אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

מודעות פרסומת

דיקטטור / רוברט האריס

984443

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator / Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

לוסטרום / רוברט האריס

לוסטרום

"לוסטרום" הוא הספר השני בטרילוגיה שכתב, לכאורה, טירו, עבדו ומזכירו של קיקרו. בפתח דבר לספר טוען הסופר כי אין צורך לקרוא את "אימפריום" כדי להבין את ספר ההמשך, אך לדעתי בהחלט מומלץ לקרוא אותם בסדר כרונולוגי להכרת הרצף ההיסטורי ולהבנה מעמיקה יותר של הדמויות.

"אימפריום" הסתיים בשנת 63 לפנה"ס עם מינויו של קיקרו לקונסול, הווה אומר האיש – אחד משניים – שעמד בראש הסנאט הרומי. מטעמים של מניעת שחיתות וסיאוב הוגבלה המשרה לתקופה של שנה, ושני הקונסולים שימשו בה לסירוגין. במהלך כהונתו של קיקרו נחשף קשר להפיל את הרפובליקה, קשר שהוביל אציל בשם קטילינה, שהתאכזב מכשלונו להבחר לקונסול. הקושרים עמדו בפני מעצר, גלות או מוות, ובהשראתו של קיקרו, שנתמך על ידי קאטו הצעיר, הוחלט להוציאם להורג ללא משפט. קיקרו, שכבר עמד בשלהי כהונתו, יכול היה לדחות את ההכרעה הקשה, ולהותירה לבאים אחריו, אך לא זו היתה דרכו. חלקו הראשון של "לוסטרום" מסתיים כשקיקרו בשיא תהילתו כ"אבי המולדת", לאחר שהציל אותה ממזימתם של הקושרים. בו-זמנית, באוירת התככים והיריבויות המרות, החל לרחף מעל ראשו איום הנקמה.

התקופה המתוארת ב"לוסטרום" מסתיימת כעבור חמש שנים, כשקיקרו, וטירו לצדו, משתרכים בבדידות הרחק מרומא, שם נגזר על קיקרו נידוי חמור, והמסייעים בידו נחשפו לעונש מוות. הידרדרותו מ"אבי המולדת" אל גולה נרדף התרחשה בד בבד עם הידרדרותו של המשטר ברומי מרפובליקה אל טריווימאט בעל מאפיינים דיקטטוריים. יוליוס קיסר, שהצליח לחמוק מאשמת מעורבות בקשר, וזכה לפופולריות גבוהה בקרב העם, כרת ברית עם יריבים לשעבר – המצביא הנערץ פומפיוס, והאיש העשיר ביותר קראסוס – ויחדיו השתלטו על מוסדות השלטון, תוך שהם מתעלמים ממסורות רבות שנים.

בהשוואה לספר הראשון, השני פחות אישי ויותר היסטורי, אם כי גם הוא מסופר רוב הזמן מנקודת המבט של קיקרו, המשולבת בזו של טירו. הספר מתאר מלחמת מאסף להצלת הרפובליקה, שלמרות עקרונותיה המוצקים נסחפה אל מאבקי כוח ואל שחיתות הולכת וגוברת. טירו, שהוא גם צופה מן הצד וגם מעורב עד צוואר בארועי התקופה, יודע להצביע על נקודות חולשה שהביאו להתפוררות, ואינו חוסך את ביקורתו גם ממעבידו. הוא מתאר את קיקרו כמי שלקה ביוהרה לאחר הצלחתו לסכל את הקשר, וטוען כי בקרב כל מי שהגשימו את שאיפת חייהם מפריד קו דק בלבד בין אצילות ליוהרה, בין בטחון עצמי לאשליה, בין תהילה להרס עצמי. במהלך הכתיבה הוא מתאר טעויות שבשיקול דעת – אם כי בחוכמה שלאחר מעשה – אבל בסופו של דבר, למרות שגיאותיו של קיקרו, מזכירו סבור שהיה אדם גדול: היו כל כך הרבה טעויות. הן השתרעו מאחורינו כמו איים, ארכיפלג של מעשי איוולת. ובכלל, אולי המילה "טעויות" אינה נכונה. אולי נכון יותר לכנותן "השלכות": אותן השלכות הכרחיות של המעשה שעשה אדם דגול ממניעים נאצלים – האם לא כך, ככלות הכל, מגדירים היוונים את הטרגדיה?

"לוסטרום" (מונח שבהשאלה משמעותו גם תקופה של חמש שנים וגם הוללות) הוא ספר מעניין לא רק בזכות קיקרו, אלא משום שהוא מאיר אישים וארועים, ומציג את ההיסטוריה בפרוזה מרתקת. טירו, שעיניו פקוחות לפרטים, משלב בתוך הארועים הרי הגורל גם פכים קטנים, המשווים לסיפור חן ועומק. כך, לדוגמא, כשטירו טוען באוזני מעבידו ששלג, שהחל לרדת ערב כניסתו לתפקיד הקונסול, מהווה אות משמים, אנו לומדים על מערכת האמונות של התקופה, וגם על תפיסותיו של קיקרו, שהגיב במלים "בטוחני שבכוחם של האלים, המבורכים בחיי נצח, לנקוט אמצעי תקשורת מובן יותר מאשר פתיתי שלג. מדוע שלא ישלחו לנו מכתב?". הצצה אל מערכת הערכים של התקופה מספקת עצתו של קיקרו לידידו, לא להסתפק בעריכת משחקים להמונים, אלא לחלק לעם כסף, אם ברצונו להבחר לתפקיד שבו חשק. כשהידיד טוען שמדובר בשוחד, עונה לו קיקרו, שבמונחי התקופה היה אדם ישר והגון, כך: "לא, זה רק כדי להלהיב אותם. זכור, רוב המצביעים הם אזרחים עניים. הם חייבים להרגיש שלקול שלהם יש ערך, ושהפוליטיקאים הגדולים מעניקים להם תשומת לב כלשהי, ולו רק פעם בשנה. זה הדבר היחיד שיש להם". מעניין לגלות גם כאן, כמו במקרים היסטוריים אחרים לאורך הדורות, שהשתלטותו של דיקטטור נעשתה בחסות החוק (היטלר הוא דוגמא בולטת). מסתבר שקל יותר לזכות בתמיכת ההמונים תחת מעטה חוקי, גם אם החוק מעוות ודרקוני, מאשר להשתלט עליהם באלימות.

רוברט האריס מדגים כאן שוב שילוב מצוין של היסטוריה עם השלמות מדמיונו, ו"לוסטרום" מומלץ בהחלט. השארתי את קיקרו ואת טירו בבדידותם האומללה, ובקרוב אשוב אליהם עם הספר השלישי בסדרה, "דיקטטור", לגלות מה עלה בגורלם.

Lustrum – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: אודי תגרי

אימפריום / רוברט האריס

אימפריום (האריס)

מה גילו של הסימן & המחליף את מילת החיבור "וגם"? לו התבקשתי לנחש, הייתי קובעת אותו בטווח של מאה השנים האחרונות, והייתי טועה לחלוטין. מי שהכניס את הסימן לשימוש היה מרקוס טוליוס טירו, בן המאה הראשונה לפנה"ס. טירו, מזכירו של קיקרו, פיתח את שיטת הקצרנות כדי לרשום את נאומיו של אדונו. טירו הוא גם המספר ב"אימפריום", העבד לשעבר הנחפז לכתוב את זכרונותיו בטרם ייאסף אף הוא אל אבותיו. רומי, בה הוא חי בערוב ימיו, אינה זו בה חי ופעל קיקרו. הרפובליקה הרומית וקיקרו, הסנטור-נואם-פילוסוף-משפטן, סיימו את חייהם כמעט בעת ובעונה אחת, והרפובליקה הפכה לאימפריה תחת שלטון יחיד.

טירו, ששימש כמזכירו של קיקרו, גדל אתו מילדות, התלווה אליו במסעותיו, והיה לאיש סודו. בפתח הספר מצטט רוברט האריס משפט מתוך מכתב שכתב קיקרו למזכירו: "לא ייספרו שירותיך הרבים למעני – בביתי ומחוצה לו, ברומי ובחוץ לארץ, בעניינים פרטיים וציבוריים, במחקרי ובעבודתי הספרותית". טירו ככל הנראה אכן כתב ספרים אודות מעסיקו, אך אלה אבדו. "אימפריום" מסתמך על מקורות היסטוריים, על נאומיו של קיקרו, ועל השלמות מדמיונו של הסופר.

הרפובליקה הרומית היתה מושתתת על משטר בעל עקרונות דמוקרטים מופתיים, בהם מערכת בחירות פתוחה לכל (לא כולל נשים ועבדים), חילופין תכופים בין בעלי משרה למניעת צבירת כוח והשחתה, רשויות שלטון מופרדות ומאובחנות. לצד אלה שגשגו פערים חברתיים שהלכו וגדלו, מאבקי כוח, שוחד גלוי, וחיסול חשבונות אלים. על רקע זה מתרחש "אימפריום" – מונח שפירושו כוח רשמי, פוליטי -, ובמהלכו קיקרו כובש עמדות כוח, עד שבשנת 63 לפנה"ס, בהיותו בן ארבעים ושתיים, נבחר למשרת קונסול. דרכו אל הצמרת רצופה איומים ומאבקים, כשעיקר התמודדותו היא נגד האצילים שהתיחסו לשלטון כאל נחלה פרטית. למרות שאפשר להציץ בויקיפדיה, ולגלות בתוך דקותיים מה עלה בגורלם של קיקרו ושל טירו, הספר עדיין נקרא במתח ובסקרנות. טירו, המעריץ את אדונו, אך מתבונן בו ובסביבתו במבט חודר ונטול פניות, מספר במיומנות ובאופן חי על קורותיו, וקיקרו, על מעלותיו ועל חסרונותיו, קורם עור וגידים, וכמוהו גם התקופה התוססת והמרתקת על ערכיה הנעלים והמפוקפקים גם יחד. טירו מצטט דברים שאמר לקיקרו דודנו לוקיוס – "מלים, מלים, מלים. כנראה אין גבול לתחבולות שאתה יכול להפיק מהן" – ואלה כוחם יפה גם ל"תחבולות" הספרותיות של האריס, המשלב, כרגיל אצלו, היסטוריה ובדיה באורח אמין.

על כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי קיקרו, ובו הוא מסנגר על הפוליטיקה כעיסוק המרגש מכל העיסוקים. בגוף הספר האריס מרבה בעקיצות כלפי הפוליטיקה והעוסקים בה. בהנחה שעקיצותיו מסתמכות על תיעוד תקופתי, נראה כי לא הרבה השתנה מאז. הדמויות בספר אומרות דברים כגון "הסיוט הגרוע ביותר של פוליטיקאי: הצורך לתת תשובה ישירה", וגם "הבעיה של לוקיוס היא אמונתו שפוליטיקה היא מאבק למען צדק. פוליטיקה היא מקצוע". טירו מעיר לקיקרו, המבקש לדבר עם סיציליאני שבא לבקש את עזרתו: "לסיציליאנים אין זכות בחירה", כלומר אין טעם לבזבז עליו זמן. ובהקשר אחר יש בפיו עצה: "הדבר הפוגע ביותר בכבודו של פוליטיקאי ובסמכותו הוא כששמים אותו לצחוק, ואם בכל זאת קורה הדבר, חשוב לאין ערוך להיראות בלתי מוטרד לחלוטין".

מן הראוי לציין כי קיקרו, למרות היותו הדמות המוסרית בסיפור, אינו נקי מחטאי תקופתו. כמו יריביו גם הוא אופורטוניסט, המוכן לשקול את מכירת עקרונותיו כדי לקדם את מטרותיו. בשונה מיריביו הוא מודע למצפונו ומסוגל לשים לעצמו גבולות. מכל מקום, אמינותו של הספר גוברת בשל הרב-מימדיות של גיבורו.

"אימפריום" – הראשון בטרילוגיה הכוללת גם את "לוסטרום" ואת "דיקטטור" – הוא ספר קצבי, מעניין ומעשיר. נהניתי לקרוא אותו.

Imperium – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי