ליידי מקבת ממחוז מצנסק / ניקולאי לסקוב

ליידי מקבת ממחוז מצנסק

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" הוא קובץ המכיל שישה סיפורים פרי עטו של הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב בן המאה התשע-עשרה. כל הסיפורים ממוקמים במחוז אוריול שבמזרח רוסיה, מקום לידתו של הסופר. לסקוב לא זכה לפרסום רב בחייו, אך סופרי רוסיה במאה העשרים הרבו להזכירו כמי שהשפיע על כתיבתם.

על כריכת הספר נכתב כי "לסקוב הוא ציירה הריאליסטי של רוסיה הישנה", וברשת מצאתי שנאמר עליו על ידי חוקר ספרות שהוא " הרוסי ביותר מכל הסופרים הרוסים, שידע את העם הרוסי באופן העמוק והרחב ביותר, כפי שהוא באמת". בהסתמך על אמירות אלה, נראה כי העם הרוסי בתקופה המתוארת בסיפורים היה שטוף דעות קדומות, ובהליכותיו שלטו אכזריות ואדישות כלפי סבל הזולת. הסיפור, ששמו כשם הספר, מספר על אשה שרצחה את חמה ואת בעלה כדי להתמסר באין מפריע לגבר נטול לב, שלא החמיץ שום הזדמנות להשפיל אותה. "אמן התסרוקת" ניסה להציל שחקנית תיאטרון מתשוקתו של רוזן רב-כוח, ונענש בחומרה. "הדחליל" – הטוב בסיפורי הקובץ, לדעתי – מציג קשת רחבה של אמונות תפלות וחשדנות ברוטלית כלפי השונה. "שוד" – סיפור די סתמי בעיני – מציג בן צייתן לאמו שנסחף לאלימות. "החיה" הוא סיפור קורע לב על הקשר האמיץ בן אדם לדוב שבו הוא מטפל, קשר שמגיע לקצו האכזרי בשל שרירות לבו של הפריץ, ובשל נטית ליבן של הבריות אחר הציד. "מנזר הקאדטים" הוא לכאורה סיפורן של דמויות חומלות ובעלות לב, שמופקדות על נערים צעירים בפנימיה, אך חמלתן נדרשת משום שהנערים נתונים למרותם של אנשי שררה קשי-לב.

ניקולאי לסקוב ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש, אך סיפוריו אינם קלים לקריאה בשל תכניהם. קושי נוסף מציב התרגום הבלתי-אפשרי של צבי ארד. למרות חיבתי ללשון ארכאית אני מתקשה להמליץ על הספר בשל התרגום המעיק שלא לצורך (צבי ארד תרגם יפה ספרים רבים אחרים). מכיוון שלפני כשנתים ראו אור כמה מסיפוריו של לסקוב, שחלקם מופיעים בספר שקראתי, בתרגומה של דינה מרקון, אני סבורה שעדיף להכיר את הסופר באמצעות תרגומה העכשווי יותר.

Леди Макбет Мценского уезда – Никола́й Семёнович Леско́в

עם עובד

1967 (1865)

תרגום מרוסית: צבי ארד

מודעות פרסומת

קדחת לבנה / יאצק הוגו-באדר

kadahat_levana_master

כותרת משנה: מסע ללבה הקפוא של סיביר

העתונאי הפולני יאצק הוגו-באדר חלם מאז היותו נער לחצות את סיביר ברכב לבדו בחורף. בהגיעו לגיל חמישים החליט להעניק לעצמו מתנה, מסע ברוסיה ממוסקבה עד ולאדיווסטוק. ב-1957, השנה בה נולד, קיבלו שני כתבים בעיתון סובייטי משימה לתאר את החיים בברית המועצות בעוד חמישים שנה. השניים כתבו ספר בשם "דיווח מהמאה ה-21", ובו ניסו לנבא כיצד ייראו חיי היומיום ב-2007. הוגו-באדר יצא, לכאורה, למסע בעקבות הספר, ובדיווחיו הוא עומד על הפער שבין התחזית למציאות בשטח.

"קדחת לבנה" אינו ספר מסע שגרתי. בדפים הראשונים הסופר מתאר את התנאים הפיזיים הקשים במיוחד עמם נאלץ להתמודד, ומספר מעט על המסלול שעבר. מכאן ואילך הוא מתייחס לעתים רחוקות לתוואי המסע, ובוחר להתמקד בכל פרק בנושא חברתי אחר. כותרת המשנה של הספר – מסע ללבה הקפוא של סיביר – אינה לגמרי מדויקת, שכן הוא משלב דיווחים מנסיעות בשליחות עתונו למדינות שהיו חלק מברית המועצות, והפכו לעצמאיות, כך שהספר הוא בעצם תמונת מצב של רוסיה ושל כמה מגרורותיה לשעבר. חובבי ספרי מסע ייהנו מן הפרק בו הוא מתאר שיט בימת באיקל, כשהוא משלב את סיפור ההתמודדות עם הטבע עם סיפורם של התושבים על גדת הימה.

הוגו-באדר מדווח על מדינה מושחתת בקנה-מידה בלתי נתפס. מדינה שמצהירה על מלחמה בסמים, אך המשטרה שלה מנציחה את המצב ואף סוחטת כספים מסוחרי הסמים. מדינה שלא ניתן להשיג בה דבר ללא תשלומי שוחד ופרוטקשן. מדינה שבה חיי אדם הם מצרך זול. מדינה של מונופולים דורסניים ושל כל דאלים גבר. בקטע מצחיק-עצוב הוא מספר שנסע אחרי משאית שגררה לאיטה משאית אחרת במעלה כביש ארוך שלאורכו פס הפרדה לבן. כמו כל הנהגים האחרים גם הוגו-באדר איבד בשלב כלשהו את סבלנותו ועקף את המשאיות. במעלה הכביש המתינו להם שוטרים, וכל אחד מן הנהגים נאלץ לשלם להם קנס, שרובו נכנס לכיסם הפרטי. המשאיות, לאחר שהגיעו עד השוטרים, הסתובבו וירדו חזרה, רק כדי להתחיל את הטיפוס מחדש, ו"לייצר" עוד משלמי קנסות.

סיביר משתרעת על פני שלושה-עשר מליון קמ"ר, שבעים ושבעה אחוזים משטחה של רוסיה. חיים בה שלושים וששה מליון תושבים, עשרים ושבעה אחוז מאוכלוסית המדינה. שני מליון מתוכם הם בני ארבעים ושמונה עמים מקומיים, שבכל מקום, פרט לאחד (Tuva), הם מהווים מיעוט אתני. פרקים רבים בספר מתייחסים אליהם, אל אורחות חייהם, ואל הקדחת הלבנה ההורגת בהם. הקדחת הזו – Delirium tremens – פוקדת אנשים לאחר התקפי שתיה חמורים, והיא מלווה בהזיות שבמקרים רבים גורמות להתאבדויות. רופאה מקומית, המטפלת בהתמכרות לאלכוהול, אומרת עליהם כך: "אני רואה שהם מתים, גוססים. שואה. הכחדה פיזית. עמים שלמים שותים את עצמם למוות ונעלמים מעל פני האדמה". אפשר לתלות את האשמה במצבה המדרדר של מדינתם, אבל כבר ב-1871 נכתב עליהם, "עוני נורא, הרעב כמעט ממית אותם […] ההתמכרות לאלכוהול שולטת בחלק גדול מהאוכלוסיה ומביאה אותם לדלות". בין אם הסיבה היא חברתית ובין אם היא נובעת מן הסביבה, תוחלת החיים של גברים בסיביר היא חמישים ושמונה.

הוגו-באדר מספר על שפע של זרמים דתיים שצצו עם התבטלותו של האיסור על פולחן דתי, על אמונה בשמאנים, על כתות, על התגלויות חדשות של ישו כולל האמונה – הבלתי נמנעת? – שהיהודים הם בני בריתו של לוציפר.

יש בספר פרקים מזעזעים רבים. אחד מהם מספר על פיצוץ במכרה פחם, על מותם של כורים בתאונות משונות וביסורים, ועל היאחזותם בעבודה מחוסר ברירה: "אלה שהיו בדרך החוצה אמרו שנורא מסריח מגז, שיחזרו, כי יקרה אסון. אבל הם הלכו כי משלמים להם לפי תפוקה. את גלאי הגז הם כיסו במעילים, כדי שאלה לא יצרחו וינתקו את זרם החשמל". על פי "הדיווח מהמאה ה-21" לא היו אמורים להיות במאה שלנו כורים, בזכות שיטה להעלאת הפחם בצינורות אל פני האדמה, ובכל זאת הכורים יורדים ומסכנים את חייהם, רק משום שהשיטה החדשה יקרה יותר.

בעקבות מסע באוקראינה ובמולדובה, הסופר מדווח על סחר באיברים, ועל סחר בנשים ובילדים בהיקף בלתי נסבל. ישראל, למרבה הבזיון, נזכרת בדיווחים האלה יותר מפעם אחת. רופא ישראלי שולח בריונים לפתות עניים לתרום איברים תמורת כסף, ועניים אלה מוצאים עצמם לעתים מושלכים חולים לרחוב, כשבידם רק חלק מן התמורה שהובטחה להם. ישראל מוזכרת כמקום שממנו קשה לנשים שפותו לזנות להמלט, וכמקום שממנו מגיעים קוני ילדים. עצוב מאוד.

הוגו-באדר נפגש עם חסרי בית, עם מסוממים, עם מוסיקאי שוליים, עם נשאי איידס, ומעט גם עם אנשים שהצליחו לבנות את עצמם ביושר למרות תהפוכות השלטון. הוא משרטט תמונה קשה של עוני ומחסור, של חשדנות ופחד, של ניצול החלשים, ושל משטר דורסני למרות המעבר לדמוקרטיה. הסופר מאמין בכתיבה מתוך התנסות אישית, ושליחויותיו העתונאיות נמשכות בדרך כלל תקופות ארוכות, בהן הוא חי בחברת האנשים עליהם הוא כותב. באחד הפרקים האחרונים בספר הוא מסתובב במוסקבה בחברתה של חסרת בית, לבוש בגדים מהוהים ומטונף. בראיון עם צאתו של הספר לאור בעברית אמר בתשובה לשאלה האם הוא אוהב את העם הרוסי: "יש כימיה בינינו. אלה אנשים שיוצרים סביבם אווירה שמתאימה לי ואני מתאים להם. יש להם לב ענק והם יעזרו לך כאשר תבקש. אני יושב עם אדם לילה שלם ומרגיש שאני מכיר אותו כל החיים, שזה החבר הכי טוב שלי, ואני מתאהב בו בהבזק ברק. אני יודע שבבוקר ניפרד ולא ניפגש לעולם. ככה אני אוהב לעבוד. לחבק את הגיבורים שלי". הקשר הבלתי אמצעי שלו עם דמויותיו וחיבתו אליהם ניכרים בספר.

"קדחת לבנה" הוא ספר מזעזע במובנים רבים, אך הוא מרתק ומאפשר היכרות עם עולם המצוי בעיצומו של מהפך. מומלץ.

Biała gorączka – Jacek Hugo-Bader

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מפולנית: מרתה סטנקביץ'

היו זמנים ברוסיה / בן מזריץ'

%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94

כותרת משנה: עלייתם של האוליגרכים – סיפור אמיתי על שאפתנות, הון, בגידה ורצח

ואז – פרסטרויקה, חזיז הברק שניפץ הכל. תחילה קרס העולם הישן חתיכה אחר חתיכה תחת ידי גורבצ'וב, ובעת ובעונה אחת – ילצין. עולם חדש וכאוטי צמח במקומו, נישא על גב קפיטליזם-בחיתוליו שהגיע כעת לשנות העשרה הסוערות שלו.

אחרי כששים וחמש שנות כלכלה מתוכננת ריכוזית, הכריז מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, על מדיניות של פרסטרויקה – בניה מחדש. הרפורמות לא הושיעו את הכלכלה הרוסית המדשדשת, אלא הובילו אותה להדרדרות (בראיה לטווח רחוק יותר, הפרסטרויקה היתה בכל זאת הצעד הראשון לכיוון רפורמה מלאה). ילצין, נשיאה הראשון של רוסיה לאחר התמוטטות ברית-המועצות, פתח בתהליך הפרטה, אך לא הצליח גם הוא לשקם את כלכלת המדינה. על רקע הכאוס נוצרו הזדמנויות להתעשרות מהירה למי שזיהו הזדמנויות, והיו זריזים בהפעלת קשרים ובהנעת תהליכים לטובת עצמם. כך נולד מעמד האוליגרכים, מספר מצומצם של אלי הון, שצברו נכסים ועוצמה פוליטית.

שבעה אנשים שמחצית אוצרות המדינה בידיהם – והם נמצאו בדרכם לקנות לא רק תוצאות בחירות, אלא גם ממשלה.

בן מזריץ' ערך עבודת תחקיר מדוקדקת, המבוססת על עדויות ישירות ועל פרוטוקולים של בתי המשפט, במטרה להגיע להיכרות עמוקה עם האוליגרכים ועם סיפור כלכלתה של רוסיה. הספר מתרכז בעיקר בבוריס ברזובסקי, דוקטור למתמטיקה, שבעת הפרסטרויקה פנה לעסקים. ברזובסקי החל את דרכו כסוכן רכב, שייסד חברה משגשגת למכירת לאדה, תוך שהוא נוקט בדרכי מרמה וזיוף כדי להגדיל את רווחיו. לשוק הפרוץ והפרוע נכנסה גם המאפיה הרוסית, ודמי חסות ומעשי רצח היו חלק מן ה"משחק". ברזובסקי עצמו ניצל מכמה נסיונות להתנקש בחייו. בתקופתו של ילצין הצליח להשתלב בחוג הפנימי של הנשיא, והרחיב את עסקיו לתחומי הנפט והתעופה, וחשוב מכל – לתחום התקשורת, שהעניק לו השפעה וכוח פוליטי.

אחד הארועים המתוארים בספר מדגים את השילוב המושחת שבין ההון לשלטון, ואת ההתנהלות חסרת הרסן של הכוחות הפועלים. בארוע שכונה "יום הפנים בשלג", הושפל איש עסקים שהתחרה בברזובסקי, כשכוח אבטחה שלא זוהה תחילה השתלט על פמלייתו, ואילץ את שומרי ראשו לשכב שעות על האדמה כשפניהם על השלג, בעוד משטרת מוסקבה עומדת מנגד חסרת אונים. בדיעבד התברר שהיה זה כוח האבטחה הפרטי של ילצין, שנחלץ לסייע בקידומו של ברזובסקי על פני יריבו. היריב, אגב, הבין את הרמז, ונמלט מהמדינה.

בספר מתוארת עליתו של פוטין, מחליפו של ילצין. ברזובסקי, שקידם את פוטין, וסבר שהאיש מונח בכיסו, הופתע לגלות שאין בכוונתו של המנהיג החדש להיות מונהג על ידי האוליגרכים. ברזובסקי ניצל את כלי התקשורת שברשותו כדי לנגח את פוטין, בעיקר על רקע המלחמה בצ'צ'ניה, ופוטין גמל לו בחקירות בעסקיו, שכתוצאה מהן עזב ברזובסקי את רוסיה. עשיר מעבר לכל דמיון, לא הצליח האוליגרך להסתפק בפרישה נוחה, בחש בקלחת הבחירות באוקראינה, והמשיך לצאת נגד פוטין בכל הזדמנות, מונע ככל הנראה בעיקר מרגשי נקם. ב-2013 נמצא מת באמבטיה כתוצאה מתליה.

מזריץ' מתאר את חיי גיבורו ואת הדמויות שסביבו בספר, שהוא אמנם דוקומנטרי, אך כתוב כספר עלילתי ונקרא כספר מתח. הוא מתאר היטב את תאוות הכוח האינסופית, חסרת סיכוי לבוא על סיפוקה, את התחרות האכזרית בין אלי ההון, ואת ההשפעה ההדדית המושחתת שבין הכסף לשלטון.

בשורה התחתונה: מרתק

Once upon a Time in Russia – Ben Mezrich

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

12 כסאות / איליה אילף ויבגני פטרוב

0702054

בערך בשליש הספר התחלתי להרגיש שהספר קצת מתפספס לי בגלל חוסר רקע על המקום ועל התקופה, ותחושה זו ליוותה אותו עד סיומו.

מצורף לספר מבוא מאיר עיניים מאת מרק אמוסין שמתאר את הכותבים ואת גיבוריהם, ובעיקר את הרקע שעליו נכתב הספר הסאטירי הזה. כמו כן המתרגמת הוסיפה הערות שוליים חשובות. ובכל זאת, הספר שמאוד מצחיק את הרוסים, גרם לי רק לחייך, כי בשבילי הוא סיפור חביב על מעשי נוכלות עם תוספת קלה של היסטוריה רוסית, ואילו בשביל מי שחי את הדברים מדובר בחוויה חיה ותוססת.

כדי להבהיר: תארו לעצמכם ספר ישראלי שמתורגם לרוסית, ונכלל בו הדיאלוג הבא:
How many?
Seven
What seven? 

וכאן מוסיף המתרגם הרוסי הערה שמספרת על הגשש החיוור, שבאחד ממערכוניו נכללה השאלה הזו. אני לא רואה את הקורא הרוסי מתגלגל מצחוק. הקורא הישראלי, לעומתו, ממש שומע את שייקה ופולי וגברי, משלים אוטומטית את הדיאלוג – "מה כמה" – וצוחק.

או נניח שמישהו בספר מציג איזו המצאה, ומישהו עונה לו שההמצאה שלו בטח תאיר את כל רמת-גן. כל הערות השוליים שבעולם לא ישתוו לעולם האסוציאציות של מי שחי כאן וקלט את הלגלוג שבתשובה.

12 כסאות הוא כזה: עמוס הומור מקומי ואזכורים לארועים ולדמויות שאינם אומרים לי דבר, ולכן בעבור הקורא הלא בקיא הוא סוג של פיספוס.

אבל מעבר לכך – תענוג חביב ביותר.

Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров

הוצאת כרמל

2007

תרגום מרוסית: דינה מרקון

צוואה צרפתית / אנדריי מאקין

7be5b99005-2005-4c23-9547-c093e1ca8cd47d

חשבתי הרבה על משפט פתיחה, וגם על הדרך הטובה ביותר להציג את הספר הזה, ולא יוצא לי כלום. כדי להעביר את הקסם של "צוואה צרפתית" צריך להיות אנדריי מאקין, ואני לא.

אפשר לומר שזהו ספר התבגרות. אליושה הוא ילד רוסי, נכד לסבתא צרפתיה. סיפוריה של הסבתא מהלכים קסם עליו ועל אחותו, ובמידה רבה מגדירים אותו כשונה בתוך החברה, לא כרוסי כפשוטו, אלא כרוסי שיש בחובו "הרכבה" צרפתית. כדרכו של ילד, ואחר-כך של נער, הוא חוגג את השוני וגם מתעב אותו.

אפשר לומר גם שזהו ספר על רוסיה של שתי מלחמות העולם, ועל התהפוכות הבלתי אפשריות שעברו בני אדם בתקופה הסוערת הזו. מלחמות ששינו גורלות, מהפכות, משטרים מתחלפים, ניתוק המזרח מהמערב. מעל כל אלה מתנשאת דמותה של שרלוט, סבתו של המספר, שלאחר כל הכאב והרוע שחוותה מצאה שלווה.

הטבע משחק תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו גם בספריו האחרים. כפר נידח בסיביר עומד במרכזו, אך בשונה מקודמיו ("האשה שחכתה" ו"על שפת נהר אמור, בזמן האהבה") הספר הזה מתרחש גם בעיר מרכזית בברית המועצות, ומרחיק גם לברלין ולפריז.

הספר זכה בפרסי מדיסי וגונקור בשנת 1995, והיה הראשון בהיסטוריה שזכה בשניהם. הזכיה הזו מסמלת בעיני את הכפילות המתוארת בספר: מדיסי הוא פרס צרפתי הניתן לסופרים זרים, ומאקין, המתגורר בצרפת, הוא עד היום סופר רוסי-צרפתי. אגב, ספרו הראשון בצרפתית נדחה ע"י ההוצאות לאור בטענה שלא יתכן שמהגר כתב אותו. מאקין המציא מתרגם דמיוני, שלכאורה תרגם אותו מרוסית, ורק אז ראה אור.

נראה לי שלא התחלתי אפילו לספר מקצת שבחו של הספר, וכאמור אני לא יודעת איך לעשות זאת טוב יותר. אז בקצרה: כדאי.

 Le Testament français – Andrei Makine

הוצאת ידיעות ספרים

2003 (1995)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה