החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מודעות פרסומת

האמת על פרשת הארי קברט / ז'ואל דיקר

570171

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ז'קוב, ז'קוב / ולרי זנאטי

%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון