החיים הם במקום אחר / מילן קונדרה

2198

במבוא לתרגום העברי מספר מילן קונדרה ששמו של הספר היה אמור להיות "התקופה הלירית", בשל העיסוק בנעורים, שהם התקופה הלירית, ובהשקפה הלירית, שהמשורר הוא התגלמותה. הספר מתרחש ברובו בשנות החמישים בפראג, שהיתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי. קונדרה קובע כי למשוררים היה תפקיד חשוב בהיסטוריה האירופית במשך מאות שנים, ובתקופה המתוארת בספר הם מצאו את עצמם בקדמת הבמה בפעם האחרונה. הם היו בטוחים שהם משחקים את התפקיד המסורתי בדרמה האירופית, ולא היה להם מושג שהנהלת התיאטרון שנתה ברגע האחרון את התכנית והציגה במקומה פארסה שחורה, תפלה. היו אלה ימים בהם שלטו התליין והמשורר יד ביד […] כאשר התליין מוציא להורג, זה דבר טבעי, פחות או יותר, אבל כאשר המשורר מלווה אותו בשירה, כל מערכת הערכים שהיו מקודשים לנו מתפוררת לפתע, שום דבר אינו בטוח עוד, הכל נעשה בעייתי. מכיוון שהמו"לים של קונדרה סברו ש"התקופה הלירית" הוא שם סתום, נבחר במקומו ציטוט מדבריו של המשורר ארתור רמבו. לרמבו, ולמשוררים אחרים כמו לרמונטוב, פושקין, שלי, יאן נרודה ואחרים, יש נוכחות משמעותית בעלילה.

על מקומו של המשורר בהיסטוריה אין לי מספיק ידע כדי להתייחס לקביעותיו של קונדרה, אבל יש בספר שפע נושאים מעניינים אחרים לדיון ולהתיחסות. הדמות הראשית בעלילה היא של המשורר ירומיל, שהיה אלילה של אמו מרגע לידתו, מעין הרחבה של גופה, פיצוי מלא על כל עוגמת נפש ואכזבה שחוותה מצד אביו. היחסים בין האם ובנה נגועים באנוכיות של האם, ובלהיטות לשאת חן של הילד, והם נעים בין סימביוזה לתלות. ברגע פחות מוצלח בחייהם קונדרה כותב כי אפשר לומר ששניהם, האם ובנה, ניצבו זה מול זה ככלים שלובים, שדרכם עוברת אותה החומצה. הקשר אם-בן הוא אחד מפניו המרתקים של הספר. פן אחר הוא תהליך ההתבגרות של ירומיל, האופן בו מתגבשים קוי האופי שלו, היאחזותו בדמויות סמכותיות, תפיסת עצמו כאמן, התעוררותו המינית ויחסיו עם נערות. תהליך ההתבגרות מושפע, כמובן, מיחסיו עם אמו, אך גם לתקופה יש השפעה בלתי מבוטלת. המהפכה הקומוניסטית, כותב קונדרה, טובה לבני הנעורים כי חוסר הבטחון של ימי המהפכה פועל לטובתם, משום שהוא מערער את עול אבותיהם. כמה יפה להכנס לגיל הבגרות כאשר חומות עולם המבוגרים מתפוררות!

סיפור חייהם של ירומיל ושל אמו יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל תקופה, אך זו המתוארת בספר יחודית בדורסנותה ובאופן בו היא שולפת ממחבואם יצרים אפלים. ירומיל חוזר לכתוב בחרוזים, משום שהמהפכה מתנגדת לחריזה חופשית: בחרוז ובקצב יש כוח מאגי: העולם חסר הצורה נעשה בבת אחת מסודר, קבוע, ברור ויפה ברגע שהוא נסגר בשיר בעל כללים קבועים. המפלצתיות החבויה בו מקבלת הזדמנות להגיח, כשנדמה לו שהוא מבין – ברוח התקופה ומבלי שאיש ינחה אותו אחרת – שכדי לעבור את הסף מנער לגבר עליו להשמע לחובה, חובה שבאה בהתנדבות והיא מקור העזה וגאון.

בחרתי לקרוא את הספר הזה בעקבות "רצינות ההומור" מאת רות בונדי, שדן בהומור בספרות הצ'כית, וזה אינו נעדר גם אצל קונדרה. כך, לדוגמא, כשהוא מתאר פרשת אהבה שחווה ירומיל, הוא מתפייט בכאב: כמה נעים היה לשכוח אותה, את זו שמצצה את לשד חיינו הקצרים כדי להשתמש בו למפעלי הסרק שלה! כמה יפה היה לשכוח את ההיסטוריה! אולם היא נוקשת על הדלת ונכנסת לסיפורנו… ומן הכאב הוא גולש אל ההומור הציני, שכן ההיסטוריה נכנסת לסיפור ומשפיעה על מהלכו באמצעות תחתונים מכוערים שירומיל נאלץ ללבוש, משום שאלגנטיות נחשבה לעבירה פוליטית.

"החיים הם במקום אחר" הוא רומן פסיכולוגי מעמיק, הנטוע במתכוון בתקופה מוגדרת, אך הנושאים בהם הוא דן אינם מוגבלים לאותם ימים בלבד. רות בונדי תרגמה יפה, והספר ראוי לתשומת לב.

Život je Jinde – Milan Kundera

זמורה ביתן

1989 (1973)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

מודעות פרסומת

רצינות ההומור / רות בונדי

rezinut_hahumor_master

שם מלא: רצינות ההומור של הצ'כים ושל יהודי צ'כיה

רק בצ'כיה היה הדבר אפשרי: בשנת 2001, במסגרת משאל טלוויזיוני, נתבקשו הצופים לקבוע מי היה הצ'כי הגדול בכל הזמנים. ברוב קולות, במקום הראשון, אף מעל ת.ג. מסריק, מייסד הרפובליקה הראשונה, זכה יארה צימרמן, גדול הסופרים, גדול הפילוסופים, גדול הממציאים (הוא סייע לאדיסון בהרכבת הנורה החשמלית), המצטיין בין גולשי הסקי, ידיד שועי העולם, היחיד שבחברתו קיבל פרויד תסביך נחיתות.

קטע זה, הפותח את אחד הפרקים בספר, מדגים את חיבתם של הצ'כים לגיבורי התרבות ההומוריסטיים שלהם: יארה צימרמן אינו אדם בשר ודם, אלא יציר דמיונם של שני כותבי מחזות, שבראו אותו בדמותו של גאון בלתי נראה, הרוח החיה בתיאטרון הסאטירי שהקימו ב-1967. התיאטרון פועל בהצלחה גם היום, ובערי צ'כיה מצויים רחובות הקרויים על שמו של צימרמן.

רות בונדי, ילידת פראג, ומי שחתומה על תרגומם של למעלה ממחצית שבעים הספרים הצ'כים שראו אור בעברית, סוקרת בספר זה את תפקידו של ההומור בתרבות ארץ הולדתה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בפן אחד של הנושא המרכזי, חלקם מתמקדים ביוצרים שונים. בין השאר עוסקת הסופרת בהומור יהודי ואנטי-יהודי, בהומור הגטאות, ביצירה התרבותית תחת המשטר הקומוניסטי נטול ההומור, בקולנוע ובתיאטרון בובות. היא מתייחסת ליצירותיהם של יאן נרודה (שפבלו נרודה הצ'יליאני שאל ממנו את שמו), של אוטה פאוול, מילן קונדרה (שעל ספרו "הבדיחה" היא אומרת "זה לא הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", ומנמקת), ואצלב האוול, בוהומיל הראבל, מיכאל ויווג, ואחרים שלא הכרתי, וכמובן לא נפקד מקומם של ירוסלב האשק ושווייק שלו, של קארל צ'אפק, הסופר שהשפיע על כתיבתה של בונדי, ושל קפקא.

כצפוי מספר רציני על הומור פרי עטה של רות בונדי, הוא מציג מחקר מעמיק נגיש וחייכני. כמו בספריה האחרים, העיוניים והאישיים, היא משלבת יסודיות חכמה עם חקרנות נלהבת. ניכר בספר שנכתב מתוך אהבה וענין, ולכן לא נעדרות ממנו הערות פרטיות, ואישיותה הכובשת של בונדי נוכחת בטקסט. כך, לדוגמא, כשהיא כותבת על נרודה, אבי הפיליטון הצ'כי, היא מודה שבשל כתביו האנטישמיים סירבה לתרגם את הסיפורים שעשו לו שם: "סירבתי – מתוך צרות אופקים ופרובינציאליות, יש להודות. לאן היינו מגיעים אם היינו מחרימים את כל הסופרים שלא אהדו יהודים?". רות בונדי, כידוע, חוותה את תוצרי האנטישמיות על בשרה בטרזין, בביקרנאו ובברגן-בלזן. בשל התנסויותיה אלה היא יכולה לענות לסופר קארל פולאצ'ק, שטען כי בצ'כיה החיים לא כל כך קלים, שלעם תהיה סיבה להומור: "הומור מגרש שדים גם בזמנים קשים, מקל על צער ומצוקה".

אחד הפרקים האחרונים מוקדש לתרגומי הספרות הצ'כית לעברית. מרבית ספריו של צ'אפק תורגמו עוד לפני קום המדינה, ובונדי סבורה כי הגורמים לכך היו אסירות התודה כלפי מסריק וגעגועים של יוצאי צ'כיה למדינה שעזבו מאחור. על תדמיתה של הספרות הצ'כית היא כותבת כי "מצ'כים מצפה הקורא העברי להומור נינוח, לחכמת חיים, להבנת חולשות האדם", וסבורה בצניעות כי "אולי יחס הקורא העברי לספרות הצ'כית הוא פועל יוצא מיחסי אליה, שכן תמיד בחרתי לתרגום יצירות שיש בהן זיק של הומור". את בחירתה בהומור היא מסבירה בנטייתה להוסיף לקורא כוח, לא מועקה. שבעים מספריהם של סופרים צ'כים תורגמו לעברית, לאין ערוך יותר מיצירות שמקורן במדינות קטנות אחרות, ואין ספק שלמפעלה של בונדי משקל ניכר בחיבובה של היצירה הצ'כית על הקוראים הישראלים. על המדד הסובייקטיבי להצלחתם של הספרים היא כותבת את הדברים הבאים, שמאוד דיברו אלי: "אם העניק הספר שעת נחת, חומר למחשבה, השאיר טעם של עוד, הקל בשעה שחורה, נרשם בזכרון לפחות באמירה נבונה, בקטע אחד שחוזרים אליו – הספר נסגר בתודה, אולי אף בשמץ של חיוך".

"רצינות ההומור" מסתיים במונולוג אישי, מעין סיכום, של רות בונדי בת התשעים ושלוש, המודעת לכך שזהו ספרה האחרון: "נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו". רות בונדי נפטרה בנובמבר 2017, והותירה לקוראיה מפעל ספרותי מפואר. אמליץ בהזדמנות זו על שני ספרי עיון שלה שהרשימו אותי במיוחד, "השליח", ביוגרפיה של אנצו סרני, ו"אדלשטיין נגד הזמן", סיפורה של יהדות צ'כיה בתקופת השואה וסיפורו של מנהיגה באותה תקופה.

האיור שעל העטיפה הוא יצירתו של ייז'י סליבה. עבודות נוספות שלו ניתן למצוא בקישור.

כנרת זמורה ביתן

2018

בלילה מתחת לגשר האבן / ליאו פרוץ

בלילה מתחת לגשר האבן

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

הזר המסתורי / מארק טוויין

25642

זר מסתורי מופיע במאה השש-עשרה בפני שלושה נערים – המספר ושני חבריו – בכפר אוסטרי. הוא מציג את עצמו כמלאך ששמו שטן, מחולל כמה מעשים נסיים, משנה גורלות של בני אדם, ושוטח בפני הנערים את האופן הבלתי מחמיא בו נראה המין האנושי במבט מבחוץ. הוא מדבר על החוש המוסרי המבחין בין טוב לרע, על היחס למוות, על הסיכוי לאושר, על איוולת המלחמות, על העדריות, על "מותר האדם מן הבהמה אין". שטן מופיע ונעלם כרצונו, ולבסוף, בטרם ייפרד סופית, מבשר לנער המספר כי שום דבר בעצם אינו קיים באמת, לא אלוהים, לא בני האדם, לא היקום:

"מוזר שלא שיערת זאת לפני שנים – לפני מאות שנים, עידן ועידנים – מפני שהיית קיים, לבדך, בכל הנצחים! מוזר באמת, שלא שיערת שהיקום ותוכנו הם רק חלומות, הזיות, בדיה! מוזר, מפני שהם מטורפים בצורה גלויה והיסטרית כל-כך – כמו כל החלומות […] אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי עולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכל חלום – חלום אווילי וגרוטסקי".

כשהגעתי לסיומו של הספר ולמסקנה שלמעלה, חשבתי שמארק טוויין היה אמנם סופר מחונן, אבל פילוסוף בינוני. הקביעה שדבר אינו קיים היא דרך קלה להתחמק מדיון בשאלות הקשות והמעניינות שהעלה במהלך העלילה, וחבל. כשהתבררו לי פרטים נוספים על הספר, הבנתי שמסקנתי היתה חפוזה. מארק טוויין כתב במשך אחת-עשרה שנים (1897 – 1908) שלוש גרסאות של היצירה, אף אחת מהן לא גרסה סופית. "הזר המסתורי", שראה אור ב-1916, שש שנים אחר מותו, נערך על ידי הביוגרף שלו בהתבסס על שלוש הגרסאות הבלתי גמורות. אחרי מותו של הביוגרף מצאו החוקרים, שבניגוד לדבריו הוא לא הסתפק בעריכה של הטקסטים המוקדמים, אלא הוסיף קטעים פרי עטו, ואף יצר את דמותו של האסטרולוג, שהיא אכן הדמות הפחות אינטגרלית והפחות משכנעת בספר.

בהתעלם מחולשתו של הסיום ומחולשות בעלילה, "הזר המסתורי" הוא ספר שנון ומגרה למחשבה. טוויין מיקם את סיפורו בסביבה בורה ובתקופה של אמונות טפלות, אך נדמה שהרחיק במקום ובזמן רק כדי להקצין את המסר בהצגתו על רקע בלתי מתוחכם, ובעצם דבר לא השתנה מאז. אותה נהירה עדרית של הרוב הטוב מיסודו אחרי המיעוט הקולני המשחית, אותה התיהרות אנושית מול ה"חייתיות", בעוד בעלי החיים הם דווקא אלה המפגינים חמלה ואהבה, אותה כניעה למוסדות השלטון ולמוסדות הדת.

הספר נגוע בפסימיות, אולי משום שבעת כתיבתו חווה טוויין בריאות לקויה וטרגדיות משפחתיות. מפיו של שטן הוא קובע כי "שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה". לא חייבים להסכים עם כל אמירותיו של טוויין מפי גיבורו הזר, אבל ראוי להעניק להן תשומת לב ולהתמודד איתן.

The Mysterious Stranger – Mark Twain

עקד / גוונים

1995 (1916)

תרגום מאנגלית: רות בונדי

לא רק קפקא והגולם / רות בונדי

lo_rak_kafka_vehagolem_cover-4site

כותרת משנה: על שמות, אוכל ושפה: תולדות יהודי צ'כיה במבט אישי

במענה להזמנה מאת עורכת כתביו של הסופר הצ'כי-יהודי קארל פולאצ'ק, שנספה בשואה, כתבה רות בונדי את "בינינו ובין עצמנו", שנועד להסביר לקורא הצ'כי את שפתם של יהודי צ'כיה, כפי שהתפתחה עם השינויים בנסיבות חייהם במדינה. המחקר זכה להצלחה בקרב הקוראים, ובעקבותיו נכתבו שלושה מחקרים נוספים. רות בונדי סברה שלא רק הצ'כים אינם יודעים הרבה על היהודים שהיו חלק מהם במשך מאות שנים – גם הישראלים מכירים היכרות שטחית בלבד את תולדות הקהילה שכמעט הוכחדה בשואה. לפיכך ארבעה המחקרים, שנכתבו במקור בצ'כית, רואים כעת אור בעברית, שכן, כפי שטוענת בונדי, בצדק, יהדות צ'כיה היא "לא רק קפקא והגולם".

החלק הראשון, "ירושה משפחתית", עוסק בשמות, שמות פרטיים ושמות משפחה, לאורך הדורות, החל מהצירוף של שם פרטי ושם האב, דרך שמות שנגזרו מעיסוקים, שבשל תקנות וחוקים שונים הוגבלו לתחומים מסוימים, עבור בשמות שנגזרו ממקומות, שהנציחו את נדודי היהודים שהתישבו בצ'כיה, המשך באימוץ שמות מקומיים עם ההיטמעות באוכלוסיה, וכלה בשמות שנכפו על ידי הנאצים. בפרק זה משולבים סיפורי ביוגרפיה קצרים, ובעיני הוא המרתק ביותר בספר. דרך קביעת השמות לאורך השנים לא היתה יחודית לצ'כיה, אבל דרך הכתיבה יחודית לרות בונדי: מחקר משולב במבט אישי, כובד ראש מעורב בקלילות. בונדי, אגב, הוא גלגולו של השם יום-טוב, שתורגם בספרד לבון-דיאס, וקוצר באיטליה לבון-די.

החלק השני, "סעודות אלוהיות", עוסק במאכלים, מאכלי יומיום, מאכלי שבת וחג, ארוחות בימי שפע ובימי מחסור, וגם הרעב בגטו טרזין ובמחנות. נהניתי מאוד לקרוא אותו, ורק משום שאוכל כנושא פחות מעניין אותי הוא נראה לי פחות מושך מהפרק שקדם לו. אבל זו רק אני. מבחינת חן הכתיבה הבונדית הפרק הזה שוטף ומצטיין במינון מדויק של עובדות קולינריות עם סיפורים אנושיים.

החלק השלישי, "בינינו לבין עצמנו", הוא זה שהוזכר בפתיח. אני חושבת שהוא ידבר יותר אל דוברי צ'כית ואל צאצאיהם מאשר אל הקוראים האחרים. אחרי מבוא מעניין הפרק הופך לסוג של מילון, המכיל ביטויים בצרוף מקורם ומשמעותם.

החלק האחרון, "שורשים נודדים", מצוין בעיני. הוא עוסק בדומה ובשונה בין ישראלים לצ'כים, בקשרים בין צ'כיה לישראל, ובהשתלבותם של יהודי צ'כיה בארץ. בין השאר הפרק מספר על סופה קורע הלב של הקהילה היהודית, עורך לנו היכרות עם כמה מהבולטים ביוצאי צ'כיה, נותן כבוד לכמה מחסידי אומות העולם, ועוסק בקשיי המעבר בין ארצות ותרבויות. מהגרים נדונים כנראה להוותר לנצח עם תחושת זרות, גם אם השתלבו יפה במקומם החדש. הנה מה שאומר פרופ' דוד פלוסר (גם הוא יוצא צ'כיה) לרות בונדי בתום שיחה ביניהם: "מנקודת מבט מסוימת אנשים כמוך, כמוני, כאן בגלות, צופים מן הצד. בצ'כית הייתי מגדיר את מצבנו: mas to dobrý, ale neškrab si to". בתרגום מילולי: "זה בסדר, אבל אל תגרד את זה", ופירושו: מצבך טוב, אל תחפש לך צרות".

את רות בונדי פגשתי לראשונה בספרה הדוקומנטרי המצוין "אדלשטיין נגד הזמן", אודות זקן היהודים בפראג בתקופת השואה. אחר-כך נשביתי בקסמה עם האוטוביוגרפיה "שברים שלמים". "השליח" אודות אנצו סרני הוא עוד ספר מחקרי משלה שהערכתי מאוד. יש בכתיבה שלה שילוב מקסים של חוכמה ויסודיות ורצינות עם תמימות וסקרנות ופתיחות. "לא רק קפקא והגולם" הוא עוד יצירה מנצחת שאינה מביישת את קודמותיה.

הספר מלווה באיורים משובבי לב מאת המאייר הצכי יז'י סליבה.

מודן

2014

לפתע בלב המזרח / רות בונדי

d79cd7a4d7aad7a2_d791d79cd791_d794d79ed796d7a8d797

הספר מקבץ יחד כתבים פרי עטה של רות בונדי בשנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

אל רות בונדי התוודעתי לראשונה דרך "אדלשטיין נגד הזמן", ספר מעולה אודות שואת יהודי צ`כיה שצירו סיפורו של ראש הקהילה היהודית בפראג. השילוב בין מחקר מדוקדק לתובנות מרשימות ולכתיבה מדויקת מאוד הרשים אותי. אחר-כך קראתי את האוטוביוגרפיה שלה,"שברים שלמים", ומאוד הערכתי את הדמות האנושית שעולה ממנה. "השליח", סיפורו של אנצו סרני, השלים שלישיה מנצחת. אחריהם קראתי את "חצי נחמה", אוסף מטוריה ב"דבר", ונהניתי. יצא לי לראות אותה פעמיים בטלויזיה – פעם בתכנית על ילדי גטו טריזנשטט, ופעם בתכנית על קליטת ניצולי השואה בארץ, ובשתיהן הרשימה הן בעדינות דיבורה והן בפשטות ובבהירות תכניה.

בהביאה לדפוס את "לפתע בלב המדבר" לא שינתה דברים שכתבה שבע שנים קודם לכן, גם אם ממרחק של זמן היתה כותבת אחרת. משום כך מצטיירת תמונה מדויקת של מצבים ושל הלכי רוח באותה תקופה, כמובן תוך הסתייגות מובנת מהיות דבריה מייצגים בעיקר אותה, אך מתוך אמונה שמכיוון שהיא לא קיצונית לכאן או לכאן היא מייצגת רבים אחרים. חלק מן הדברים אני מזהה מזכרונות ילדותי – לדוגמא, הפרק העוסק בתקופת ששת הימים, ההמתנה שלפניה והאופוריה שאחריה –  והערותיה הנבונות (לדעתי) מעמידות תמונת מצב מדויקת. מעניין לקרוא את הדברים גם מתוך נקודת המבט של מי שיודעת מה קרה אחר-כך (אין ספוילרים בהיסטוריה), ואני סקרנית להתבונן תוך קריאה בתהליכי גיבוש דעות, כי המציאות המשתנה מקבלת ביטוי בכתביה.

הוצאת זמורה ביתן

1975

השליח / רות בונדי

78558cc182298be9f02f5504db092ee3

אנצו סירני נרצח בדכאו ב- 18 בנובמבר 1944, ובכך באה אל קיצה מסכת חיים של קרוב לארבעים שנות פעילות מופלאה. חייו היו ציבוריים, אך מותו אלמוני. "האם מת תוך כדי עינויי החקירה, האם נתלה על אחד משלושת עמודי-התליה שהוצבו בקצה הדרומי של המחנה, האם נורה, האם היה יחיד או יחד עם נידונים אחרים. אין מי שיעיד".

אנצו סרני נולד באיטליה בשנת 1905. בבית המשפחה רחב הידים חיו זה לצד זה שלושה דורות באוירה חמה, אוהבת ותומכת. המשפחה המורחבת היתה העוגן, החיק החם, מיומו הראשון ועד מותו. איטליה נותרה מולדתו, גם כשברא לעצמו מולדת נוספת בישראל. בפתחו של הספר מצטטת רות בונדי שורות של לאה גולדברג:
"אולי רק ציפורי-מסע יודעות
כשהן תלויות בין ארץ ושמים
את זה הכאב של שתי המולדות".
אני לא לגמרי שלמה עם בחירת השורות האלה כמוטו. הן מדברות על אדם הנקרע בין שתי מולדות, ואנצו סרני לא נקרע: הוא חי בשלמות את שתי האהבות.

כבר בגיל צעיר התגלו אצל אנצו תכונות שיכתיבו את מעשיו כל חייו. הוא היה אדם חושב, מחפש, חוקר, יצירתי, מעמיק, מסור למטרה. נדמה כאילו פעם בתוכו מנוע טורבו שדחף אותו לעשות עוד, ללמוד עוד, לחתור כל הזמן קדימה. "הפעלתנות, תחושת הזמן הדוהר, היו ירושת משפחת הסרנים…. אבל הדחיפה לקחת חלק פעיל במאורעות ולא רק לצפות בהם מן הצד, היתה חלק בלתי-נפרד מהשקפת-עולמו של אנצו סרני, שתבע מעצמו ומאחרים נכונות להעיד על ההשקפות במעשים, לא רק לפרש את העולם אלא לשנותו". בשנות העשרים המוקדמות שלו התקבעו אצלו שתי מגמות שקבעו את דרכו מכאן ואילך – הציונות וההתנגדות לפשיזם.

תקצר היריעה מלפרט את כל מעשיו: הוא היה הרוח החיה בהקמת קיבוץ גבעת ברנר, שליח בגרמניה, שליח בארה"ב, איש שרות הביון הבריטי במצרים, שליח המוסד לעירק, ובין לבין כתב מחקרים, גייס כספים, היה פעיל בארגונים הציוניים, העלה את משפחתו לארץ. במקביל להיותו ממוקד-מטרות היה גם אנושי, חם, ידידותי, אוהב אוכל טוב ותרבות. התמונה שעל כריכת הספר מאפיינת אותו – אנצו עומד, כנראה ממתין למישהו, מנצל את הזמן לעיון בספר אחד מתוך שניים שהוא מחזיק בידיו. ההספק שלו היה מדהים, ויכולתו לראות את התמונה השלמה, תוך כדי טיפול מעמיק בפרטים, מעוררת השתאות, כמו גם היכולת שלו ליצור קשר אישי מיידי עם כל אדם, והאכפתיות האינסופית מגורלם של עמים ושל יחידים

רות בונדי מעריצה את אנצו, זה ברור מהספר, וכך גם אני. אבל כמספרת אוביקטיבית (ועל כך אני מעריכה אותה) וכאשה היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שכבעל הוא לא היה אידיאלי. פרט לנסיעה לשליחות בארה"ב, אליה התלוו אשתו וילדיו, בשאר מסעותיו היה לבדו, מותיר את המשפחה להתמודד עם תנאי החיים הבלתי נסבלים של גבעת ברנר. יותר מפעם אחת רות בונדי מזכירה את העובדה שאת ההחלטות על נסיעותיו עשה בעצמו, בלי להתייעץ עם אשתו. הנקודה הזאת הטרידה גם אותי, עד שהבנתי שהיא כנראה לא מאוד הטרידה את אשתו, אולי בגלל החינוך המסורתי האיטלקי, אולי בגלל הנסיבות התובעניות המיוחדות של התקופה. דרכו היתה גם דרכה. "עדה סרני יצאה עם תום מלחמת-העולם השניה לחפש את עקבות בעלה, וכאשר לא נותר לה אלא לקבל את עובדת מותו, המשיכה בדרכו, עמדה במשך שלוש שנים – בתנופה רבה ובהעזה גדולה – בהנהגת העליה הבלתי-לגלית מאירופה דרך איטליה לארץ-ישראל, אשר גבולותיה נסגרו בידי הבריטים".

אנצו יצא לשליחות ממנה לא שב, לצנוח מעבר לקוי הנאצים בצפון איטליה, נדחף על ידי שתי אהבותיו – הוא רצה להציל מבין היהודים האיטלקים את מי שעדיין ניתן היה להציל, ובאותו זמן לתרום את חלקו למאבק העם האיטלקי על חרותו. זמן קצר אחרי שצנח, ב-15 במאי 1944, נתפס על ידי הגרמנים. מכאן ועד מותו כחצי שנה מאוחר יותר, שהה בבתי כלא ובמחנות ריכוז. גם בתנאים הלא-אנושיים התגלתה במלוא יופיה אישיותו המזהירה. הוא היה למנהיג האסירים, היה מפשר במריבות ביניהם, חלק איתם תוספות מזון שקיבל לפעמים כששימש כמתרגם, העז להשתדל בעבור האסירים האחרים אצל הסוהרים. כך כתב אחד הניצולים הבודדים: "קפטן ברדה (שמו המחתרתי של אנצו) היה מקשר בינינו ובין מנהלי-העבודה הגרמנים, ובתפקיד זה התגלו רמתו המוסרית הגבוהה ותבונתו, הטקט שלו וכוח-השפעתו", ואחרי שנלקח לדכאו "בעבודה היו חסרות לנו סגולותיו המנהליות, הארגוניות והדיפלומטיות של הקאפיטנו (כך כונה בפי חבריו). יתר-על-כן, חסר היה לנו האיש שהיה אומר לנו יום-יום מלות-עידוד נבונות, שהיו דרושות לנו כל-כך כדי למנוע את התמוטטותנו הנפשית…. קפטן ברדה וברטליני היו היחידים מכל ההמונים שפגשתי במחנות, אשר שמרו על טוהר רגשותיהם ועל רמתם הרעיונית הגבוהה גם במצב שמעבר לכל היאוש שהיינו נתונים בו". 

עוד על סיפור חייו של אנצו סרני תוכלו לקרוא באתר גבעת ברנר. אנצו היה מן הסתם מאוכזב לגלות שהגרעין האיטלקי עזב את הקיבוץ שבבנייתו היה שותף פעיל. הפורשים הקימו בסמוך את קיבוץ נצר-סרני

יהי זכרו ברוך.

ומעבר לסיפורו האישי של אנצו סרני, רות בונדי סוקרת באופן מרתק את תולדות המפעל הציוני באותן שנים, וגם בשל כך הספר מומלץ.

הוצאת עם עובד

1973