הטבוע היפה ביותר בעולם / גבריאל גרסיה מארקס

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס

"אהבה בימי כולרה" הוא סיפור רב פנים. האהבה הדומיננטית בעלילה היא זו של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה. הצצה מקרית שהציץ נער מברקה בנערה צעירה היתה ראשיתה של רעידת אדמה של אהבה, שיובל שנים לאחר-כך עדיין לא פסקה. אהבת בוסר עיקשת, מכתבים שהוחלפו בחשאי, הבטחת אירוסין – כל אלה נקטעו באחת כששני הצעירים שהופרדו בכפייה שבו ונפגשו. עבור פלורנטינו פגישה זו היתה המשך ישיר וטבעי של חלומותיו. פרמינה, לעומתו, חשה אחרת: לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את תהום ההתפכחות של האכזבה. בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה בבעתה איך זה יכלה לטפח לה בלבה פרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בן עשרים ושתיים היה פלורנטינו כשנדחה, ורק כעבור חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים וארבעה ימים יכול היה לשוב ולהצהיר על אהבתו, שלא חדלה מעולם, באוזני פרמינה שהתאלמנה. בין הדחיה להצהרה לא חדל מלהגות בה, וכל מהלך חייו היה מכוון כלפיה, כשניסה להתעשר ולעשות לעצמו שם כדי להיות ראוי לה, כשהזה על שליית אוצר טבוע, וכשמילא עשרים וחמש מחברות ובהן שש מאות עשרים ושניים רישומים של אהבות לאורך זמן, אהבות חשאיות ללא התקשרות רגשית, כאילו היה מאורס לפרמינה ומחויב לא לפגוע בה.

לצד סיפורו של פלורנטינו, סיפור של אהבה הזויה מעט, על קו הגבול של אובססיה, מארקס מספר סיפור מעניין עוד יותר על חיי הנישואים של פרמינה ושל ד"ר חובנאל אורבינו. הרופא, שהשלים את לימודיו באירופה, שב לארצו אכול געגועים, וגילה עד כמה המציאות שונה מזכרונותיו. מכיוון שאביו מת מכולרה, ומכיוון שידע כיצד ניתן להשתלט על מגפות, הפכה הכולרה עבורו לשגיון דיבוקי. בהדרגה הפך לאחד האזרחים המכובדים בעירו, בזכות מעשיו לטובת הכלל, והבריות האמינו כי נישואיו לפרמינה הם נישואי אושר. בפועל, אופיו המרוכז בעצמו, מודעותו לחוסר ההגיון המדעי בנישואים, ואופיה העיקש, הובילו למאבקים ביניהם, והם ידעו עליות ומורדות. הוא אהב אותה, היא לא ידעה לפענח את רגשותיה, ובדיעבד אחרי מותו אמרה כי, "לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא". אולי משפט המפתח להבנת יחסו אליה הוא הדברים שאמר לה, "זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות", אמירה שנראתה לה קטנונית ואף מאיימת בשעתה, אבל במבט לאחור היא רואה בה אבן יקרה, שנתנה לשניהם שעות כה רבות של אושר. מארקס מיטיב לעמוד על תפיסתה של פרמינה את עצמה במסגרת זוגית שלמרכיביה אין משקל זהה: לעולם הרגישה כאילו חייה שאולים בידיה מידי בעלה. הריהי שליטה גמורה על ממלכה רחבת ידים של אושר, שבנה הוא לעצמו בלבד. היא ידעה שהוא אוהב אותה יותר מכל, יותר משהוא אוהב כל אדם אחר, אבל למען עצמו בלבד – על מנת שתשרת אותו כמשרתת בקודש. כשאנו פוגשים את בני הזוג, הם כבר מבוגרים – פרמינה בת שבעים ושתים, והרופא המבוגר ממנה עתיד למות במהרה – חיים יחדיו בשגרה נוחה שיש בה הרבה מן ההרגל ואין בה התמרמרות, ובכל זאת אחרי מותו לשוב אל עצמיותה ביקשה.

העלילה עוסקת בנושאים מהותיים נוספים ומעניינים לא פחות, הבולט שבהם הוא ההתמודדות עם הזיקנה ועם היותנו בני תמותה. פלורנטינו מייחל למותו של אורבינו, וחרד מפני מותו שלו בטרם עת. בקטע הומוריסטי למדי הסופר מתאר את מלחמתו בקרחת מבשרת הזיקנה. אולי משום חרדות אלה יצר הסופר עבור פלורנטינו, שכבר חצה את גיל שבעים, קשר עם ילדונת בת פחות מארבע עשרה, שללא "צידוק" זה הוא מהווה חריקה עלילתית (אם כי מארקס כבר ברא אהבה פדופילית במקומות אחרים, כמו "על אהבה ושדים אחרים"). גם פרמינה מוטרדת מן השַמות שעושות השנים החולפות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שהיא ודודניתה מתבוננות בצילום ישן מנעוריהן, ושתיהן הכירו את עצמן בעד ערפילי האכזבה, בכל יופיין ועלומיהן שלא ישובו עוד. נושא בולט נוסף הוא השילוב של זכרון-חלום-מציאות, והוא בא לידי ביטוי פעמים רבות בספר. כך, לדוגמא, כשהרופא שב לארצו הוא מבין למראה עליבותה איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים. ופרמינה, שעזבה יום אחד בחמת זעם את הבית, נסעה חסרת מנוחה לשוטט  במקומות בהם ביקרה כנערה צעירה, רק כדי לגלות שהעבר לא קפא בהמתנה שתשוב. מאוחר יותר היא מכרה את בית אביה, כי לא יכלה לעמוד עוד בכאב על נעוריה. וכמובן, משמר הזכרונות האולטימטיבי הוא פלורנטינו, וגם הוא נאלץ להכיר בשינויים.

העלילה מתרחשת ברובה בשלהי המאה התשע-עשרה על רקע מלחמות אזרחים, שלטון נוקשה, פערים חברתיים ודעות קדומות, וגם על הרקע הססגוני של התרבות המקומית. מארקס אינו מזכיר את קולומביה בשמה, אבל אזכורים שונים ממקמים בה את הסיפור.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא האופן בו הדמויות מתפתחות. אנו מתלווים אל שלושת הגיבורים הראשיים מגיל צעיר ועד זיקנה, ולמרות שכולם משמרים קוי אופי יחודיים, הם משתנים ומתפתחים לאורך השנים, והגיל והנסיון נותנים בהם את אותותיהם. הספר נפתח כמעט בסיומו – אורבינו הולך לעולמו, ופלורנטינו מצהיר את הצהרתו. פרק הפתיחה כאילו אינו שייך לסיפור המרכזי, אבל למעשה מוצגים בו כל הנושאים שבהם יעסוק הספר כולו – אדם קרוב נפטר, סודות אפלים מתגלים, מחשבות על זיקנה ומוות עולות ומטרידות, נישואין מתגלגלים דרך שיגרה, ואדם אחד, הנאחז בזכרון ובאהבה, מחכה לבוא זמנו. השאלה שנותרת פתוחה כמעט עד הסיום היא האם צפוי עתיד משותף לפלורנטינו ולפרמינה, האם תוכל אהבת הנעורים לזכות בהזדמנות שניה. הכתיבה של מארקס מפורטת, סבלנית, חדת אבחנה ומשכנעת, יש להזכיר לטובה את התרגום הנאה של ריטה מלצר ואמציה פורת, והספר כמובן מומלץ מאוד.

פרק ראשון

El Amor en los Tiempos del Cólera – Gabriel García Márquez

עם עובד

1989 (1985)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

על אהבה ושדים אחרים / גבריאל גרסיה מארקס

32-20019b

סירוה מריה, בת להורים לבנים עשירים, נדחתה ע"י הוריה מיום לידתה, וגודלה ע"י משרתי הבית אפופה באוירה המיסטית של השדים והרוחות שאמונת המשרתים גדושה בהם. לקראת יום הולדתה השנים-עשר נשך אותה כלב שוטה. היא לא לקתה בכלבת, אך כשהענין התגלה לאביה, הוא נתקף פתאם רגשי אבהות, וגרר אותה ממרפא למרפא, עד שהחליט לכלוא אותה במנזר. מעולם השדים השחורים עברה הילדה אל עולמם של כוחות האופל הנוצרים, נתונה בידי אנשים המאמינים בשדים ובדרכים הנוראות לגרושם. קרן אור של תקווה האירה את עולמה כשאיש הכמורה שהתמנה לטפל בענינה התאהב בה. להזכירכם, סירוה מריה בת שתים-עשרה.

מצד אחד זהו ספר ססגוני כפי שמארקס יודע לרקוח. מצד שני זהו סיפור עצוב על ילדה שנפלה בין שני עולמות. שני הפנים האלה של הסיפור מוצלחים מאוד, כתובים מצוין, נוגעים ללב. מצד שלישי, הבחירה שלו באופציה לגאולה בדמות אהבה פדופילית מקוממת. אני תוהה אם מארקס באמת ראה בקשר בין השניים קשר של אהבה. בעיני הוא קשר של ניצול, שבו הילדה שוב נפלה קורבן לשרירות ליבם של המבוגרים. אם רואים זאת כך, הספר הופך בעיני שלם יותר, וכותרתו, הנותנת משקל שווה לאהבה ולשדים, אירונית ועוקצנית.

Del Amor y Otros Demonios – Gabriel Garcia Marquez

הוצאת עם עובד

1995 (1994)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת