רוח גדולה באה / יואל פלגי

שלושים ושבעה צנחנים ארץ-ישראלים צלחו את המיונים ואת האימונים במסגרת הצבא הבריטי, והתעתדו לצנוח במדינות שכבשו הנאצים, לסייע לבעלות הברית, ולהביא את בשורת הישוב אל היהודים שעדיין לא נלכדו. שנים-עשר מתוכם נפלו בשבי, ביניהם יואל פלגי. ב-1946, אחרי שובו לארץ, כתב את קורותיו ואת קורות חבריו. כשלושים שנה אחר-כך הרחיב את יריעת הספר, והוסיף פרטים שלא יכול היה לספר קודם לכן.

במה יכלו הצנחנים להועיל, כשמרבית יהודי אירופה כבר הושמדו? הם קיוו לעורר את הנשארים להמלט, להתמרד, וסברו כי בעצם הופעתם בקרבם, כשליחים מישוב יהודי, יהיה משום הושטת יד אחים שתפיח ביהודים תקווה. לאלה מביניהם שיעדם היה הונגריה, היתה תקווה של ממש, בטרם צאתם לדרכם, כי יוכלו להציל נפשות, משום שהונגריה עדיין לא נפלה בידי הנאצים. תקוותם נכזבה במאי 1944, כשיהודי הונגריה החלו להשלח לאושוויץ.

פלגי ופרץ גולדשטיין הוצנחו בשטחי הפרטיזנים ביוגוסלביה, ובמשך חודשים חיפשו הזדמנות לעבור את הגבול להונגריה. ביולי 1944 הגיעו סוף סוף לבודפשט, ופנו אל ההנהגה היהודית במקום. לתדהמתו של פלגי ביקש ממנו קסטנר לגשת אל משרדי הגסטפו, לנסות למשוך זמן לטובת שליחותו של יואל ברנד, ולשכנע את הגרמנים להפגין רצון טוב ולשחרר את רכבת המיוחסים. פלגי נענה בלית ברירה, לאחר שהתברר לו כי קסטנר כבר דיווח לגרמנים על הגעת הצנחנים. בשלב מאוחר יותר, אחרי שפלגי נכלא ועונה, שכנע קסטנר את גולדשטיין להסגיר את עצמו. שני החברים תהו בינם לבין עצמם אם היה קסטנר בוגד, ודנו אותו לקולא: "נראה לי כי קסטנר דימה בנפשו שהוא המושך בחוטים ולא הבין שהוא עצמו בובה הנשלטת בחוטים שאחר מושך בהם". אחרי מספר חודשים בכלא, ולאחר הוצאתה להורג של חנה סנש, שעונתה ונכלאה באותו המקום, הועלו השניים על רכבת למערב. פלגי הצליח להמלט תוך כדי נסיעה ושב לבודפשט לסייע בפעולות ההצלה ב"בית הזכוכית". גולדשטיין נספה במחנה ריכוז.

עוד בענין קסטנר יש להזכיר כי בעת משפט גרינוולד העיד פלגי לטובתו של קסטנר, ו"זכה" להיות מואשם על ידי שמואל תמיר בשיתוף פעולה עם הגסטפו. לראיה, הוא ניצל, בעוד פרץ גולדשטיין וחנה סנש נרצחו. על כך, ובכלל על יחסו של הישוב לקורבנות ולשורדים, כתב פלגי:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

פלגי מתאר בפרוטרוט את קורותיו, החל מן היציאה לדרך ועד שובו. הוא מספר על האנטישמיות שליוותה אותו על כל צעד ושעל – מצד הבריטים, הפרטיזנים, ההונגרים – מתאר פעילויות הרואיות בלתי מוכרות של צעירים יהודים, שלא היססו לחדור מחופשים אל לוע האויב כדי להציל חברים, מאיר את דמויותיהם של חבריו, ביניהם אנצו סרני שהתעקש לצאת לאיטליה למרות הסיכון ולמרות גילו, וממחיש היטב את התקווה ואת היאוש. בתוך ההתרחשויות קורעות הלב, נוגע ללב סיפור נסיעתו אל מקום הולדתו, אל הבית הריק ממנו נלקחו הוריו ואחותו לבלי שוב.

התקווה הגדולה להציל את הקהילה כולה לא התממשה, כנראה מלכתחילה לא היה לה סיכוי. אבל פלגי השתלב בפעולות ההצלה הקדחתניות של ההנהגה היהודית ושל השגרירויות הזרות, ובראשן שגרירויות שווייץ ושבדיה. לאחר שחרורה של בודפשט טיפל בניצולים שזרמו אל העיר, וסייע בארגון העלאתם ארצה. במאמר המצורף לספר כתב פרופסור יהודה סלוצקי על מאמציהם של הצנחנים: "אם כי הישגיהם היו צנועים, ערכם הסמלי והחינוכי גדול היה". לא בכדי שליחותם מונצחת ומוזכרת עד ימינו. דברים דומים כתב פלגי על מפעל ההצלה בהונגריה: "ממדי מפעל ההצלה לעומת השואה שפקדה את יהדות הונגריה היו זעירים וההצלחה מצערה. אבל עוז הנפש, ההקרבה, התושיה והדבקות שהושקעו בו היו כבירים".

שמו של הספר לקוח מאיוב א' י"ט: "וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ". רוח גדולה המיטה אסון על משפחתו של איוב. רוח גדולה, שפיעמה בלבות הצנחנים, ביקשה להפיח חיים.

יהי זכרם ברוך.

עם עובד

1977 (מהדורה ראשונה 1946)