אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

חייו של זייפן / שרה קמינסקי

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)