שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

הסערה / רומן גארי

10020610

"הסערה" הוא קובץ של שבעה סיפורים: חמישה מהם נכתבו ופורסמו כסיפורים בפני עצמם, ושניים הם בעצם טיוטות לספר באורך מלא: "עד כלות הנשימה" הוא הגרעין ממנו צמח "כלב לבן", והספר שצמח מ"היווני" אינו מוכר לי – או שלא נכתב או שלא תורגם.

רומן גארי הוא בעבורי יותר מסופר. הוא השפיע על תפיסת עולמי, וההתפעמות שלי ממנו שומרת על רעננות ועל חיות גם בקריאות חוזרות. בסיפורים שב"הסערה" אני מוצאת במנות קטנות את מה שניתן ברוחב יד וברוחב לב בספריו. אני מתקשה לנסח המלצה על הספר דווקא משום שהוא משפיע עלי ביותר ממימד אחד.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא המוקדם ביותר. הוא נכתב בשנות ה-30, לפני מלחמת העולם השניה שהשפיעה על עיצובו של גארי כסופר וכאדם ועל נושאי כתיבתו. אולי משום כך הסיפור שונה במבנהו מיצירותיו האחרות. השוני הבולט הוא בטוויסט הטרגי שבסופו, שמשהו מסוגו ניתן למצוא רק באחד מספריו, "ליידי L" (כשאני אומרת "אחד מספריו", הכוונה כמובן רק לספרים שתורגמו לעברית – בערך שליש מכלל יצירתו). לדעתי, גארי לא נזקק ל"טריק" מזן הטוויסטים משני העלילה, ואכן בסיפורים ובספרים האחרים גם אם מופיעים טוויסטים הם צנועים יותר, ונוטים אל צד החמלה.

להתנסויותיו של גארי כטייס במלחמת העולם השניה היתה השפעה עמוקה על יצירתו. הוא הירבה לכתוב על הטפשות והרוע שבמלחמות מצד אחד ועל אחוות הלוחמים וגבורתם מצד שני. ארבעה מהסיפורים בספר מושפעים מן המלחמה: "אישה קטנה אחת", "גיאוגרפיה אנושית", "סרג'נט גנמה", ו"עשר שנים אחרי או הסיפור העתיק בעולם". בראשון יש גם כמה מן האלמנטים ה"אקולוגים" המאפיינים את ספרו "שורשי השמיים".

אילו היתה לי השפעה על בחירת ספרים לתרגום, הייתי ממליצה מאוד לתרגם קודם את הרומנים שלו, ורק אחר-כך ספרי אוסף מן הסוג הזה. גארי ראוי להיכרות במלוא רוחב היריעה שלו.

למרות שאני אוהבת את הספר, ולמרות שיש סיכוי סביר שגם מי שלא מכיר את גארי יאהב אותו, לא אמליץ עליו למי שעדיין לא קרא כמה מספריו. הספר מתאים יותר לחוקרי ספרות, או לאוהבי גארי שישמחו לקבל אותו גם במנות קטנות.

L`orage – Romain Gary

הוצאת בבל

2010 (2005)

תרגום מצרפתית: שירלי אלקלעי