שיבת הבן / אווה טיקה

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

גבר זר בא למשק / מיקה ולטרי

עלילת "גבר זר בא למשק" מתרחשת בכפר במערב פינלנד בשנות השלושים של המאה העשרים. אל משק מוזנח בשולי הכפר מגיע באדמומית השקיעה של יום אביב גבר זר. הוא דופק על דלת הבית, מתיישב בצנעה על ספסל סמוך לכניסה, ובמענה לשאלה אומר שבא לבקש עבודה. בבית נמצאים גבר צעיר, כעוס, בעל מבט חמקני, קשיש חרוש קמטים, שקוע בענייניו, ואשה שנראית לזר יוצאת-דופן, קשוחה מכדי להיות אשה.

הזר משתלב במהרה בחיי היומיום למשק. בשתיקה הוא נרתם לעבודה, מנסה, יחד עם הקשיש ועם האשה, להתגבר על ההזנחה ועל הניהול הבלתי מקצועי של המקום. כשהגבר הנוסף מצטרף מדי פעם למלאכה, הוא נחפז לעבוד בקדחתנות. אאלטונן מעולם לא ראה אותו משתדל לאמץ לעצמו את קצב העבודה המתון והרגוע של האיכרים.

בהדרגה אנו מתוודעים אל ארבעת האנשים. הזקן הוא הבעלים הקודם של המשק, זוכר את עברו כאיש צעיר, כשהיה מסוגל לכל מלאכה, ומתמודד עם חולשתו הגופנית בהווה ועם ההכרה בקרבתו של המוות. כשהוא בוטח בגבר הזר, הוא מבקש ממנו לפנות אליו בשמו הפרטי, הרמני. הוא מספר לו מעט ובעקיפין על הגבר הצעיר, אלפרד, שירש ככל הנראה דם רע מאחד מאבותיו. הזר מציג את עצמו כיוני אאלטונן, אך מאוחר יותר, כשהוא והאשה חשים רגשי קירבה, שמאפשרים להם לפתוח את סגור לבם, הוא מודה שבדה את שמו. הוא מספר לאשה על החיים שהותיר מאחוריו במזרח פינלנד, והיא מספרת לו על המעבר לכפר בעצת רופאיו של אלפרד, הסובל ממחלת נפש ומאלכוהוליזם. הסופר מוסיף להתייחס אל הגבר כאאלטונן, ואינו נוקב אף פעם בשמה של האשה. כמו כן הוא מתייחס רוב הזמן אל אלפרד כאל הגבר שגר בחדר האחורי, ואל הרמני כאל בעל המשק הקודם, אולי כדי לקבע את הזרות שבשם הספר, הזרות שמספרת על בדידות, למרות החוטים הדקים של חברות ושל אמון, וגם של יריבות ושל איבה, שנרקמים ביניהם.

"גבר זר בא למשק" מספר על טרגדיה הממתינה להתרחש. רמזים לה נשתלו בידי הסופר כבר בפרק הראשון, בתיאור פרטים שוליים לכאורה במשק, ובתיאור הטבע. לנוף, למזג האוויר ולעונות השנה יש נוכחות משמעותית בעלילה, הן משום היותו של הספר נטוע בחיים מבוססי חקלאות, והן משום ההקבלה בין רגשות הדמויות והתנהלותן לאיתני הטבע: השיחה הגלויה הראשונה בין הגבר הזר לאשה מתנהלת עם הזריעה באביב. ההכרה של הגבר באושר שהוא חש, והחיוך הראשון של האשה, מנצים שניהם עם בוא הקיץ (בפרק הנפתח במילים "כך נהפך האביב ליופיו המקסים של הקיץ בלב האדמה השקטה", מתוארת פריחתה של האשה כך: "היה זה בוקר צלול, ובפעם הראשונה והמביכה לבלב על פניה חיוך שדמה לפרח חיישן"). ערב אפל, שבו האדמה נמלאה תוגת סתיו אינסופית, מבשר על אסון קרוב. רמי סערי, שתרגם יפה את הספר, ייחס באחרית דבר לטבע הפיני את תפקיד המקהלה היוונית, קביעה מעניינת ובעלת סימוכין. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר כדי ללמוד עוד על הסופר ועל היבטים נוספים של היצירה.

"גבר זר בא למשק" הוא ספר פיוטי, איטי ועדין, שתחת השלווה והמתינות של עבודת האדמה טומן יצרים ומתיחות, המתוארים ברגישות ובאמינות. מומלץ

Vieras Mies Tuli Taloon – Mika Waltari

הקיבוץ המאוחד

2006 (1937)

תרגום מפינית: רמי סערי

הטוחן המיילל / ארטו פאסילינה

זהו סיפורו של גונר הוטונן, גבר צעיר שצץ יום אחד יש מאין בכפר פיני בצפון הרחוק. עברו לוט בערפל – הוא מספר שביתו בדרום עלה באש, ואשתו נספתה בשריפה – אבל במרשם התושבים הוא רשום כרווק. גונר רוכש את טחנת הקמח ואת המנסרה הצמודה לה, שתיהן עמדו שוממות בשנים האחרונות, משפץ אותן, ומתחיל להתפרנס. גונר הוא גבר חרוץ, מבקש לחיות בפשטות מבלי להפריע ולהיות מופרע. חייו היו מתנהלים על מי מנוחות לולא חריגותו: הוא סובל ממאניה-דפרסיה ומכישורים חברתיים לקויים. בתקופות שפל הוא שוקע בדכאונות, ובימים של התרוממות רוח הוא סוער, מלא מרץ, מחקה חיות ובני אדם לצהלת תושבי הכפר. לעתים תוקף אותו דחף ליילל, ולילות שלמים נודדת שנתם של התושבים כשייללותיו, אליהן מצטרפים כלבי הכפר, קורעות את הדממה. כשעולה במוחו רעיון השכם בבוקר, הוא מסוגל ללכת להעיר אחרים ולשתף אותם, וכשנגרם לו עוול הוא מגיב בתוקפנות.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. הטיפול במחלות הנפש אינו מפותח, ובכפר הקטן, שתושביו מכירים משנים ומעורים אלה בחיי אלה, חריגות היא לא אופציה. בעלי השררה, שגונר מערער את שלוותם, מבקשים להקיא אותו מקרבם, מבלי שבעצם יטרחו להכיר אותו, והתושבים כעדר תומכים בהם. הרופא המקומי – בור ואנוכי – מביא לכליאתו בבית חולים לחולי נפש, שם הוא "מטופל" בידי רופא שהשכלתו ניזונה מעתונים פופולרים.

לא אוסיף פרטים על העלילה למניעת ספוילרים.

למרות הנושא העצוב, הספר מצטיין בהומור, בשנינות ובציניות דקה. הלב יוצא אל גונר, שהוא לפעמים תמים כילד, ולא ממש מבין למה רודפים אותו. לצדו מתוארות דמויות חיוביות ושליליות, כולן מאופינות בשלמות, משורטטות בעדינות ומלאות חיים מבלי להרבות בתיאורים מפורטים. העלילה מתרחשת על רקע נופי הבראשית של הצפון, ולסביבה – הכפרית והעירונית – חלק בלתי נפרד מן העלילה.

בשורה התחתונה: ספר חביב ביותר ומומלץ בהחלט.

Ulvova Myllari – Arto  Paasilinna

עם עובד

2015

תרגום מפינית: רמי סערי

האיור (המקסים) על העטיפה: גלעד סליקטר

טבילת הדרקון / אווה טיקה

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה. 

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה. 

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה. 

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי