השנה הארוכה ביותר / דניאל גרנייה

990496

תומא לאנגלואה נולד ב-29 בפברואר 1980, ולכן מתוך כל ארבעה ימי הולדת בילדותו נחגג רק אחד. כדי לנחם את הילד הדומע על העדר חגיגה שנתית, נתן לו אלבר, אביו הקנדי, איגרת שנשלחה אליו על ידי מזכירו של מסדר "ילידי עשרים ותשע", ובה נכתב בין השאר, "הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים". זמן קצר אחר-כך יצא האב מחייהם של תומא ושל לורה, אמו האמריקאית, וזו, שמצאה עצמה חופשיה לגדל את בנה בדרכה, פתרה את בעיית התאריך בקלילות: "יום הולדת, שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשו ואילך יום ההולדת שלך חל ב-28 בפברואר". בגיל העשרה יתייתם תומא מאמו, ויעבור לחזקת הוריה הגזעניים. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה יתערערו חייו בשל מעשה משובה, והוא ייצא לקנדה בעקבות אביו.

בנקודה זו הספר עוזב את תומא, ועובר לספר על איימֶה בולדוק, אסופי שנולד בקוויבק ב-29 בפברואר 1760.   הסופר הקנדי דניאל גרנייה בחר לתאר את ההיסטוריה האמריקאית, ובצדה מקצת מן היחסים בין האמריקאים לקנדים, באמצעות קורות חייו של איימה, שלו העניק חיים ארוכים במיוחד, כשהתבגרותו הפיזית מתרחשת בקצב נמוך פי ארבע מן הרגיל. בין השאר הוא מתלווה אל האינדיאנים המגורשים ממזרח אמריקה למערבה ב"נתיב הדמעות", נלחם במלחמת האזרחים האמריקאית, נפגש עם חלוצי הקולנוע, ומבריח אלכוהול בתקופת היובש. את קנדה עזב לאחר שאחיה של אשה, אותה הכניס להריון, איים להורגו. הקורא מקבל במהלך הספר רמזים למכביר על היותו של תומא צאצאו של איימה (הטקסט שעל הכריכה אינו משאיר מקום לספק בעניין זה), ועל האובססיה שפיתח אלבר בחקירותיו אודות איימה. הקצוות בחייהם של שלושת הגברים ייקשרו באופן כזה או אחר בשנים מאוחרות יותר, ותומא יחווה אף הוא חיים ארוכים, לא בזכות התיאוריה, בה מאמין אלבר, בדבר השפעה מיסטית של הירח והכוכבים על תהליך ההתעברות של ילידי אותו יום מיוחד, אלא בזכות הטֶלומֶרים, אותם מעין "נספחים" לכרומוזומים, שמנגנון התקצרותם כרוך, כך נראה, במשך חייו של התא ובמותו.

מעלתו העיקרית של הספר היא סגנון הכתיבה המצוין, המגובה בתרגום עשוי כהלכה. כמעט את כל אחד מפרקי הספר בנפרד קראתי בענין ובהנאה. חלקם יכולים להקרא כסיפורים עצמאיים, למרות התיחסותם אל פרטים המסופרים בפרקים אחרים. דניאל גרנייה אמנם אינו מחדש כאן חידושים היסטוריים, אבל הוא מעמיד תמונות משכנעות של היומיום בתקופות סוערות. חולשתו העיקרית של הספר היא בחיבור בין הפרקים השונים, ובחוסר מיקוד נושאי. כתוצאה מכך, הדמויות אינן עמוקות מספיק, וה"עטיפה" העלילתית, האמורה לקשור יחדיו את הפרקים הנפרדים, מחוררת מדי. מעלותיו שקולות לחסרונותיו, ולפיכך אסתפק בסקירה ללא חוות דעת חד-משמעית.

L’année la plus Longue – Daniel Grenier

ספרית פועלים

2018 (2015)

תרגום מצרפתית: רחל ליברמן

האיש ללא מחלה / ארנון גרונברג

31-5811_m1

סאמארֶנדרָה אמְבאני, בן לאב הודי-שוויצרי ולאם שוויצרית, מזוהה כל חייו לא בשל תכונותיו שלו, אלא בשל מה שאין בו. אחותו לוקה בניוון שרירים, בעוד הוא בריא לגמרי, ובשל כך דבק בו הכינוי "האיש ללא מחלה", ובלשון הספר "העדר המחלה מאפיין אותו אף יותר מחזותו ההודית". הוא שוויצרי, אבל בשל החזות שירש מאביו הוא מזוהה כהודי. שמו הודי – הויתור היחיד של אביו למורשתו – אבל עבור כל מכריו הוא בקיצור סאם. הוא בעצם "שקוף", איש אינו רואה אותו באמת, כולל אמו וחברתו. עבור האם הוא הבן שתפס את מקום האב שמת כראש המשפחה. עבור החֲברה הוא האיש שהיא תרצה לעצב להיות אבי ילדיה. סאמארנדרה אינו מנסה להעמיד איש על טעותו, הוא בעצם אינו מסוגל להחליט עם עצמו מה נכון ומה שגוי במה שהוא חש, או לא חש, ובמה שחשים אחרים כלפיו. הוא עצור, סבלני, מהימן, נסחף אחרי הארועים בחייו כמעט מבלי להשפיע עליהם, דבק רק במקצועו כאדריכל, משוכנע ביכולתו של אדריכל להשפיע באמצעות בניניו על העולם, מתחבר יותר לבנינים ופחות לאנשים. באופן אירוני, האדם שאתו יש לו את הקשר הטוב מכולם היא אחותו, זו שכמעט אינה מדברת, שכמעט אינה מגיבה, שאי אפשר ללמוד מהבעות פניה דבר על מחשבותיה ועל רגשותיה.

כל עוד הוא מצוי בסביבה המוכרת, המרובעות המסוגרת שלו אינה בעוכריו. הוא אינו מאושר, אך אינו אומלל. אבל כשהוא נוסע לעירק בעקבות הצעה לבנות בית אופרה בבגדד, ונקלע לסביבה כאוטית ולסיטואציה קפקאית, בה הוא סופג מכות והשפלות, ומאבד לחלוטין שליטה על המתרחש, המפגש בין המציאות החדשה לאישיות המקובעת מוביל את העלילה לאבסורדים קומי-טרגיים. כשישוב לשווייץ ידבק בו שוב מה שהוא מסרב להפוך לחלק ממנו – האיש שנכלא בעירק. וכאילו החוויה הזו לא הספיקה, הוא נענה להצעה לבנות מבנה מפוקפק בדובאי, שם הוא נקלע לסבך חקירת חיסולו של מחמוד אל-מבחוח.

העולם של ארנון גרונברג – גם כאן וגם בשני ספרים אחרים שלו שקראתי, "ימי שני כחולים" ו"טירזה" – הוא מקום חסר נחת. הסביבה מלחיצה, לא מתנהלת בבהירות ובסדירות, ולעומת זאת האילוצים החברתיים מחייבים להתנהג בנימוס, לדכא את העצמיות, להיות עצור ולהתנהל בהגיון. ההתנגשות והקריסה בלתי נמנעות. גרונברג עושה שימוש מעודן בהומור שחור ובציניות, ולכן הספר – על אף העצב השורר בו, ועל אף הקפקאיות – נקרא מדי פעם בחיוך עקום. לא אהבתי את שני הספרים שהזכרתי קודם, אבל "האיש ללא מחלה" טוב מהם. תוך כדי קריאה לא הערכתי אותו במיוחד, אבל נתתי לו לשקוע, וכשהתישבתי לארגן את המחשבות ולכתוב התחלתי לראות ברור את מה שגרונברג ניסה לומר, והצליח.

De Man Zonder Ziekte – Arnon Grunberg

ספרית פועלים

2014 (2012)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן