וראמו / ססר איירה

990205

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

מודעות פרסומת

שחיתויות קטנות / כרמן פוסאדס

shcituyot_cover

הספר נפתח במוות: נסטור, שף ומנהל חברת הסעדה, חש סיפוק בסיומו של יום עבודה מפרך. הוא ושלושת עוזריו הכינו ארוחה משובחת לבני הזוג טלדי ולמכריהם, אספני אמנות, באחוזתם המפוארת בספרד. האוכל והארגון זכו לתשבחות, ואחרי שבעלי הבית והעוזרים פרשו לשנת לילה, ישב נסטור במטבח ושחזר את הצלחתו. ממש לפני שפרש לישון נזכר שלא הכניס את טראפלס השוקולד לחדר הקירור. מחמת פיזור נפש, או שאננות, או עייפות, הניח לדלת החדר להסגר אחריו – או שמא מישהו מהצד השני סגר אותה? גופתו הקפואה נמצאה למחרת בבוקר.

מהלך הספר מזכיר במידה רבה את ספרי הרקול פוארו של אגתה כריסטי. אמנם המקרה נחשב על ידי המשטרה לתאונה, ושום בלש – עם שפם מחודד ומבטא בלגי, או בלעדיהם – לא לוקח על עצמו את פענוח המוות. אבל הדרך שבה מתנהלת העלילה היא כדרך החקירה של פוארו: חשיפת ארועים בעברם של האנשים שסבבו את המנוח, ה"תיק" שכל אחד מהם סוחב, בדרך-כלל בחשאי מן האחרים, הקישורים המודעים והלא מודעים ביניהם, ההתכנסות של העלילה לנקודה בה לכל אחד יש סיבה לרצות במותו של המת, וכמובן הפענוח שהוא לא אינטואיטיבי ולפיכך לא צפוי מראש. יש שם עשיר ספרדי שבנה את הונו ההתחלתי בארגנטינה הרודנית, כשהוא עוצם את עיניו מול מעשי הזוועה. ואשה בוגדנית שנושאת באשמת מות אחותה. ובחור שמחפש כל חייו אחר אשה שראה בציור. ונערה שכבר שנים מחפשת את אחיה המת. ואלמן חובב נערים צעירים. והכל נפרש ומשתלב בפסיפס נעים לקריאה, עם קריצות הומוריסטיות, משולבות בפנטסיה לטינית בדמות מגדת עתידות וצרופי מקרים שאפשר לפקפק בהם, אבל יותר נעים להאמין שהם אפשריים.

על כריכת הספר מצוטט משפט מביקורת שנכתבה עליו: "הצצה מקרוב אל מעמקי החברה הגבוהה במדריד הרקובה עד היסוד". אני לא יודעת מי כתב את המשפט הזה, מן הסתם מבקר ספרדי. יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כי אני לא מצאתי בספר את הפן החברתי הזה. בתחילה, בגלל האזכור של ארגנטינה, חשבתי שזה יהיה ספר בעל היבטים פוליטים, אבל הוא לא גלש לשם. לדעתי, לא צריך לחפש בספר את מה שאין בו, כי מה שיש בו הוא די והותר לסוגו: ספר נעים מאוד לקריאה, קל לעיכול למרות שפע החטאים שהוא מציג, לא דורש התעמקות והזדהות, פשוט ספר קל משובח.

קשה להעריך מלאכת תרגום מבלי לקרוא את המקור, אבל מכיוון שהקריאה זורמת, והעברית כל-כך טבעית, אני מרגישה שיש לתת קרדיט למתרגמת על עבודה מוצלחת.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ לקריאה קלה ומהנה.

Pequenas infamias – Carmen Posadas

כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

מלודרמה / חורחה פרנקו

070

על הכריכה הקדמית של הספר מובא ציטוט מפיו של גבריאל גרסיה מארקס: "חורחה פרנקו הוא אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי שמח להעביר לו את הלפיד". אם להסתמך על הספר הזה, מארקס עדיין אינו יכול להרפות מהלפיד.

אני מעתיקה לכאן את הטקסט שעל הכריכה האחורית, כי מבחינת העלילה זה כל מה שניתן לספר בלי ספוילרים. הטקסט הזה די לקוני, ואינו מגלה דבר בעצם, לא על הדמויות, לא על היחסים ביניהן, ולא על הרקע לסיפור: "וידאל, צעיר קולומביאני יפה תואר, מזמין את בת ארצו, פֶּרלה, לעזוב את קולומביה ולהצטרף אליו בפריז. לווידאל יש תוכנית: להשיא את פרלה המרדנית והגסה לידידו הזקן, הרוזן האלמן אדולף דה קרֵסיי, ולרשת אותו לאחר מותו. בעקבות סדרת חינוך אצל וידאל נישאת פרלה לרוזן ונראה שהתוכנית נוחלת הצלחה, אך שנה לאחר שהצמד קיבל את הירושה מחליט קלמנטי, אחיינו המרושע של הרוזן, להטיל ספק בנסיבות מותו הטבעיות־לכאורה של הזקן".

הכתיבה מפוארת, אך הסיפור אוורירי, ללא תוכן משמעותי. במרכז הספר משפחה שמורכבת מדמויות הזויות, שלא לומר מטורפות, וההפרזה בכיוון הזה הופכת את הספר ללא רציני. הספר בנוי כספר מתח, ומכיוון שהכתיבה כאמור מפוארת אכן מסקרן לדעת מה קורה בהמשך. אבל הפרטים הנגלים לאיטם מאכזבים בחוסר האמינות שבהם. הספר מתובל בסטיות מיניות, חלקן רלוונטיות לעלילה וחלקן כאילו הודבקו בכוח. ברקע כמה מהפרקים מופיע קרטל הסמים של מדיין בניצוחו של פבלו אסקובר, המכונה בספר בפחד "אתה יודע מי". איכשהו הרקע הזה מתפספס, אולי משום שהנושא אינו מפותח דיו (אם תרצו לקרוא ספר טוב על אוירת הטרור שהשליט אסקובר, אני ממליצה על "ידיעה על חטיפה" של מארקס).

הסופר מרבה להשתמש בדימוי (לא משכנע, לדעתי) של הרוע שבעולם כמפלצת, כאילו מדובר בכוח חיצוני ולא בעוולות שאנשים מעוללים זה לזה. כדי לצאת מן המקומי (קולומביה) לעולמי, הוא מצרף לעלילה אשה סרבית, שגם היא מקורבנות המפלצת, הדבקה מאולצת בעיני.

אפשר לקרוא אם מזדמן, כי בסך הכל מדובר בספר שבונה מתח קריא, אבל אפשר לוותר, כי התוכן דליל ונשכח.

Melodrama – Jorge Franco

הוצאת זמורה ביתן

2010 (2006)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

האלמנות של ימי חמישי / קלאודיה פיניירו

1002115

אלטוס דה לה קסקדה היא שכונת יוקרה בבואנוס איירס. תושבי השכונה מתיחסים אלה כאל מועדון סגור, ויש לזה גם היבט פיזי: השכונה מוקפת חומה, ובה שלושה שערים – באחד נכנסים התושבים באמצעות כרטיס מגנטי, בשני אורחיהם לאחר הצגת תעודה מזהה ואישור כניסה, והשער השלישי מיועד לאנשי שירותים. השכונה מתוכננת בקפידה, עם תקנות בניה מחמירות, הקפדה על נקיון והשקעה בשטחים ציבוריים ירוקים. גם מבחינת המינהל הפנימי היא מאורגנת למופת, עם ועדות קבלה וארגוני שמירה וועדות משמעת. ההיררכיה החברתית נשמרת בקפידה, כולל קביעת מיכסות למיעוטים ושמירה על מרחק הולם מן המשרתים והעוזרות. למותר לציין כי יש צורך בחוסן כלכלי כדי לגור בשכונה הזו.

הספר מסופר ברובו מפיה של ווירחיניה, תושבת המקום העוסקת בתיווך נדל"ן. היא הראשונה הפוגשת במועמדים להצטרף לשכונה – קאנטרי, בפי תושביה – ובפנקס האדום המפורסם שלה נאגר מידע על שכניה. הפרקים שאינם מסופרים בפיה מסופרים כנראה מפי תושב או תושבת ותיקים במקום.

ארבעה גברים תושבי השכונה נפגשים מדי יום חמישי בביתו של אחד מהם. נשותיהם אינן מורשות להצטרף לפגישות, ומשום כך הן מכונות בבדיחות הדעת "האלמנות של יום חמישי". בפרק הפותח את הספר מתגלים שלושה מן הגברים מתים בבריכת הבית המארח, והכינוי של הנשים הופך באופן מצמרר להיות מדויק.

פתרון תעלומת המוות יגיע רק בפרק האחרון. זה אינו ספר מתח בלשי, והמשטרה או בלשים פרטיים אינם מנסים לפתור את התעלומה. תושבי השכונה, או שאינם מעונינים לחקור לעומק, או שהם משלימים עם הרעיון שמדובר בתאונה. בכל מקרה, כמו בכל מה שקשור להתנהלות השכונה, גם במקרה הזה דברים נסגרים בתוך החומות, ולגורמים חיצוניים לא ניתנת דריסת רגל.

כשווירחיניה מגוללת בכנות ובתמימות את סיפורו של המקום, מתברר שמה שרואים בחוץ הוא רק מעטה זוהר, שתחתיו רוחשים חיים אפלים. מערך היחסים בין עובדים למעבידים מזכיר במשהו את "העזרה". המיכסות לקהילות השונות מכסות על גזענות לשמה. הועדות השונות מתפקדות לעיתים כמשטרת מחשבות וכמשמרות צניעות. הסובלנות לשונה שואפת לאפס. יש בעל מכה, אשה שיוצאת מדעתה, סטיות מיניות, אלכוהוליזם, סמים, והכל מטואטא מתחת לשטיח כדי שאף אחד לא יידע.

ברקע, המיתון ששקעה בו ארגנטינה בסוף האלף הקודם, והחורבן הכלכלי שהמיט על תושביה. תושבי הקאנטרי מנסים לשמור על חזות נוצצת כלפי חוץ, אבל תחתיה נבקעים בקיעים עמוקים, ומשפחות נהרסות בזו אחר זו ככל שהמצב הכלכלי הולך ומידרדר.

הספר כתוב מצוין, קריא מאוד, זורם, ולמרות שהוא מטריד ואפל קשה להניח אותו מהיד.

באתר הארץ מצאתי כתבה מאלפת אודות הספר.

Las viudas de los Jueves – Claudia Pineiro

הוצאת כתר

2010

תגום מספרדית: רינת שניידובר

מעשה בכבשה ובחלון פתוח / אנטוניו דל מסטו

957427

בכפר ארגנטינאי נפתח בטעות חלון בבית ספר של המנזר. מול החלון ניצבת שורת עצים, מאחוריה חומה, ומאחורי החומה ביתו של הנגר. במצב רגיל תלמידות המנזר לא יכלו לראות מה קורה בבית הנגר, אבל רצה המקרה ודווקא מול אותו חלון סורר נפל אחד העצים, והתלמידות בקומה הראשונה ראו את הנגר ניצב מאחורי הכבשה, כשהוא מתנועע קדימה ואחורה. מן המחזה הזה, שאינו ראוי לעיניהן של ילדות, מתגלגלת שרשרת הארועים המתוארת בספר.

הספר מציג באירוניה דקה ורווית הומור את הדמויות השונות המרכיבות את הפסיפס האנושי בכפר: המורה בגמלאות שעיסוקה העיקרי הוא לבחוש במרץ בחיים החברתיים בכפר, ראש המשטרה שמנהל בית זונות, ראש העיר השותף הסמוי בעסקי ראש המשטרה, מועדוני הספורט היריבים, התושבים העניים מצידה האחד של מסילת הרכבת מול התושבים האמידים יותר שבצידה השני, תושבים מן השורה שנסחפים כעדר אל פעילותה של הגמלאית כנגד הנגר, האינדיבידואליסט שיוצא נגדה. כפר מנומנם יחסית ניעור לחיים משום שעיניהן של כמה תלמידות חזו בנגר ובכבשתו (או נכון יותר, משום שנזירה נסערת אחת נתקפה היסטריה, בעוד הילדות עצמן לא הבינו מה הן רואות).

במקביל לעלילה הזו, ולכאורה בלי קשר אליה, נערה מן הצד האמיד מחליטה לאבד את בתוליה עם נער מן הצד העני, ותכניות מפותלות נרקמות כדי לממש את התכנית.

זה אינו ספר גדול עם מסר מהותי, אבל הוא מתאר יפה את תופעת העדר, משתעשע בניתוח יחסי הגומלין בין אנשים המביאים להתרחשויות המתוארות, כתוב בחן, ומספק חווית קריאה מהנה.

Sacrificios En Dias Santos – Antonio Dal Masetto

כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר