קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

קוו ודיס / הנריק סנקביץ'

קוו ודיס

כותרת משנה: סיפור מימי נירון-קיסר

"קוו ודיס" מתרחש ברומא בשנת 64 לספירה. העלילה עוקבת אחר סיפור אהבה בין שתי דמויות בדויות – מרקוס ויניציוס, מצביא צעיר, וליגיה, בת מלך שנמסרה לידי הרומאים כבת ערובה, ולא הושבה לעמה ולמולדתה. הימים ימי שלטונו של נירון, וימי ראשיתה של הנצרות. ליגיה נמנית עם המאמינים בישו, ויניציוס מאמין באלים הרבים של הרומאים. ליגיה נמנית עם מיעוט נרדף, ויניציוס נמנה עם מקורביו של הקיסר. המפגש בין שתי האמונות, מפגש נפיץ ואלים, הוא הנושא האמיתי של הספר.

הספר נסמך על מקורות היסטוריים רבים, ביניהם מקורות רומאיים והמסורת הנוצרית. מרבית הדמויות הראשיות הן של אישים שפעלו באותה תקופה, ביניהם הקיסר נירון, פטרוס ופאולוס, שליחיו של ישו, ופטרוניוס ארביטר, מהאישים המשפיעים ביותר בסביבתו של נירון, ומי שככל הנראה כתב את "סטיריקון". הארוע המרכזי בספר הוא שריפת העיר רומא ביולי 64, אולי ביוזמתו או בהשראתו של נירון, אך גם אם מדובר בהאשמת שווא, התוצאה – על פי המסורת הנוצרית – היתה הטלת האשמה על הנוצרים, וכתוצאה מכך רדיפתם, מאסרם, ורציחתם בדרכים שונות ואכזריות – טרף לאריות, צליבה והעלאה על מוקד.

שמו של הספר נלקח מן הבשורה על פי יוחנן. פטרוס, שביקש באותה תקופה לעזוב את רומא מחשש שייצלב, פגש בדרכו את ישו ושאל אותו "קוו ודיס, דומיני?", כלומר "לאן מועדות פניך, אדון?". ישו ענה שפניו לרומא כדי להצלב שנית, ותשובתו ביישה את פטרוס, שהחליט לשוב על עקבותיו ולהנהיג את קהלת הנוצרים בעיר, ואמנם נצלב מאוחר יותר – על פי אחת הגרסאות בדבר מותו – במקום בו הוקמה מאוחר יותר בזיליקת פטרוס הקדוש. לא במקרה שמו של הספר נושא אופי נוצרי, שכן הספר כולו נושא מסר בזכות האמונה הנוצרית. זה מול זה מוצגות תפיסת האהבה והסליחה הנוצרית והשחיתות הרצחנית של נירון. מול הרשעות, החנפנות, תאוות הדם והעדר המצפון, אותם מייצגים תושבי רומא ובראשם אנשי החצר, עומדים אמונה עזה בגואל ובגמול במצפה למאמינים בעולם הבא, אומץ, יושר ואהבה לכל הבריות, אותם מייצגים הנוצרים הנרדפים. סנקביץ' די קרוב לנפילה לסטראוטיפים, אבל הוא מאפשר ניואנסים בעיצוב הדמויות, ואם כי נטית לבו ברורה, גיבוריו ברובם אינם חד-מימדיים, אלא משתנים ומתפתחים לטוב או לרע.

הדמות המעניינת ביותר בספר, וזו שמייצגת עמדה בלתי קיצונית, היא זו של פטרוניוס. פטרוניוס אינו מאמין באלים, וגם לא באלוהי הנוצרים. הוא נהנה מחייו, נוטל סיכונים מטעמים של שעשוע ושל אתגר, מתנהל באומץ מול נירון, ובעולם הגחמני של חצר הקיסר הוא מצליח לשמור על אישיות עצמאית. חייו הסתיימו באופן טיפוסי: כשהבין שסר חינו, ומן הסתם יירצח, ערך ארוחה למכריו, ובמהלכה חתך את עורקיו ודימם למוות, לא לפני שהעלה על הכתב את דעתו על עוולותיו של נירון.

קראתי את הספר בתרגומו המיושן עד מאוד של ח.ש. בן-אברם. אמנם אני מוקסמת מהחן שבשפה הממציאה את עצמה, ואולי גם לנוסטלגיה יש בכך חלק, ואמנם נהניתי מהקריאה למרות הסרבול הלשוני המקשה, אבל אולי עדיף לקרוא אותו בתרגומו של אורי אורלב מ-2003. הנה לדוגמא קטע מן הספר בשני התרגומים.

תרגום בן-אברם:

הרחובות היו, בסבת השעה המאוחרת, ריקים מאדם, אך את שיחתם הפריע לודר שתוי שבא לקראתם. הוא נשען, מתנודד, בכף-ידו על כתף פטרוניוס, הציף את פניו בנשימתו הרוויה יין וצפצף בקול צרוד:

את הנוצרים לאריות!

מירמליון – ענה פטרוניוס בנחת – שמע עצה טובה ולך לך לדרכך.

בינתים תפסו השכור גם בידו השניה בכתפו.

צעק עמי יחד, ולא – אשבור את מפרקתך: את הנוצרים לאריות!

אבל עצבי פטרוניוס שבעו כבר את הצרחות הללו. מרגע צאתו מן הפלטין חנקוהו כחלום ביעותים ורסקו את אזניו, והנה בראותו עוד את אגרופו של הענק המורם עליו נגדשה סאת סבלנותו.

ידידי – אמר – צחנת יין נודפת ממך ואתה עומד לי בדרך.

ובאמרו זאת נעץ לו בחזהו עד לנדנה את החרב הקצרה שבה נזדיין בצאתו מביתו.

תרגום אורלב:

מחמת השעה המאוחרת היו הרחובות ריקים, את שיחתם קטע גלדיאטור שיכור, שבא ממול. הוא נטפל לפטרוניוס והחזיק בידו את זרועו כשהוא מציף את פניו בנשימתו הרוויה ריח יין, וצרח בקול צרוד:

הנוצרים – לאריות!

"גלדיאטור", הגיב פטרוניוס בשלווה, "שמע עצה טובה, ולך לדרכך."

פתאום תפס השיכור את זרועו גם בידו השנייה:

"צעק יחד איתי, כי אם לא, אשבור לך את המפרקת: הנוצרים, לאריות!"

אך עצביו של פטרוניוס שבעו מהצעקות הללו. מרגע שיצא מהפלאטינוס חנקו אותו כמו חלום בלהות והחרישו את אוזניו. וכשראה עכשיו לפניו את אגרופו המורם של הענק, איבד את סבלנותו. "ידידי, אמר, "אתה מסריח מיין, ואתה מפריע לי." באומרו זאת, נעץ בחזהו של הגלדיאטור את כל להבה של החרב הקצרה שהצטייד בה בצאתו מהבית.

בסיומו של הספר מופיעה ההערה הזו: "המערכת התירה לעצמה להשמיט מספר זה קטעים אחדים, מעטים במספר, שבתרגום העברי אין להם מקום". היו ימים בהם המתרגם והמוציא לאור נטלו רשות לעצמם לצנזר את היצירה המתורגמת כדי לא לפגוע בקורא העברי הרגיש. מכיוון שהספר, בחלקו השני, שופע תיאורים אכזריים של הוצאות להורג, ומכיוון שהיהודים בספר מוצגים כרודפי הנוצרים, מעניין מה ראתה המערכת לנכון למנוע מן הקורא.

"קוו ודיס" ראה אור ב-1896, תורגם ליותר מחמישים שפות, ועובד לקולנוע. למרות הדידקטיות שבו, הוא נקרא כפרוזה וכתיעוד היסטורי מרתק, ואני בהחלט ממליצה עליו.

(על כריכת הספר שברשותי מופיעים רק שם הספר ושם הסופר, ולפיכך התמונה למעלה היא של הספר במקור הפולני)

Quo Vadis – Powieść z czasów Nerona – Henryk Sienkiewicz

נ. טברסקי

1946 (1896)

תרגום מפולנית: ח.ש. בן-אברם