יתומי סטלין / אואן מתיוס

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

לנינה ולודמילה, 1938

טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

רספוטין / אנרי טרויה

גרגורי רספוטין, שנולד ב-1869 בכפר פוקרובסקויה שבסיביר, לא זכה להשכלה מסודרת, ונחשב בילדותו לפגע-רע, היה – החל מגיל שלושים וארבע ועד מותו שלוש-עשרה שנים אחר כך – אחת הדמויות רבות ההשפעה ביותר ברוסיה הצארית. אנרי טרויה, ביוגרף מחונן ופורה, מתחקה בספר זה אחר עליתו ונפילתו, כשהוא מסתמך על מקורות רבים, ביניהם ספרים שכתבו בני תקופתו של רספוטין.

בהיותו נער חלו גרגורי ואחיו הבכור בעקבות מעשה משובה. האח נפטר, אבל גרגורי, שכבר נחשב אבוד אף הוא, החלים לאחר שבועות של דמדומים. בהחלימו סיפר כי בעת מחלתו נגלתה לפניו גברת יפה לבושה בכחול ולבן, וציוותה עליו להרפא. על הקרקע הפוריה של אמונה בנסים ובמעשי פלאים, התבססה האמונה כי הנער זכה לחזות בבתולה הקדושה. גרגורי האמין בכך יותר מכולם.

אולי משום אמונתו זו, נטה לבו אל הסטארץ, נבחרי אלוהים נוודים, ששוטטו בארץ, הפיצו סיפורי נסים, וחיו על חשבונם של מארחיהם. בשלהי גיל העשרה שלו אימץ את אורח חייהם, ובהדרגה, בזכות שילוב של כריזמה, בטחון עצמי והתמדה, יצר לעצמו שם של סטארץ. חיי טוהר של נזיר לא נועדו לו. הוא אימץ את התפיסה לפיה "הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח", וחגג את חייו בהוללות שתודלקה באלכוהול והסתיימה באורגיות. למאמינים שהתקבצו סביבו הציע אידיאל גמיש קל לעיכול, שקבע כי "אם התעלות רוחנית או אף גופנית נושאת אותך מעבר לכל מודעות, להתפשטות הגשמיות העילאית, אפשר להפר את כל המצוות".

בסיסו של רספוטין נותר בפוקרובסקויה, שם חיו אשתו ושלושת הילדים שנולדו להם בעקבות ביקוריו הקצרים במקום, אך הכפר היה צר מדי לשאיפותיו ולהערכתו העצמית. ב-1903 הגיע לסנקט פטרבורג, כבש את לבה ואת דמיונה של אנה וירובובה, בת הלוויה האהובה על הצארינה, ודרכה הגיע אל חצר המלוכה. אלכסנדרה פיודורובנה, נסיכה גרמניה שנישאה לצאר, היתה שטופת אמונה במיסטיקה. יתכן שתרמו לכך קשייה להשתלב בחצר ודאגתה המתמדת לבנה הצעיר החולני, שלא אחת עמד על סף מוות. מכל מקום, רספוטין לא היה המיסטיקן הראשון שהתבסס בחצרה, אבל היה המשפיע מכולם.

נישא על גלי הערצה – בעיקר של נשים, למרות האשמות חוזרות ונשנות בתקיפות מיניות ובמעשי אונס – רספוטין שיחק תפקיד מפתח בניהולה של רוסיה. אמונתו בעצמו כאיש האלוהים היתה מוחלטת, והוא הביע את דעתו בכל נושא. משהורחק מן הארמון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל הרכילות בדבר יחסיו האינטימיים לכאורה עם הצארינה, היתה אנה וירובובה מתקשרת אליו מדי בוקר, לאחר שהתאושש מהוללות הלילה, ושומעת את דעתו בענינים שעל הפרק. בפגישותיה היומיומיות עם הצארינה היתה מדווחת לה על דבריו של רספוטין, וזו מיהרה לשלוח אותם, בזרם בלתי פוסק של מכתבים, אל בעלה שבמטה המלחמה. "הקשב לידידנו ותן בו אמון", כתבה. "חשוב שנוכל לסמוך לא רק על תפילותיו, כי אם על דעותיו". הוראות מפורשות נמסרו במכתבים, כמו "עלי להעביר לך מסר מידידנו, שהושפע מחזיון שהתגלה לו הלילה. הוא מבקש ממך להורות על פתיחת מתקפה מיידית נגד ריגה", וגם עצות פטישיסטיות כגון "אל תשכח, לפני פגישת מועצת השרים, להחזיק בידיך את האיקונין הקטן שניתן לנו על ידי ידידנו, ולהעביר בשערך מספר פעמים את המסרק שלו".  

שלא במפתיע, קמו לו מתנגדים רבים. בני האצולה לא השלימו עם מעמדו של "האיכר הארור". אנשי הדת הממוסדת לא קיבלו את תפיסותיו. אנשי החצר ראו בו מתחרה על עמדות שליטה. הוא התערב במינויים פוליטיים ודתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים, במדיניות חוץ ופנים, ובזכות אמונתה העיוורת של הצארינה והשפעתה על הצאר, להתערבותו היה משקל משמעותי. טענות נגדו הושתקו. כך, לדוגמא, הורחקו שתי נשות חצר לאחר שהתלוננו על התנהגותו כלפיהן, וצנזורה מחמירה מנעה כתבות שתיארו את מעלליו. בתקופת המלחמה האשימו אותו יריביו בריגול לטובת גרמניה, טענות שהועצמו בשל מוצאה הגרמני של הצארינה, ובשל התעמולה הגרמנית ששמחה לזרוע בלבול ומבוכה. מצד שני, הוא זכה לתמיכה, לא רק של נשים שהלכו שבי אחרי הכריזמה, אלא גם של גברים אופורטוניסטים, שביקשו לשפר את מעמדם באמצעותו.

מכיוון שהתערב בכל, ולא היה טיפש כלל, כמה מעצותיו היו נבונות ומועילות. בתקופת המלחמה הציע לתת עדיפות לרכבות שהובילו מצרכים לערים הגוועות ברעב, ולהרשיע ספסרים שגרמו להעלאת מחירים. הוא יעץ להפסיק את הפוגרומים ביהודים ואת הרדיפות נגד הטטארים בקרים, ובעת משפט מנדל בייליס התאמץ להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבהאשמתו בפשע פולחני.

על רקע המלחמה המתמשכת – שרספוטין, אגב, התנגד לה – כשהמהפכנים להוטים לפעולה, והצאר וחצרו מאבדים תמיכה, פותה רספוטין בדצמבר 1916 לפגישה עם נסיכה שנודעה ביופיה, ונרצח בידי חבר קושרים בני אצולה. כושרו הנבואי וחושיו האל-טבעיים לא הזהירו אותו מפני המלכודת.

אנרי טרויה, כדרכו בביוגרפיות שכתב, אינו מסתפק בסיפור הפרטי, אלא ממקם את גיבורו בחברה שבה גדל וברקע ההיסטורי. כשמדובר ברספוטין, ההקשרים הללו הם בלתי נמנעים: הקרקע הפוריה של חברה שטופת אמונות שונות ומשונות, הנכונה לנהות אחר מיסטיקנים ועושי נפלאות, יחד עם אוטוקרטיה על סף מהפכה, שאחת מראשיה מייחלת לנס, אפשרו את שגשוגו. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז מותו, דמותו מוסיפה לעורר סקרנות, וספרו של טרויה מנסה להביא אותה על סיפוקה. הספר, שנשען על מקורות רבים, כתוב בשטף ובכשרון, ומומלץ מאוד.

Raspoutine – Henri Troyat

כנרת

2004 (1996)

תרגום מצרפתית: שלומית הנדלסמן

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

עלמה בפריחה

"עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" מאגד יחדיו שמונה-עשר סיפורים פרי עטה של טטיאנה טוסלטויה. מועד ההוצאה לאור של הסיפורים לא צוין, וחבל, אבל חיפוש ברשת העלה כי נכתבו בין שנות השמונים לימינו אלה, והופעתם בספר אינה כרונולוגית. הסיפורים מתרחשים רובם ככולם ברוסיה, בעיקר בסנקט פטרסבורג, למעט שני האחרונים שנכתבו על רקע שנותיה של טולסטיה כמרצה באוניברסיטאות בארצות הברית.

לטטיאנה טולסטויה קול יחודי, תערובת של אירוניה מושחזת וסאטירה מלוטשת, עם יכולת מרשימה ללכוד במאפיינים בודדים דמויות והלכי רוח. קראתי את הסיפורים בהתפעלות, וגם בחדוות הגילוי שאני חשה כשמזדמן לי ספר שיש בו קול חדש, מפתיע ומרנין. בביקורות שנכתבו על ספריה מצאתי כי מייחסים לה כשרון פיתוח דמויות ותבונה רגשית כשל צ'כוב, פרוזה חסכנית כשל באבל, וכישורים לשוניים מופלאים כשל נבוקוב. נראה לי כי מעבר למחמאות שבהשוואות, זה מה שכותבים כשלא מוצאים הגדרה אחרת, אבל למה בכלל להגדיר. מכל מקום, למרות האילנות הגבוהים הללו, ואולי בדומה להם, הכתיבה של טולסטיה אינה "ספרותית", אלא יוצרת רושם של האזנה למספר כריזמטי, הדובר בשטף ובהתלהבות, ומתזמן במדויק שנינויות, הפתעות, ופיתולים בעלילה. הסיפורים זכו לתרגום מצוין של דן ורשקוב, המעביר יפה את שפתן של הדמויות בסיפורים ואת האנרגיה של הסופרת, המספרת את חלקם בגוף ראשון ואת האחרים כמתבוננת חדת עין.

אופייני לכל הסיפורים הוא השפע הדחוס במספר מצומצם של עמודים, מבלי לאבד את המיקוד. רובם מספרים על החיים ברוסיה בעשורים האחרונים. עם אלה נמנים, בין השאר, "עלמה בפריחה", "חלומות זרים" ו"יום האשה". הראשון, המסופר בגוף ראשון, מגולל את התקופה בה עבדה בדואר כמחלקת מכתבים. הביורוקרטיה הרוסית והחברה הרוסית מקופלות בסיפור השנון והמריר הזה; השני, הנדמה תחילה כתיאור פואטי של סנקט פטרסבורג, הופך לתיאור מסויט הפורש את אומללותה; השלישי מתאר ברגש עז את החינוך לאחידות שחוותה כילדה. שני הסיפורים החותמים את הספר – "עשן וצל" ו"עולמות שמימיים" – מתרחשים בארצות הברית, ובין שאר מַטעמים נוגעים בפערים תרבותיים. סיפור חברתי-ביקורתי, שאהבתי במיוחד, הוא "ציד הממותה", המספר על אשה הנגררת אחרי גבר שהיא מתעבת, רק כדי לזכות בסטטוס הנישואים, שבו תוכל להפסיק להעמיד פנים שהוא מעניין אותה. על חלומותיו של ילד ועל התנפצותם היא כותבת ב"פגישה עם ציפור", ואת התשוקה של יתום לזכות באם, גם כשהוא כבר גבר, היא מתארת ב"חלומות פז, בן". וכן הלאה, כל סיפור ויחודו.

כדי להעביר מעט מן הטעם הטוב, בחרתי לסיים בשני ציטוטים. הקטע הראשון מתוך "עלמה בפריחה" מתרחש בגן חיות, בו היא מבקרת מתוך תשוקה להשיג נוצת טווס, כשלפתע נשמע קול צחוק אכזרי:

הצחוק הנשי הלעגני, המצטלצל, האכזרי, נתלה תחת האויר החם כמו מטריה, כמו חופה, כמו כיפת השמים הקיצית. אה-חה-חה-חה-חה! – על חשבוני, ועל חשבון תכניותי לעשוק את הטווס, ועל חשבון התחשיבים הקמצניים שלי – קופייקה לקופייקה, ישר לקופה; על חשבון התכניות שלי לפרוח, ועל חשבון התכניות שלי לחיות – הצחוק נתלה עצמאי, כאילו כל הבריאה כולה הבחינה פתאם בקיומי: אהה, זו את שמציצה לחיי אחרים, זבובון קטן שכמותך? – הרי את בעצמך כמו ספר פתוח! אה-חה-חה-חה-חה!…

הקטע השני הוא מתוך "שורה החביבה". שורה היא אשה מזדקנת, ששנים רבות קודם לכן תכננה לעזוב את אחד מבעליה, קנתה כרטיס רכבת, ארזה את חפציה, ו…נשארה בבית. המספרת משתוקקת בעבורה לאפשרות לשנות את העבר:

אולי, אם אפשר לגלות את מילת הקסם… לנחש… לשבת ולחשוב טוב-טוב.. או לחפש איפשהו… הרי צריכה להיות דלת, סדק, מעבר עקום, סמוי, לשם, ליום ההוא; סגרו את הכל, אבל לפחות סדק אחד – התעצלו והשאירו; אולי באיזה בית ישן;  בעלית הגג, אם להסיט את הקרשים… או בסמטה ללא מוצא, בתוך קיר הלבנים – יש חור, שכוסה בלבנים כלאחר יד, שנצבע בחפזון, שמוסמר באקראי בלוחות מוצלבים… אולי לא כאן, אלא בעיר אחרת… אולי, אי-שם בערבובית פסי הרכבת, בצד, עומד הקרון הישן, החלוד, שרצפתו ממוטטת, הקרון שבתוכו לא התישבה שורה החביבה?

מומלץ מאוד.

Девушка в цвету – Татьяна Никитична Толстая

עם עובד

2020

תרגום מרוסית: דן ורשקוב

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ / איליה ארנבורג

11177

בעיר הומל – כיום בבלרוס, אז, אחרי המהפכה, ברוסיה – עומד לאזיק רויטשואניץ, חייט יהודי, מול מודעת אבל על מותו של מנהיג הפרולטריון המקומי, ומשמיע אנחה. אשה, העומדת לידו, מדווחת לשלטונות המקומיים שלמראה המודעה פרץ לאזיק בצחוק וקרא קריאות בלתי מהוגנות. באשמת פגיעה בדגל ובסמל המדינה נגזר דינו למאסר. מכאן מתגלגלת העלילה מרוסיה ועד פלסטינה, וגיבורנו המעונה מתגלגל איתה מאבסורד לאבסורד.

ברוסיה נפל לאזיק קורבן לאידאולוגיה טורפנית מבלבלת, להלשנות של אזרחים הדואגים לעורם, ולמערכת ענישה גחמנית. במדינות האחרות אליהן הוא מגיע, גורלו אינו משתפר. חסר פרוטה ורעב ללחם, הוא מוכן להשתבץ לכל מסגרת שתיקבע לו, להיות מי שירצו שיהיה. בפולין, בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, האנשים שהוא פוגש – גולים רוסיים, ציירים, אנשי דת ואחרים – מבקשים להשתמש בו לצרכיהם, בין אם צרכים פוליטיים, בעד או נגד הקומוניזם, בין אם צרכים עסקיים, ואפילו מסיונריים. לאזיק, דברן בלתי נראה, ההופך כל פרשה אבסורדית שחווה לחלק מן הביוגרפיה המפוטפטת שלו, נוקט מדיניות של זיקית. בחושים של אדם רעב הוא מזהה בכל מצב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאה, ומוכן לומר את כל מה שמבקשים אנשי שיחו לשמוע. אולי משום שהוא שלימזל, ואולי משום שביסודו הוא בכל זאת מתקשה לעשות שקר בנפשו, הוא מצליח להסתבך בכל פעם מחדש, ומניין בתי הסוהר בהם שהה מתקרב לעשרים. כשגופו הופך למפה של החבטות שספג לאורך כל דרכו, הוא מחליט ספונטנית לעלות על אניה המפליגה לפלסטינה: "מדוע אני נוסע לפלסטינה זו ולא לאמריקה ולא לקוטב החשוף? כי אני חושב שאין היהודים יודעים להכות באופן מאורגן, ועובדה זו היא לי עוד סיכוי קטן להשאר בחיים". בשלב זה, עייף וחולני, איבד אפילו את הרצון לדבר. פלסטינה, הנתונה בידי הבריטים, תאכזב אותו, כמו כל מקום אחר.

לאזיק, שלמד בנעוריו בחדר, סולד מן התלמוד ומן הפלפול המאפיין אותו, אך דיבורו עמוס סיפורי צדיקים ופרשנויות משלו. הוא מגנה את האמונה באלוהים, כמו את המאמינים בו. "כאשר בדו בני האדם את אלוהיהם באיזו ועדה נחשלת, בראו אותו, כמובן, בצלמם המופלא", הוא אומר, ומכוון הן ליהודים והן לנוצרים. אבל למרות התנערותו מן המאפיינים הקהילתיים-דתיים, הגורל היהודי הוא נקודת היחוס שלו. כך, לדוגמא, כשהוא מדבר על יציאת מצרים, הוא אומר בציניות כי אמנם היהודים שמחו לצאת, אבל "היו שנשבעו כי פרעה הוא ששמח, משום שהיהודים, כידוע לך, גורמים טרדות בלי סוף: צריך לפרוע בהם או לתלות אותם, או להאכילם חינם אין כסף בשיחות מלבבות בבתי הסוהר".

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ משקפים במידה לא קטנה את חייו של איליה ארנבורג עצמו, שהיו הפכפכים ורבי פנים. הוא היה קומוניסט מסור בתקופות מסוימות, ומתנגד בתקופות אחרות. בשנות שלטונו של סטלין תמך בו בלהט, וניצל איכשהו מגורלם המר של הסופרים היהודים ב-1952. אחרי מותו של סטלין סייע לנרדפי המשטר. ארנבורג היה אנטי ציוני וטען שהיהודים אינם עם, אבל בתקופת מלחמת העולם השניה היה חבר בוועד היהודי האנטי פשיסטי, והיה מעורב בין השאר בהצלתו של אברהם סוצקבר, ובאיסוף עדויות על השואה, שאוגדו לספר השחור. מאמרים ומחקרים נכתבו אודותיו, ודמותו נותרה שנויה במחלוקת. נתן אלתרמן נתן לכך ביטוי בדברים הביקורתיים שכתב לאחר מותו של ארנבורג. אולי היה אופורטוניסט, אולי פחדן, אולי בלתי יציב בדעותיו, ואולי כמו גיבורו ניסה להלך בין הטיפות ולהתגמש ללא הרף כדי להתאים למציאות האכזרית שסביבו.

איליה ארנבורג כתב ספר מריר, שבמרכזו מעין הרשל'ה כופר וטרגי, המנסה בתערובת של אופטימיות ויאוש למצוא לעצמו פינה של נחת בעולם שאיבד את שפיותו, אך לשווא. מומלץ.

Бурная жизнь Лазика Ройтшванеца – Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг

עם עובד

1986 (1928)

תרגום מרוסית: ציפורה בר

עזאזל / בוריס אקונין

240px-d7a2d796d790d796d79c_d791d795d7a8d799d7a1_d790d7a7d795d7a0d799d79f

"עזאזל" הוא הספר הראשון בסדרת תיבת פנדורין. אראסט פנדורין, בנו של פושט רגל, שבמותו הותיר לבנו חובות בלבד, עובד כפקיד זוטר במחלק הבילוש במוסקבה. כשסטודנט מתאבד בפארק לעיני עוברים ושבים, ונוצר רושם שגל של מקרים דומים התרחש במקביל, מפקדו של פנדורין מאפשר לו להצטרף לחקירה. שכלו הישר, חושיו הטובים והתלהבותו, יביאו לקידומו, והמרדף יוביל אותו ממוסקבה ללונדון ולסנט פטרבורג.

פנדורין הוא בחור צעיר, נוטה להסמיק, קצת תמים, קצת נועז, מצטיין ביכולת לשמור על קור רוח במצבים קשים, ולתמרן לעצמו מוצא מהם. אקונין העניק לגיבורו, לצד מעלותיו, חולשות אנוש, כמו פחד מרוחות, ונטיה להתאהב בקלות. משום האיזון המוצלח בין תושיה ומזל ובין דבקות במטרה לחששנות, דמותו אמינה ומתחבבת בקלות.

מויקיפדיה למדתי כי אקונין היה סבור שבספרות הרוסית מתקיים חלל ריק בין הספרות הקלאסית לספרות הפופלרית הרדודה. ספרי הבלש שלו נועדו להתמקם בחלל הזה. אם מקלפים את "עזאזל" עד לשדו, נותר סיפור מותח לא מרשים במיוחד. אבל ההיבט הבלשי הוא רק הציר, שסביבו שוזר הסופר הומור, מידע היסטורי, קישורים ספרותיים, חידושים במדע ועוד. כך, לדוגמא, נמצא בסיפור, המתרחש ב-1876, את מכשיר הטלפון הראשון ברוסיה, ואת האקדח האוטומטי למחצה (אם כי, כדרכו של אקונין לא להקפיד על דיוק כרונולוגי, הוא שתל בעלילה אקדח שפותח מספר שנים אחר כך). משחק ההתאבדות מכונה "רולטה אמריקאית", והצעירים מנבאים ששמו ישונה ל"רולטה רוסית", משום שהם מרבים לשחק בו. כשמישהו מנסה לרמוז שהתעלומה כרוכה בקונספירציה יהודית, החוקר דוחה את הרעיון באומרו שקצה נפשו ב"דברי ההבל האנטישמיים". ועוד כהנה וכהנה קישורים והרמזים אל הפוליטיקה ואל התרבות של תקופת הסיפור, והם המעניקים לספרי פנדורין את יחודם, וממקמים אותם במקום שאליו כיוון הסופר.

בפתחו של הספר נכתב: "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם", והספר אכן שופע חן. יחד עם זאת, למרות מעלותיו שצוינו למעלה, בעיני הוא חביב בלבד, קליל למדי, נעים לקריאה אך נשכח בקלות. נראה לי, בהסתמך על ספרי הסדרה שקראתי, שהיא הולכת ומשביחה. "מרכבת היהלום", העשירי מבין האחד-עשר שתורגמו, מרשים לאין ערוך מ"עזאזל".

בשורה התחתונה: בלש אינטליגנטי, טוב לסוגו.

Азазель – Борис Акунин

ידיעות ספרים

2004 (1998)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

ארכנגלסק / רוברט האריס

archangel_he

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

ג'נטלמן במוסקבה / אמור טאוולס

agentlemaninmoscow_master

הרוזן אלכסנדר רוסטוב נקרא ביוני 1922 להתייצב בפני ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (אחד מן הגלגולים הקודמים של הק.ג.ב.). תאריו ומעמדו היוו עילה מספקת להוצאתו להורג, אך מכיוון שכמה מבכירי המפלגה ראו בו אחד מגיבורי טרום המהפכה, בזכות שיר שפורסם תחת שמו שנים קודם לכן, דנה אותו הועדה למעצר ללא מגבלת זמן במלון מטרופול במוסקבה, בו התגורר בארבע השנים האחרונות. הרוזן הצעיר, כבן שלושים, קיבל לרשותו חדר צר בעלית הגג, מקום בו התגוררו בעבר משרתיהם של אורחי המלון. אל החדר דחס כמה פריטים מן הרכוש שהחזיק עד אז בסוויטת פאר, אך את מרבית נכסי המשפחה השאיר מאחוריו. היתה זו הצטמצמות שניה שנאלץ לעבור בתוך זמן קצר. ארבע שנים קודם לגזר דינו, חזר לרוסיה מגלות בפריז, לאחר ששמע על הוצאתו להורג של הצאר והבין את הסכנה הנשקפת לבני מעמדו. הוא שלח את סבתו מאחוזת המשפחה אל מחוץ לרוסיה, העמיס כמה מנכסיו על עגלות, ועבר למטרופול. על אופיו של רוסטוב ניתן ללמוד מן המשפט המסכם את פרשת הויתור על חפציו: וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

עולמו של רוסטוב קודם מעצרו היה נינוח, נטול מחויבויות ממשיות. במענה לשאלות הועדה אמר כי "לג'נטלמן אין עיסוקים", וכי הוא מבלה את זמנו "בסעודות, דיונים. קריאה, הרהורים. ההבלים הרגילים". הוא רגיל לקום ולצאת כרצונו לשוטט בעיר, לבקר בהצגת תיאטרון, לצפות בבולשוי. כיצד יסתגל לעולם המצומצם שנכפה עליו? אמור טאוולס העניק לגיבורו את התכונות המגולמות במונח "ג'נטלמן", גרעין נפשי קשיח של אצילות, של תפיסת comme il faut, כיאה וכיאות. גם כשכופים על סובביו לחדול מלהתייחס אליו כ"הוד מעלתך", גם כשהוא לומד לשרת את עצמו, גם כשהוא מאמץ עיסוק שלא היה עולה בדעתו בגלגולו הקודם, הוא מקפיד על התנהלות ג'נטלמנית, על עמידה בזמנים, על קפדנות בביצוע, על נימוסים מושלמים. אם לרגע היה נדמה שגיבורנו העצל ישקע בחוסר מעש מנוון, הגרעין הג'נטלמני שבו איפשר לו להסתגל מבלי להתפשר על מה שבאמת חשוב.

"ג'נטלמן במוסקבה" הוא סיפורו של אדם יחיד, אבל הוא גם סיפורה של תקופה. הסופר מתייחס בציניות שנונה להתנהלות המדינה הקומוניסטית, לאבסורדים היומיומיים שבה, לעקרונות שהתמוססו. הוא שופע אמירות חברתיות, שהמרחב המצומצם בו מתנהלת העלילה – מלון מטרופול – מחדד ומעמיק, ואִתן גם הרהורים הגותיים, על משמעותו של הזמן, על תפקידם של המזל ושל הגורל, ועוד. לצד דמויות דוגמטיות, כמו מלצר שעלה לגדולה והפך למנהל המלון, הוא מציג את חברו הטוב של רוסטוב, שנפל קורבן למהפכה, ומספר בעיקר על האנשים הפשוטים, שתמרנו כדי להסתגל ולשרוד.

אמור טאוולס מספר סיפור מוצלח, ועושה זאת בסגנון מלבב. בשפה נאה, שהתרגום של אסנת הדר משרת היטב, בניסוחים שנעים בין פמיליאריות להערות מדיניות מלומדות, הוא מציג גיבור משכנע וכובש לב. כל פרטי הסיפור נקשרים אלה לאלה, והסופר מוביל את גיבורו ואת הקוראים, לאורך למעלה משלושה עשורים, אל שיא מחמם לב.

מהנה ומומלץ.

A Gentleman in Moscow – Amor Towels

מטר

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

קתרינה הגדולה / אנרי טרויה

xzptlgynumz7clct

קתרינה השניה, שנולדה בפרוסיה ב-1729, היתה קיסרית רוסיה בין השנים 1762 – 1796. בהיותה כבת חמש-עשרה הומלצה על ידי פרידריך השני כמועמדת לנישואין עם פטר, אחיינה של אליזבת קיסרית רוסיה המיועד לרשת אותה. למרות שהחתן המיועד היה ילדותי, מכוער, מוגבל נפשית ושכלית וחסר כוח גברא, הנערה הצעירה היתה להוטה להנשא לו, לרשת את השלטון ולקשור את גורלה עם העם הרוסי. היא המירה את דתה הלותרנית לנצרות אורתודוקסית, ושינתה את שמה המקורי סופיה לשם הרוסי יקטרינה אלכסייבנה.

במשך שנים לאחר נישואיה קתרינה נותרה בבתוליה, שכן בעלה, שהיה זקוק לניתוח קל כדי להיות מסוגל ליחסי אישות, חשש מן התהליך, והעדיף לשחק בחיילי העץ שלו. למרות שנמנע מקשר פיזי עם אשתו, לא היסס להתייהר באוזניה בכיבושיו במיטות אחרות. כשסוף סוף בוצע הניתוח, כבר היתה קתרינה מעורבת בקשר רומנטי ומיני עם גבר אחר. בנה פאבל נולד תשע שנים אחרי הנישואין, וזהות אביו אינה ברורה. מיד לאחר הלידה הילד נלקח ממנה, ונמסר לחסותה של אליזבת. אם נכמר הלב על סבלותיה של האם המנושלת, רגש זה חולף כשלאחר שנים קתרינה נוהגת בדיוק באותו אופן כשנולדים נכדיה: שני הבנים הראשונים של פאבל נמסרים לידיה, והוריהם אינם מורשים להתערב בגידולם ובחינוכם.

פרק זה בביוגרפיה העלה בזכרוני את הספר "סיסי" מאת אליזבת בורנה, ביוגרפיה של קיסרית אוסטריה, מאה שנה מאוחר יותר. גם ילדיה נלקחו ממנה לאחר לידתם, כדי שיחונכו ברוח סבתם, ורק בת הזקונים נותרה לצדה. במקביל נזכרתי גם ב"מארי אנטואנט", הביגרפיה שכתב שטפן צווייג על המלכה הצרפתית, בת זמנה של קתרינה. שלוש ביוגרפיות שנכתבו מתוך גישות שונות. אליזבת בורנה בחרה להציג ב"סיסי" גיבורה טרגית, אשה ללא דופי, נערה תמימה שנקלעה אל חצר לא אנושית, מלכת לבבות מיוסרת מסוגה של הנסיכה דיאנה. כל פגם שאולי היה בה או בהתנהגותה נדחק אל מחוץ לספר. שטפן צווייג ערך ב"מארי אנטואנט" כתב הגנה רגשי מאוד, שנועד לטהר את שמה הרע של המלכה, וכל פגם שאולי היה בה זוכה להסבר שהופך אותו למעלה. אנרי טרויה ב"קתרינה הגדולה" בחר בגישה שונה לגמרי, גישתו של היסטוריון הבוחן את מושא כתיבתו ללא משוא פנים. הקיסרית, שהיתה אישיות מורכבת רבת פנים, מוצגת בפני הקורא על בסיס עובדות בליווי פרשנות מעטה, ורגשותיו של הכותב כלפיה, אם יש לו כאלה, נותרים מחוץ לביוגרפיה.

לאחר מותה של אליזבת שלט פטר השלישי ברוסיה במשך כחצי שנה, עד שהודח על ידי אשתו. זמן קצר אחרי ההדחה נרצח על ידי אחד מנאמניה, ככל הנראה ללא הוראה ממנה. במשך שלושים וארבע שנות שלטונה הרחיבה קתרינה את גבולותיה של רוסיה בדרכי מלחמה, כמו כיבוש חצי האי קרים מידי התורכים, ובדרכים דיפלומטיות, כמו חלוקת פולין בין רוסיה לפרוסיה ואוסטריה (ההיסטוריה מחזורית, מסתבר). היא היתה שליטה חרוצה, השכימה עם שחר לעבודתה, והיתה מעורבת בכל תחומי משטרה, בחקיקה, וביוזמות חברתיות. בין השאר כתבה הנחיה לעיבוד של ספר חוקים, וכינסה ב-1767 מועצה מחוקקת שהורכבה מנציגי כל שכבות העם, למעט האיכרים המשועבדים, שהיתה אמורה לערוך את העקרונות שבהנחיה לאחר שתלמד את רצון העם – רעיון מהפכני (הדיון הראשון של המועצה הוקדש לשאלה איזה תואר יש להעניק לקיסרית כאות תודה. התואר שנבחר היה "קתרינה הגדולה"). היא הקימה אקדמיה למדעים, בית חינוך לצעירות האצולה, בית מחסה לילדים, וייסדה את המוזיאון לאמנות, הארמיטראז' (לגביו הודתה ביושר כי "אין זו אהבה לאמנות דווקא, זו רעבתנות, תאוות בצע. אינני אוהבת אמנות, אני גרגרנית"). למרות שמצוקת העם נגעה ללבה, ולמרות שהורתה לאצילים לשפר את יחסם לצמיתיהם, מצבם של פשוטי העם בתקופתה לא השתפרו: מספר האיכרים המשועבדים גדל, המסים האמירו בגלל המלחמות, המאמינים נרדפו, תנאים נוראים שררו במכרות ובבתי חרושת. המהפכה הצרפתית עוררה בה זעם רב בשל שינוי סדרי בראשית.

למרות התנשאותה המעמדית, היה בקתרינה הגדולה שילוב של אומץ ושל נחישות שהועמד גם לרשות העם. כשביקשה לשכנע את רופאי הממלכה לאמץ את החידוש שבחיסון נגד אבעבועות שחורות, התנדבה להיות המחוסנת הראשונה. היא היתה להוטה אחר ידע, וכך, לדוגמא, לקראת לידת נכדה הראשון, אותו, כאמור, נטלה תחת חסותה, השתקעה בקריאת ספרי חינוך ובגיבוש עקרונות לגידול ילדים. היא התכתבה עם גדולי ההוגים והפילוסופים של זמנה, ביניהם וולטר ודידרו, ואחזה בעמדות ליברליות, אך החלטותיה היו אופייניות לשליטה אבסולוטית.

אפרופו וולטר, הפילוסוף הנאור, הסולד מרודנות, נמנה עם מעריציה של קתרינה, והיה מסוגל לכתוב לה משפטים כמו "הוד מלכותך הקיסרית נותנת לי חיים כאשר היא הורגת בטורקים". כשדכאה התקוממות בפולין כתב בהערכה כי "הדוגמה והמופת שמציגה הקיסרית של רוסיה יחודית בעולם הזה. היא שולחת ארבעים אלף רוסים כדי ללמד לקח בסובלנות, בכידון ובקנה הרובה". מסתבר שנאורות אינה מהווה מחסום מפני עיוורון מוסרי (אותו וולטר כתב גם כי "אני מדבר בצער על היהודים: אומה זו היא במובנים רבים, הבזויה ביותר שאי פעם מילאה את כדור הארץ"…). האם היה מסונוור, או אולי התמיכה הכספית שקיבל מרוסיה היתה גורם מסייע?

קתרינה החזיקה שורה ארוכה של מאהבים, עובדה שהוזכרה לגנותה. מכיוון שהסיפורים הידועים יותר הם של מלכים גברים המחזיקים הרמון או מחליפים פילגשים, די שעשע אותי היפוך התפקידים בפן הזה בביוגרפיה. למרות שהקיסרית התבגרה והזדקנה, מאהביה נותרו בשנות העשרים שלהם. הם נבחרו בקפידה על ידי גורמים אינטרסנטים, שביקשו להשפיע בדרך זו על המלכה. המועמדים עברו בדיקה רפואית מקיפה, ואף נבחנו מבחן מעשי אצל אחת מנשות החצר. משעה שזכו לחסדיה של הקיסרית, השפעתם בחצר הפכה מהותית. רובם מונו לתפקידים בכירים, וגם כשסר חינם לא סולקו כלאחר יד. הקיסרית שילחה אותם מעל פניה תוך שהיא מעניקה להם כסף, ארמון, אדמות ואלפי איכרים משועבדים. עם מאהביה הידועים נמנו גריגורי פוטיומקין, המצביא והמדינאי, וסטניסלאב פוניאטובסקי, שאותו ייעדה למלוך על פולין.

קתרינה הגדולה היתה דמות מרתקת, ואנרי טרויה כתב אודותיה ביוגרפיה עוצרת נשימה. הספר מציג את רוסיה של תקופתה, על אמונותיה וגחמותיה, על עושרה ומצוקתה, ומשרטט בפרטנות ובאמינות את דמויותיהם של השחקנים הראשיים בחצרה ובעולמה. מומלץ מאוד.

Catherine La Grande – Henri Trotat

כנרת

2000 (1977)

תרגום מצרפתית: חיים קדמן

הצאר החדש / סטיבן לי מאיירס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d7a6d790d7a8_d794d797d793d7a92

ב-31 בדצמבר 1999 התפטר במפתיע נשיא רוסיה, בוריס ילצין. ולדימיר פוטין, שרק חמישה חודשים קודם לכן מונה לראש ממשלה, תפס את מקומו. כהונתו של ילצין התאפיינה בהפכפכנות, כשהנשיא האלכוהוליסט שבריאותו רופפת מואשם בשחיתות, ומעורר התנגדות הולכת וגוברת מבית ומחוץ. בחצי השנה לפני מינויו של פוטין, החליף ילצין ארבעה ראשי ממשלה, וכולם, כולל פוטין עצמו, היו בטוחים שגורלו יהיה כגורלם. אבל ילצין סבר אחרת, וסימן את פוטין כיורשו. פוטין זכה לפופולריות כראש ממשלה בשל טיפולו התוקפני במרד הצ'צ'ני, ושמו לא נקשר בכשלונות ובשערוריות של הקרמלין, ובכל זאת הרוסים, כמו שאר העולם, לא ידעו מה הוא מייצג ולמה לצפות ממנו.

העתונאי סטיבן לי מאיירס חקר את חייו של פוטין ואת הקריירה הפוליטית שלו, וניסה להתחקות על טיבו ועל מניעיו. הספר מתלווה אל פוטין החל מילדותו בלנינגרד, שם הסתפקה משפחתו בחדר יחיד בדירה אותה חלקה עם משפחות אחרות, דרך עבודתו בשירות הקג"ב, פעילותו כיועץ לראש עירית לנינגרד, וכלה בשתי תקופות הכהונה שלו כנשיא. מאפיין מובהק של הספר כולו הוא אי הודאות באשר לעובדות שמאחורי הקלעים. במהלך מרבית שנותיו של פוטין הוא החזיק בעמדות כוח שהיו עשויות להעשיר אותו, אך חי בצניעות יחסית. האם, בניגוד לסובבים אותו, נמנע משוחד ומשחיתות, או שצבר מליונים בסתר? אחדים ממתנגדיו הפוליטיים מצאו את מותם בדרכים בלתי טבעיות, אך שום עדות ישירה אינה קושרת אותו אל הרציחות. האם הורה עליהן, או שרק יצר את האקלים שבו רציחות פוליטיות הן דבר שבשגרה? מה בדיוק היה תפקידו בקג"ב? יותר מפעם אחת נוקט הכותב לשון "היו מי שהניחו", שכן רב הנסתר, כך נראה, על הגלוי.

למרות הערפול המכוון, נראה לי שניתן להצביע על שלוש תקופות מובחנות בחייו הפוליטיים של פוטין. התקופה הראשונה היא בין השנים 1975 ו-1999. לאחר סיום לימודיו הגשים פוטין חלום ילדות, והצטרף לקג"ב. הוא לא הפך למרגל במסווה, כפי שחלם, ומרבית תפקידיו, כך עולה מן הספר, היו זוטרים למדי. באוגוסט 1991 פרש מן הארגון, ומונה ליועץ לאנטולי סובצ'ק, ראש עירית לנינגרד, ששינתה מאוחר יותר את שמה לסנקט פטרבורג. בעיריה החזיק בתפקידי מפתח, אך הפגין נאמנות מופלגת לראש העיר, בדומה לנאמנות שהפגין כלפי הקג"ב. נאמנותו לסובצ'ק – הוא הבריח אותו מן המדינה כדי למנוע את העמדתו לדין בשל שחיתות – זכתה להערצתו של ילצין, שאמנם גינה את עצם המעשה אך התפעל ממניעיו. ככל שניתן להתרשם, בתקופה זו לא היו לפוטין שאיפות להפוך למנהיג בעצמו.

התקופה השניה היא זו שבין השנים 2000 ו-2008, תקופת נשיאותו הראשונה. למרות הפופולריות שזכה לה כראש ממשלה, ולמרות שזכה במרץ 2000 בבחירות לנשיאות, הוא סבר שהמשטר המתאים לרוסיה הוא של "דמוקרטיה מנוהלת", כשהוא עצמו מנהל-על. עוד בתקופה הראשונה אחרי התפרקות ברית המועצות הציג עצמו כדמוקרט מושבע, אבל אמר כי "אני מאמין שפנִיָה לטוטליטריות לפרק זמן נתון אפשרית במדינה שלנו. את הסכנה אין לחפש במוסדות אכיפת החוק של המדינה, בשירותי הבטחון, במשטרה ואפילו בצבא. הסכנה טמונה במנטליות, במנטליות של עמנו, במנטליות שלנו. לכולנו – ואני מודה שגם לי מדי פעם בפעם – נדמה שאכיפת הסדר ביד ברזל תסייע לכולנו לחיות חיים טובים יותר, נוחים יותר ובטוחים יותר". בחירתו של מאיירס במוטו ברוח זו מתוך "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, מצביעה על קו יסוד זה בתפיסתו של פוטין. הנשיא אמנם הקדיש תשומת לב מרובה לתדמיתו (עד כי משטרו כונה "וידאוקרטיה"), דיכא את התקשורת ואת מתנגדיו, וזייף את התוצאות במערכות הבחירות הבאות לנשיאות ולדוּמה, אבל לתמיכה בו היו גם מניעים בלתי כפויים. המשק צמח בשיעור ממוצע של שבעה אחוזים בשנה, חובות החוץ נפרעו, יתרות המטבע גדלו, וההוצאות רוסנו. חולשות מבניות של הכלכלה והתפוררות הבסיס התעשייתי הוסתרו תחת הצמיחה, ורק משברים עולמיים חשפו אותן. האוליגרכים, ששגשגו על חורבות המשטר הסובייטי, וצברו עושר אגדי והשפעה בלתי מוגבלת, גילו שפוטין אינו מונח בכיסם (כפי שתואר במפורט בספר "היו זמנים ברוסיה"), והנשיא אפשר להם להחזיק ברכושם כל עוד נמנעו מלנסות למשוך בחוטי הקרמלין. פוטין הצליח להקסים דמויות מפתח במערב, ויצר רושם של מנהיג פרגמטי, אך במחצית השניה של תקופה זו החלו להשמע קולות אחרים, והוא הפך בהדרגה ובכוח למנהיג יחיד, ששלטונו נשען על אלימות ועל הפחדה.

התקופה השלישית מתחילה ב-2008 ונמשכת עד היום. רבים סברו שפוטין ישנה את החוק, כך שיאפשר לו להבחר לתקופת כהונה נוספת כנשיא, אבל הוא העדיף לשמור על מראית עין של הליכים תקינים. בדומה לילצין, שבחר בו ליורש, בחר הוא עצמו בדמיטרי מדבדב כיורשו. בשונה מילצין, שפרש לביתו, פוטין מונה על ידי מדבדב לראש ממשלה, ובפועל נותר האיש החזק במדינה. ארבע שנים אחר-כך החליפו השניים תפקידים. פוטין של תקופה זו הוא אדם שונה, ונדמה כי אינו מבחין בין האישי למדיני. מאיירס כותב כי "האכזבה הכלל-עולמית הגורפת והבוטה שקיבלה את פניו בשובו לכס הנשיאות, הגינויים לדיכוי האלים של ההפגנות, המחאות על הליכי המשפט של "פוסי ריוט" וכיכר בולוטנאיה – כל אלה הקשיחו את עמדתו והכרתו של פוטין כי המערב עוין אותו ואת האינטרסים שלו, וממילא עוין את רוסיה כולה". הסופר ולדימיר סורוקין איבחן אחרי סיפוח חצי האי קרים כי "כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו נעשו המדיניות של המדינה". שנים של דיכוי הכחידו כל התנגדות של ממש, ולדעתו של מאיירס אין כיום אדם שיכול או רוצה לקבל על עצמו לחולל שינוי, ואת מערכות הבחירות במדינה הוא מדמה לכפרי פטיומקין. חוג מכריו הקרוב של פוטין התעשר וקיבל לידיו את הפיקוח על ענפי הכלכלה, ממשאבי הטבע עד לאמצעי התקשורת, ומעמד אוליגרכים חדש צמח מן הפריפריה האפלה של הכלכלה ומעברו של פוטין. דוגמא בולטת להתנהלות השערוריתית של המדינה אפשר למצוא בעבודות להכשרת סוצ'י לקראת משחקי החורף ב-2014: חוזים חולקו בלי מכרזים ובלי פיקוח ציבורי, חוקים, כמו אלה שנועדו לשמירה על ערכי טבע, נרמסו, כשלים התגלו שוב ושוב בעבודות הבניה, פועלים נהרגו במספרים גדולים. אבל פוטין עצמו זכה לשיא הפופולריות שלו בשל הצלחתו להביא את המשחקים לרוסיה. מאיירס, שפתח את הספר בציטוט מספרו של דוסטויבסקי, מסיים אותו בנימה פסימית הנסמכת על "נפשות מתות" של גוגל: גורלה של רוסיה שזור עתה בגורלו, והיא דוהרת קדימה, כמו הטרויקה ב"נפשות מתות" של גוגול, אל גורל לא ידוע. אפשר שפוטין עצמו אינו יודע לאן היא דוהרת – רק קדימה, בפזיזות, בלי חרטה ובלי רתע. בראיון אתו תיאר את רוסיה לא כדיקטטורה, שכן החברה פתוחה יחסית, והאופוזיציה יכולה לומר את דברה (למרות שלא מיוחס לו כל ערך), אלא כמאפיה המנוהלת על ידי בוס ונאמניו.

"הצאר החדש" הוא ספר מרתק על דמות מפתח בעולם של היום, כתוב באופן מעניין למרות גודש הפרטים, ומתורגם במקצועיות על ידי כרמית גיא. הספר שופע מידע מעניין (כאן נגעתי רק בקצה קצהו), ופה ושם מתבקש, למרות שלא לכך התכוון הסופר, להרהר בהשתקפויות כמה מן הארועים בו במקומותינו.

מומלץ בהחלט.

The New Tsar – Steven Lee Myers

עם עובד

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא