לדעת ציור / יונתן הירשפלד

כותרת משנה: טורים מ־2013 ועד 2020

הצייר יונתן הירשפלד אסף ב"לדעת ציור" למעלה ממאה טורים שכתב תחת הכותרת "תמונה" במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. כל אחד מן הטורים עוסק ביצירת אמנות נפרדת, בדרך כלל בציור מסוים, ובכל טור פורש הכותב את התרשמותו האישית ממנה, ממה שנראה על פני השטח ובעיקר במה שנחבא מאחורי החזות הנראית לעין. אחת הבחירות יוצאות הדופן בספר היא באשת לוט שבאזור ים המלח, יצירה של הטבע ושל המיתוס. במאמר שנבע מהתבוננות בה הוא כותב: "יצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק". את האמירה הנוקבת ביותר באשר לפרשנות של האמנות מצאתי בטור האחרון, המתייחס לציורו של הירשפלד עצמו, "קינה": "את הציור הזה אני ציירתי, ובהביטי בו כעת, אין לי ספק שלא התכוונתי לתכנים שאני קורא בו". כתוצאה מאלה הספר אישי מאוד, שכן כמספר הצופים כן מספר המפגשים האפשריים ומספר הקריאות האפשריות. לעתים ראיתי ביצירות את הרבדים שהירשפלד ביקש להנהיר, לעתים חמקו מעיני, והיו גם מקרים שבהם ההתרשמויות הפרטיות שלי הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, כמי שבדרך כלל מסתפקת בתחושה המעורפלת של "איזה יופי", או "היצירה הזו עושה לי משהו", מצאתי ענין רב במבט המעמיק של הכותב.

הטורים מתייחסים, כאמור, בעיקר לציורים. למעט דיוקן נער מסביבות 200 לפנה"ס, הציורים הם מן המאה השש-עשרה עד ימינו. לצד יצירות כבירות של ציירים כמו מיכלאנג'לו, קאראווג'ו, רמברנדט, מאנה, גויה, ורבים ומוכרים אחרים, כמה מן הטורים מציגים בחירות יוצאות דופן: על איורי הירח של גלילאו הירשפלד כותב: "בהביטנו ברישומי הירח היפהפיים של גלילאו, אנו מבינים אותו כיורשו של לאונרד. יורש הרצון לדעת, הרצון להעביר את המבט מגבולותיו ולנסחו כמסר ויזואלי מיידי. זה ידע שטרם נותק מערכים, טרם נעשה כה אינסטרומנטלי כאצל המדען הטרוריסט המשתמש בידע המערבי נגד ערכי המערב; ידע שטרם נותק מאמנות ומהומניזם". להבדיל, הוא מקדיש פרק לציור סכריני של היטלר, וקובע: "הקיטש הוא בן זוגו של הרשע. חד וחלק […] הרשע האמיתי לא נראה כמו רשע אלא הוא מתוק ומושך וזוהר ומחייך". יוצאת דופן היא גם הבחירה ב'וושינגטון חוצה את הדלאוור' של עמנואל לויצה, משום היותו ציור שהכותב אינו אוהב, אך הוא משמש לו משל על אמריקה, שבה הוא חי באופן זמני: "העתק של אירופה מדומיינת שלא הייתה מעולם, רוקנה מערכיה, שועתקה, נופחה, נצבעה ונכנסה להיפר ריאליזם שבו אתה רואה בהילוך איטי, בתקריב, את מה שבמציאות לא היית יכול לראות מעולם".

טורים מעטים סובבים סביב יצירות מסוגים אחרים. אבן יד מסותתת מתקופת התרבות האשלית; וויטראז' של גרהרד ריכטר, המורכב מאלפי יחידות זהות בגודלן של פיקסלים שנבחרו שרירותית על ידי תוכנת מחשב; ונוס מווילנדורף, פסלון אבן משנת 30,000 לפנה"ס בקירוב; פסל הנער השולף קוץ מרגלו (ספינַריו) העתק רומאי מן המאה הראשונה לפנה"ס על פי מקור יווני; ועוד. האחרון, אגב, הוא היחיד שאת הטור הקשור בו העדפתי לא לקרוא, כשהפרשנות אודותיו הרחיקה אל יחסה של הנצרות ליהדות. אני פשוט אוהבת אותו כפי שהוא, בלי הסברים. מכיוון שעל 'מידאס רוחץ במבוע נהר פאקטולוס' של ברתולומאו מנפרדי כתב הירשפלד דברים ברוח דומה – "הציור הזה אינו מבקש ניתוח. הוא מבקש תמלול פיוטי ככל האפשר של חוויית היופי העוצמתי שהוא מקרין" – הוא בוודאי יסלח לי על ההשמטה.

לא ניתן, כמובן, להקיף בסקירה את השפע שבספר. יש בו מן האישי ומן הפילוסופי-הגותי, הוא מספק היכרות מעמיקה עם יצירות מוכרות יותר ופחות, מציע זויות התבוננות בלתי שגרתיות ומרתקות, ומצביע על האקטואליות של היצירות גם אם עברו מאות שנים מאז נבראו. אסכם, אפוא, בציטוט מן הטור המוקדש ל'התגרות בנערה ישנה' של גספרה טראוורסי: "פעם נוספת קיבלתי אישור לכך שאמנות גדולה מכַּוונת האמן, ומכַּוונת הקהל שלו, ומרוח הזמן והתנאים החומריים שבהם נוצרה, נוגעת באמיתות שאינן מאבדות את הרלוונטיות שלהן לאורך המאות".

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2021

אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל

אנליזה מן העבר האחר / ענת צור מהלאל

כותרת משנה: מטופלי פרויד כותבים

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העלה על הכתב מספר תיאורי מקרה, בהם תיאר את תהליך הטיפול מנקודת מבטו של המטפל. "אנליזה מן העבר האחר" נותן ביטוי לנקודת מבטו של המטופל, באמצעות שישה ממוארים שפרסמו מי ששכבו על הספה של פרויד. כל הכותבים, למעט אחד, נמנים עם מעריציו של המטפל המפורסם, אך בטקסטים הם משקפים גם את חולשותיו, חלקן נובעות מאישיותו, חלקן מליקוי בתובנות שגובשו רק בשנים מאוחרות יותר. הממוארים הללו מספקים אפוא מבט בלתי שגרתי על האיש.

ארבעה מן הכותבים הם פסיכיאטרים אמריקאים, שבמסגרת הכשרתם נדרשו לעבור פסיכואנליזה. שני הכותבים האחרים הם סרגיי פנקייב, "איש הזאבים", והִילדה דוליטל, שבתיאור המקרה שכתב פרויד אודותיה כונתה ה"ד.

קהל היעד העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא הציבור המקצועי יותר. חלק הארי של כל אחד מפרקי הספר "משכיב על הספה" את כותבי הממוארים, ועוסק בפרטים טיפוליים לשמם. יחד עם זאת, גם הקורא ההדיוט, כמוני, ימצא ענין בספר. עניינו אותי במיוחד הפרק הראשון, העוסק בממואר שכתב ג'וזף וורטיס, ושני הפרקים שעסקו בפנקייב ובדוליטל.

וורטיס יוצא דופן בספר, משום שהגיע אל פרויד לא למטרות אנליזה, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית ורצון להכיר את האדם שמאחורי הפרסונה. האנליזה די נכפתה עליו, ומסיבות, שענת צור מהלאל עומדת עליהן במפורט, היתה לו התנגדות פנימית כלפי פרויד. הממואר שלו, שהוא הראשון כרונולוגית (כל השישה נכתבו רק אחרי מותו של פרויד), מתאר תהליך של התגוששות מתמדת בין שני האישים. בניגוד לכותבים האחרים, שגם אם העבירו ביקורת על פרויד מיהרו למצוא לו הצדקות, וורטיס מגיע מנקודת מוצא ביקורתית נחרצת יותר. מעניין לציין שהכותבת, בפרק המסכם, תוהה על מניעיו של וורטיס לכתוב באופן בלתי מחמיא, אבל לא תוהה על מניעיהם של האחרים לכתוב בהערצה שלעתים גולשת לתלות.

פנקייב ודוליטל הגיעו אל פרויד בעקבות משברים. דוליטל, שהיתה סופרת ומשוררת, נקלעה למשבר כתיבה. פנקייב, בעקבות משברים אישיים, כולל התאבדותה של אחותו האהובה, שקע במצב נוירוטי נואש, וקיומו היה תלוי לחלוטין באחרים. אחרי אנליזה ממושכת נחלצו שניהם מן המצולות שבגינן החלו את הטיפול באמצעות פסיכואנליזה. שניהם סבלו ממשברים נפשיים בהמשך חייהם. פנקייב נפטר במוסד פסיכיאטרי. ספקנית כמוני תשאל "אז מה הטעם והתועלת בפסיכואנליזה", אבל הספקנות שלי אינה הנושא פה. מכל מקום, דווקא משום הספקנות קראתי את הפרקים העוסקים בהם בענין. הם עצמם העלו תהיות על התהליך, ולמרות שבפרשנות מאוחרת מצאו, או המציאו, תשובות לתהיות והצדקות למטפל, השאלות העולות מהן מעניינות בעיני.

קוראים שונים ימצאו, אם כך, בספר ענין מסיבות שונות. מכיוון שאינני עוסקת בתחום לא אוכל לחוות דעה על ההיבטים המקצועיים של הספר, אבל במבט כללי ניכר שהוא מושקע מאוד, ומכסה את הממוארים משלל זויות.

רסלינג

2021

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021

החתולה / קולט

45237

"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.

אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.

את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"

"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.

La Chatte – Colette

רסלינג

2005 (1933)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק