הכוכב מעל היער / שטפן צווייג, לראות אשה / אנמארי שוורצנבך

983598

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך

מודעות פרסומת

מקהלה הונגרית / יגאל שוורץ

d79ed7a7d794d79cd794-d794d795d7a0d792d7a8d799d7aa

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014

שריקת האוקרינה / רות אלמוג

3-13955b

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011