איידהו / אמילי רסקוביץ'

993207

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

989385

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא