ססיל מתה / ז'ורז' סימנון

986685

קשה להאמין שהסופר שכתב את "ססיל מתה" הוא אותו סופר שכתב "השען מאוורטון". הראשון קליל, לגמרי לא מעמיק, לפעמים עושה רושם חפיפי, השני מוקפד, איטי, מיטיב להתבונן אל נפשות גיבוריו. בראשון העלילה הבלשית היא הסיפור, בשני המרדף אחר רוצח הוא רק עילה לחקר תהליכים נפשיים.

"ססיל מתה" הוא אחד משבעים ושניים הספרים שכתב סימנון בסרת המפקח מֶגרֶה. ססיל היא אשה צעירה, שמגיעה מדי פעם לתחנת המשטרה, מתעקשת לדבר רק עם מגרה, ושוטחת בפניו את תלונותיה החוזרות בדבר ארועים מוזרים המתרחשים בלילות בדירה בה היא מתגוררת עם דודתה. לאחר שמעקב שהושם על הדירה במשך מספר לילות לא העלה דבר, מגרה הפסיק להתייחס אליה ברצינות. הספר נפתח בביקור נוסף של ססיל אצל מגרה, אבל עד שהוא מתפנה לדבר איתה היא נעלמת. תחושת בטן גורמת לו לגשת לדירתה, שם הוא מוצא שהדודה נחנקה למוות, ובתוך מספר שעות נמצאת גם גופתה של ססיל. מגרה עומד בראש החקירה לפענוח שני מקרי הרצח.

"ססיל מתה" חביב למדי. חובבי עלילות בלשיות ייהנו ממנו, למרות שישנם בלשים ספרותיים מוצלחים יותר, כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו. סימנון לא השקיע במיוחד בזריעת רמזים, אמיתיים או מופרכים, כדי לספק לקוראים קצה חוט לנסות לפתור את התעלומה בעצמם (ולגלות בסוף שתעתעו בהם). מגרה מגיע איכשהו לפתרון, שאמנם אינו מופרך, אך באותה קלות הוא יכול היה להגיע לפתרון אחר, ולא שוכנעתי שהנתיב שאליו כיוון סימנון היה ההגיוני או האפשרי היחיד. כמו בספר הקודם שקראתי בסדרה זו, "ראשו של אדם", מצאתי ענין בתיאורים של העולם כפי שהיה אז, כשקו טלפון היה נדיר, ותקשורת מיידית אפילו לא היתה בגדר דמיון.

בשורה התחתונה: לאוהבי מגרה ולחובבי בלשים קלילים

Cecile est Morte – Georges Simenon

עם עובד

2017 (1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מודעות פרסומת

השען מאוורטון / ז'ורז' סימנון

%d7%94%d7%a9%d7%a2%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%9f

דייב גלוויי, שען צנוע תושב אוורטון, חשב שהוא מכיר את בנו בן, אותו גידל לבדו בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז שבן היה תינוק בן חצי שנה. כששב לביתו באחד הערבים גילה שבן גנב את רכבו והסתלק. עד מהרה התברר שאין המדובר בגחמה ספונטנית של בן עשרה, אלא בהסתלקות מתוכננת שגלשה לפשע. איך מגיב אדם שעולמו השקט מתהפך באחת? האם אהבת האב, אהבה ללא תנאי, תעמוד במבחנים הקשים שיציב מולו הבן? לא אכנס לפרטי הסיפור כדי להמנע מספוילרים. אציין רק שבצרוף מקרים "השען מאוורטון" מספר סיפור שבפרטיו העיקריים דומה לספר שקראתי לפניו, "הפרטים שהושמטו": בשניהם שרשרת הארועים כוללת נישואים של גבר חלש לאשה תקיפה, אפילו מאיימת, למרות סימני אזהרה ברורים, ובשניהם המסקנה המייאשת היא המשקל הכבד שמשחקת בחיינו המורשת שאנו נושאים, במודע ובתת-מודע, והאופן בו לכאורה גורלנו נחרץ מראש.

גם בסיפור השני בספר, "רוחות הרפאים של הכובען", החטא הקדמון הוא נישואים מן הסיבה הלא נכונה. מר לאבֶּה הכובען, אדם שגרתי ואפור, הפך לרוצח סדרתי, מסיבות ההולכות ומתבררות במהלך הסיפור. זהו סיפור אפל בסגנון פילם נואר, המתרחש רובו ככולו בתוך ראשו של הכובען. המגע שלו עם בני אדם אחרים הוא שטחי, ואת מרבית הדיאלוגים, החשיבה, ההתלבטויות והדיונים, הוא מנהל עם עצמו, מסתבך עם עצמו, עד למעידה הבלתי נמנעת.

כשמקלפים את שני הסיפורים, מדובר בעלילות בלשיות – מצוד אחר רוצח סדרתי, מרדף אחרי עבריין נמלט. אבל בשני הסיפורים, כמו גם ביצירות אחרות של סימנון, ציר העלילה הוא רק עילה לחקר נפשותיהם של המעורבים. בין אם הסיפור אפל ומעורפל, כמו ב"רוחות הרפאים של הכובען", ובין אם הוא מסופר ביובש מרוחק, ההתבוננות של סימנון חדה ומדויקת, והמעקב אחר הלכי רוחם ונפתולי מחשבותיהם של גיבוריו הוא מלאכת הבלשות האמיתית.

מומלץ

L’horloger d’everton, Les Fantômes du Chapelier – Georges Simenon

עם עובד

2016 (1954)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

אני היהודי האחרון / חיל רייכמן

937523

חִיל רייכמן היה בשנות העשרים לחייו כשנכלא במחנה ההשמדה טרבלינקה. מרבית המגורשים למחנה נספו בתאי הגזים מיד עם הגיעם אליו, בודדים נבחרו להמשיך לחיות ולשרת ביחידות העבודה, תחת משטר של אלימות סדיסטית. רייכמן היה אחד מהם. בתחילה עמדה תוחלת החיים של האסירים ה"נבחרים" על מספר ימים, שכן רובם נורו על ידי שוביהם ברגע שהראו סימני חולשה. מאוחר יותר הבינו הגרמנים כי התחלופה הגבוהה של האסירים מעכבת את תהליך ההשמדה, ואפשרו להם "להתמקצע" במלאכות הזוועתיות שהוטל עליהם לבצע. באוגוסט 1943 התקוממו האסירים. בתכניתם היה להשתלט על המחנה ולהמלט, אך רק מאתים מתוכם הצליחו לברוח. שבעים מן הנמלטים הצליחו לשרוד עד תום המלחמה. רייכמן היה אחד מהם. לאחר שהצליח לחמוק מן המצוד הנרחב שנהלו הגרמנים, עשה דרכו לורשה, שם מצא מקלט. בעודו מתחבא העלה על הכתב את חוויותיו הטריות. שנים אחר-כך העיד במשפטי טרבלינקה, כולל במשפטו של דמיאניוק.

לצד מפעלי תיעוד מרשימים שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הידועים שבהם בגטו ורשה ובגטו קובנה, נותרו מעט מאוד עדויות של יחידים כדוגמת זו שלפנינו, שנכתבו בשעה שהכותבים היו עדיין נתונים בסכנת מוות. לאחרונה פורסם יומנה של ינינה השלס, שנכתב ב-1943 לאחר שחולצה ממחנה הריכוז יאנובסקי. גם רשימותיו של רייכמן המתינו זמן רב לפרסום. רק ב-2009 תורגמו לראשונה מיידיש וראו אור בצרפתית.

רייכמן לא כתב מנקודת הראות של ההיסטוריון. לפעמים טעה בשמות ובמספרים, ואין זה פלא. אסירי טרבלינקה חיו בניתוק מן העולם, וגם בניתוק פנימי אלה מאלה. אסירי המחנה האחד, בו התנהלה ההיערכות להמתה, לא הורשו לבוא במגע עם אסירי המחנה השני, שם היו ממוקמים תאי הגזים, ושם "טופלו" הגופות פעמיים: תחילה נישאו מתאי הגזים אל הבורות, כשבדרך נעקרו שיניהם ונערך חיפוש בגופם, ומאוחר יותר נחפרו מן הבורות והועלו על המוקד, בתהליך שנועד למחוק כל עקבות לרצח. בנסיבות אלה מדהימה ומעוררת הערצה העובדה שהאסירים הצליחו לארגן פעילות מחתרתית. מכל מקום, כתוצאה מכך שרייכמן כתב כתיבה אישית סמוך כל-כך לארועים, הוא הניח הכל גלוי על הנייר, כל גחמה סדיסטית, כל הליך "סטנדרטי", והאווירה המוטרפת והבלתי נתפסת עולה חיה מתוך המלים.

הרוע חסר גבולות, ההתיחסות לרצח כאתגר לוגיסטי בלתי נתפסת, ההכרה כי אין המדובר בארועים נקודתיים אלא במדיניות שהשתלטה על היבשת מזעזעת. השמדת הגופות בטרבלינקה זהה לזו שבפונאר, כפי שתוארה בספרו של אברהם סוצקבר, תהליכי ההטעיה שנועדו לשמור על "שקט תעשיתי" זהים בכל מקום ואתר, וכך גם ניצול היהודים לביצוע המטלות עד כלות כוחותיהם. מה שהצליח לגרמנים במקום אחד, יושם מיד במקומות אחרים.

אין מלים לתאר את הזוועה, אבל חִיל רייכמן הצליח בכל זאת להעביר אל הקורא ולו שמץ מן היסורים שהיו מנת חלקם של יהודי טרבלינקה. חשוב לקרוא.

 

דביר

2011 (1944)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

אז ככה / בטיסט בולייה

31-5961__b1

כותרת משנה: סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון

"אז ככה" הוא מעין יומן של רופא מתמחה, שמתאר את חוויותיו בבית החולים במשך שבעה ימים, שעה אחר שעה. פרט להתנהלות הכרונולוגית של הספר, הוא מעלה על הכתב שלל סיפורים ממפגשיו עם חולים ועם אנשי הצוות הרפואי. בטיסט בולייה, שעיקר עיסוקו באותו שבוע היה בחדר המיון, נמשך אל האשה השוכבת בחדר מספר 7 בקומה החמישית. האשה, אותה הוא מכנה ציפור-אש, בשל שערה האדום, היא בשנות החמישים לחייה, וסובלת מסרטן חשוך מרפא. בדומה לשחרזדה האגדית, שהצליחה לשרוד לילה ועוד לילה בזכות הסיפורים שספרה למלך, כך גם בטיסט מנסה להחזיק את ציפור-אש בחיים באמצעות סיפוריו. הוא משכנע את עצמו שהוא מנסה להאריך את חייה עד שבנה, שלדבריה נתקע באיסלנד בשל התפרצות הר געש, יבוא להיות איתה, אבל מדובר כאן ביותר מרופא הנוטה חסד לחולה: בטיסט, שאיבד את אמו לסרטן, זקוק להזדמנות שניה.

הספר דינמי מאוד, דחוס ארועים, מדלג מארוע לארוע ומן היומיום לזכרונות ללא הפוגה, ובכך מעביר היטב את הלחץ המתמיד שבו נתונים המתמחים. בשל הדחיסות וקוצר הנשימה, הבאים לידי ביטוי במשפטים קצרים ובתיאורים תמציתיים, התקשיתי אתו בדפים הראשונים. המרוץ משורת מחץ אחת לבאה אחריה נראה לי מתחנף לקורא ומעט שטחי. אבל די מהר התפוגגו ההתנגדויות שלי, כשמסיפור לסיפור, וממטופל למטופל, בטיסט ועמיתיו הלכו ונחשפו. האנקדוטות חדלו להיות סיפורים בעלמא, והמסר והרגש הלכו והעמיקו. ההומור האינטנסיבי, שתחילה חשדתי בו שהוא מטרת הספר, נראה לי כעת אמצעי, כמו כפית הסוכר של מרי פופינס שמקלה על בליעת התרופה, הן עבור הקורא והן עבור הכותב.

הנה כמה ציטוטים שיבהירו את כוונתי, וידגימו את סגנון הספר.

בין הסיפורים, המשעשעים על פניהם בשל הסגנון, אך אוצרים בתוכם מחלה וכאב, הסופר מגניב מסרים שחשובים לו, כמו אופן השימוש בתרופות:

תרופה זה דבר מסוכן; אם לא לוקחים אותה בצורה נכונה עלולים לחלות, למות או להכנס להריון…

לשם כך קיימים העלונים המצורפים, ולכן "אופן השימוש" נקרא "אופן השימוש" ולא "שק תפוחי אדמה".

וגם חשיבות בדיקת שד עצמית:

נחזור אל המשפט של המטופלת שלי: "אני פוחדת למצוא משהו".

גם ילדים מתחבאים מתחת לשמיכה בגלל מפלצות. אבל אם המפלצת כבר בחדר, לא יעזור להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה. אתן יודעות מה, בנות? תשליכו מעליכן את השמיכה, תעמדו על המיטה ותבעטו למפלצת ישר בביצים! כל בדיקת שד עצמית היא בעיטה במקום הנכון.

הסופר מתאר יפה את העמידה שלו מול המוות. הקטע הבא מתייחס להצעת הצוות לתת לציפור-אש מורפיום כדי להקל על כאביה:

הצוות ואני מנסים לדבר על לבה יום אחרי יום. היא סובלת ואנחנו רוצים להקל עליה, כך לפחות אנחנו חושבים.

היא מתבוננת בנו בסלחנות, היא יודעת את האמת: הצוות המטפל ואני, כולנו מקווים שהיא תסכים כדי להרגיע את עצמנו, כיוון שהמוות כואב ומפחיד; אמנם אנחנו מתחככים בו יום-יום, אבל הוא עדיין מטיל עלינו יום-יום את אימתו.

הוא מתאר גם את דרכי ההתמודדות שלו ושל עמיתיו – כל אחד ודרכו שלו – עם סביבת העבודה עתירת הכאב, ואת השפעות ההתמודדות היומיומית על התנהלותם מחוץ לכותלי בית החולים. הנה תיאור אחד:

"אתה תמיד שומע מוזיקה כל-כך חזק?"

"לא, לא…"

רק מאז שאני מתמחה בהוספיס. אני אפילו רוקד לפעמים ברמזור אדום ("מנופף בידים" יהיה מונח מדויק יותר). אני נראה כמו אשה מטורללת על אסיד. לא אכפת לי. המסקנה היחידה שהסקתי משלושה חודשים בהוספיס? אם אתה יכול לשים מוזיקה בפול-ווליום, שים מוזיקה בפול-ווליום. […] הכל קביל כדי לא לחשוב על המטופלת מחדר 7.

"אז ככה" הוא ספר רגיש, תוסס, אנושי, הומוריסטי – לפעמים הומור שחור, רוב הזמן הומור בריא – ומעביר באופן חי ומרגש את החוויות היחודיות של סביבת בית החולים. קראתי אותו בשילוב של הנאה ושל מועקה, ואני בהחלט ממליצה עליו.

Alors Voila – Baptiste Beaulieu

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ראשו של אדם / ז'ורז' סימנון

8368beb6-830e-4c31-896a-8021b855d107

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

פייר וז'אן / גי דה מופסן

פייר וז'אן

פייר וז'אן הם אחים. פייר הבכור הוא רופא, ז'אן עורך-דין, ושניהם עדיין רווקים החיים בבית הוריהם ועל חשבונם. פייר הכהה הוא הטיפוס המתלבט – לקח לו שנים לבחור כיוון בחיים, והוא עדיין לא בטוח שבחר נכון. ז'אן הבלונדיני נינוח יותר, לוקח את הכל בקלות יחסית. יחד עם הוריהם, שעקרו מפריז לנורמנדי לאחר שמכרו את חנותם, הם מנהלים חיים שגרתיים, כשאליהם מצטרפים לעתים קרובות שכנתם האלמנה הצעירה וידידם הימאי בדימוס. אנו בצרפת הבורגנית של המאה ה-19, הכל מאוד מאופק, מאוד "כמו שצריך", לפחות על פני השטח.

ביום בהיר אחד, בשובם משיט בסירתם, ממתינה להם בשורה: ידיד עבר של ההורים הלך לעולמו, והותיר את כל רכושו לז'אן. בסצנה, שהלגלגנות בה חבויה בין השורות, גי דה מופסן מתאר את שמחתם של ההורים הלהוטים לברר פרטים על גובה הירושה, תוך שהם נכנעים למוסכמות המחייבות אותם להעמיד פני אבלים על מות הידיד שככל הנראה כבר נשכח (אם כי בהמשך נגלה שמתחת לרובד הגלוי למחצה הזה מסתתר רובד עמוק נוסף, ולא ארחיב בשל ספוילרים). מכאן עובר המספר להתרכז בפייר. בסגנון מאופק הוא מצליח לתאר את המתרחש בתת-ההכרה של הבן שקופח. פייר נאבק עם עצמו לא לחוש קנאה, הוא מיטלטל בין החלטות אמביציוזיות לא אופיניות לו ליאוש נסער, מסתובב חסר מנוחה בעיר ובסביבותיה, קולט מלים ושברי משפטים שמזעזעים אותו, לרגעים נלחם לשכוח מהם ולרגעים נכנע להם. למרות שהוא מנסה להעמיד פנים שדבר לא השתנה, מתעוררים בו חשדות, רעל מטפטף אל חיי המשפחה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה.

למרות היריעה הקצרה, הסופר מצליח להעמיד רשת משכנעת ומפורטת של היחסים לא רק בין האחים אלא גם בין כל שני אנשים בעלילה: האם וכל אחד מבניה, האלמנה עם הבנים ועם האם, האב והאם, האב והבנים, ואפילו מערכת צדדית שבין פייר לרוקח. הוא עושה זאת בלי להכביר במלים, בלי לנתח שלא לצורך. מצד אחד הוא חסכני בפרטים שאינם קשורים לדילמה המרכזית, ומצד שני הוא מצליח להעמיד תמונות קטנות, שלכאורה אין בהן הרבה, אך הן תופסות ומבטאות עומק של רגשות, ומעידות על נפשם של הגיבורים יותר משהיו יכולות מלים ארוכות להביע.

הספר כולל פתח דבר מעניין מאת המתרגמת רמה אילון, וכן מסה בשם "הרומן" מאת גי דה מופסן, בה הוא מביע את תפיסתו על הסוגים השונים של הז'אנר הקרוי רומן.

בשורה התחתונה: ספר אלגנטי, כתוב בכשרון רב, ובהחלט מומלץ.

Pierre et Jean – Guy de Maupassant

הספריה החדשה – ספרית הפועלים

2014

תרגום מצרפתית: רמה אילון

הכפר של הגרמני / בואלם סנסל

936338

"הכפר של הגרמני" הוא ספר מגויס, והמסר שלו מטיל אימה: הוא משווה בין האיסלם הקיצוני והנאציזם, וקורא לדמוקרטיות המערביות לרסן את האיסלמיסטים (להבדיל מן המוסלמים), כי לדעתו ניצני השואה הבאה כבר כאן. למרות שברור כי הספר נכתב למטרה זו, המסר אינו בהכרח מאפיל על איכויותיו הספרותיות, והוא נקרא בנשימה עצורה.

בראיון סיפר הסופר, כי לפני כ-30 שנה הגיע באקראי לכפר נידח באלג`יריה, והופתע מחזותו יוצאת הדופן. התברר כי בראש הכפר עמד פושע מלחמה גרמני שהגיע לאלג`יריה בשנות ה-50, השתתף במלחמת העצמאות שלה, התאסלם, נישא למקומית, ומצא לעצמו מקלט הרחק במדבר. סנסל מיקם את האפיזודה הזו בלב ספרו. הוא "העניק" לגרמני שם – הנס שילר –  ושני בנים, שנשלחו לגדול ולהתחנך בצרפת – הבכור רשל (צירוף של רשיד והלמוט), צעיר רגיש ומצפוני, והצעיר מלריך (צירוף של מאלכ ואולריך), בחור מרדן ולוחמני. הגרמני הספרותי ורבים מבני הכפר נרצחים בימים העקובים מדם של מלחמת האזרחים האלג`יראית בשנות ה-90 של המאה הקודמת. רשל יוצא לאלגי`ריה לעלות על קברי הוריו, ומגלה מסמכים המספרים את סיפורו של האב, כימאי איש אס.אס. שמילא בשנות המלחמה תפקידים בשורה של מחנות ריכוז, ביניהם אושוויץ.

רשל הרגיש הופך אובססיבי לחקר השואה, ונוטל על עצמו את אשמת אביו. כשהנטל כבד מנשוא הוא מתאבד, ויומנו נמסר לידיו של מלריך, שעד אותה שעה לא היה מודע לגילוייו של רשל. מלריך הוא, כאמור, טיפוס שונה. הוא אינו מתייסר ברגשי אשמה, ובמקום לחקור את העבר הוא משליך על ההווה ועל העתיד. מלריך מתגורר בשכונת מהגרים, רובם מארצות מוסלמיות, והוא רואה יום יום איך שכונת המגורים שלו הופכת למקום מאיים, הנתון לשליטתם הבלעדית של אנשי דת קיצוניים ועושי דברם הבריונים. הוא משווה את האוירה בשכונה למחנה ריכוז (בהבדלים המתבקשים, כמובן), שבו מכתיבים לך כל היבט של חייך, והחריגים נענשים בחומרה. המקרה שהוא חוזר ומספר עליו הוא אודות אחת הנערות בשכונה שלא התלבשה לפי הקודים שהוכתבו לה, ונשרפה למוות.

יש בעייתיות ספרותית מסוימת ביצירת ההקשרים בין שלושת הנושאים המרכזיים של הספר – השואה, מלחמת האזרחים והאיסלם הקיצוני. גם הפקדת המסר המרכזי בידיו של פרחח פריזאי מחלישה אותו. אבל למרות החולשות והתפרים שלא תמיד משכנעים, הספר שוטף ומעניין, והאזהרה שסנסל משמיע צריכה להשמע.

בואלם סנסל הוא סופר אלג`יראי. ספריו מוחרמים בארצו, אבל למרות הסכנה המרחפת עליו הוא לא מוכן לעזוב, ולהפקיר את המדינה לידי הפונדמנטליסטים.

 Le Village de l`Allemand ou Le journal des frères Schiller – Boualem Sansal

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תרגום מצרפתית: רמה איילון

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך / לורן בינה

HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך

ריינהרד היינריך היה איש מפתח בהנהגה הנאצית. הוא עמד בראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, שחלש על הגסטאפו, על היחידה לריגול נגדי ועל האיינזצגרופן, ולאחר ההשתלטות על צ'כיה מונה לפרוטקטור של בוהמיה ומורביה. הוא היה ממארגני ליל הבדולח, ביים את הפרובוקציה שהיוותה "הצדקה" לפלישה לפולין, וישב בראש ועידת ואנזה.

ב-27 במאי 1942 התנקשה המחתרת הצ'כית בחייו. שמונה ימים אחר-כך היידריך מת מזיהום שנגרם עם הפציעה.

איך כותבים על ארוע היסטורי? אפשר להפוך אותו לרומן, להוסיף צבע, לבדות פרטים משלימים, לשלב עלילות משנה אמיתיות או בדויות. לחילופין אפשר לכתוב ספר תיעודי, להתבסס רק מקורות מאומתים, להתבטא באוביקטיביות עניינית. לורן בינה בחר בדרך שלישית: הוא מספר את הסיפור האמיתי, משלב סגנון דוקומנטרי עם סגנון סיפורי, ובמקביל הוא מתלבט בקול ומשתף את הקוראים בדרך כתיבת הספר. הסיפור ההיסטורי והסיפור אודות הסיפור שלובים זה בזה. "על הנייר" זהו בעיני מתכון לכשלון: אני בעד העובדות כפי שהיו, ושייכבד הסופר ויצניע עצמו מחוץ לעלילה. אבל במקרה הזה הפטנט עובד מצוין. יכול להיות שמה שגורם לכך זו המעורבות הרגשית העמוקה של בינה – אכפת לו, הוא חי את ההיסטוריה, הוא שונא את הרעים ואוהב את הטובים, הוא להוט להנציח את זכרם של המתנקשים, קוביש וגבצ'יק – והמעורבות הזו מידבקת.

ההתנקשות היא העילה לכתיבת הספר, אבל הוא מכיל יותר מזה. הוא מתאר את דרכו של היידריך לצמרת, מספר על ההתנהלות בהנהגה הנאצית, מאיר כמה ממהלכי המלחמה, ומתאר ארועי רצח קורעי לב כמו באבי-יאר. בינה ציני, בוטה, מזיל דמעות, מתרגש, והתוצאה היא ספר חי מאוד ומרגש מאוד.

פרק מן הספר

קוביש

גבצ'יק

HHhH – Laurent Binet

הוצאת כנרת זמורה ביתן

שנת 2012

תרגום מצרפתית: רמה איילון