קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021

החתולה / קולט

45237

"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.

אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.

את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"

"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.

La Chatte – Colette

רסלינג

2005 (1933)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק