הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

המתופפת הקטנה / ג'ון לה-קארה

992155

המתופפת הקטנה היא צ'רלי, שחקנית בריטית, אנרכיסטית רדיקלית בעיני עצמה, בת למשפחה בורגנית שירדה מנכסיה לאחר שאבי המשפחה מעל בכספים ונאסר. בשנות ה-70 וה-80 ביצעו ארגוני טרור פלשתינים שורה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, וגייסו לשורותיהם צעירות אירופאיות שנמשכו אל הקסם המזרחי ואל ההרפתקה. שולמן, איש המוסד הבדוי בספר, מחליט לנצל עובדה זו לטובת המצוד אחר הטרוריסטים. הוא מגייס את צ'רלי, בודה לה זהות של פילגשו של טרוריסט שנהרג, וממתין שהמבוקש מספר אחת שלו, אחיו של ההרוג, יבלע את הפתיון ומחבואו יתגלה. הסיפור נע בין יוון, גרמניה, בריטניה ולבנון, ובמהלכו צ'רלי תעבור תהפוכות אידאולוגיות ורגשיות, אך בראש וראשונה תונע על ידי האהבה.

ג'ון לה-קארה כתב ספר איטי, המלווה את צ'רלי יום אחר יום, אך למרות שהוא מפורט מאוד ומדקדק בפרטים, צ'רלי נותרת במידה רבה תעלומה. אולי הסיבה לכך היא הקלות בה ניתן להשפיע עליה ולהניע אותה ואת רגשותיה. נקודת המוצא שלה היא פרו פלשתינית, ובאופן מעורפל היא בעד שלום עולמי – סיסמה שאין לה מושג איך להגשים. המפעיל שלה, שאותו היא מכירה בשם ג'וזף, הוא הראשון בתור ההתאהבויות שלה, ובגללו, כמו גם בגלל שולמן, המערער על כל אחת מעמדותיה, היא מקבלת את נקודת המבט הישראלית בסכסוך. כשהיא מתאהבת במישל הטרוריסט, רגע לפני מותו, וביתר שאת כשהיא מגיעה ללבנון, עמדותיה עוברות מהפך נוסף. כאמור, דעותיה אינן מבוססות עובדות או נובעות מאינטלקט, אלא מונעות מרגש. למעשה, למרות ש"המתופפת הקטנה" הוא יותר רומן פסיכולוגי מאשר ספר ריגול, צ'רלי, שכל פרט בחייה חשוף וגלוי, נותרת לא ברורה. אולי במתכוון, ואולי הלכי הרוח דמויי השבשבת שלה הם המגדירים אותה.

הספר, המעוגן בתקופה שמשמשת לו רקע מציאותי, אינו יכול שלא לגעת בפוליטיקה, ולדעתי יש בו הטיה פרו פלשתינית, אך גם להשקפה הישראלית הרשמית ניתן ביטוי, ובאופן כללי אין תחושה שהסופר ביקש לקדם מסר פוליטי.

יש בספר משהו תיאטרלי, בניגוד לאקשן ריגול קולנועי, ולא רק בגלל עיסוקה של צ'רלי. העלילה ברובה אינטימית, מתנהלת בשיחות בין הדמויות, רוקמת דמיונות ההופכים למציאות. המתח נבנה מציפיה, מפחד, מחוסר ודאות, ולא מפעילות אלימה. הבמה ניתנת ברובה למחשבות ולרגשות ולתרגילים פסיכולוגיים, ואלה, יחד עם הדמויות הלא לגמרי מפוענחות והלא מושלמות – כמו במציאות – משתלבים לעלילה שאינה יכולה להקרא על פני השטח, אלא מחייבת מאמץ מהנה ומתגמל.

The Little Drummer Girl – John Le Carré

כנרת זמורה ביתן

1984 (1983)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

200px-D794D79ED7AAD795D7A4D7A4D7AA_D794D7A7D798D7A0D794_123

האיש שהתאהב במוות / לואיס ברומפילד

92

הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא התאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תכניות ולזמום מזימות.

כזה הוא מצבו של אריק נורת', מרגל בריטי בגרמניה הנאצית. אחרי שנים של חיים במסווה, של התחמקויות והעמדת פנים, של קיום בצל איום הגסטפו, הוא פשוט התעייף. ההוראות למקרה כזה ברורות: עם הופעת הסימן הראשון של השחיקה, המרגל חייב לחזור הביתה. אבל נורת' מאוהב. על פי הנחית מפעיליו יצר קשר עם זושה, צעירה מקומית, שקשריה בארגונים הנאצים עשויים להביא תועלת לבריטים. נורת' בטוח שזושה היא סוכנת כפולה, וכיוון שניחן במעין חוש שישי, שמאפשר לו לעתים לחזות את העתיד הקרוב, הוא יודע שזושה תסגיר אותו לידי הגרמנים. הוא מאוהב בה, ויודע שהתאהבות זו כמוה כהתאהבות במוות הוודאי המצפה לו.

כתיבתו של לואיס ברומפילד ניחנה באיכות קולנועית בנוסח שנות השלושים והארבעים, איכות שנרמזת גם בתמונה שנבחרה לכריכת הספר. הסיפור נפתח במוסיקה המנוגנת במלון על ידי שלושה נגנים מרוטים, שניכר בהם שהם מנגנים תחת אילוץ ולא מרצון חופשי. התיאור של המוסיקה, של הנגנים, של הדמויות במקום ושל מצבו הנפשי של נורת', מייצר אוירה של סרט שחור-לבן חרישי, נואר למחצה. תיאור ההתרחשויות אחרי אותה פתיחה צבוע גם הוא באותה חרישיות מתוחה, לא מתלהם למרות עיסוקו בחיים העומדים להסתיים.

הסיפור נכתב ב-1942 וראה אור בקובץ סיפורים שנתים אחר-כך, כלומר הוא נכתב על גרמניה תוך כדי המלחמה. מעניין לקרוא את תצפיותיו ואת אבחנותיו של ברומפילד על גרמניה בזמן אמת. הוא כותב בין השאר על הנאמנות הפנאטית ברעיון הנאצי: "בגרמניה הרגש הזה גבר על אהבה בין גבר לאשה, בין אם ובנה. היה זה רגש מרושע, פנאטי – משהו שהוא מעולם לא הצליח להבין עד הסוף. בסופו של דבר הרגש הזה גם עתיד למות כיוון שהיה לא אנושי, בדומה לפנאטיות של כמה קומוניסטים; אבל לפני שימות, הוא יהרוס את חייהם של רבים ויאמלל את העולם כולו".

זהו תרגום רביעי לעברית של הסיפור, לאחר שהתרגומים הקודמים התיישנו או לא שמרו על נאמנות מלאה למקור. הייתי שמחה לו היה מתורגם כל הקובץ בו נכלל, The World We Live in . בכל מקרה, שמחתי להתוודע לסופר שלא הכרתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת א', סוכן מוסד ששהה שנתים בארץ אויב. בדבריו הוא מרחיב על חובת העמידה על המשמר יום יום ודקה דקה, ועל הדילמה המתמשכת בין עשית יתר לזהירות יתר.

מומלץ

The Man who was in Love with Death – Louis Bromfield

נהר ספרים

2018 (1944)

תרגום מאנגלית: ראובן מירן

סוכן זיגזג / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a1d795d79bd79f_d796d799d792d796d7922

כותרת משנה: "הסיפור האמיתי של אדי צ'פמן: מאהב, בוגד, גיבור, מרגל"

יש אנשים – הרפתקנים ואופורטוניסטים, חסרי מצפון ורודפי בצע – שמשגשגים בתקופת מלחמה. אדי צ'פמן היה אדם כזה, נהנתן, רודף נשים, עבריין מועד, שעוד לפני מלחמת העולם השניה רכש לעצמו מוניטין כפורץ. בספטמבר 1939, אחרי פריצה מוצלחת, ובהיותו מבוקש על ידי המשטרה, ארגן לעצמו ולאהובתו התורנית חופשה באי ג'רזי (מאחור נותרו אשתו החוקית וכן אשה בהריון). החופשה לא ארכה זמן רב, שכן הוא נתפס ונכלא. שותפיו נשלחו לרצות עונש מאסר באנגליה, אבל מכיוון שצ'פמן ביצע עברה גם בג'רזי נגזר עליו לשאת את עונשו באי. איי התעלה היו הטריטוריה הבריטית היחידה שנכבשה על ידי הגרמנים (מיולי 1940 ועד תום המלחמה), והכיבוש העלה במוחו של צ'פמן רעיון שיביא לשחרורו: הוא כתב לשלטונות הגרמניים, והציע את עצמו כמרגל. כעבור מספר חודשים בקשתו נענתה, והוא עבר בצרפת הכשרה מקיפה. בסיום ההכשרה בדצמבר 1942 הוצנח באנגליה. המשימות שהוטלו עליו כללו בין השאר חבלה במפעל שייצר את מטוסי המוסקיטו שהסבו נזק כבד לגרמנים.

מיד לאחר הצניחה צ'פמן הסגיר את עצמו לידי המשטרה הבריטית. אנשי הביון הבריטי, לאחר שהשתכנעו שהמידע שסיפק להם על הגרמנים אמין, מצאו אותו מתאים לשמש כסוכן כפול, ולצאת נגד מפעיליו הגרמנים. הבריטים השתמשו בערוץ התקשורת של צ'פמן כדי להזין את הגרמנים במידע כוזב, כשהתרמית הגדולה מכולן היתה ביום חבלה במפעל המטוסים בעזרתו המקצועית של הקוסם ג'ספר מסקליין, שהיה שותף למעשי הטעיה רבים שסייעו לבעלות הברית. לאחר מספר חודשים חזר צ'פמן כמתוכנן לגרמניה, משם הועבר בשרות הגרמנים לנורבגיה, ונשלח לבריטניה למשימה נוספת. אחד ממפעיליו פקפק במהימנותו ובנאמנותו, והצליח להביא להדחתו.

הספר מרתק מאוד בכמה היבטים. לדוגמא, הוא מאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של הביון, אל מלחמת המוחות המורכבת והעדינה להפליא שהוכתבה על ידי מהלכי המלחמה וגם הכתיבה אותם. על רקע ארועי ימים אלה באזורנו (צוק איתן), מצאתי ענין מיוחד בתיאור ההונאות והמידע המסולף שסיפקו הבריטים לגרמנים. כך, לדוגמא, הוזנו הגרמנים בנתונים כוזבים על נפילות טילי V1 ו-V2 בלונדון, כדי לגרום להם לכוון לאזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. בעידן הרשתות החברתיות והפורומים שמדווחים על כל רסיס, לא היה לתרגילי הונאה כאלה שום סיכוי. אני מניחה שהיום גם היה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע עתונאים לשתף פעולה ולפרסם ידיעות כוזבות.

מעבר למידע המעניין על המלחמה, חידת אישיותו של צ'פמן מרתקת. מה הניע אותו לסכן את חייו במשחק הכפול ששיחק? הוא לא הפגין פטריוטיות כלשהי בשום שלב. החודשים הארוכים במחיצת הגרמנים אפילו שכנעו אותו במידה מסוימת בנכונות האידיאולוגיה הנאצית, מה שלא הפריע לו להציע את עצמו כמועמד לרצוח את היטלר. ידידו הטוב ביותר היה המפעיל הגרמני (הם שמרו על קשר קרוב גם אחרי המלחמה), אבל הוא לא היסס לבגוד בו. נראה שהיה אדם רודף ריגושים שמשתעמם בקלות, רודף נשים שהנאמנות המונוגמית ממנו והלאה – בבריטניה אילץ את הביון הבריטי לתמוך באשה שילדה את בתו, ובנורבגיה אילץ את הביון הגרמני לתמוך בחברתו המקומית (אגב, הוא נישא בסופו של דבר לאשה שנסעה אתו לג'רזי לפני המלחמה). כסף היה בהחלט אחד המניעים שלו – הוא דרש וקיבל תשלום עבור שירותיו. הוא חיפש ומצא בכל מקום את החיים הטובים: בנורבגיה נהנה מהתחככות באליטה החברתית, ובתקופה השניה שלו בבריטניה הרבה לבלות בבארים והגדיל את הונו באמצעות מעשי תרמית בהימורים. קשה לעמוד במדויק על אופיו החמקמק. מפעיליו בשני הצדדים חיוו עליו דעות שונות, החל בפקפוק מוחלט וכלה באמון מוחלט, אבל גם הם היו נגועים במניעים פרטיים וקשה להסתמך עליהם. אולי אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו טהורים ונאצלים, אבל לפעמים הם אנשים מסוגו של צ'פמן, שממניעים אגואיסטים ובשל מבנה אישיות מורכב, ואולי מעוות, מוצאים עצמם בעתות לחץ בנקודות אסטרטגיות שבהן דווקא לתכונותיהם הלא חיוביות יש ערך.

ניכר שהסופר השקיע במחקר, וכשרונו הספרותי אפשר לו להגיש לקורא את ההיסטוריה באמצעות יצירה כתובה היטב. רק חבל שהתרגום מסורבל ולקוי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומומלץ.

Agent Zigzag – Ben Macintyre

עם עובד

2014 (2007)

תרגום מאנגלית: דפנה בן-יוסף