יוהה / יוהני אהו

אמה של מרְיה, ככל הנראה שפחה שנמלטה מידיהם של הקָרֶלים ברוסיה, מתה בלדתה בעת שעבדה בחווה של משפחתו של יוּהָה בשבדיה. יוּהָה, אז נער, גידל את הילדה, וכשהתבגרה נשא אותה לאשה. השניים חיים בחווה מבודדת שבנו במו ידיהם במחוז פינלנד בצד השבדי של הגבול, יוּהָה כורת עצים ומכשיר את הקרקע לחקלאות, מרְיה מטפלת בבית ובפרות. יוּהָנִי אָהוֹ אינו מניח לקורא ליהנות מן הפסטורליה, ופותח את הספר בנקודת משבר. מחשבותיו של יוּהָה, הכורת עץ אחר עץ, עוסקות ללא הרף בעלבון שהטיחה בו מרְיה, כשהיא מתייחסת לגילו המתקדם, למבנה פניו, ולמום שברגלו.

יחסיהם של יוּהָה ומרְיה מתנהלים בדממה. הם מרבים לחשוב זה על זה, אבל איש מהם אינו באמת מכיר את רעהו, ותקשורת ישירה אינה מתקיימת ביניהם. מרְיה קבעה כבר מזמן את מגוריה באחד מביתני הקיץ בחווה, הרחק מחדרו של יוּהָה, וחיי השניים מתנהלים למעשה במקביל. יוּהָה בבירור מאוהב באשתו, נכנע לרצונותיה, חרד להפר את פרטיותה ומשתוקק לאהבתה. מרְיה מצדה סובלת ממצב מתמשך של חוסר שביעות רצון. מן הסתם נישאה מחוסר ברירה, וחמותה, המגיעה מדי פעם לבקר, אינה מפסיקה להציק לה משום מעמדה כשפחה בת שפחה, ומשום שלקחה ממנה את "הבן הטוב". לבה היה גדוש בזעם ובמיאוס ועתיר בכמיהה למתק החיים, כותב אהו. לפעמים היא שרה וצוחקת במשך ימים רצופים, לפעמים אינה קמה כלל ממיטתה. וכאמור, רוב הזמן אינה מדברת כלל אל יוּהָה, וגם משום כך העלבון שהטיחה בו צורב כל כך.

הופעתו של שֵמֶיְקָה, גבר צעיר וחסון, מערערת את השגרה העגומה ("גבר זר בא למשק", שראה אור עשרים ושש שנים אחר כך, כמו גם ספרים פיניים אחרים, שאלו מ"יוּהָה" את הדגם של הזר המאיץ את ההתערערות של מערכת זוגית). יוּהָה שמח על בואו של אורח שמוכן להאזין לסיפורו, ומגולל באוזניו את פרשת נישואיו. בתמימותו וביושר לבו הוא אומר דברים כגון, "אחר כך נשאתי אותה לאשה, כי אף אחד אחר לא רצה אותה", אינו מודע למרְיה המאזינה מעבר לקיר, אבל גם "בעיני היא אינה נופלת בשום דבר מהבנות שבמחוזותינו". מרְיה חסרת הנסיון אינה מסוגלת לזהות בשֵמֶיְקָה את האנוכיות ואת המניפולטיביות, והולכת שבי אחריו כשהוא מוכר לה מטפחת משי וסיכה מוזהבת. היא מהססת בין הרצון לעזוב את החווה יחד אתו ובין החשש מן השינוי ומן המעבר לאזור עוין. חמותה, שבחרה ברגע זה להגיע לביקור, עוקצנית ועוינת כרגיל, מכריעה את הכף.

המציאות תטפח על פניה של מריה. יוּהָה ייטלטל בין געגועים לזעם, ולא יפסיק לייחל לשובה. סוף טוב לא יכול להיות לסאגה הכאובה הזו.

יוהני אהו, מגדולי סופריה של פינלנד, כתב סיפור אנושי אמין ונוגע ללב. " יוּהָה", כך למדתי מהרשת ומאחרית הדבר המעניינת שכתב המתרגם רמי סערי, נחשב לפסגת יצירתו. הספר ניחן בהתבוננות פסיכולוגית משכנעת בנפשן של שתי הדמויות הראשיות, בעוד הדמויות האחרות מתוארות במבט מבחוץ, ומשמשות ככוח מניע של העלילה. שֵמֶיְקָה, שאינו מסוגל לקיים קשר ממושך, הוא דמות כזו; כך גם קַיְסָה, המשרתת בחווה, שבשונה מיוּהָה וממריה מרבה לדבר, אבל על דבריה אי אפשר לסמוך; אניה, אחת מנשותיו של שֵמֶיְקָה, מייצגת את אחת האפשרויות הקשות העומדות בפניה של מרְיה; תפקיד מפתח ניתן לשתי האמהות, של יוּהָה ושל שֵמֶיְקָה, בעיקר לראשונה נטולת הלב, המנגנת כל העת על אותו המיתר: "אני אעקור את הגעגועים האלה מן השורש", היא אומרת נוכח יסוריו של בנה. "אבל מה יקרה אם לא תצליחי, ובמקום שתקרעי את הגעגועים ממנו, תקרעי אותו עצמו?", שואלת קַיְסָה. "שייקרע!" […] "איך את יכולה להיות קשוחה כל כך?" "בלי שום בעיות".

אם יש מסר לספר הריהו ההכרח בקיומה של תקשורת פתוחה בין בני זוג. באורח טרגי, כשמדובר בזוגיות של יוּהָה ושל מרְיה, היכולת שלהם לתקשר ישירות הגיעה מאוחר מדי.

"יוהה" הוא ספר נוגע ללב, כתוב היטב ומתורגם יפה. למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה ועלילתו נעוצה בעבר רחוק יותר, תוקפם של נושאיו לא פג. הקריאה בספר היא חוויה ספרותית, והוא מעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

Juha – Juhani Aho

הקיבוץ המאוחד

2012 (1911)

תרגום מפינית: רמי סערי

טאבו / טימו ק. מוקה

בכפר אי שם בלפלנד, בתחילת המאה העשרים, מילקה בת החמש-עשרה חווה התאהבות ויחסי מין עם גבר, שאינו יליד המקום. האיש, אוֹיָנֶן, המכונה בפי אנשי הכפר "המשיח-השטן", מסייע למילקה ולאמה בעבודת הקציר, ומקיים יחסי אישות עם שתיהן מבלי ידיעתן, או ליתר דיוק מבלי שהידיעה הברורה תצוף בתודעתן, עד שיהיה מאוחר מדי. ואם אין די בתסבוכת הזו, גבר נוסף יהיה מעורב בחיי שתיהן, ויעבור מידי האחת אל האחרת. הסיפור מסופר מפיה של מילקה כעשרים שנה מאוחר יותר, ונפתח במערכת יחסים סבוכה נוספת, זו שבינה ובין אלוהיה.

קשה להבין את הספר במלואו ללא אחרית הדבר שצירף המתרגם רמי סערי. מילקה, שמספרת את הארועים בפירוט במבט אל העבר, מכחישה אותם בלהט בזמן אמת, וברור שהיא מאמינה להכחשתה. בגיל חמש-עשרה היא בורה ותמימה כתינוקת, ואם לשפוט על פי אישיותה של אמה, וגם על פי כמה מן הדמויות האחרות, חולשת הדעת וחולשת הנפש אינן נחלתה בלבד. או אולי שתי נשים אלה מושכות אליהן דווקא אנשים בני דמותן, ומרחיקות אחרים. ההתנהלות שלהן מוזרה, ומשהו בסיסי באישיותן משובש מאוד. כאמור, התקשיתי להבין אותן, עד שמצאתי באחרית הדבר את המונח "היסטריה ארקטית". תופעה זו מאפיינת (אם כי יש המטילים ספק בקיומה) את האינואיטים בחוג הארקטי, והיא מתאפיינת בין השאר בהתנהלות מסוכנת ובלתי רציונלית, שאחריה מגיעים התקפי שכחה. מחסור באור שמש, קור קיצוני ובידוד, נמנים עם הגורמים לה.

בזכות ידע נוסף זה, הספר מקבל נפח ועניין. מסיפור עצוב על יחסים חריגים הוא הופך לסיפורו של אזור ולסיפורה של תקופה. לו היתה אחרית הדבר נכתבת כמבוא, חווית הקריאה היתה יוצאת נשכרת.

אל "טאבו" בחר רמי סערי לצרף סיפור קצר, "הימים האחרונים של השנה", המתאפיין באותם נופים ובאותה אוירה.

בשורה התחתונה: מעניין ויוצא דופן.

Tabu – Timo K. Mukka

משכל

1998 (1965)

תרגום מפינית: רמי סערי

הבת מחוץ לארץ / נג'את אל-האשמי

בפרק הפותח את הספר מסתלקת המספרת מבית אמה. היא ממלאת את תפקידיה בשגרת הבוקר, מתבוננת באמה כדי לחרוט כל אחת ממחוותיה בזכרונה, ובוחרת בדרך הארוכה אל תחנת הרכבת, נפרדת בדומיה מעירה. בעודה מהלכת, מחשבותיה מתפתלות, עד שהן מגיעות לנקודה בה מכה בה ההכרה, שבעיר החדשה איש לא יבין אותה. במקום לעלות על הרכבת באותה נחישות שבה התעוררה בבוקר, היא מסתובבת וחוזרת.

סיפורה מכאן ואילך ינוע בין הרצון בשינוי להתכנסות פנימה. המספרת, ילידת מרוקו, הגיעה לקטלוניה עם אמה כשהיתה כבת עשר, לאחר שאבי המשפחה, שהיגר לפניהן, ניתק קשר איתן. בבואן גילו כי הקים משפחה חדשה, והן נותרו בגפן. האם נותרה מחוברת בטבורה לתרבות ממנה הגיעה, ובמקום החדש יצרה קשרים רק עם מהגרות כמוה. הבת נותרה תלושה בין שתי התרבויות, ולמרות שהיא מדברת ברהיטות את שתי השפות – שפת אמה וקטאלנית – היא חשה יתומה ממלים, מגורשת מהשפה. כפי שמעיד שמו העברי של הספר, הבת היא "מחוץ לארץ", רק שלא ברור מהי הארץ ומהו החוץ, ובעצם בשתי ארצותיה היא זרה.

תחושת הזרות של הבת כפולה. היא זרה לתרבותה שמחזיקה את נשותיה אנאלפבתיות במתכוון, שמצמצמת את חייהן לשירות הבעל והמשפחה, בעוד היא עצמה זכתה ללמוד, ופיתחה אהבה לספרים. היא מאורסת מילדות לבן-דודה, אבל מתגעגעת לקרבת הנפש בשיחות שניהלה עם בחור אותו היא מכנה א'. אמה וחברותיה פותחות ומסיימות כל שיחה באזכורו של אלוהים, שהיא עצמה אינה מאמינה בו. שיחות הנשים סביבה עוסקות לעתים קרובות באופיים הרע של הגברים בחייהן, אבל ממנה מצפים להנשא בהכנעה. בריחה, דוגמת זו שכמעט ביצעה, היא אפשרות מפתה, אבל תחושת המחויבות כלפי אמה מטה את הכף. היא זרה גם מעצם היותה מרוקאית בקטלוניה, מקום בו רואים במרוקאים בעיה ומתעלמים מבעיותיהם של המהגרים, מקום גדוש דעות קדומות לפיהן המרוקאים נחותים ונחשלים מטבעם. האפשרות לקום ולחזור למרוקו לא תפתור את תחושת הזרות הזו, שהרי מחצית שנותיה, כל התבגרותה, עברו עליה בקטלוניה.

מוטל עליה לבחור: האם תתמיד בלימודים, תבחר אם להנשא ולמי, תתלבש כנאה בעיניה, תביע את דיעותיה ללא מורא, או שתתכנס אל תוך משפחתה ותנהג על פי הקודים המקובלים בה. היא בוחרת באפשרות השניה ומסבירה: "הבחירה שלי נועדה להקל על מצב הענינים, לפייס, להצליח לאחד את עולמה של אמי עם עולמי". ההסתגלות, ההתאמה לאורח החיים של אמה, קשים לה, דווקא משום שלמדה וצברה ידע והכירה אפשרויות אחרות: "אלמלא אותו מידע חסר תועלת ממילא גם לא הייתי מרגישה עכשו כפי שאני מרגישה, מתוסכלת כל כך מן המציאות שאני עצמי בחרתי לי". המחיר שהיא משלמת על בחירתה הולך ומאמיר, והויתורים שהיא נדרשת להם מצטברים, הכל כדי לרצות את המשפחה הקרובה והרחוקה, ובעיקר כדי לא להיות חס וחלילה כמו "אלה שעובדות בחוץ וזהו", כאילו קיימות בעולם רק שתי אפשרויות קיצוניות – להיות זונה או להיות אשה כנועה. בניגוד לדור של אמה, שנטל על עצמו את השעבוד, כאילו אין ברירה אחרת, ויתרה מזו, אף ביקש להנחיל אותו לדורות הבאים, הבת יודעת שאפשר אחרת, והכניעה משום כך גובה מחיר כבד.

"הבת מחוץ לארץ" הוא סיפור ששורשיו במקומות בהם הוא מתרחש ובתרבות של משפחתה של המספרת. יחד עם זאת, הוא סיפורם של מהגרים באשר הם, והוא גם סיפור התבגרות חוצה תרבויות, העוסק באיזון שבין הדחף לפרוש כנפיים לכמיהה לשמר מסגרת מגוננת.

הבת היא אשה צעירה אינטליגנטית, רגישה, חדת אבחנה, ומאוד רהוטה. תיאוריה את עצמה ואת סביבתה מאופיינים בדייקנות, בכנות חושפנית, בלשון בהירה, ובעיקר ביכולת לקלף כל היבט בסיפורה ולחדור ישירות אל ליבתו.

כפל השפות, המשמעויות השונות הנובעות ממנו, וחוסר היכולת של הבת לתרגם במדויק את הביטויים היחודיים של אמה, שבים ועולים בספר, ומן הסתם הקשו על מלאכת התרגום. רמי סערי עמד יפה במשימה, והצליח לשמר בעברית את ניחוחן של שתי השפות.

ספר מיוחד ומומלץ.

La Filla Estrangera – Najat El Hachmi

רימונים

2019 (2015)

תרגום מקטלאנית: רמי סערי

בית מאיה / אֵסָה דה קֶירוֹש

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה”. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias / Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

הטיהור / סופי אוקסנן

"הטיהור" מתרחש באסטוניה ב-1992. אילדֶה, אשה בשנות השבעים לחייה, מתגוררת בגפה בכפר. בוקר אחד היא מוצאת בחצר ביתה את זארה, בחורה צעירה מעולפת. בחשדנות מרובה ואחרי לבטים היא מכניסה את זארה לביתה, מתוך כוונה לאפשר לה להתאושש ולשלוח אותה לדרכה. בהדרגה מתברר שהצעירה לא נקלעה למקום באקראי, אחרי שברחה מבעלה, כפי שהיא מספרת לאילדה. בין שתי הנשים קיים קשר ששורשיו בשנים עברו, והוא נגול באיטיות כשהעלילה חוזרת לאחור עד שנות הארבעים.

קורותיהן של השתיים כרוכות בהיסטוריה של אסטוניה. המדינה הבלטית, המשקיפה על פינלנד מעברו השני של הים הבלטי, נאבקה במשך מאות שנים על עצמאותה כנגד הכיבוש הרוסי, הגרמני והשבדי. במהלך המאה העשרים עברה תהפוכות רבות מאוטונומיה לאומית במהלך מלחמת העולם הראשונה למדינה עצמאית, ומכאן לשטח כיבוש רוסי ב-1940, ולשטח כיבוש גרמני ב-1941. לקראת סיום המלחמה שבו הרוסים וכבשו אותה, ורק ב-1994 זכתה לעצמאות. כל מהפך לווה באלימות, בגירושים המוניים, במעצרים ובעינויים: תמיד הופיע גם מגף עור חדש, תמיד בא מגף חדש, דומה או שונה, אך תמיד מן הסוג הדורך על הצוואר.

נושאו העיקרי של הספר, כך נראה לי, הוא המעשים שאנשים עושים כדי להציל את נפשם. אילדה, לכאורה אשה בלתי מזיקה, מסתירה סודות נוראים. היא עברה גיהינום כשהרוסים ניסו לגלות מה עלה בגורלו של גיסה, וכדי להבטיח שלעולם לא תהיה שוב קורבן בחרה לחלוק את חייה עם בן דמותם של מעניה. אילדה מייצגת בין השאר את אלה שניצלו את התנאים הפוליטיים והחברתיים הדורסניים כדי לזכות ביתרונות אישיים. סופי אוקסנן יצרה בחוכמה דמות שאי אפשר שלא להשתתף ביסוריה מצד אחד, ואי אפשר שלא לגנות אותה על שדרכה על אחרים מצד שני. לא בכדי היא מזדהה עם זבובה ועם עכברה: שקטה ומבוהלת היא משקיעה את מירב האנרגיות שלה בנסיונות לחמוק, להצניע את עצמה לבל תעורר תשומת לב. זארה, שלא חוותה בעוצמה כזו את הטלטלות הפוליטיות, נקלעה לצרה מסוג אחר. בלהיטותה להרוויח כסף כדי להגשים את חלומה ללמוד רפואה, התפתתה לנסוע לעבוד בברלין, שם מצאה עצמה לכודה בידי סוחרי נשים. האלימות וההשפלה שחוותה אילצו אותה להפוך את עורה, ולפלס את דרכה אל החופש באמצעים שלא היתה מעלה על דעתה בחייה הקודמים. נשים הן הקורבן העיקרי בספר, אבל בהיבט זה, כמו באחרים, הסופרת אינה מתעקשת על שחור-לבן: מי שמפתה את זארה היא אשה, חברת ילדות שלה, שמגיעה לביתה בוולגה שחורה, סמל הכוח, ומספרת על חייה הטובים בניכר.

למעשה, כמעט אף אחת מן הדמויות המרכזיות בספר אינה מה שהיא נראית. הַנְס, גיסה האהוב של אילדה, גבר חולמני ורומנטי, היה בתקופת הכיבוש הגרמני משתף פעולה, חבר בארגון לאומני שעסק בין השאר בגירוש יהודים. סודותיו של מרטין, בעלה של אילדה, נחשפים בסופו של הספר. לכל אדם סודות משלו, קופת שרצים משלו, וכולם חיים באוירה של חשדנות ושל טרור תחת אימי המשטר הסובייטי. המשטר הזה ותוצאותיו האיומות הן הנושא המרכזי השני של הספר.

למרות שהספר נע הלוך וחזור בזמן, הוא זורם קדימה, כשכל הצצה לאחור מספקת עוד מפתח לפענוח ההווה. סופי אוקסנן מתארת להפליא את רוח התקופה ואת הלך הרוח של אילדה ושל זארה הנובע ממנה. בעלילה מותחת ומרגשת הסופרת מצביעה על המחיר הבלתי נסבל של משטר מדכא, ועל האופנים השונים בהם דיכוי אידיאולוגי או כוחני מועך את גופם ואת רוחם של הנאנקים תחתיו, וגוזר עליהם לשאת לנצח משא של אשמה ושל בושה. הספר קשה לקריאה, אינו חוסך בפרטים מטרידים, אך מומלץ.

Puhdistus – Sofi Oksanen

כנרת זמורה ביתן

2009 (2008)

תרגום מפינית: רמי סערי

שיבת הבן / אווה טיקה

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

גבר זר בא למשק / מיקה ולטרי

עלילת "גבר זר בא למשק" מתרחשת בכפר במערב פינלנד בשנות השלושים של המאה העשרים. אל משק מוזנח בשולי הכפר מגיע באדמומית השקיעה של יום אביב גבר זר. הוא דופק על דלת הבית, מתיישב בצנעה על ספסל סמוך לכניסה, ובמענה לשאלה אומר שבא לבקש עבודה. בבית נמצאים גבר צעיר, כעוס, בעל מבט חמקני, קשיש חרוש קמטים, שקוע בענייניו, ואשה שנראית לזר יוצאת-דופן, קשוחה מכדי להיות אשה.

הזר משתלב במהרה בחיי היומיום למשק. בשתיקה הוא נרתם לעבודה, מנסה, יחד עם הקשיש ועם האשה, להתגבר על ההזנחה ועל הניהול הבלתי מקצועי של המקום. כשהגבר הנוסף מצטרף מדי פעם למלאכה, הוא נחפז לעבוד בקדחתנות. אאלטונן מעולם לא ראה אותו משתדל לאמץ לעצמו את קצב העבודה המתון והרגוע של האיכרים.

בהדרגה אנו מתוודעים אל ארבעת האנשים. הזקן הוא הבעלים הקודם של המשק, זוכר את עברו כאיש צעיר, כשהיה מסוגל לכל מלאכה, ומתמודד עם חולשתו הגופנית בהווה ועם ההכרה בקרבתו של המוות. כשהוא בוטח בגבר הזר, הוא מבקש ממנו לפנות אליו בשמו הפרטי, הרמני. הוא מספר לו מעט ובעקיפין על הגבר הצעיר, אלפרד, שירש ככל הנראה דם רע מאחד מאבותיו. הזר מציג את עצמו כיוני אאלטונן, אך מאוחר יותר, כשהוא והאשה חשים רגשי קירבה, שמאפשרים להם לפתוח את סגור לבם, הוא מודה שבדה את שמו. הוא מספר לאשה על החיים שהותיר מאחוריו במזרח פינלנד, והיא מספרת לו על המעבר לכפר בעצת רופאיו של אלפרד, הסובל ממחלת נפש ומאלכוהוליזם. הסופר מוסיף להתייחס אל הגבר כאאלטונן, ואינו נוקב אף פעם בשמה של האשה. כמו כן הוא מתייחס רוב הזמן אל אלפרד כאל הגבר שגר בחדר האחורי, ואל הרמני כאל בעל המשק הקודם, אולי כדי לקבע את הזרות שבשם הספר, הזרות שמספרת על בדידות, למרות החוטים הדקים של חברות ושל אמון, וגם של יריבות ושל איבה, שנרקמים ביניהם.

"גבר זר בא למשק" מספר על טרגדיה הממתינה להתרחש. רמזים לה נשתלו בידי הסופר כבר בפרק הראשון, בתיאור פרטים שוליים לכאורה במשק, ובתיאור הטבע. לנוף, למזג האוויר ולעונות השנה יש נוכחות משמעותית בעלילה, הן משום היותו של הספר נטוע בחיים מבוססי חקלאות, והן משום ההקבלה בין רגשות הדמויות והתנהלותן לאיתני הטבע: השיחה הגלויה הראשונה בין הגבר הזר לאשה מתנהלת עם הזריעה באביב. ההכרה של הגבר באושר שהוא חש, והחיוך הראשון של האשה, מנצים שניהם עם בוא הקיץ (בפרק הנפתח במילים "כך נהפך האביב ליופיו המקסים של הקיץ בלב האדמה השקטה", מתוארת פריחתה של האשה כך: "היה זה בוקר צלול, ובפעם הראשונה והמביכה לבלב על פניה חיוך שדמה לפרח חיישן"). ערב אפל, שבו האדמה נמלאה תוגת סתיו אינסופית, מבשר על אסון קרוב. רמי סערי, שתרגם יפה את הספר, ייחס באחרית דבר לטבע הפיני את תפקיד המקהלה היוונית, קביעה מעניינת ובעלת סימוכין. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר כדי ללמוד עוד על הסופר ועל היבטים נוספים של היצירה.

"גבר זר בא למשק" הוא ספר פיוטי, איטי ועדין, שתחת השלווה והמתינות של עבודת האדמה טומן יצרים ומתיחות, המתוארים ברגישות ובאמינות. מומלץ

Vieras Mies Tuli Taloon – Mika Waltari

הקיבוץ המאוחד

2006 (1937)

תרגום מפינית: רמי סערי

הטוחן המיילל / ארטו פאסילינה

זהו סיפורו של גונר הוטונן, גבר צעיר שצץ יום אחד יש מאין בכפר פיני בצפון הרחוק. עברו לוט בערפל – הוא מספר שביתו בדרום עלה באש, ואשתו נספתה בשריפה – אבל במרשם התושבים הוא רשום כרווק. גונר רוכש את טחנת הקמח ואת המנסרה הצמודה לה, שתיהן עמדו שוממות בשנים האחרונות, משפץ אותן, ומתחיל להתפרנס. גונר הוא גבר חרוץ, מבקש לחיות בפשטות מבלי להפריע ולהיות מופרע. חייו היו מתנהלים על מי מנוחות לולא חריגותו: הוא סובל ממאניה-דפרסיה ומכישורים חברתיים לקויים. בתקופות שפל הוא שוקע בדכאונות, ובימים של התרוממות רוח הוא סוער, מלא מרץ, מחקה חיות ובני אדם לצהלת תושבי הכפר. לעתים תוקף אותו דחף ליילל, ולילות שלמים נודדת שנתם של התושבים כשייללותיו, אליהן מצטרפים כלבי הכפר, קורעות את הדממה. כשעולה במוחו רעיון השכם בבוקר, הוא מסוגל ללכת להעיר אחרים ולשתף אותם, וכשנגרם לו עוול הוא מגיב בתוקפנות.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. הטיפול במחלות הנפש אינו מפותח, ובכפר הקטן, שתושביו מכירים משנים ומעורים אלה בחיי אלה, חריגות היא לא אופציה. בעלי השררה, שגונר מערער את שלוותם, מבקשים להקיא אותו מקרבם, מבלי שבעצם יטרחו להכיר אותו, והתושבים כעדר תומכים בהם. הרופא המקומי – בור ואנוכי – מביא לכליאתו בבית חולים לחולי נפש, שם הוא "מטופל" בידי רופא שהשכלתו ניזונה מעתונים פופולרים.

לא אוסיף פרטים על העלילה למניעת ספוילרים.

למרות הנושא העצוב, הספר מצטיין בהומור, בשנינות ובציניות דקה. הלב יוצא אל גונר, שהוא לפעמים תמים כילד, ולא ממש מבין למה רודפים אותו. לצדו מתוארות דמויות חיוביות ושליליות, כולן מאופינות בשלמות, משורטטות בעדינות ומלאות חיים מבלי להרבות בתיאורים מפורטים. העלילה מתרחשת על רקע נופי הבראשית של הצפון, ולסביבה – הכפרית והעירונית – חלק בלתי נפרד מן העלילה.

בשורה התחתונה: ספר חביב ביותר ומומלץ בהחלט.

Ulvova Myllari – Arto  Paasilinna

עם עובד

2015

תרגום מפינית: רמי סערי

האיור (המקסים) על העטיפה: גלעד סליקטר

טבילת הדרקון / אווה טיקה

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה. 

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה. 

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה. 

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי