מקריות / אייל דותן

כותרת משנה: בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום

מקרה, על פי האקדמיה ללשון, הוא דבר שקורה מבלי שנצפָּה מראש ומבלי שתוכנן. בדרך-כלל קשה לזהות את הגורמים הישירים לו, והופעתו הפתאומית עשויה לשנות את מהלך העניינים המתוכנן והסדיר. אייל דותן עוסק בהיבטים הפילוסופיים של המקרה, באמצעות מופעיו בספרות העיונית והבדיונית. "בספר זה ארצה לקדם את ההנחה כי מקריות איננה רק סיבה של אירוע אלא אירוע לכל דבר, חוויה, התרחשות, סטייה, מפגש – דבר חי שאין למצותו בהגדרה כזאת או אחרת […] אני מבקש להראות שלמפגש המקרי נועד תפקיד מכונן בחייו של אדם, על אלף מישורי הווייתו. למרות ההבדלים בהנחות היסוד, במטרות וב״שפה״ של כל יוצר ויוצרת, ניתן לחלץ הסכמה גורפת בדבר יכולתו חסרת התקדים של האירוע המקרי לחשוף בנו ובעולם צדדים לא מוכרים והתנהגויות חדשות". הוא פותח ב"על טבע היקום" מאת לוקרטיוס בן המאה הראשונה לפני הספירה, עובר בסיפורו של הנביא יונה, נדרש לכתביהם של פרויד ויונג, מתבונן במקריות באמנות, ומעיין ביצירות ספרותיות מגוונות מאת יוצרים שונים, ביניהם וולטר, אליס מונרו ובורחס. הוא כותב על מזל ועל גורל, על חופש ועל כפיה, על החמצות ועל הזדמנויות.

כל אחד מפרקי הספר מהווה דיון בפני עצמו, מרחיב מעבר לגבולות המקרה ומתכנס אליו. בין היצירות נמצא את סיפורו המוכר של סומרסט מוהם, "פגישה בסמארה", שבו אדם, הפוגש במקרה במוות, ממהר להמלט ממנו, רק כדי לגלות שהמקרה הוביל אותו ישירות אל גורלו. נמצא כאן גם עיסוק מקיף בהגרלות ובמשמעותן, כמו בספר יונה, שבו ההגרלה כוונה על ידי אלוהים, ובסיפור "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון, שבו ההגרלה, ששורשיה עלומים, היא דרכן של הבריות להתנער מאחריות (פרק זה בספר היה בעבורי המרתק מכולם, והוא כולל, בין השאר, דיון באלימות האנושית ובתפקידו של השעיר לעזאזל).

מהותו של המקרה היתה נושא שהרבו לעסוק בו לאורך הדורות, כשכל גורם פירש אותו על פי תפיסת עולמו. "בין אם הינך אדם מאמין ובין אם הינך חילוני – בשני המקרים האויב היה המקריות. זו הייתה נקודת ההסכמה היחידה בין הכנסייה ובין אנשי המדע החילוניים. האחד חיפש את תהילת האל, השני את תהילת האדם. המקריות סומנה כאויב. היקום מסודר וקוהרנטי; תפקידנו לפענח את הסיבות הפועלות בו, ולהבין את המכלול". הנאורות ראתה במקרה מעין תקלה זמנית שנבעה מבורות. פרויד טען שמה שנראה כמקריות נובע בעצם מן התת-מודע. מקרה יכול להיות "ברבור שחור" משנה סדרי עולם, והוא יכול להיות מקומי, נקודתי.

אפשר לקרוא את הספר כשדיון קוהרנטי אחד, המקיף את הנושא מצדדים שונים. אפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, ואפילו לא להקפיד על הסדר שקבע הסופר, וליהנות מדיונים נפרדים. התחברתי בעיקר לדיונים הספרותיים, פחות לפסיכולוגיים, אבל הספר כמכלול מעניין וקריא ומעורר מחשבה.

רסלינג

2022

מנהיגות וכריזמה / מיכה פופר ועמרי קסטלנובו

תופעת כוחו של מנהיג לסחוף המונים מרתקת. כיצד מצליח אדם יחיד להפנט את הרבים אליו, להטות אותם לדעתו? כיצד קורה שקבוצת אנשים בוחרת לשאת עיניה אל היחיד שינהיג אותה? "מנהיגות וכריזמה" עוסק בפענוח חידות אלה.

נקודת המוצא של הדיון היא שהמנהיג והמנהיגות אינם יכולים להבחן במבודד מן המונהגים ומן ההקשר שבו הם פועלים. אם להשתמש באש כדימוי, הרי שהיא תוצר של שלושה גורמים: המנהיג שהוא הניצוץ המצית חומרי בעירה, המונהגים שהם חומרי הבעירה, והנסיבות המייצגות את החמצן המזין אותה. הספר דן בשלושתם. בתמצית על קצה המזלג, המוּנהגוּת היא תופעה אבולוציונית-ביולוגית, הנובעת מצרכים בסיסיים של ביטחון, כיוון, חזון, תחושה שיש על מי לסמוך. המנהיגות מסקרנת, מפני שהיא מציגה אדם החורג מן הצורך הציבורי בהנהגה ומציב עצמו בראש. כריזמה, כפי שהיא נתפסת בדרך-כלל, אינה יכולה להסביר זאת. הנסיבות הן המשתנה המגוון מכולם, תלויות תרבות, ארועים גיאו-פוליטיים, תהליכים חברתיים ועוד.

הספר מציע מבט משולב ביולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי-היסטורי, הנתמך במחקרים מרתקים רבים, וחותר עמוק אל לב התופעה. בשורה התחתונה, אם לדלג ישירות לשם, המונהגות היא הדורשת את מירב תשומת הלב. אדם יחיד, מוכשר ומושך לב ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר מנהיג רק אם יש ציבור שמוכן לקבל את הנהגתו. "הנטייה "לצרוך מנהיגים" (מכל סוגמדריכים רוחניים, מנהיגים פוליטיים) היא ברירת מחדל, שמקורה הראשוני הוא קדום. טענה זו אין משמעה שלא ניתן להיאבק בנטייה (התלותית) הזו, לצמצמה ולהרחיב את טווח הבחירה והאוטונומיה. זאת למעשה הנגזרת של ההבנה שמדובר בגומחה אבולוציונית ביולוגיתתרבותית, שבתוכה אינטראקציה מתמדת בין דטרמיניזם ביולוגי לבין מרחב בחירה […] שיפורנו כמונהגים, הגברת מודעותנו ויכולת ההיקש שלנו והקניית פרמטרים לבחינת מקורות האמון שלנו במנהיגיםיכולים לשפר מהותית את המנהיגים עצמם. לפיכך, פיתוח מונהגים הוא במידה רבה פיתוח מנהיגות איכותית יותר".

באופן טבעי, כשתוהים על כוחו של מנהיג ועל עדריותו של הציבור הנוהה אחריו, הדיון מגיע אל היטלר. גם בספר זה להיטלריזם מיוחד מקום, בין דיונים בדמויות אחרות. העיסוק בו "פוגש" כמה אזכורים והתיחסויות לתופעה שמשכו את תשומת לבי במקורות נוספים. קרל אובה קנאוסגורד, במסה על היטלר שכתב בכרך האחרון של "המאבק שלי", נגע אף הוא בסימביוזה בן המנהיג למונהגים: "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". איאן קרשו התייחס לכך ב"המיתוס של היטלר", בדגש על המונח "מיתוס", שמצביע על הפער בין מי שהיטלר היה לבין מי שמונהגיו בחרו לראות. יואכים פסט בביוגרפיה על היטלר כתב על תופעת "לכוון לדעתו של הפיהרר", שמשמעותה שהמנהיג לא היה חייב להיות ברור וחד-משמעי בכל פרט – מונהגיו בחרו להבין אותו כרצונם. אין בכך, כמובן, משום הפחתה באחריותו, אבל בלי אלה שאפשרו אותו הוא פשוט לא היה עולה על במת ההיסטוריה.

הנה כמה אמירות מעניינות שמשכו את תשומת לבי:

מחקרים עדכניים הצביעו על כך שלא רק שלבני אדם יש ככל הנראה נטייה מולדת לקבוצתיות, הם גם רגישים מאוד, מגיל מוקדם מאוד, להבחנה בין הקבוצה "שלי" לקבוצה של "אחרים".

הצורך בסמלים עצמם כיוצרי ומחזקי סולידריות קבוצתית הוא אוניברסלי. […] גם מנהיגים או מועמדים לתפקידי מנהיגות הם בחזקת אותות עבור המונהגים. מידת הכריזמטיות המיוחסת להם,  הנכונות להיות מובלים על ידם, ניתנות להבנה ולפירוש במסגרת ניתוחם כאותות.

כוחו המפתיע של המנהיג הכריזמטי מושג מתוך הכמיהה ליכולתו (גם אם היא מדומיינת) לתווך לנו, באמצעות רגישותנו, הבטחה הטבועה בנו. מורכב ככל שיהיה המסר הכריזמטי, יש לו איכות חווייתית פשוטה אך עלזמנית הדומה לזו של תינוק הנלקח בזרועות אמו – תחושה של "הגעה אל הנחלה".

ההיבט המוטיבציוני הזה הוא ככל הנראה אחת ההבחנות החשובות בין מנהיגים כריזמטיים כדוגמת לינקולן, רוזוולט, בןגוריון, גנדי ומנדלה הנחשבים ל"כריזמטיים חיוביים", לבין מנהיגים כהיטלר וג'ים ג'ונס, הנחשבים ל"כריזמטיים שליליים". הראשונים היו בעלי דימוי עצמי חיובי. רובם, כפי שצוין, ראו עצמם כמי שמיועדים להנהגה ומתאימים לה מרגע שעמדו על דעתם. האחרונים גילו את יכולתם להשפיע באקראי בנסיבות של עלייה על בימה כלשהי.

הכריזמה, כפי שתואר, היא מופע של המונהגים יותר מאשר מאפיין של המנהיג.

ואמירה אחת שהפתיעה אותי: הביוגרפיה היא הסוגה הנחותה ביותר של מחקר היסטורי. למה? האם המדד אינו איכות המחקר אלא הסוגה?

"מנהיגות וכריזמה" הוא ספר מעמיק, מעורר מחשבה ומומלץ.

רסלינג

2022

לבלוב בעת שלכת / ליאת קוליק

כותרת משנה: הפרישה מהעבודה בעידן של שינויים

במדרג ארועי החיים הקריטיים, ארועים שיש בהם פוטנציאל ללחץ, הפרישה מעבודה ממוקמת ברבע העליון. פרישה מסיבת גיל, שבה עוסק הספר, נתפסה בעבר כמעבר מעומס להתרגעות, אך בעידן השינויים שבו אנו חיים פני הדברים שונים, והפרישה נתפסת, מרצון או שלא, כמעבר מתקופה פעילה אחת למשניה. חוברות לכך מספר סיבות, ביניהן עליה בבריאות שבגינה בני הששים פלוס אינן נחשבים זקנים, אלא אנשים פעילים במיטב שנותיהם; עליה בתוחלת החיים שבשלה הפורשים מטופלים לעתים בהורים מזדקנים; פיתוח קריירה שמציבה את הפורשים בתפקידי בייביסיטר במשרה מלאה כדי לאפשר לילדיהם להתפתח; ריבוי אפשרויות ניצול פנאי קורצות; ועוד. הפרישה מעוררת חרדה מצד אחד בשל ירידה בהכנסה, ותקווה מצד שני בשל תחושת חופש. היא עלולה להרוס יחסי זוגיות או לשפר אותם, לגרום לתחושה של ערך עצמי נמוך או למיצוי פוטנציאל שהיה חבוי עד כה.

איך צולחים את המעבר בשלום? המלצת אנשי המקצוע היא לאמץ אסטרטגיה של הכנה לשינויים הפוקדים אותנו במעברי החיים. ככל שהפורש יעריך את מעברי חייו המשמעותיים ככאלו המזמנים אתגרים, וככל שירגיש שיש לו את המשאבים הדרושים כדי להתמודד עם השינויים בעקבות התרחשותם, כך גובר הסיכוי שלו להסתגלות מוצלחת ומותאמת לחייו במגוון תחומים.

ליאת קוליק עוסקת בכל אחד מההיבטים שהוזכרו למעלה ובהיבטים נוספים הקשורים לפרישה. כל פרק נפתח בסקירת הנושא המתואר בו, בהסתמך על מחקרים ועל ראיונות, ומתכנס אל האופן בו הוא בא לידי ביטוי בתקופת הפרישה. הספר מורכב מארבעה שערים, שכל אחד מהם מתבונן בחווית הפרישה מזוית אחרת – העצמי בפרישה מהעבודה: תהליכים פנים-אישיים; הפרישה מהעבודה ויחסי הזוגיות; יחסי שארים בפרישה מהעבודה; עיסוקים חלופיים בעת הפרישה: התנדבות ופנאי – ומשער נוסף המנסה להגדיר מהי פרישה מיטבית.  

כמו כמעט בכל היבט של מדעי החברה, רבים מהמחקרים אינם חד-משמעיים, ולעתים הם אף מגיעים למסקנות הופכיות. נראה לי כי המסקנה בפרק הדן בשאלה מהו פנאי מיטבי תקפה כמעט לכל השאלות העולות בספר: "נראה שכדאי לקבל את דרך המלך ולאמץ את התפיסה כי בשלב זה של החיים הכול הולך". הספר, אם כך, אינו מתיימר לקבוע מסמרות של "כך תעשו", שכן מה שמתאים לאדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו. יחד עם זאת יש בו חשיבות כמעין מורה דרך המצביע על הגורמים שיש לקחת בחשבון בעת תכנון הפרישה, על מנת למצות ממנה את המיטב, להתגבר על האובדנים המתלווים אליה ולהיענות לאתגריה.

מעניין ומועיל.

רסלינג

2022

לא קמתי מהלילה שלי / אנני ארנו

בשנת 1983 נראו סימנים ראשונים לאלצהיימר אצל אמה של אנני ארנו. החל מקיץ אותה שנה לא ניתן היה להשאיר אותה לבדה. במשך מספר חודשים חיתה עם בתה ועם שני נכדיה, שם, כפי שמתארת הבת, "נהפכה לאשה מטורפת, משוטטת בבית בכל עבר, או נשארת ישובה שעות ארוכות על גרם המדרגות במסדרון". כשסירבה לאכול וסבלה מתשישות אושפזה, ואחר-כך הועברה למחלקה הגריאטרית, שם נפטרה ב-1986 בהיותה בת שבעים ותשע. בשובה מביקוריה אצל אמה חשה ארנו "צורך לכתוב עליה בכל מחיר, על מילותיה, על גופה, שהיה לי יותר ויותר קרוב. כתבתי מהר מאוד, בסערת רגשות, מבלי להרהר או לחפש סדר". את הדברים שכתבה, "בפלצות ובטלטלה שחוויתי אז", קיבצה בספר זה ללא עריכה.

כמו ב"האירוע", שבו תיארה ללא כחל וסרק את ההפלה שעברה ואת הטראומה שנחרטה בה, גם כאן היא אינה עוצרת את עצמה מלתאר את הצדדים המכוערים, המשפילים, של המחלה. רגשותיה חשופים על פני השטח, אבל עוצמת הדברים נובעת מן הדייקנות הקרה והתמציתית שבה היא מתארת את שחוותה בכל ביקור ואת תחושותיה במהלכם ובעקבותיהם. הספר קשה מנשוא – המילה "זוועה" שבה ועולה בו – ומי שנקלע לסיטואציה דומה, או חושש שהעתיד יזמן לו כמוה, ייטיב להבין את הכאב, את האובדן ואת האשמה.

במקום לתאר את הספר, בחרתי לצטט כמה משפטים (לא רציפים) מתוכו:

היא לא הייתה עוד האשה שהכרתי תמיד, שחלשה על חיי, ועם זאת, תחת מסכת פניה הלא־אנושית, בקולה, במחוותיה, בצחוקה, זו הייתה אמי יותר מאי־פעם.

הכול התהפך. עכשיו, היא הבת הקטנה שלי. אני לא יכולה להיות אימא שלה.

כשאני נכנסת שוב למעלית, אני מבחינה בפניה בין שתי הדלתות הנסגרות באכזריות כאילו הן מוחקות אותה במחי טריקה.

זה קורע לב. היא בחיים, יש לה עוד תכניות, משאלות. היא רוצה רק לחיות. גם אני צריכה שתחיה.

מעולם לא חשתי אשמה כבדה כל כך, נדמה היה לי שאני הובלתי אותה למצב הזה.

ברגע הזה, הייתי רוצה שתמות, שלא תהיה עוד בתוך ההשפלה הזאת.

טונות של רגשות אשמה נכונו לי בעתיד.

"לא קמתי מהלילה שלי" היה המשפט האחרון שכתבה אמה של אנני ארנו עוד לפני האשפוז במכתב שלא סיימה. הלילה שירד על מוחה קבר אותה תחתיו.

קשה לכתוב "מומלץ" על ספר קשה שכזה, ובכל זאת אמליץ עליו, משום שהוא מתאר בחשיפה כנה ובבהירות מציאות שאי אפשר להסתתר מפניה, ומשום עוצמת הביטוי של הסופרת.

מיכל בן-נפתלי תרגמה ברגישות והוסיפה אחרית-דבר מרחיבה.

Je ne suis pas sortie de ma nuit – Annie Ernaux

רסלינג

2016 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

האירוע / אנני ארנו

כשאנני ארנו היתה בת עשרים ושלוש היא נכנסה להריון לא מתוכנן מקשר בלתי מחייב. השנה היתה 1963, והפלות היו בלתי חוקיות. קנס ומאסר איימו על נשים שיזמו הפלה ועל מי שסייעו בעדן. כמעט ארבעה עשורים אחר כך כתבה את "האירוע", ובו תיארה את שעבר עליה מרגע הגילוי ועד ההפלה. "העובדה שאי-החוקיות של חוויית ההפלה שלי כבר חלפה מן העולם, אין פירושה כלל שצריך להשאיר את החוויה קבורה בשכבות הזמן",היא מאמינה.

חברי ועדת פרס נובל לספרות, שבחרו בה ככלת הפרס לשנת 2022, הזכירו בדבריהם את "החדות הקלינית" של כתיבתה. "האירוע" ניחן בחדות כזו. ארנו כותבת כמתבוננת בעצמה של אז ושל עכשו, מתארת כמעט ביובש את עוצמת רגשותיה, ומובילה את הקורא אל חדרה של "יוצרת המלאכים", כינוייה של המסייעת בהפלה, ואל התהליכים הגופניים שלה עצמה. בזמן הכתיבה, כמו אז ב-1963, היא דוחקת את הרגש לטובת המעשיות. "במהלך הכתיבה אני צריכה לפעמים להתנגד לליריות של הכעס או של הכאב. אני לא רוצה לעשות בטקסט הזה את מה שכמעט ולא עשיתי בחיים באותו הזמן: לצעוק ולבכות. אני רוצה רק להיצמד ככל האפשר לתחושה של ההתנהלות השקטה של הצרה".

ארנו מתקוממת נגד השתלטנות האלימה כלפי גופן של הנשים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק של אותם ימים. "לא היה אפשר לדעת אם הפלות אסורות מכיוון שזה רע או אם זה רע מכיוון שזה אסור. שפטו ביחס לחוק, לא שפטו את החוק עצמו", היא מתריסה כנגד הפורמליות היבשה שאינה מתירה שיקול דעת ואמפתיה. היא מתארת את תגובות הסביבה, את הרופאים שבחרו לשלוח נשים לבצע הפלות מסכנות חיים כדי לא לסכן את הקריירה של עצמם, את הגברים שמשעה שגילו שאשה בהריון ראו בה פרוצה ומותרת, את היחס המשפיל כלפי נשים ממעמד חברתי נמוך, את הכומר שגרם לה להרגיש כפושעת.

הספר נכתב משום שביקש להכתב, ומשום שארנו ראתה בכתיבתו שליחות. "אם איני ממצה את סיפור החוויה עד תום, אני תורמת להאפלה על מציאות של נשים, ובכך נעמדת לצדה של השליטה הגברית בעולם", היא מרגישה. ובסיום הכתיבה היא חשה כי "מחקתי את האשמה היחידה שחשתי אי-פעם ביחס לאירוע הזה: שהוא קרה לי ושלא עשיתי אתו דבר".

"האירוע" הוא אמנם ממואר הממוקד בחוויה אינטימית, אך חשיבותו חורגת מן הגבולות הפרטיים כשהוא נותן קול ומקום לחוויה שגם היום היא במידה רבה אפופת שתיקה והסתרה. כשנותנים את הדעת על ההתפתחויות האחרונות בארצות-הברית סביב חוקיות ההפלות, הספר הופך רלוונטי אף יותר.

כתוב מצוין ומומלץ.

L’événement – Annie Ernaux

רסלינג

2008 (2000)

תרגום מצרפתית: נורה בונה

נחום גוטמן פינת ביאליק / יעל דורון

כותרת משנה: דיאלוג בין ספרות לאמנות

"נחום גוטמן פינת ביאליק" עוסק, כשמו, במפגש האישי והאמנותי בין הסופר והמשורר ביאליק לאמן והצייר גוטמן, ובהשפעת יצירתו ואישיותו של ביאליק על גוטמן. יעל דורון מבקשת לבחון את אופיו וטיבו של שיתוף הפעולה בין הצייר והמשורר הן בהקשרים הפסיכולוגיים־אישיים והן בהקשרים רחבים יותר – אמנותיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים.

ביאליק, המבוגר מן השניים בעשרים וחמש שנים, שיתף פעולה בעבודה ספרותית וחינוכית עם ידידו ש' בן ציון, אביו של נחום גוטמן. על פי תיאורו של גוטמן היה זה ביאליק שזיהה את כשרון הציור שלו בעודו ילד: "יום אחד ישבתי וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחורי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אלי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחורי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות התלהבות: "בן ציון! בן ציון! בוא וראה מה צייר הבן!"". שיתוף הפעולה המקצועי ביניהם החל בשנת 1922 בברלין (על תקופה זו ניתן לקרוא בהרחבה גם בספרה של תמר רותם, "מעבר לים"), והגיע לשיאו ביןהשנים 1926 – 1934. גוטמן אייר את שיריו של ביאליק, את המהדורה החדשה של סיפורי המקרא (המהדורה הראשונה אוירה על ידי גוסטב דורה, וביאליק ביקש לשוות למהדורה החדשה אופי יהודי וישראלי יותר), את האגדות בספר "ויהי יום", את שירי הילדים שלו, ומאוחר יותר עבדו יחד בעיתון דבר לילדים עד מותו של ביאליק ב-1934.

למרות שדור שלם הבדיל בין שני היוצרים, ולמרות שביאליק נתפס כ"כבד" וגלותי יותר מגוטמן ה"קליל" והתל-אביבי, רב היה המשותף ביניהם. במישור האישי התמודדו שניהם עם יתמות בגיל צעיר, ששבה וצצה ביצירותיהם, ושניהם חוו את התהפוכות שעבר העם היהודי בשנות עבודתם המשותפת. ביצירותיהם התיחסו, כל אחד בדרכו, לשאלות כבדות משקל, כמו התוכנית האלוהית, שאלות הגורל ומידת הבחירה, השליחות והסירוב לבצע אותה. שניהם היו מחוברים למקורות היהודיים, לתנ"ך ולסיפורי האגדה, וביקשו דרכים להשעין עליהם את המודרנה. אצל שניהם נמצא טשטוש בין יצירה המוקדשת למבוגרים לבין זו המוקדשת לילדים, ובגבולות בין הפן האליטיסטי לעממי. ועוד.

כך, לדוגמא, כותבת דורון על העבודה על סיפורי המקרא, שגוטמן היסס לקחת על עצמו משום שנדרש לספק איורים חליפיים לאלה של גוסטב דורה המיתולוגי: למרות חששותיו הכבדים של גוטמן העבודה על סיפורי המקרא נעשתה בקלילות ובשיתוף פעולה. גוטמן התפלא על מידת החופש ועל אהבתו של ביאליק את האיורים, כנראה משום שחשב שלביאליק יהיה יחס שמרני והוא יעדיף אומנות ריאליסטית שמתחברת לנושאים יהודיים, ואילו גוטמן היה מזוהה עם הציירים הארצישראליים המודרניים. אופיו של שיתוף הפעולה מעיד שהייתה ביניהם הבנה בתחומים רבים.

נחום גוטמן שלח ידו בכתיבה רק אחרי מותם של אביו ושל ביאליק. ספרו הראשון "בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בּוּלַוָּיָה" החל להכתב ב-1935, וראה אור ב-1939. סגנונו היחודי של הספר עומד בניגוד בולט ומכוון לסלסולי הלשון של אביו, ולכתיבה המאומצת ורבת החיבוטים של הדור שקדם לו. "אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות", אמר, וביקש ליצור דמות של אומן שיצירתו נובעת משפע ולא מתחושה של סבל ומצוקה. עד מותו של ביאליק היה גוטמן אמן חזותי, וב"לובנגולו" שילב לראשונה בין החזותי למילולי. למרות שכתיבתו מתאפיינת בהתנתקות ממליצות הלשון של קודמיו, יצירתו הטקסטואלית נותרה מחוברת לבלי הפרד למקרא ולתרבות היהודית, ויעל דורון מצביעה על דוגמאות רבות לכך. את החיבור הזה, ואת הדואליות שבין המיתי ליומיומי, ניתן לראות בעבודותיו בכל המדיומים בהם שלח את ידו בכשרון רב – רישומים, איורים, תחריטים, ציורים, כתיבה, פסיפסים, תפאורה ופסלי חומר.

כילדה הרביתי לקרוא את ספריו של נחום גוטמן, ומצאתי אותם שובי לב ומגניבים (או המילה המקבילה שבה השתמשנו אז ונשכחה ממני). בקריאה חוזרת כמבוגרת שבתי ליהנות מהם, והפעם גם שמתי לב להיבטים האקטואלים והחברתיים שבהם. ב"נחום גוטמן פינת ביאליק" יש התיחסות נרחבת ומעשירה לרקע יצירותיהם של השניים, שנהניתי לקרוא. פחות דברו אלי ציטוטי הסברים כמו "בבואו לארץ מצטרף גוטמן לציירים המודרניסטיים, ופעילות זו מתפרשת על ידי צלמונה ועפרת כשחרור הליבידו ורצח האב במובן הפרוידיאני", ומה שבעיני הוא ניתוח יתר כמו "החיפושיות המתחפרות בחול מאזכרות את מיתוס הבריאה המצרי". אני מניחה שלקוראים שונים יש העדפות שונות באשר לעומק הפרשנות, ולכן קוראים שונים עשויים למצוא ענין שונה בספר. מכל מקום, התעורר בי רצון לקרוא שוב ביצירותיהם של ביאליק ושל גוטמן, ותודות לתיבת האוצרות הבלתי נדלית של פרויקט בן יהודה אעשה זאת בהקדם.  

כיאה וכיאות, התמונה שעל כריכת הספר היא פסלון של ביאליק, מעשה ידיו של גוטמן, והספר מעוטר בעשרות מאיוריו.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2022

זמן / חגי כנען וירון סנדרוביץ

כותרת משנה: תשע שיחות פילוסופיות

חגי כנען וירון סנדרוביץ, שניהם אנשי סגל החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, כותבים ומרצים, ניצלו נסיעה יחדיו ברכבת באיטליה כדי לקיים שיחה בנושא הזמן. בשובם לארץ שבו ונפגשו, פנים אל פנים ובזום בתקופת הקורונה, כדי להעמיק בנושא. את מפגשיהם הם מציגים בספר זה במבנה של תשעה דיאלוגים. לעתים הם מסכימים זה עם זה, לעתים חולקים זה על זה, וכל הזמן מפרים הדדית איש את מחשבתו של רעהו.

לכאורה ברור לנו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הזמן. למעשה מדובר בנושא מורכב, חמקמק ורב-פנים. במבוא לספר מצוטטים דבריו של אוגוסטינוס שכתב ב"וידויים": "מה שגור על לשוננו ומוכר לנו יותר מן הזמן? כאשר אנחנו מדברים עליו אנו מבינים על מה אנו מדברים; אנו מבינים גם כשאחר מדבר על הזמן ואנו מקשיבים. מהו אפוא הזמן? אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע".

יש משהו מרנין במראה אנשים הנפגשים כדי לחשוב בצוותא, וההנאה של השניים משיחותיהם ניכרת. אודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתם, ולעתים השיחה גלשה אל מחוזות פילוסופיים שהתקשיתי להתמצא בהם. לא אנסה לסכם כאן את פרקי הספר, שכן כדאי לעקוב אחרי התפתחותן של השיחות והאופן בו הדיון מוביל את מסקנות. כתחליף הנה כמה ציטוטים מתוך שלושה מן הפרקים שבהם מצאתי ענין מיוחד.

הפרק "נצח" סובב סביב קביעתו של משלי כי "מה שהיה הוא שיהיה": "וכמה אנחנו מדגישים את החידוש! זה תו היכר של מדע טוב, של אמנות טובה, של ספרות טובה, לא? קהלת מתבונן בהישג הזה, והוא חותר תחתיו. הטיעון שלו הוא שאין באמת דבר חדש, כי הכל מחזורי. הנה יורד לו הגשם, והמים זורמים להם לים ושוב יורד גשם ושוב הם זורמים. חורף בא וקיץ בא ועוד חורף בא ועוד קיץ. מנקודת המבט של המחזוריות, כל חזרה כזו לא שונה בדבר ממה שכבר אירע וממה שעתיד להתרחש". מול תפיסה זו הכותבים טוענים כי "התכלית שאנחנו מחויבים לה לא פעם מסתירה מאתנו את העושר והייחודיות של היום שלנו", וקובעים כי "החד־פעמי, מעורר הפליאה, תמיד יכול להופיע שוב", אמירה שמתחברת אצלי אסוציאטיבית לדבריו של ריצ'רד פיינמן בדבר החדווה הבלתי נדלית שבגילוי דברים.

שמו של הפרק "העכשו, ההשתנות וכאב החלוף" מייצג נאמנה את תוכנו. "אחת הסיבות לכך שהמילה 'רגע' מוצאת חן בעיניי כאן היא הקשר שלה ל'רגיעה', 'רגוע', 'רוגע'. כלומר היכולת להיות ברגע היא היכולת להיות נוכח בתוך ההשתנות, מבלי הצורך לגונן מפניה, מבלי לבצר איזה אזור שיישאר לכאורה חסר שינוי. אני חושב שרק אז, כשהעתיד לא מפחיד מדי והעיסוק בעבר לא אובססיבי מדי, רק אז מתגלה הרגע".

הפרק "מוות ומשמעות" נפתח בתפיסת המשמעות של היידגר כנגזרת של המוות הממתין בסוף הדרך, תפיסה שעליה הם מבקשים לערער. "היידגר מעניק לחרדת המוות מקום דרמטי מדי לטעמי. כל מבנה המשמעותיות שהוא מציע יושב על הרעיון הזה. חרדת המוות קשורה אצלו להתנסות ב'אין'. אבל התיאור שלו את ההתנסות ב'אין' מטעה".

עוד בספר דיון במהותו של העבר, זימונו של הזכרון ומשמעותו, תפיסת הפנאי בימינו, המשמעות של פרידה והאופן שבו היא מאירה את הקיום שלנו בזמן, ונושאים נוספים בתחום זה. נהניתי מן ההסתמכות בכמה מן הפרקים על יצירות ספרותיות – סיפור של בורחס, שיר של ג'וני מיטשל, שירים של זלדה – כנקודת מוצא לדיון בהיבטים השונים של הזמן.

"זמן" מציע קריאה מעניינת לחובבי פילוסופיה. אני לא בטוחה עד כמה ידבר אל מי שלבם אינו נוטה לכך, אך כמי שנמנית עם אלה האחרונים נהניתי להיות שותפה פסיבית לכמה שיחות מעוררות מחשבה.

רסלינג

2022

איראן מבפנים / רז צימט

כותרת משנה: מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית

לאיראן נוכחות משמעותית בסדר היום העולמי ובזה הישראלי, בעיקר בנושאי חוץ ובראשם שאלת הגרעין. רז צימט מתמקד בספר זה בתהליכים הפוליטיים והחברתיים באיראן פנימה. מדיניות החוץ נעדרת כמעט כליל, במתכוון, מן הספר, אך מי שאינו בקיא במתרחש במדינה יקבל רקע מעניין על הקהילה שמן הצד האיראני של הדיון העולמי.

שני אישים עומדים לכאורה בראש המדינה, המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי, המכהן בתפקידו משנת 1989, ונשיא הרפובליקה. הראשון שואב את סמכותו מן העיקרון שטבע ח'ומייני, ולפיו באסלאם אין הפרדה בין דת למדינה ולפיכך האדם הראוי ביותר לשלטון הוא חכם הדת הבכיר; השני נבחר על ידי העם. תקופת שלטונו של הראשון תמשך עד מותו; השני מוגבל לשתי קדנציות בנות ארבע שנים כל אחת. בפועל, למרות שלנשיא יש השפעה על תהליכי פנים וחוץ, וסמכויותיו מוגדרות בחוק, הוא למעשה המבצע של האסטרטגיה הנקבעת על ידי המנהיג ואינו יכול לחרוג משמעותית מכיוונים המותווים על ידו. כדי לשמר את כוחו, המנהיג הרוחני יצר כפילות מוסדית בכל התחומים, כולל חוץ וצבא. הוא ממנה את כל אישי המפתח במדינה, כולל ראש הרשות השופטת, התובע הכללי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, מפקד משמרות המהפכה, מפקד הצבא הסדיר, ראש רשות השידור, נציגים אישיים במשרדים ובגופים ממשלתיים, ודרשני תפילות יום השישי במסגדים ברחבי איראן. הוא ממנה גם את מחצית מחברי "מועצת שומרי החוקה", שאחת מסמכויותיהם היא פסילת מועמדים לנשיאות. לא ייפלא איפה שמרבית הנשיאים שכיהנו בתקופתו של ח'אמנהאי סיימו את כהונתם מוחלשים ושמרנים, גם אם נבחרו בשל מצע רפורמיסטי יחסית. במערכות הבחירות האחרונות עיקר המאבק כבר לא התנהל בין רפורמיסטים לשמרנים כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר או פרגמטי יותר.

מסיבות כאלה ואחרות לא הצליחה המהפכה האיסלמית, למרות הבטחותיה, להביא להקלת המצוקות החברתיות והכלכליות. הכותב מתאר את התהליכים שעברה החברה האירנית בעשורים האחרונים, את מצבה כעת, ואת הבעיות הצפויות לה בעתיד. המשבר הכלכלי המתמשך בעייתי מאוד עבור הדור הצעיר, שמתקשה להשיג עבודה, לרכוש דיור ולהקים משפחה. הזדקנות האוכלוסיה צפויה להוות קושי חמור לא פחות, כשהמדינה לא תוכל לעמוד בתשלומי פנסיה, שגם היום אינם מספקים. בעוד אפשרויות ההשכלה מתרחבות, ובאופן יוצא דופן באיראן אף מייצגות שוויון מגדרי, שיעור האבטלה של המשכילים ממריא לארבעים אחוז ומביא לבריחת מוחות. גלי מחאה גואים מדי פעם, בעיקר מסיבות כלכליות, ונדמה שהציבור מוכן "להחליק" עוולות אחרות, כמו שחיתות, חופש ביטוי ושוויון זכויות, ולהסתפק בשיפור בתחום זה.

למרות מאמצי אנשי הדת, ההתמערבות היחסית של הדור הצעיר היא בלתי נמנעת. תופעה זו, יחד עם האכזבה מן הממסד הדתי, גורמת לחילון, שפירושו באיראן שונה מזה המוכר במערב. הציבור בוחר להתרחק ממוסדות הדת, הנתפסים כפוליטיים יותר מאשר כמנחי דרך רוחניים, אך נותר ברובו דתי. מול קידוש האינדיבידואל המערבי, שסוחף במידה מסוימת את הצעירים האיראניים, עומדת הדבקות בדת, ויותר ממנה תחושת הקולקטיביזם והמחויבות למסגרת המשפחה ולזהות הלאומית והתרבותית המשותפת. על רקע הקולקטיביזם הזה אפשר להבין את האופן בו החברה האיראנית חווה את הסנקציות הבינלאומיות – תחושת קורבנות הגורמת לעיתים להפניית האשמה במצבם כלפי מדינות המערב, ולא רק כלפי המשטר האיראני שהוביל במדיניותו להטלת הסנקציות.

נראה כי גלי המחאה יימשכו, ומנגד הממסד ימשיך להתבצר בעמדותיו, וצימט סבור כי בשלב זה נראה שאין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם אין ביכולתם של המפגינים לערער את יסודותיו. "ניתוח המגמות החברתיות המרכזיות באיראן מעלה שהחברה האיראנית חווה תהליכים מעודדי שינוי לצד תהליכים מעכבי שינוי. האוכלוסייה הצעירה ברובה מתרחקת מערכי המהפכה האסלאמית וקוראת תיגר על הממסד הדתי־השמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. תהליכי החילון ושחיקת מעמדם של אנשי הדת מציבים אתגר בפני המשך שלטון אנשי הדת, אך עוצמת הזהות הלאומית־תרבותית ותחושת הסולידריות משמרות בידי המשטר יכולת לגייס תמיכה ציבורית סביב סמלים לאומיים ואף דתיים. החשיפה למערב ולמודרניזציה מעודדת תהליכי אינדיבידואליזציה ואימוץ גישות ליברליות יותר, אך התנגדות האזרחים ללחץ מערבי חיצוני על ארצם ולתכתיבים זרים מעודדת נכונות "להתייצב מאחורי הדגל" ולצד המשטר אל מול אויבים מחוץ". ימים יגידו אם התהליכים הללו יבשילו לכדי שינוי פוליטי.

הספר אמנם מפנה את מבטו פנימה, אך כקוראת ישראלית חיפשתי בו גם את הרלוונטיות למציאות חיינו. נראה כי לפחות בשלב זה ובטווח הנראה לעין נמשיך, יחד עם ארצות-הברית, "השטן הגדול", להיות האויב, האיום, "השטן הקטן", הן מבחינת המשטר והן מבחינת הציבור. יש להבין כי, לפחות באשר לארצות-הברית, תפיסת העימות אינה נובעת מיחסי כוחות או מאיומים פיזיים, אלא מן העובדה שהתרבות האמריקאית־מערבית נתפסת כניגוד מוחלט לכל מה שהאסלאם מייצג וכאיום ישיר וחמור על הזהות האסלאמית ועל ערכי המהפכה.

"איראן מבפנים" הוא ספר מעניין, מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2022

מחיר השתיקה / רות לנדאו

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

ויקטוריאנים על הנילוס / בעז שושן

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021