טל בשן מנתה אחרי מותה של אמה את תכונותיה, בהתייחס למאמר שכתבה בזקנתה: "אעיד שכל מאפייני כתיבתה ואישיותה נמצאים במסמך הזה: ההומור הדק, האירוניה, המחאה, היעדר הרחמים העצמיים או ההאשמה, והמבט המעט מרוחק על "אני" כלשהו". כל אלה מצויים גם ב"שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי.
"אדלשטיין נגד הזמן" היה הספר הראשון שלה שקראתי. הביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט, מתעדת את שואת יהודי פראג. הספר גרם לי, אולי בפעם הראשונה, להפסיק לשאול מדוע לא קמו כל יהודי אירופה כאחד ונמלטו, מדוע לא התקוממו. לנוכח אותו מבט "מעט מרוחק" שהזכירה טל בשן, ולנוכח ההיצמדות לעובדות והיעדרו של רגש מתלהם, הופתעתי – והתרשמתי עמוקות – כשלמדתי בסיומה של הקריאה שרות בונדי עצמה חוותה את כל המתואר בספר, כולל חיים בגטו ובביקרנאו. פניתי בסקרנות לקרוא את "שברים שלמים", ובעקבותיו ספרים נוספים פרי עטה, כולל "השליח", הביוגרפיה המצוינת של אנצו סרני, והתרשמותי התעצמה. החודש עלה שמה בקבוצות קריאה לרגל יום הולדתה, 19 ביוני 1923, והתעורר בי רצון לשוב אל ספרה זה.
רות בונדי מספרת בספר, שאינו בגדר אוטוביוגרפיה מסודרת ("אוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שלא לפי כוחותי […] אולם הידיעה שאינני מסוגלת לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית לא יכולה היתה לדחף לרשום פרקי זכרונות"), על ילדותה בפראג שבין שתי המלחמות, על בני משפחתה שלא שרדו ("מבחינה סטטיסטית – משפחה בת מזל. מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה"), על הציונות שגרמה לה לראשונה תחושת שייכות, על העליה לארץ, על עבודתה כעתונאית וכסופרת ועוד. לשואה יש, מטבע הדברים, מקום משמעותי בזכרונותיה ובכל הוויתה, והיא נוכחת בבחירות בחייה, בכתיבתה ובפעילותה הציבורית. בארץ בחרה להסיר את מספר אסירת אושוויץ מזרועה, בין השאר בשל השאלות שנשאלה בחשדנות לגבי הישרדותה: "קאפו? זונה?", ואת התחושות המלוות אותה כ"לקח" מאותם ימים, היא מתארת כ"פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר, כאב האבדה, חוב לאלה שלא זכו". היא מעידה על עצמה שעברו ארבעים שנה לפני שהיתה מסוגלת לבדוק בכרטסת הגטו את תאריכי הלידה ותאריכי הטרנספורטים לגטו וממנו להשמדה של בני הרמן ובונדי, וכדי להתגבר על פחדים ועל חלומות מאיימים, העניקה לעצמה את טיפול הכתיבה: "לאור ולחושך חוסר הנכונות של הישראלים להבין לנפשם של יהודי אירופה בשואה, התנשאותם והאצבע המאשימה נוסח "למה לא נלחמתם?"; הבטחתי לעצמי לכתוב, כשהדבר יעלה בידי, ספר שיוציא מתוך ערפילי ששת המליונים דמויות של יחידים, בשר ודם, כדי להבהיר את דרך חשיבתם של בני אנוש בטרם נפילתו השניה של האדם, שלא היו מסוגלים להעלות על הדעת שמוות בסרט נע אפשרי. מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה, ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בתולדות חייו של יעקב אדלשטיין". בזכות אותו טיפול עצמי, זכינו לתרגומיה מצ'כית. כדי לא לשקוע בדכדוך שהשרה עליה נושאו של הספר, תרגמה במקביל את "החייל האמיץ שוויק", ובעקבותיו עשרות ספרים נוספים.
"שברים שלמים" מציג את רות בונדי על מעלותיה ועל חולשותיה, ללא יוהרה ולא התנצלות. "למדתי, פחות או יותר, לחיות עם עצמי – וגם זה לא מעט", היא כותבת בהשלמה. היא מביעה את דיעותיה ואת עמדותיה הפרטיות בשלל נושאים, ביניהם הדרך לכתוב הומור ("אפשר לכתוב הומור גם בלי רשעות"), היחס לגרמנים והיותה נטולת כוח לנקמה, לשנאה, למחילה ולחמלה, ועוד ועוד. סיפורה האישי כרוך לבלי הפרד בסיפורה של יהדות פראג וגם בסיפורה של ישראל. מכיוון שהיתה נשואה לרפאל בשן, שהיה בשעתו המראיין מספר אחד בארץ, ומכיוון שעבודתה שלה היתה כרוכה בנסיעות ובהיכרויות מעניינות, עברו בחייה אישים מרכזיים בחיי האומה, שמהם היא זוכרת פחות את הדברים הרי הגורל שאמרו, ויותר את הפכים הקטנים: בן-גוריון אוכל פילפל ממולא בחדר האוכל של שדה בוקר; פולה חוקרת אותה למה יש לה רק בת אחת; פרופסור צ'יין, חתן פרס נובל, מסתרק לפני צילום; זלמן שזר נוסע לבקר את בתו במעון חוסים, ומזמין אותה להצטרף כשביקשה לבקר חוסה אחר.
ארבע ביוגרפיות, כמה קבצים של טורים עתונאיים, ספרי עיון על היבטים בחיי יהדות צ'כיה – כולם טובים, משעשעים או כבדי ראש, לפי הענין, אבל רות בונדי מספרת שהספר שקיבע אותה כסופרת בציבור היה דווקא "טעם החיים", ספר בישול משולב זכרונות. "אולי זה מה שיישאר מכל כתיבתי: כופתאות", היא מסכמת בחן.
ספר מרשים של אשה מרשימה.
הספר עלה במלואו לפרויקט בן-יהודה
גוונים
1997