים, הנדיבים, שייסדו את המשקים והניחו תשתיות בערבה, והגיע תורם של אנשי הכספים המעשיים, הציניים. הם יהרסו ויקצצו לחתיכות נושאות רווח את המרחב, את הצבע ואת השאננות הנסיכית של הרוח החלוצית. ניל אינו מסוגל לעשות דבר לעצור את מהלך העניינים, ושאיפתו לשמר את העבר מתמקדת בשינוי שעוברת הגברת פורסטר בעקבות השתנות נסיבות חייה: לו רק היה יכול להציל אותה ולקחת אותה משם כך – הרחק מהעולם של העונות העצובות, הבלתי נמנעות, להרחיק אותה מהשפעות הזמן, מהבליה, מרוע הגורל!

וילה קאתר מיטיבה לתאר נופים והלכי רוח, היא מציגה דמויות אנושיות ומשכנעות, והספר נעים לקריאה. יחד עם זאת, הוא לוקה, לדעתי, בפרשנות יתר. הסופרת אינה מניחה רמז בלתי מפוענח, ובעוד העלילה מינימליסטית כהלכה, משמעויותיה לעוסות עד דק, ללא מרחב לפרשנותו של הקורא.

המתרגמת רעות בן יעקב צירפה לספר אחרית דבר מעניינת ומרחיבה.

A Lost Lady – Willa Cather

הכורסא ותשע נשמות

2020 (1923)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ואנמרי בארטפלד – עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

עיניהם צופות באלוהים / זורה ניל הרסטון

300px-their_eyes_were_watching_god_hebrew

אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה. ואז הוא מרים כי הוא חייב, אבל הוא לא מחזיק את זה על הגב שלו. הוא נותן את זה לנשים. האשה השחורה היא הפרד של העולם.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא סיפורה של ג'ייני, אשה שחורה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ג'ייני, בת לאב לבן, שאנס את אמה, ולאם שהסתלקה, איש אינו יודע לאן, גדלה אצל סבתה, שהתמסרה לגידולה ודאגה לרווחתה, אך אילצה אותה להנשא בגיל צעיר לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. ג'ייני בעלת הדעות משל עצמה, עזבה את בעלה לטובת ג'ו, גבר צעיר וכריזמטי, והשניים עברו לאיטון שבפלורידה, אחד מראשוני הישובים שנבנו אחרי ביטול העבדות עבור שחורי עור. ג'ו, בעל חושים חדים, רכש בישוב אדמות, שאותן מכר עד מהרה ברווח, הקים חנות, ייסד סניף דואר, ודחף את עצמו אל עמדת ראש העיר. לאחר מותו התאהבה ג'ייני בטי קייק הצעיר ממנה. כשהספר נפתח, ג'ייני, לשעבר אשת ראש העיר המהדרת בלבושה, שבה לאיטון לבושה בסרבל מאובק, והלשונות מתחילות להתגלגל: "מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? […] למה אשה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזו בחורה צעירה? […] הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל". פיבי, חברתה של ג'ייני, נשלחת לדובב אותה, והספר חוזר אחורה בזמן ומגולל את סיפור חייה של ג'ייני.

זורה ניל הרסטון היתה אחת הסופרות המרכזיות בתנועה התרבותית "הרנסנס של הארלם", שהיתה פעילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ולכן הנחתי שהספר יעסוק ביחסי שחורים-לבנים ובהגדרה העצמית של אפרו-אמריקאים, בדומה ל"חוצה את הקו" מאת נלה לרסן. הספר אכן נוגע בנושאים אלה, אבל יותר מכך זהו ספר בעל אופי פמיניסטי. במסה "ככה זה להיות אני השחורה", המצורפת לספר, הסופרת כותבת כי נהפכה לשחורה רק בהיותה בת שלוש-עשרה, כשנשלחה ללמוד בג'קסונוויל. עד אז חיתה באיטון, זו המתוארת בספר, שבה לבנים היו רק תיירים חולפים. היא מסרבת להגדיר את עצמה על רקע עברם של השחורים כעבדים: "שישים שנה עברו מאז ביטול העבדות. הניתוח הצליח והחולה מתפקד היטב, תודה רבה. המאבק הנורא שהפך אותי משִפְחה פוטנציאלית לאמריקאית קרא: "למקומות!"; בתקופת השיקום והבניה מחדש קראו: "היכון!"; והדור שלפני קרא: "רוץ!". יצאתי לדרך במהירות שיא ואסור לי לעצור כדי להסתכל אחורה בבכי". ככל הנראה בשל גישה זו הספר אמנם אינו מתעלם מן הגזענות, ואינו מקל ראש בשאלת ההפרדה הגזעית, אך אינו מתעכב לכעוס בגינן. הרסטון בחרה לשים כאן את הדגש על מעמד האשה ועל יחסי זוגיות.

כשפיבי מנסה להזהיר את ג'ייני מפני טי קייק, ג'ייני, שזה עתה התאלמנה והשתחררה מחיי נישואים שמיקמו אותה בתפקיד עזר כנגדו בלבד ("מישהו צריך לחשוב בשביל נשים וילדים ותרנגולות ופרות. כי בחיי, הם פשוט לא יודעים לחשוב כלום בעצמם", כך היה ג'ו סבור), מסבירה כך את מה שדוחק בה לשנות את חייה: "אני כבר חייתי בדרך של סבתא, עכשו אני רוצה לחיות בדרך שלי. היא נולדה בזמן של העבדות מתי שאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא […]. אז אני טיפסתי על הכסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו העולם מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות".

הספר שופע אבחנות חדות בכל מה שקשור ליחסי גברים-נשים, לאופן בו יש להפיח רוח חיים בזוגיות, לפתיחות הנדרשת, לשיתוף ולשוויון. בעולם בו זכותו של הגבר להכות את אשתו, לא בהכרח מתוך כעס אלא גם מתוך הצורך להפגין בעלות, זורה ניל הרסטון מציגה את ג'ייני, שהיא מצד אחד סבלנית וסובלנית בכל הקשור לערכים מסורתיים, ומצד שני נאבקת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, להיות שותפה מלאה לחיים, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי, בטוב וברע.

כאמור, הרקע של התקופה, חוקי ההפרדה והגזענות, אינם נעדרים מן הספר. באחד הפרקים האחרונים, אחרי הוריקן קטלני, השלטונות מאלצים מובטלים שחורים ולבנים לקבור את גופות המתים. חוקי ג'ים קראו עומדים בעינם גם אחרי המוות: למתים הלבנים נבנים ארונות עץ, את השחורים קוברים ללא ארון בקבר אחים. בפרק אחר אשה צבעונית מעדיפה את חברתה של ג'ייני בת התערובת על חברתם של השחורים בשל צבע עורה הבהיר יחסית, ומתמרמרת על שהלבנים מפלים אותה כאילו היתה שחורה בעצמה.

הרסטון כתבה את ספריה בניב הדיבור השחור ולא באנגלית תקנית. סגנונה הקנה לה מבקרים הן מקרב הלבנים, שבעיניהם היה ירוד, והן מקרב השחורים שראו בו קריקטורה. הבחירה בניב זה הקשתה על תרגומו של הספר, ורעות בן יעקב התיחסה לכך בנספח לספר. לא השוויתי למקור, אבל התוצאה משביעת רצון בעיני.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא, אם כך, ספר שמצליח להיות רב-נושאי אך בו בזמן ממוקד. ג'ייני היא דמות אמינה מאוד, משכנעת מאוד, ונראה לי שלא במהרה תישכח. אשמח אם יתורגמו ספרים נוספים פרי עטה של זורה ניל הרסטון.

Their Eyes were Watching God – Zora Beale Hurston

הכורסא ומודן

2018 (1937)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב