נחום גוטמן פינת ביאליק / יעל דורון

כותרת משנה: דיאלוג בין ספרות לאמנות

"נחום גוטמן פינת ביאליק" עוסק, כשמו, במפגש האישי והאמנותי בין הסופר והמשורר ביאליק לאמן והצייר גוטמן, ובהשפעת יצירתו ואישיותו של ביאליק על גוטמן. יעל דורון מבקשת לבחון את אופיו וטיבו של שיתוף הפעולה בין הצייר והמשורר הן בהקשרים הפסיכולוגיים־אישיים והן בהקשרים רחבים יותר – אמנותיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים.

ביאליק, המבוגר מן השניים בעשרים וחמש שנים, שיתף פעולה בעבודה ספרותית וחינוכית עם ידידו ש' בן ציון, אביו של נחום גוטמן. על פי תיאורו של גוטמן היה זה ביאליק שזיהה את כשרון הציור שלו בעודו ילד: "יום אחד ישבתי וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחורי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אלי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחורי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות התלהבות: "בן ציון! בן ציון! בוא וראה מה צייר הבן!"". שיתוף הפעולה המקצועי ביניהם החל בשנת 1922 בברלין (על תקופה זו ניתן לקרוא בהרחבה גם בספרה של תמר רותם, "מעבר לים"), והגיע לשיאו ביןהשנים 1926 – 1934. גוטמן אייר את שיריו של ביאליק, את המהדורה החדשה של סיפורי המקרא (המהדורה הראשונה אוירה על ידי גוסטב דורה, וביאליק ביקש לשוות למהדורה החדשה אופי יהודי וישראלי יותר), את האגדות בספר "ויהי יום", את שירי הילדים שלו, ומאוחר יותר עבדו יחד בעיתון דבר לילדים עד מותו של ביאליק ב-1934.

למרות שדור שלם הבדיל בין שני היוצרים, ולמרות שביאליק נתפס כ"כבד" וגלותי יותר מגוטמן ה"קליל" והתל-אביבי, רב היה המשותף ביניהם. במישור האישי התמודדו שניהם עם יתמות בגיל צעיר, ששבה וצצה ביצירותיהם, ושניהם חוו את התהפוכות שעבר העם היהודי בשנות עבודתם המשותפת. ביצירותיהם התיחסו, כל אחד בדרכו, לשאלות כבדות משקל, כמו התוכנית האלוהית, שאלות הגורל ומידת הבחירה, השליחות והסירוב לבצע אותה. שניהם היו מחוברים למקורות היהודיים, לתנ"ך ולסיפורי האגדה, וביקשו דרכים להשעין עליהם את המודרנה. אצל שניהם נמצא טשטוש בין יצירה המוקדשת למבוגרים לבין זו המוקדשת לילדים, ובגבולות בין הפן האליטיסטי לעממי. ועוד.

כך, לדוגמא, כותבת דורון על העבודה על סיפורי המקרא, שגוטמן היסס לקחת על עצמו משום שנדרש לספק איורים חליפיים לאלה של גוסטב דורה המיתולוגי: למרות חששותיו הכבדים של גוטמן העבודה על סיפורי המקרא נעשתה בקלילות ובשיתוף פעולה. גוטמן התפלא על מידת החופש ועל אהבתו של ביאליק את האיורים, כנראה משום שחשב שלביאליק יהיה יחס שמרני והוא יעדיף אומנות ריאליסטית שמתחברת לנושאים יהודיים, ואילו גוטמן היה מזוהה עם הציירים הארצישראליים המודרניים. אופיו של שיתוף הפעולה מעיד שהייתה ביניהם הבנה בתחומים רבים.

נחום גוטמן שלח ידו בכתיבה רק אחרי מותם של אביו ושל ביאליק. ספרו הראשון "בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה" החל להכתב ב-1935, וראה אור ב-1939. סגנונו היחודי של הספר עומד בניגוד בולט ומכוון לסלסולי הלשון של אביו, ולכתיבה המאומצת ורבת החיבוטים של הדור שקדם לו. "אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות", אמר, וביקש ליצור דמות של אומן שיצירתו נובעת משפע ולא מתחושה של סבל ומצוקה. עד מותו של ביאליק היה גוטמן אמן חזותי, וב"לובנגולו" שילב לראשונה בין החזותי למילולי. למרות שכתיבתו מתאפיינת בהתנתקות ממליצות הלשון של קודמיו, יצירתו הטקסטואלית נותרה מחוברת לבלי הפרד למקרא ולתרבות היהודית, ויעל דורון מצביעה על דוגמאות רבות לכך. את החיבור הזה, ואת הדואליות שבין המיתי ליומיומי, ניתן לראות בעבודותיו בכל המדיומים בהם שלח את ידו בכשרון רב – רישומים, איורים, תחריטים, ציורים, כתיבה, פסיפסים, תפאורה ופסלי חומר.

כילדה הרביתי לקרוא את ספריו של נחום גוטמן, ומצאתי אותם שובי לב ומגניבים (או המילה המקבילה שבה השתמשנו אז ונשכחה ממני). בקריאה חוזרת כמבוגרת שבתי ליהנות מהם, והפעם גם שמתי לב להיבטים האקטואלים והחברתיים שבהם. ב"נחום גוטמן פינת ביאליק" יש התיחסות נרחבת ומעשירה לרקע יצירותיהם של השניים, שנהניתי לקרוא. פחות דברו אלי ציטוטי הסברים כמו "בבואו לארץ מצטרף גוטמן לציירים המודרניסטיים, ופעילות זו מתפרשת על ידי צלמונה ועפרת כשחרור הליבידו ורצח האב במובן הפרוידיאני", ומה שבעיני הוא ניתוח יתר כמו "החיפושיות המתחפרות בחול מאזכרות את מיתוס הבריאה המצרי". אני מניחה שלקוראים שונים יש העדפות שונות באשר לעומק הפרשנות, ולכן קוראים שונים עשויים למצוא ענין שונה בספר. מכל מקום, התעורר בי רצון לקרוא שוב ביצירותיהם של ביאליק ושל גוטמן, ותודות לתיבת האוצרות הבלתי נדלית של פרויקט בן יהודה אעשה זאת בהקדם.  

כיאה וכיאות, התמונה שעל כריכת הספר היא פסלון של ביאליק, מעשה ידיו של גוטמן, והספר מעוטר בעשרות מאיוריו.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2022

זמן / חגי כנען וירון סנדרוביץ

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

איראן מבפנים / רז צימט

כותרת משנה: מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית

לאיראן נוכחות משמעותית בסדר היום העולמי ובזה הישראלי, בעיקר בנושאי חוץ ובראשם שאלת הגרעין. רז צימט מתמקד בספר זה בתהליכים הפוליטיים והחברתיים באיראן פנימה. מדיניות החוץ נעדרת כמעט כליל, במתכוון, מן הספר, אך מי שאינו בקיא במתרחש במדינה יקבל רקע מעניין על הקהילה שמן הצד האיראני של הדיון העולמי.

שני אישים עומדים לכאורה בראש המדינה, המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי, המכהן בתפקידו משנת 1989, ונשיא הרפובליקה. הראשון שואב את סמכותו מן העיקרון שטבע ח'ומייני, ולפיו באסלאם אין הפרדה בין דת למדינה ולפיכך האדם הראוי ביותר לשלטון הוא חכם הדת הבכיר; השני נבחר על ידי העם. תקופת שלטונו של הראשון תמשך עד מותו; השני מוגבל לשתי קדנציות בנות ארבע שנים כל אחת. בפועל, למרות שלנשיא יש השפעה על תהליכי פנים וחוץ, וסמכויותיו מוגדרות בחוק, הוא למעשה המבצע של האסטרטגיה הנקבעת על ידי המנהיג ואינו יכול לחרוג משמעותית מכיוונים המותווים על ידו. כדי לשמר את כוחו, המנהיג הרוחני יצר כפילות מוסדית בכל התחומים, כולל חוץ וצבא. הוא ממנה את כל אישי המפתח במדינה, כולל ראש הרשות השופטת, התובע הכללי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, מפקד משמרות המהפכה, מפקד הצבא הסדיר, ראש רשות השידור, נציגים אישיים במשרדים ובגופים ממשלתיים, ודרשני תפילות יום השישי במסגדים ברחבי איראן. הוא ממנה גם את מחצית מחברי "מועצת שומרי החוקה", שאחת מסמכויותיהם היא פסילת מועמדים לנשיאות. לא ייפלא איפה שמרבית הנשיאים שכיהנו בתקופתו של ח'אמנהאי סיימו את כהונתם מוחלשים ושמרנים, גם אם נבחרו בשל מצע רפורמיסטי יחסית. במערכות הבחירות האחרונות עיקר המאבק כבר לא התנהל בין רפורמיסטים לשמרנים כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר או פרגמטי יותר.

מסיבות כאלה ואחרות לא הצליחה המהפכה האיסלמית, למרות הבטחותיה, להביא להקלת המצוקות החברתיות והכלכליות. הכותב מתאר את התהליכים שעברה החברה האירנית בעשורים האחרונים, את מצבה כעת, ואת הבעיות הצפויות לה בעתיד. המשבר הכלכלי המתמשך בעייתי מאוד עבור הדור הצעיר, שמתקשה להשיג עבודה, לרכוש דיור ולהקים משפחה. הזדקנות האוכלוסיה צפויה להוות קושי חמור לא פחות, כשהמדינה לא תוכל לעמוד בתשלומי פנסיה, שגם היום אינם מספקים. בעוד אפשרויות ההשכלה מתרחבות, ובאופן יוצא דופן באיראן אף מייצגות שוויון מגדרי, שיעור האבטלה של המשכילים ממריא לארבעים אחוז ומביא לבריחת מוחות. גלי מחאה גואים מדי פעם, בעיקר מסיבות כלכליות, ונדמה שהציבור מוכן "להחליק" עוולות אחרות, כמו שחיתות, חופש ביטוי ושוויון זכויות, ולהסתפק בשיפור בתחום זה.

למרות מאמצי אנשי הדת, ההתמערבות היחסית של הדור הצעיר היא בלתי נמנעת. תופעה זו, יחד עם האכזבה מן הממסד הדתי, גורמת לחילון, שפירושו באיראן שונה מזה המוכר במערב. הציבור בוחר להתרחק ממוסדות הדת, הנתפסים כפוליטיים יותר מאשר כמנחי דרך רוחניים, אך נותר ברובו דתי. מול קידוש האינדיבידואל המערבי, שסוחף במידה מסוימת את הצעירים האיראניים, עומדת הדבקות בדת, ויותר ממנה תחושת הקולקטיביזם והמחויבות למסגרת המשפחה ולזהות הלאומית והתרבותית המשותפת. על רקע הקולקטיביזם הזה אפשר להבין את האופן בו החברה האיראנית חווה את הסנקציות הבינלאומיות – תחושת קורבנות הגורמת לעיתים להפניית האשמה במצבם כלפי מדינות המערב, ולא רק כלפי המשטר האיראני שהוביל במדיניותו להטלת הסנקציות.

נראה כי גלי המחאה יימשכו, ומנגד הממסד ימשיך להתבצר בעמדותיו, וצימט סבור כי בשלב זה נראה שאין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם אין ביכולתם של המפגינים לערער את יסודותיו. "ניתוח המגמות החברתיות המרכזיות באיראן מעלה שהחברה האיראנית חווה תהליכים מעודדי שינוי לצד תהליכים מעכבי שינוי. האוכלוסייה הצעירה ברובה מתרחקת מערכי המהפכה האסלאמית וקוראת תיגר על הממסד הדתי־השמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. תהליכי החילון ושחיקת מעמדם של אנשי הדת מציבים אתגר בפני המשך שלטון אנשי הדת, אך עוצמת הזהות הלאומית־תרבותית ותחושת הסולידריות משמרות בידי המשטר יכולת לגייס תמיכה ציבורית סביב סמלים לאומיים ואף דתיים. החשיפה למערב ולמודרניזציה מעודדת תהליכי אינדיבידואליזציה ואימוץ גישות ליברליות יותר, אך התנגדות האזרחים ללחץ מערבי חיצוני על ארצם ולתכתיבים זרים מעודדת נכונות "להתייצב מאחורי הדגל" ולצד המשטר אל מול אויבים מחוץ". ימים יגידו אם התהליכים הללו יבשילו לכדי שינוי פוליטי.

הספר אמנם מפנה את מבטו פנימה, אך כקוראת ישראלית חיפשתי בו גם את הרלוונטיות למציאות חיינו. נראה כי לפחות בשלב זה ובטווח הנראה לעין נמשיך, יחד עם ארצות-הברית, "השטן הגדול", להיות האויב, האיום, "השטן הקטן", הן מבחינת המשטר והן מבחינת הציבור. יש להבין כי, לפחות באשר לארצות-הברית, תפיסת העימות אינה נובעת מיחסי כוחות או מאיומים פיזיים, אלא מן העובדה שהתרבות האמריקאית־מערבית נתפסת כניגוד מוחלט לכל מה שהאסלאם מייצג וכאיום ישיר וחמור על הזהות האסלאמית ועל ערכי המהפכה.

"איראן מבפנים" הוא ספר מעניין, מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2022

מחיר השתיקה / רות לנדאו

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

ויקטוריאנים על הנילוס / בעז שושן

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021

לדעת ציור / יונתן הירשפלד

כותרת משנה: טורים מ־2013 ועד 2020

הצייר יונתן הירשפלד אסף ב"לדעת ציור" למעלה ממאה טורים שכתב תחת הכותרת "תמונה" במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. כל אחד מן הטורים עוסק ביצירת אמנות נפרדת, בדרך כלל בציור מסוים, ובכל טור פורש הכותב את התרשמותו האישית ממנה, ממה שנראה על פני השטח ובעיקר במה שנחבא מאחורי החזות הנראית לעין. אחת הבחירות יוצאות הדופן בספר היא באשת לוט שבאזור ים המלח, יצירה של הטבע ושל המיתוס. במאמר שנבע מהתבוננות בה הוא כותב: "יצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק". את האמירה הנוקבת ביותר באשר לפרשנות של האמנות מצאתי בטור האחרון, המתייחס לציורו של הירשפלד עצמו, "קינה": "את הציור הזה אני ציירתי, ובהביטי בו כעת, אין לי ספק שלא התכוונתי לתכנים שאני קורא בו". כתוצאה מאלה הספר אישי מאוד, שכן כמספר הצופים כן מספר המפגשים האפשריים ומספר הקריאות האפשריות. לעתים ראיתי ביצירות את הרבדים שהירשפלד ביקש להנהיר, לעתים חמקו מעיני, והיו גם מקרים שבהם ההתרשמויות הפרטיות שלי הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, כמי שבדרך כלל מסתפקת בתחושה המעורפלת של "איזה יופי", או "היצירה הזו עושה לי משהו", מצאתי ענין רב במבט המעמיק של הכותב.

הטורים מתייחסים, כאמור, בעיקר לציורים. למעט דיוקן נער מסביבות 200 לפנה"ס, הציורים הם מן המאה השש-עשרה עד ימינו. לצד יצירות כבירות של ציירים כמו מיכלאנג'לו, קאראווג'ו, רמברנדט, מאנה, גויה, ורבים ומוכרים אחרים, כמה מן הטורים מציגים בחירות יוצאות דופן: על איורי הירח של גלילאו הירשפלד כותב: "בהביטנו ברישומי הירח היפהפיים של גלילאו, אנו מבינים אותו כיורשו של לאונרד. יורש הרצון לדעת, הרצון להעביר את המבט מגבולותיו ולנסחו כמסר ויזואלי מיידי. זה ידע שטרם נותק מערכים, טרם נעשה כה אינסטרומנטלי כאצל המדען הטרוריסט המשתמש בידע המערבי נגד ערכי המערב; ידע שטרם נותק מאמנות ומהומניזם". להבדיל, הוא מקדיש פרק לציור סכריני של היטלר, וקובע: "הקיטש הוא בן זוגו של הרשע. חד וחלק […] הרשע האמיתי לא נראה כמו רשע אלא הוא מתוק ומושך וזוהר ומחייך". יוצאת דופן היא גם הבחירה ב'וושינגטון חוצה את הדלאוור' של עמנואל לויצה, משום היותו ציור שהכותב אינו אוהב, אך הוא משמש לו משל על אמריקה, שבה הוא חי באופן זמני: "העתק של אירופה מדומיינת שלא הייתה מעולם, רוקנה מערכיה, שועתקה, נופחה, נצבעה ונכנסה להיפר ריאליזם שבו אתה רואה בהילוך איטי, בתקריב, את מה שבמציאות לא היית יכול לראות מעולם".

טורים מעטים סובבים סביב יצירות מסוגים אחרים. אבן יד מסותתת מתקופת התרבות האשלית; וויטראז' של גרהרד ריכטר, המורכב מאלפי יחידות זהות בגודלן של פיקסלים שנבחרו שרירותית על ידי תוכנת מחשב; ונוס מווילנדורף, פסלון אבן משנת 30,000 לפנה"ס בקירוב; פסל הנער השולף קוץ מרגלו (ספינַריו) העתק רומאי מן המאה הראשונה לפנה"ס על פי מקור יווני; ועוד. האחרון, אגב, הוא היחיד שאת הטור הקשור בו העדפתי לא לקרוא, כשהפרשנות אודותיו הרחיקה אל יחסה של הנצרות ליהדות. אני פשוט אוהבת אותו כפי שהוא, בלי הסברים. מכיוון שעל 'מידאס רוחץ במבוע נהר פאקטולוס' של ברתולומאו מנפרדי כתב הירשפלד דברים ברוח דומה – "הציור הזה אינו מבקש ניתוח. הוא מבקש תמלול פיוטי ככל האפשר של חוויית היופי העוצמתי שהוא מקרין" – הוא בוודאי יסלח לי על ההשמטה.

לא ניתן, כמובן, להקיף בסקירה את השפע שבספר. יש בו מן האישי ומן הפילוסופי-הגותי, הוא מספק היכרות מעמיקה עם יצירות מוכרות יותר ופחות, מציע זויות התבוננות בלתי שגרתיות ומרתקות, ומצביע על האקטואליות של היצירות גם אם עברו מאות שנים מאז נבראו. אסכם, אפוא, בציטוט מן הטור המוקדש ל'התגרות בנערה ישנה' של גספרה טראוורסי: "פעם נוספת קיבלתי אישור לכך שאמנות גדולה מכַּוונת האמן, ומכַּוונת הקהל שלו, ומרוח הזמן והתנאים החומריים שבהם נוצרה, נוגעת באמיתות שאינן מאבדות את הרלוונטיות שלהן לאורך המאות".

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2021

אלימות מצד המדינה / עמנואל מרקס

עמנואל מרקס היה כבן אחת-עשרה כשחווה את ארועי ליל הבדולח, ונאלץ להפרד לתקופה ארוכה מאביו שנכלא בדכאו. בצוק העתים החליטו הוריו להרחיק את שני בניהם מגרמניה שהפכה מסוכנת, ושלחו אותם לאנגליה. כחצי שנה אחר-כך הצליחו ההורים להחלץ אף הם, היגרו לארץ-ישראל, והמשפחה התאחדה. המחקר המוצג בספר זה, ששמו המלא באנגלית הוא "אלימות מצד המדינה בגרמניה הנאצית – מליל הבדולח עד ברברוסה", נובע, כך לדבריו, מטראומות הילדות. למרות המניע האישי, מדובר בספר מחקר כהלכתו, מבוסס על מקורות רבים, ומבקש להוסיף לידע הקיים את זוית הראיה של האנתרופולוג.

הפרק הפותח עוסק בסוגים השונים של האלימות, כולל אלימות מצד המדינה, שהיא נושא הספר. הפרקים האחרים סוקרים את יחסה של המדינה הנאצית כלפי אזרחיה, יהודים ואחרים. הספר מסתיים במסקנה העגומה, לפיה "מקרים של רצח עם ורצח המוני לא יחלפו מהעולם, אלא יהפכו לתופעה חוזרת ונשנית בעולמנו, מפני שכל ארגון או "מדינה שיש בידיהם די כוח והם בטוחים יחסית מכל התנגדות וחסינים כלפיה" (באומן, 2013) לא יהססו להידרדר למעשי זוועה נגד קבוצות של בני אדם שהם רואים בהן מכשול בדרך למימוש שליחותם הפוליטית".

מרקס חוזר מספר פעמים אל שאלת תאריך התחלתה של השואה. הדעות חלוקות, אך מקובל לנקוב ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה לברית המועצות, כיום בו החלה ההשמדה ה"פורמלית". מרקס, ואני מסכימה אתו, סבור שהשואה החלה מוקדם יותר. כשגרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובכך פתחה את מלחמת העולם השניה, התלוו אל הצבא האיינזצגרופן, היחידות למשימות מיוחדות, שתפקידן היה לטפל באויבי העם הגרמני, לשבור את ההנהגה המדינית והאינטלקטואלית הפולנית, ולרכז את היהודים בגטאות. הם טבחו ביחידים ובקהילות, ורצחו כששים וחמישה אלף איש.

לעומת זאת, דיעותינו חלוקות במספר תובנות אחרות. כך, לדוגמא, מרקס טוען כנגד הדעה המקובלת שהנאצים הונעו על ידי אידיאולוגיה. אני נוטה יותר לעמדתו של איאן קרשו שכתב: "טעות גדולה היא להמעיט בערך הכוח המניע האידאולוגי של רעיונותיו המרכזיים המעטים של היטלר. הוא לא היה תועמלן סתם ואף לא "אופורטוניסט חסר עקרונות". הוא היה תועמלן מעולה וגם אידאולוג". אני מתקשה גם לקבל את דעתו של מרקס לפיה "רדיפתם והשמדתם של יהודי אירופה לא היתה אלא תוצאה משנית של המדיניות הפוליטית העיקרית שנקטה גרמניה כדי להשיג יעדים שונים בתכלית". הוא סבור כי "היהודים הושמדו משלוש סיבות: ראשית, הם היו אחת מכמה קבוצות אנושיות שהוחרמו ונושלו על ידי הנאצים. בעקבות זאת הם הפכו לאוכלים חסרי תועלת, נטל על כלכלת המלחמה. שנית, ממלכת האס־אס והמדינה ראו בהשמדה דרך להשתלט על רוב חסכונותיהם לשעת חירום – המטבעות והתכשיטים שנתפרו לתוך הבגדים לשימוש בעיתות מצוקה. שלישית, יהודי מזרח אירופה והיהודים שגורשו למזרח נרצחו משום שהם היו חלק מהאוכלוסייה המקומית שפונתה מביתה וחוסלה ברובה לטובת המתיישבים הגרמנים. נוסף על כך היהודים גם היו קורבנות מועדפים: הם היו חסרי הגנה, מרוכזים בגטאות, חלושים מרעב וממחלות ורשומים ברשימות שהכינו יהודים אחרים. כל אלה הקלו מאוד את "העדפתם" על פני קורבנות מיועדים אחרים של מחנות המוות". עוד הוא טוען כי היחס המתעלל כלפי היהודים בשנים שלפני המלחמה נבע בעיקר מן הצורך להציב תמרורי אזהרה בפני הגרמנים הלא-יהודים, בבחינת רמז למה שיכול להיות צפוי להם עצמם לולא יהיו צייתנים. לדעתי, גישה זו מתעלמת מן העקביות שבה הוצגו היהודים, שנים לפני המלחמה והשואה, כאשמים בכל צרותיה של גרמניה, וכתת-אדם שאינו זכאי לזכויות בן אנוש, מן הקישור התעמולתי המתמיד בין היהדות לבולשביקים, ומן האיומים המצמיתים שהיטלר שלח לכיוונם לפני שדובר במפורש על הפתרון הסופי. גם כאן אני נוטה לעמדתו של קרשו, שכתב כי היטלר האמין ללא סייג וללא פשרות בשלושה עקרונות: שנאה אובססיבית ליהודים, מלחמה בלתי מתפשרת בבולשביזם (שאותו כרך יחד עם האנטישמיות לכלל "הבולשביזם היהודי"), וההכרח של גרמניה להתפשט למזרח כדי להשיג "מרחב מחיה" (תהליך משולב עם חיסול הבולשביזם).

גם אם בסופו של דבר בחרתי במסקנות שונות משל הכותב, עקבתי בענין רב אחרי תוכנו של הספר, שמנתח, בין השאר, את מדיניות הפנים הנאצית, את היחס לאזרחי המדינה, את האופן בו השתעבד עם שלם – מרצון ומחשש – ואת המניפולציות שעשו הנאצים באידיאולוגיה, שהפכה לדוקטרינה נוקשה, עד לאובססית הפתרון הסופי. בהחלט מחקר מעניין ומושקע.

State Violence in Nazi Germany – Emanuel Marx

רסלינג

2021

תורגם מאנגלית: תמי אילון-אורטל

אנליזה מן העבר האחר / ענת צור מהלאל

כותרת משנה: מטופלי פרויד כותבים

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העלה על הכתב מספר תיאורי מקרה, בהם תיאר את תהליך הטיפול מנקודת מבטו של המטפל. "אנליזה מן העבר האחר" נותן ביטוי לנקודת מבטו של המטופל, באמצעות שישה ממוארים שפרסמו מי ששכבו על הספה של פרויד. כל הכותבים, למעט אחד, נמנים עם מעריציו של המטפל המפורסם, אך בטקסטים הם משקפים גם את חולשותיו, חלקן נובעות מאישיותו, חלקן מליקוי בתובנות שגובשו רק בשנים מאוחרות יותר. הממוארים הללו מספקים אפוא מבט בלתי שגרתי על האיש.

ארבעה מן הכותבים הם פסיכיאטרים אמריקאים, שבמסגרת הכשרתם נדרשו לעבור פסיכואנליזה. שני הכותבים האחרים הם סרגיי פנקייב, "איש הזאבים", והִילדה דוליטל, שבתיאור המקרה שכתב פרויד אודותיה כונתה ה"ד.

קהל היעד העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא הציבור המקצועי יותר. חלק הארי של כל אחד מפרקי הספר "משכיב על הספה" את כותבי הממוארים, ועוסק בפרטים טיפוליים לשמם. יחד עם זאת, גם הקורא ההדיוט, כמוני, ימצא ענין בספר. עניינו אותי במיוחד הפרק הראשון, העוסק בממואר שכתב ג'וזף וורטיס, ושני הפרקים שעסקו בפנקייב ובדוליטל.

וורטיס יוצא דופן בספר, משום שהגיע אל פרויד לא למטרות אנליזה, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית ורצון להכיר את האדם שמאחורי הפרסונה. האנליזה די נכפתה עליו, ומסיבות, שענת צור מהלאל עומדת עליהן במפורט, היתה לו התנגדות פנימית כלפי פרויד. הממואר שלו, שהוא הראשון כרונולוגית (כל השישה נכתבו רק אחרי מותו של פרויד), מתאר תהליך של התגוששות מתמדת בין שני האישים. בניגוד לכותבים האחרים, שגם אם העבירו ביקורת על פרויד מיהרו למצוא לו הצדקות, וורטיס מגיע מנקודת מוצא ביקורתית נחרצת יותר. מעניין לציין שהכותבת, בפרק המסכם, תוהה על מניעיו של וורטיס לכתוב באופן בלתי מחמיא, אבל לא תוהה על מניעיהם של האחרים לכתוב בהערצה שלעתים גולשת לתלות.

פנקייב ודוליטל הגיעו אל פרויד בעקבות משברים. דוליטל, שהיתה סופרת ומשוררת, נקלעה למשבר כתיבה. פנקייב, בעקבות משברים אישיים, כולל התאבדותה של אחותו האהובה, שקע במצב נוירוטי נואש, וקיומו היה תלוי לחלוטין באחרים. אחרי אנליזה ממושכת נחלצו שניהם מן המצולות שבגינן החלו את הטיפול באמצעות פסיכואנליזה. שניהם סבלו ממשברים נפשיים בהמשך חייהם. פנקייב נפטר במוסד פסיכיאטרי. ספקנית כמוני תשאל "אז מה הטעם והתועלת בפסיכואנליזה", אבל הספקנות שלי אינה הנושא פה. מכל מקום, דווקא משום הספקנות קראתי את הפרקים העוסקים בהם בענין. הם עצמם העלו תהיות על התהליך, ולמרות שבפרשנות מאוחרת מצאו, או המציאו, תשובות לתהיות והצדקות למטפל, השאלות העולות מהן מעניינות בעיני.

קוראים שונים ימצאו, אם כך, בספר ענין מסיבות שונות. מכיוון שאינני עוסקת בתחום לא אוכל לחוות דעה על ההיבטים המקצועיים של הספר, אבל במבט כללי ניכר שהוא מושקע מאוד, ומכסה את הממוארים משלל זויות.

רסלינג

2021

ים סוף, הים העצוב / חגי ארליך

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

קולנוע משלהן / מרלין וניג

כותרת משנה: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו שלי לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שהיא חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעונין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמתי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפיה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל היצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך-כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, עדיין הדמויות נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב הענין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ואינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרד-נשי פועל תחת הקונפליקט שבין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי והרצון להשמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזוית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות […] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה יחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2021