שמה של הנרייטה סאלד קשור לבלי הפרד בהיסטוריה של "הדסה" ובמפעל עלית הנוער. ההיסטוריה הפרטית והציונית שלה מוכרת פחות. ההיסטוריונית והסוציולוגית דבורה הכהן, שספריה הקודמים עסקו רבות בנושאי עליה, מספרת ב"מנהיגה ללא גבולות" על חייה האישיים והציבוריים של סאלד.
הנרייטה סאלד נולדה בבולטימור ב-1860 להורים שהיגרו מאירופה בעקבות הצעה שקיבל אבי המשפחה, הרב בנימין סאלד, לשמש כרב הקהילה. בארצות הברית עדיין נהוגה העבדות, לינקולן ייבחר לנשיאות בשנה הבאה, מלחמת האזרחים עומדת לפרוץ. בקהילה היהודית מתנהלים מאבקים בין האורתודוכסים לרפורמים, התנועה הקונסרבטיבית עושה צעדים ראשונים, והרב סאלד מהלך בזהירות בין הטיפות. הנרייטה היתה הבכורה מבין שמונה בנות, שלוש מהן נפטרו בילדותן, ואחת נפטרה בגיל הנעורים. השכלה מעמיקה לבנות לא היתה מקובלת, אך הנרייטה נהנתה מלימודים מסודרים – היא היתה התלמידה היהודיה היחידה בתיכון כללי – ומעידודו הפעיל של אביה שהרחיב את אופקיה. עידוד זה לא סייע בידה לזכות בהשכלה גבוהה, שכן המוסדות שחשקה בהם לא קיבלו נשים, והמוסדות הפרטיים שנועדו לנשים היו יקרים מדי עבור המשפחה. הנרייטה בת השש-עשרה הפכה למורה. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר תגשים את שאיפתה להשכלה גבוהה, כשתתקבל – אשה ראשונה – לסמינר התיאולוגי היהודי, בכפוף להתחיבותה לא לדרוש תואר רבני בתום הלימודים.
כישוריה הארגוניים, השלובים בחזון מרחיק ראות, באו לידי ביטוי כשיזמה וארגנה כתות ללימוד אנגלית עבור המהגרים הרבים, שנמלטו מאירופה בעקבות "הסופות בנגב". גם מהגרים לא יהודים התקבלו בברכה במוסד שהלך והתרחב. היא לא הסתפקה בהקנית השפה, והוסיפה כתות להכשרת מבוגרים – הנהלת חשבונות לגברים ותפירה לנשים – כדי להקל על השתלבותם של המהגרים בארצם החדשה. בפעילות זו ניכרות אותן תכונות שיאפיינו את כל מפעליה העתידיים – אי הסתפקות בפתרון נקודתי, אלא הרחבת המבט לתחומים שלובים; ריכוזיות ומעורבות אישית בכל פרט, ועם זאת עבודה בשיתוף פעולה עם הכפופים לה; כישרון לגייס אנשים ומקורות מימון; עבודה התנדבותית שלה עצמה.
היכרותה של סאלד עם המהגרים, פליטי הפוגרומים, פיתחה בה את התפיסה הציונית. על השקפת עולמה השפיע גם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר, שקרא להקמת בית לאומי לעם היהודי. היא כתבה מאמרים לעתון "ג'ואיש מסנג'ר", שבהם קראה להמנע מהתבוללות ולשאוף לבית לעם היהודי.
במשך כעשרים שנה עבדה באגודה היהודית להוצאה לאור, תחילה בהתנדבות, ואחר כך כמזכירה וכחברת הנהלה, תרגמה וערכה פרסומים יהודיים. את עבודתה זו עזבה ב-1910 בעקבות משבר אישי – בן זוג שהכזיב – משבר שנמשך כשנתיים, ובשיאו לקתה בעיוורון ואושפזה למשך כשמונה חודשים.
בגיל חמישים, שבורת לב, ולאחר שנים של עבודה מפרכת בהוראה ובהוצאה לאור, הפנתה הנרייטה סאלד את להט אמונתה ואת מרצה הבלתי נלאה להקמת "הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, שמיקדה את פעילותה בסיוע רפואי לתושבי ארץ-ישראל. ביקור בארץ בחברת אמה חשף בפניה את מצוקתם הקשה של התושבים, את תמותת התינוקות המבהילה, את הבורות ואת העדר השירותים הרפואיים. משלחות ראשונות של אחיות יצאו לארץ, וב-1920 הצטרפה אליהם הנרייטה סאלד עצמה, כשקצה נפשה בהתמודדות המתישה עם נסיונותיה של ההסתדרות הציונית האמריקאית להשתלט על "הדסה" ועל קופתה. תכניתה היתה לשבת בארץ שנתיים, ולשוב אל אחיותיה בארצות-הברית, אך בפועל נשארה כאן עד סוף ימיה, וערכה מסעות בין היבשות על פי הצורך.
סמוך להגיעה לגיל שבעים הוטלה על שכמה האחריות למחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בין השאר ערכה תכניות לטיפול באם ובילד, ופיתחה את מערך ההזנה בבתי הספר, שהפך בהשראתה למפעל בעל ערך חינוכי ולא לפעילות צדקה. עקבות פעילותה למיסוד עבודה סוציאלית מקצועית ניכרים בישראל עד היום.
מפעל "עליית הנוער" החל בגרמניה בשנת 1932 ביוזמתה של רחה פריאר, שביקשה לסייע לנערים שסבלו מן האנטישמיות הגואה. שנה אחר-כך התבקשה הנרייטה סאלד, כבר בת שבעים ושלוש, ליטול על עצמה את המשימה. תחילה סירבה, משום שלא ראתה דרך מעשית לביצוע התכנית להעלות לארץ אלפי בני נוער, אך לאחר שביקרה בעצמה בגרמניה, ונפגשה עם בני הנוער ועם הוריהם המודאגים, התגייסה בלהט לארגון. חמשת אלפים בני נוער עלו לארץ מאירופה לפני פרוץ המלחמה. עשרת אלפים נוספים, מכל התפוצות, וביניהם גם ניצולי שואה, עלו במהלך שנות המלחמה. כשחלה ירידה במספר בני הנוער שהצליחו לעלות, הפנתה את משאבי המפעל לילדים במצוקה בארץ. לא בכדי כונתה אמם של הנערים: היא קבלה את פניהם בנמל, ביקרה אותם בישובים (בעיקר בקיבוצים) בהם שובצו, ודלת ביתה היתה פתוחה בפניהם. יום האם בישראל – כעת יום המשפחה – חל בתאריך פטירתה, ל' בשבט.
דבורה הכהן עוקבת אחר חייה של סאלד, משלבת בין פניה הציבוריים לחייה הפרטיים. דגש ניתן לקיפוח שחוותה כאשה, החל בחסימת האפשרות ללמוד לימודים גבוהים, דרך תוארה כ"מזכירה" בהוצאה לאור למרות שניהלה אותה בפועל, עבור בקיפוח בשכרה, בהתנגדויות שנבעו בחלקן מהיותה אשה בעמדה בכירה, ובהשתלבותה במאבק בעד זכות הצבעה לנשים. נראה כי לא ידעה לדרוש הכרה ותנאים שווים: אחד ממנהלי ההוצאה לאור אמר שיכולה היתה להגדיל את שכרה, כראוי לה, לו רק היתה מבקשת, ומחליפיה בהוצאה זכו להכרה כששמם כמתרגמים ועורכים הופיע על הספרים בעוד שמה שלה נעדר מהם. במאמר ב"על המשמר" מ-1960 מצאתי ציטוט מדבריה, ולפיו "איני רוצה באהדה, בכבוד ובהערצה, אני רוצה לעבוד". אולי כל נושא הקיפוח לא הטריד אותה כפי שצריך היה להטריד, וכפי שהוא מטריד את ההיסטוריונית.
הנרייטה סאלד היתה דמות מופתית, אשת ביצוע ואשת הגות. כמה מרעיונותיה ראויים לתשומת לב, היום ממש כבעבר. כך, לדוגמא, התיחסה למלאכתו של המורה: "העברת מידע היא החלק החשוב פחות במלאכת ההוראה[…] המטרה העיקרית לפתח חשיבה מקורית […] לאתגר בניתוח ביקורתי ובעיקר לחנך". סאלד, שכל חייה עסקה בגיוס כספים, התנגדה לפילנתרופיה כערך לעצמו, שכן היא מעמיקה את תחושת הנזקקות מצד אחד ונוטעת תחושת עליונות מן הצד השני. בכל מפעליה ניסתה ליצור מעורבות ומחויבות אישית של התורמים ושל הנעזרים.
הנרייטה סאלד נפטרה בירושלים ב-1945, שלושה חודשים לפני סיום המלחמה, בתום חיים אינטנסיביים ורצופי מאבקים, מפנים ומחוץ, חיים שהוקדשו רובם ככולם לתועלת הציבור, ללא טובת הנאה לעצמה. טוב עשתה דבורה הכהן כשחקרה את חייה והביאה את סיפורה המרתק בפני הציבור.
עם עובד
2019
סקירות ספרים 