פומפיי / רוברט האריס

ביום קיץ לוהט, 24 באוקטובר 79 (24 באוגוסט על פי התאריך הנהוג באותה תקופה), התפרץ הוזוב וקבר תחתיו מספר ערים במפרץ נאפולי, ביניהן הרקולנאום ופומפיי. במשך יומיים הומטרו על האזור סלעים ואפר געשי, מלווים בגזים רעילים ובלבה רותחת. קרוב לשלושים אלף איש מצאו את מותם במהלך האסון. הערים, שנקברו כליל, נשכחו מלב עד שנמצאו במהלך חפירות במאה השמונה-עשרה.

רוברט האריס, שבספריו משלב מחקר היסטורי עם דמויות ופרטים מדמיונו, מתאר את שהתרחש באזור ביומיים שקדמו לארוע וביומיים שבהם התרחשה ההתפרצות עצמה. בסיומו של הספר הוא מונה מספר מרשים של מקורות היסטוריים, שאחד מהם – הדיווח של פליני (פליניוס הזקן) ושל אחיינו – מהווה ציר מרכזי בעלילה.

ההתפרצות תפסה את תושבי המקום בהפתעה. וזוב לא נתפס כהר געש מאיים מכיוון שבמשך מאות שנים היה רדום. האדמה רעדה מדי פעם בימים שקדמו לארוע, אבל רעידות אדמה לא היו נדירות במפרץ, ואל הרעידה הגדולה של שנת 62 לא התיחסו כמבשרת אסון. התיבשות בארות המים היתה צריכה אולי לעורר נורות אזהרה, אך לא עשתה זאת. סביב בעיית המים טווה האריס את סיפור היומיים הראשונים. מהנדס המים אטיליוס מגיע לאזור כדי לבדוק את אמת המים האקווה אוגוסטה, למצוא את מקור התקלה ולתקן אותה. דרך התוודעותו אל אנשי פומפיי מספר האריס על אורחות החיים בעיר, ובאמצעות תיאור עבודתו אנו לומדים להכיר את המפעל הכביר של אמות המים, שבמידה רבה איפשר את התפשטותה של האימפריה. אטיליוס מגלה ששינויים גיאולוגיים עיוותו את רצפת מנהרת האמה, מצליח להשיב את מצבה פחות או יותר לקדמותו, אבל זרימת המים המתחדשת אינה מונעת, כמובן, את מר גורלה של העיר.

שני הימים הבאים הם תיאור חי ומטיל אימה של גיהינום. מראשו של וזוב מיתמר לגובה קילומטרים ענן אפל וסוער, מטר של אבנים ניחת מן השמים, אפר לוהט אינו מאפשר לנשום, חשכה שוררת בכל שעות היממה, פליטים אחוזי אימה מתרוצצים מפה לשם. פליני, שהיה מתעד מסור של הטבע ("תולדות הטבע" אנציקלופדיה בת שלושים ושבעה כרכים, היא ספרו היחיד ששרד), והיה גם מפקד הצי במיסנום הסמוכה, קירב את אוניותיו אל פומפיי, אולי כדי לחזות מקרוב בהתפרצות, אולי כדי לחלץ פליטים. הוא מצא את מותו על החוף, אחיינו העביר כאמור דיווח מפורט (על שם שניהם נטבע המונח "התפרצות פליאנית"), והאוניות הצליחו להציל כאלפיים בני אדם. יש הסבורים כי גולגולת שנמצאה סמוך לפומפיי לפני מספר שנים היא גולגלתו של פליני, אך עובדה זו לא הוכחה עד תום.

האריס מספר סיפור מותח, למרות שסופו הקטלני ידוע מראש. פומפיי ושכנותיה קמות לתחיה בשלל פרטים קטנים וגדולים, והספר מוצלח הן כפרוזה משובחת והן כתיעוד עתיר ידע המשלב בעלילה אישים היסטוריים. כך, לדוגמא, אטיליוס מרבה להזכיר בהערכה את האדריכל והמהנדס ויטרוביוס, מי שאחראי בין השאר על אמות המים הרומאיות. אמנם מדובר בתיעוד, אך האריס מבקש להעביר גם מסר: יש להקשיב לטבע, לקחת בחשבון את עוצמתו הבלתי מרוסנת העולה פי כמה על עוצמתן של האימפריות ולהתייחס אליה בענווה. כמוטו לספר הוא מצטט בזה אחר זה את טום וולף המתייחס לעליונות האמריקאית בתחילת האלף השלישי, ואת פליני הכותב על העליונות הרומאית, והקורא מוזמן להבין את הקישור.

"פומפיי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מרחיב אופקים ומומלץ.

Pompeii – Robert Harris

זמורה ביתן

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

סופר צללים / רוברט האריס

סופר צללים בריטי מקבל הצעה להיות שותף לכתיבת האוטוביוגרפיה של אדם לנג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. לנג, בן דמותו של טוני בלייר, הסתגר עם פמליה מצומצמת במרתה'ס ויניארד, אי נופש של העשירים והמפורסמים במסצ'וסטס, והסתייע בעוזרו הנאמן מייק מק'ארה כדי להשלים את הספר. מותו הפתאומי של מק'ארה, לכאורה בתאונת טביעה כשהיה שתוי, הותיר את תפקיד סופר הצללים פנוי. הסופר, המספר את העלילה בגוף ראשון נענה להצעה, ומבקש להפיח רוח חיים ונשמה בדפים המשמימים שכתב קודמו בתפקיד.

שלא בטובתו מוצא עצמו המספר בלבה של מהומה פוליטית. שר החוץ לשעבר בממשלתו של לנג, מאשים את לנג בהסגרת אזרחים בריטים לידי הסי איי איי, בשל חשד שעסקו בטרור. הסי איי איי, כך הוא טוען, עינה את החשודים, ואחד מהם אף מת כתוצאה מהם. שר החוץ מחזיק בעמדה שכל מה שנעשה במסגרת המלחמה בטרור הוא בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, ומבקש להעמיד את לנג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. לנג מכחיש את הטענות, אך מחזיק בעמדה הפוכה, המצדיקה כמה דקות של סבל לכמה אנשים כדי למנוע את מותם של אלפים. לנג ממהר לנסוע לוושינגטון, לחסות בצלו של הנשיא האמריקאי, והעבודה על הספר משתבשת.

במקביל לארועים אלה, הסופר, הנובר בדפים שכתב מק'ארה ובמסמכים שמצא בחדרו, מגלה אי דיוקים בדברים שהספיק לומר לו לנג לפני נסיעתו, ומתעוררים בו חשדות באשר למותו של קודמו. הוא אמנם מצהיר כי הוא סופר צללים, לא כתב חוקר, אבל נשאב בהדרגה אל חקירה עצמאית בסודותיו של לנג.

רוברט האריס כותב מצוין, בין אם הוא מרחיק להיסטוריה רחוקה, דוגמת "אימפריום" והמשכיו, ובין אם הוא מתעד פרשיות מן העבר הקרוב, דוגמת "מוכרים את היטלר". ב"סופר צללים" הוא מספר סיפור מותח, שנע בין שני מוקדים מעניינים: האחד הוא המשנה הפוליטית של לנג, ובעיקר יחסיו עם ארצות הברית, והשני הוא עבודתו של סופר צללים. בין שני אלה מתרחשת עלילת מתח דרמטית ומתעתעת על רקע החורף העוין של מסצ'וסטס, המעצים את תחושת האיום שחש המספר. האריס אינו מתאמץ להסוות את ההשראה שקיבל מטוני בלייר ומאשתו לדמותם של בני הזוג לנג. לא הצלחתי לפענח מדוע השתמש בשמם האמיתי של מכון ארקדיה ושל נשיאו, והייתי שמחה לסוף דבר שהיה מבהיר את כל מקורות ההשראה של הספר.

תפקידו של סופר הצללים זוכה להרחבה ולהעמקה, והיבט מעניין זה של העלילה מייחד את הספר. בראשו של כל פרק מופיע ציטוט מספר הדרכה בשם "כתיבת צללים" מאת אנדרו קרופטס, וכל ציטוט קשור לתוכנו של הפרק. לדוגמא, המספר משכנע את הועדה הבוחרת את סופר הצללים בהתאמתו לתפקיד, דווקא בהדגשת חוסר הידע הפוליטי שלו. הציטוט בראשו של פרק זה קובע כי, "סופר צללים שיש לו רק מושג של הדיוטות על הנושא יהיה מסוגל לשאול שוב ושוב אותן שאלות שיש לקורא ההדיוט, וכך לגרום לספר להגיע אל קהל קוראים רחב הרבה יותר".

יש לרוברט האריס ספרים מרתקים יותר ומעמיקים יותר, אבל "סופר צללים" כתוב היטב, מותח וקצבי, נהנה מערך מוסף בשל שני מוקדיו, ולכן מומלץ.

The Ghost – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

ארכנגלסק / רוברט האריס

"ארכאנגלסק" מתרחש ברוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים. זהו העשור שלאחר התפרקות ברית המועצות, נשיא המדינה הוא בוריס ילצין, שמגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. סודותיה של ברית המועצות מתחילים להחשף עם פתיחת הארכיונים, ובמוסקבה מתקיים כנס מטעם "רוסארכיב" בהשתתפותם של היסטוריונים מארצות המערב.

עם ההיסטוריונים נמנה קֶלסו, היסטוריון בריטי בלתי שגרתי, פרובוקטיבי, חורג להכעיס מכללי הטקס. כשהספר נפתח הוא יושב בחדרו במלון בחברת אדם זקן, וזה מספר לו סיפור מפתיע. פאפו רפאבה עמד על משמרתו בביתו של לברנטי ברייה, כשזה האחרון נקרא בדחיפות להגיע לביתו של סטלין. פאפו, שהצטווה להתלוות אל מעסיקו, מתאר לקלסו את קורות אותו הערב, שבו סטלין נמצא מחוסר הכרה, וברייה מנע מאנשיו להזעיק רופא בתואנה שהרודן ישן (סטלין מת מספר ימים אחר כך). עד כאן הסיפור נצמד לעובדות ההיסטוריות, ומכאן מתחיל האריס, באמצעות פאפו, לרקום את הפן הבדיוני של ספרו. ברייה, כך על פי פאפו, חיפש בחדרו של סטלין מפתח לכספת, ומשמצא אותו מיהר לקרמלין, שם שלף מן המחבוא מחברת, ככל הנראה יומן שכתב סטלין. את המחברת סגר בתוך ארגז כלים אטום, והורה לפאפו לקבור אותו בחצר ביתו. כשקלסו יוצא לרגע מן החדר, פאפו קם ומסתלק, ומותיר את הסיפור תלוי באויר מבלי לחשוף את תוכנה של המחברת.

רוברט האריס רקח סיפור מתח מצמרר, ששולח את קלסו לאחור בזמן, אל תקופת שלטונו של סטלין, מוביל אותו אל ארכנגלסק, העיר הצפונית הסמוכה לים הלבן, ומסבך אותו עם יורשי הק.ג.ב, עם המשטרה, ועם בעלי אינטרסים המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. דרך העלילה הבדיונית הוא מציג את רוסיה של שנות התשעים, כמו גם את אוירת האימים של הסטליניזם. הוא עומד על אוזלת ידם של ההיסטוריונים בבואם לחקור את התקופה, בשל טירוף המערכות ששרר אז, ושכדבריו מזכיר לו ש"עלי להיות זהיר ולא לכפות שום מבנה הגיוני על העבר" (בתמונה שתשאר איתי לאורך זמן, מתואר ערב אופייני בביתו של סטלין, כשהוא מכריח את שריו לרקוד עמוק אל תוך הלילה. "אין שום דבר בארכיון כאן שיצביע על כך שסגן יושב ראש מועצת השרים, או הקומיסר לענייני חוץ, היו מותשים מעייפות וכנראה גם מוכי אימה כשקיבלו את ההחלטות שלהם – אין כאן דבר שיעיד על כך שהם היו ערים עד שלוש לפנות בוקר, רקדו מתוך פחד על חייהם, ידעו היטב שיתכן שיצטרכו לרקוד שוב באותו ערב"). אוזלת היד נובעת גם מהעובדה ש"סטלין הקפיד לרצוח כמעט כל מי שהיה מסוגל לומר לנו מי היה סטלין באמת".

אבל יותר מכל, ונדמה לי שזו מטרת כתיבת הספר, הוא מתמקד בהערצה לסטלין שעדיין לא התפוגגה. הוא טוען כי " אין שום ספק עתה שסטלין, ולא היטלר, הוא הדמות המפחידה ביותר של המאה העשרים. אני אומר זאת לא רק משום שסטלין הרג יותר אנשים מהיטלר – אף שזה ודאי נכון – וגם לא משום שסטלין היה פסיכופת גדול יותר מהיטלר, אף שגם זה ודאי נכון. אני אומר זאת משום שרוחו הרעה של סטלין, בניגוד לזו של היטלר, עדיין לא גורשה". בגרמניה, כך הוא כותב, שום נהג מונית לא יתלה במכוניתו את תמונתו של היטלר. בגרמניה אי אפשר לקנות ברחובות קלטות עם נאומיו של היטלר. פוליטיקאים גרמנים אינם מכנים את היטלר "פוליטיקאי גדול". אבל ברוסיה של שנות התשעים כל הדברים האלה נכונים לגבי סטלין. העלילה הבדיונית שרקח האריס מתקבלת על הדעת על רקע זה.

רוברט האריס הוא כותב רהוט הבקיא בחומר, וכרגיל השילוב של אמת ובדיה עובד אצלו היטב. הספר מציע סיפור מתח מרתק לצד העשרה היסטורית, ולכן מומלץ.

Archangel – Robert Harris

זמורה ביתן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: יותם ראובני

עד שיצא עשן לבן / רוברט האריס

רוברט האריס מוכר בעיקר בזכות ספריו המעוגנים בפרקים מרתקים בהיסטוריה, ביניהם שלהי הרפובליקה הרומית, פרשת דרייפוס, ועידת מינכן ועוד. בספר הנוכחי הוא מפנה את מבטו החוקר אל תוככי הותיקן, ומתרכז בצומת זמנים קריטי, כשלאחר מותו של האפיפיור נדרשים הקרדינלים לבחור מנהיג חדש. הדמויות המאכלסות את הספר בדויות, אך התהליך עצמו – הקוֹנְקְלָוֶוה – כמו גם הסביבה הפיזית וחוקי הכנסיה, מתוארים בנאמנות.

מאה ושמונה-עשר קרדינלים נאספים בקרית הותיקן ומוחזקים בבידוד כמעט מוחלט, כדי למנוע השפעות חיצוניות על החלטותיהם (ומכאן המונח קונקלווה, הנגזר מן המלים הלטיניות קון קלאווה, במַפתח). הם מתגוררים בקאזה סנטה מרטה, שחלונותיו נאטמו, ומתכנסים להצביע בקפלה הסיסטינית. ההצבעה חשאית, ופתקי ההצבעה, כמו כל דף נייר אחר ששימש את הקרדינלים, נשרפים בסיום כל סבב. כדי להבחר לאפיפיור יש לצבור רוב של שני שליש מן הקולות. אם איש מן המועמדים לא הגיע למספר הקולות הנדרש, מעלים בארובה עשן שחור. הקרדינלים יישארו סגורים ומבודדים עד שיעלה עשן לבן, וממרפסת הבזיליקה בקרית הותיקן יבשרו לקהל הממתין בחוץ, "הֶבֵּמוּס פּאפּאם", יש לנו אפיפיור.

לומֶלי, נשיא מועצת הקרדינלים, מוביל מתוקף תפקידו את תהליך בחירת האפיפיור. לומלי, למרות הותק שלו ולמרות אמונתו האיתנה, הוא אדם ספקן. בדרשה שהוא נושא ביום הראשון הוא מדבר בשבחו של הספק, שכן "ודאות היא האויב הגדול של אחדות. ודאות היא האויב המר של סובלנות". הוא אינו מנהל תעמולה בעבור איש מן הקרדינלים, אך באותה דרשה, שיש בכוחה להשפיע על הבחירה, הוא קורא לבחור אפיפיור שמפקפק, וספיקותיו מפיחים חיים באמונה, אפיפיור שחוטא ומבקש מחילה. הקרדינל בליני הליברלי הוא המועמד המועדף עליו. המתנגד החריף לבליני הוא הקרדינל טדסקו, שמרן קיצוני, השולל כל שינוי, כגון בחינת האפשרות להענקת הסמכה לנשים, ומחזיק בדעות חד משמעיות בנושאים כמו היחס להומוסקסואלים. על פי תפיסת השמרנים, "אין לנו צורך בכנסיה שתנוע עם העולם, כי אם בכנסיה שתניע את העולם". בחינת התפיסות השונות בתוך הכנסיה היא אחד ההיבטים המעניינים בספר. ההתלבטויות של לומלי באשר לדרך למלא את תפקידו מעניינות אף הן. הוא מודע לקו הגבול המטושטש בין הסגידה לכנסיה והסגידה לאלוהים, ואינו מפסיק לבחון את עצמו, את לבו ואת אמונתו.

כל אחד ואחד מן הקרדינלים, בהטילו את פתק ההצבעה אל הכד, אומר בקול: "קורא אני כעד לי את המשיח אדוננו, אשר יהיה לי שופט, שקולי ניתן לזה אשר לפני האלוהים אני חושב שצריך להבחר". אבל למרות שההצבעה היא בין כל קרדינל לאלוהיו, לא נפקד מקומן של בריתות אינטרסנטיות שנועדו לקדם מועמדים מסוימים, משיקולים שאינם תמיד טהורים לגמרי. רוברט האריס יצר בספר עלילת מתח, שחשדות וקונספירציות ויצרים אישיים מניעים אותה. בכשרון רב הצליח להציב גיבורים, שלמרות שהדת היא הכוח המוביל בחייהם, וכולם מנהיגים רוחניים, הם בעלי חולשות אנוש, וגם אם לפחות שניים מהם הם "האיש הרע", הם פועלים מכוחה של אמונה עמוקה.

החולשה היחידה בספר, בעיני, היא סוד הנגלה ממש בעמודים האחרונים. הוא אמנם נקשר יפה לנושאים שעלו קודם לכן, אך לטעמי הוא מוקצן (אלא אם כן הסופר מודע לעובדות היסטוריות מסוימות שנסתרות מבני תמותה אחרים). למעט פרט זה, הספר מרתק בכל אחד מהיבטיו, כתוב מצוין, ומספק הצצה אל העולם המסתורי והמסוגר של הותיקן ושל צמרת הכנסיה הקתולית. בהחלט מומלץ.

Conclave – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

מדד הפחד / רוברט האריס

את רוברט האריס אני מעריכה מאוד בזכות ספריו המבוססים על אירועים היסטוריים. משום כך, למרות דעה קדומה נגד ספרים שמוגדרים כמותחנים ושמשווקים את עצמם באמצעות אותיות תבליט זוהרות, בחרתי לקרוא את ספרו זה. לא התחרטתי על הבחירה.

האריס אינו מזכיר במפורש את המונח "קריסת בזק" (Flash Crash), אך הארוע שזכה לשם זה בשל צלילת המדדים המובילים בוול סטריט ב-6 במאי 2010 היווה מן הסתם את הזרז לכתיבת הספר. הקריסה התרחשה למעשה ללא מעורבות אנושית ישירה. אלגוריתמים מתוחכמים הם המנהלים את המסחר, והם שהיו אחראים לארוע. ברור שהאלגוריתמים עצמם הם מעשי ידי אדם, אך הם מסוגלים ללמוד ולהתפתח, והתנהלותם אינה לגמרי צפויה.

אלכס הופמן, הדמות הראשית בעלילה, הוא פיזיקאי מוכשר, גאון בתחומו, ואדיש לכל מה שחורג מעיסוקו. לאחר שעבד מספר שנים בסֶרן, המרכז לחקר חלקיקים, חצה את הקווים מן המדע הטהור אל הכסף, הקים קרן גידור מצליחה, והפך למליונר. לאחרונה פיתח אלגוריתם מתקדם, שאינו מבוסס רק על נסיון העבר בשוק ההון, אלא גם על התנהגות הצרכנים, ורווחי הקרן הרקיעו שחקים, לשמחתו של שותפו, יוגו קוורי, אשף ביחסי אנוש.

פתיחתו של הספר מצמררת: אלכס מקבל מתנה יקרת ערך מאלמוני, מהדורה ראשונה של ספרו של דרווין, "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים". דף, ובו פרטי סוחר הספרים שממנו נרכש הספר, נעוץ – במקרה? – בפרק העוסק בפחד. בלילה שאחרי קבלת הספר נפרץ ביתם הממוגן של אלכס ושל אשתו גבריאל, אלכס מוכה על ידי הפורץ ומובל לבית חולים. במהלך היום המתואר בספר תהיינה לאלכס סיבות נוספות לחוש רדוף, והגורם לצרותיו, כך יתברר, מאיים לא רק עליו.

רוברט האריס כתב ספר מתח מעוגן עמוק במציאות, תוך שהוא מוכיח בקיאות בנושאים עליהם הוא כותב, מציג דמויות משכנעות ולא פלקטיות, משלב ציטוטים מרחיבי דעת מאת דרווין ואחרים, ומביע עמדות בתחומים שונים במשולב עם הסיפור. הוא מתייחס, בין השאר, לעושר ולהשפעתו על בעליו, להתנהגות העדרית של הציבור, ולפחד כמניע. ואולי המסר החזק מכולם עולה מן הפרק החותם את הספר: הכסף מעוור. מומלץ.

The Fear Index – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

דיקטטור / רוברט האריס

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator / Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

לוסטרום / רוברט האריס

"לוסטרום" הוא הספר השני בטרילוגיה שכתב, לכאורה, טירו, עבדו ומזכירו של קיקרו. בפתח דבר לספר טוען הסופר כי אין צורך לקרוא את "אימפריום" כדי להבין את ספר ההמשך, אך לדעתי בהחלט מומלץ לקרוא אותם בסדר כרונולוגי להכרת הרצף ההיסטורי ולהבנה מעמיקה יותר של הדמויות.

"אימפריום" הסתיים בשנת 63 לפנה"ס עם מינויו של קיקרו לקונסול, הווה אומר האיש – אחד משניים – שעמד בראש הסנאט הרומי. מטעמים של מניעת שחיתות וסיאוב הוגבלה המשרה לתקופה של שנה, ושני הקונסולים שימשו בה לסירוגין. במהלך כהונתו של קיקרו נחשף קשר להפיל את הרפובליקה, קשר שהוביל אציל בשם קטילינה, שהתאכזב מכשלונו להבחר לקונסול. הקושרים עמדו בפני מעצר, גלות או מוות, ובהשראתו של קיקרו, שנתמך על ידי קאטו הצעיר, הוחלט להוציאם להורג ללא משפט. קיקרו, שכבר עמד בשלהי כהונתו, יכול היה לדחות את ההכרעה הקשה, ולהותירה לבאים אחריו, אך לא זו היתה דרכו. חלקו הראשון של "לוסטרום" מסתיים כשקיקרו בשיא תהילתו כ"אבי המולדת", לאחר שהציל אותה ממזימתם של הקושרים. בו-זמנית, באוירת התככים והיריבויות המרות, החל לרחף מעל ראשו איום הנקמה.

התקופה המתוארת ב"לוסטרום" מסתיימת כעבור חמש שנים, כשקיקרו, וטירו לצדו, משתרכים בבדידות הרחק מרומא, שם נגזר על קיקרו נידוי חמור, והמסייעים בידו נחשפו לעונש מוות. הידרדרותו מ"אבי המולדת" אל גולה נרדף התרחשה בד בבד עם הידרדרותו של המשטר ברומי מרפובליקה אל טריווימאט בעל מאפיינים דיקטטוריים. יוליוס קיסר, שהצליח לחמוק מאשמת מעורבות בקשר, וזכה לפופולריות גבוהה בקרב העם, כרת ברית עם יריבים לשעבר – המצביא הנערץ פומפיוס, והאיש העשיר ביותר קראסוס – ויחדיו השתלטו על מוסדות השלטון, תוך שהם מתעלמים ממסורות רבות שנים.

בהשוואה לספר הראשון, השני פחות אישי ויותר היסטורי, אם כי גם הוא מסופר רוב הזמן מנקודת המבט של קיקרו, המשולבת בזו של טירו. הספר מתאר מלחמת מאסף להצלת הרפובליקה, שלמרות עקרונותיה המוצקים נסחפה אל מאבקי כוח ואל שחיתות הולכת וגוברת. טירו, שהוא גם צופה מן הצד וגם מעורב עד צוואר בארועי התקופה, יודע להצביע על נקודות חולשה שהביאו להתפוררות, ואינו חוסך את ביקורתו גם ממעבידו. הוא מתאר את קיקרו כמי שלקה ביוהרה לאחר הצלחתו לסכל את הקשר, וטוען כי בקרב כל מי שהגשימו את שאיפת חייהם מפריד קו דק בלבד בין אצילות ליוהרה, בין בטחון עצמי לאשליה, בין תהילה להרס עצמי. במהלך הכתיבה הוא מתאר טעויות שבשיקול דעת – אם כי בחוכמה שלאחר מעשה – אבל בסופו של דבר, למרות שגיאותיו של קיקרו, מזכירו סבור שהיה אדם גדול: היו כל כך הרבה טעויות. הן השתרעו מאחורינו כמו איים, ארכיפלג של מעשי איוולת. ובכלל, אולי המילה "טעויות" אינה נכונה. אולי נכון יותר לכנותן "השלכות": אותן השלכות הכרחיות של המעשה שעשה אדם דגול ממניעים נאצלים – האם לא כך, ככלות הכל, מגדירים היוונים את הטרגדיה?

"לוסטרום" (מונח שבהשאלה משמעותו גם תקופה של חמש שנים וגם הוללות) הוא ספר מעניין לא רק בזכות קיקרו, אלא משום שהוא מאיר אישים וארועים, ומציג את ההיסטוריה בפרוזה מרתקת. טירו, שעיניו פקוחות לפרטים, משלב בתוך הארועים הרי הגורל גם פכים קטנים, המשווים לסיפור חן ועומק. כך, לדוגמא, כשטירו טוען באוזני מעבידו ששלג, שהחל לרדת ערב כניסתו לתפקיד הקונסול, מהווה אות משמים, אנו לומדים על מערכת האמונות של התקופה, וגם על תפיסותיו של קיקרו, שהגיב במלים "בטוחני שבכוחם של האלים, המבורכים בחיי נצח, לנקוט אמצעי תקשורת מובן יותר מאשר פתיתי שלג. מדוע שלא ישלחו לנו מכתב?". הצצה אל מערכת הערכים של התקופה מספקת עצתו של קיקרו לידידו, לא להסתפק בעריכת משחקים להמונים, אלא לחלק לעם כסף, אם ברצונו להבחר לתפקיד שבו חשק. כשהידיד טוען שמדובר בשוחד, עונה לו קיקרו, שבמונחי התקופה היה אדם ישר והגון, כך: "לא, זה רק כדי להלהיב אותם. זכור, רוב המצביעים הם אזרחים עניים. הם חייבים להרגיש שלקול שלהם יש ערך, ושהפוליטיקאים הגדולים מעניקים להם תשומת לב כלשהי, ולו רק פעם בשנה. זה הדבר היחיד שיש להם". מעניין לגלות גם כאן, כמו במקרים היסטוריים אחרים לאורך הדורות, שהשתלטותו של דיקטטור נעשתה בחסות החוק (היטלר הוא דוגמא בולטת). מסתבר שקל יותר לזכות בתמיכת ההמונים תחת מעטה חוקי, גם אם החוק מעוות ודרקוני, מאשר להשתלט עליהם באלימות.

רוברט האריס מדגים כאן שוב שילוב מצוין של היסטוריה עם השלמות מדמיונו, ו"לוסטרום" מומלץ בהחלט. השארתי את קיקרו ואת טירו בבדידותם האומללה, ובקרוב אשוב אליהם עם הספר השלישי בסדרה, "דיקטטור", לגלות מה עלה בגורלם.

Lustrum – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: אודי תגרי

אימפריום / רוברט האריס

מה גילו של הסימן & המחליף את מילת החיבור "וגם"? לו התבקשתי לנחש, הייתי קובעת אותו בטווח של מאה השנים האחרונות, והייתי טועה לחלוטין. מי שהכניס את הסימן לשימוש היה מרקוס טוליוס טירו, בן המאה הראשונה לפנה"ס. טירו, מזכירו של קיקרו, פיתח את שיטת הקצרנות כדי לרשום את נאומיו של אדונו. טירו הוא גם המספר ב"אימפריום", העבד לשעבר הנחפז לכתוב את זכרונותיו בטרם ייאסף אף הוא אל אבותיו. רומי, בה הוא חי בערוב ימיו, אינה זו בה חי ופעל קיקרו. הרפובליקה הרומית וקיקרו, הסנטור-נואם-פילוסוף-משפטן, סיימו את חייהם כמעט בעת ובעונה אחת, והרפובליקה הפכה לאימפריה תחת שלטון יחיד.

טירו, ששימש כמזכירו של קיקרו, גדל אתו מילדות, התלווה אליו במסעותיו, והיה לאיש סודו. בפתח הספר מצטט רוברט האריס משפט מתוך מכתב שכתב קיקרו למזכירו: "לא ייספרו שירותיך הרבים למעני – בביתי ומחוצה לו, ברומי ובחוץ לארץ, בעניינים פרטיים וציבוריים, במחקרי ובעבודתי הספרותית". טירו ככל הנראה אכן כתב ספרים אודות מעסיקו, אך אלה אבדו. "אימפריום" מסתמך על מקורות היסטוריים, על נאומיו של קיקרו, ועל השלמות מדמיונו של הסופר.

הרפובליקה הרומית היתה מושתתת על משטר בעל עקרונות דמוקרטים מופתיים, בהם מערכת בחירות פתוחה לכל (לא כולל נשים ועבדים), חילופין תכופים בין בעלי משרה למניעת צבירת כוח והשחתה, רשויות שלטון מופרדות ומאובחנות. לצד אלה שגשגו פערים חברתיים שהלכו וגדלו, מאבקי כוח, שוחד גלוי, וחיסול חשבונות אלים. על רקע זה מתרחש "אימפריום" – מונח שפירושו כוח רשמי, פוליטי -, ובמהלכו קיקרו כובש עמדות כוח, עד שבשנת 63 לפנה"ס, בהיותו בן ארבעים ושתיים, נבחר למשרת קונסול. דרכו אל הצמרת רצופה איומים ומאבקים, כשעיקר התמודדותו היא נגד האצילים שהתיחסו לשלטון כאל נחלה פרטית. למרות שאפשר להציץ בויקיפדיה, ולגלות בתוך דקותיים מה עלה בגורלם של קיקרו ושל טירו, הספר עדיין נקרא במתח ובסקרנות. טירו, המעריץ את אדונו, אך מתבונן בו ובסביבתו במבט חודר ונטול פניות, מספר במיומנות ובאופן חי על קורותיו, וקיקרו, על מעלותיו ועל חסרונותיו, קורם עור וגידים, וכמוהו גם התקופה התוססת והמרתקת על ערכיה הנעלים והמפוקפקים גם יחד. טירו מצטט דברים שאמר לקיקרו דודנו לוקיוס – "מלים, מלים, מלים. כנראה אין גבול לתחבולות שאתה יכול להפיק מהן" – ואלה כוחם יפה גם ל"תחבולות" הספרותיות של האריס, המשלב, כרגיל אצלו, היסטוריה ובדיה באורח אמין.

על כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי קיקרו, ובו הוא מסנגר על הפוליטיקה כעיסוק המרגש מכל העיסוקים. בגוף הספר האריס מרבה בעקיצות כלפי הפוליטיקה והעוסקים בה. בהנחה שעקיצותיו מסתמכות על תיעוד תקופתי, נראה כי לא הרבה השתנה מאז. הדמויות בספר אומרות דברים כגון "הסיוט הגרוע ביותר של פוליטיקאי: הצורך לתת תשובה ישירה", וגם "הבעיה של לוקיוס היא אמונתו שפוליטיקה היא מאבק למען צדק. פוליטיקה היא מקצוע". טירו מעיר לקיקרו, המבקש לדבר עם סיציליאני שבא לבקש את עזרתו: "לסיציליאנים אין זכות בחירה", כלומר אין טעם לבזבז עליו זמן. ובהקשר אחר יש בפיו עצה: "הדבר הפוגע ביותר בכבודו של פוליטיקאי ובסמכותו הוא כששמים אותו לצחוק, ואם בכל זאת קורה הדבר, חשוב לאין ערוך להיראות בלתי מוטרד לחלוטין".

מן הראוי לציין כי קיקרו, למרות היותו הדמות המוסרית בסיפור, אינו נקי מחטאי תקופתו. כמו יריביו גם הוא אופורטוניסט, המוכן לשקול את מכירת עקרונותיו כדי לקדם את מטרותיו. בשונה מיריביו הוא מודע למצפונו ומסוגל לשים לעצמו גבולות. מכל מקום, אמינותו של הספר גוברת בשל הרב-מימדיות של גיבורו.

"אימפריום" – הראשון בטרילוגיה הכוללת גם את "לוסטרום" ואת "דיקטטור" – הוא ספר קצבי, מעניין ומעשיר. נהניתי לקרוא אותו.

Imperium – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

מוכרים את היטלר / רוברט האריס

ב-28 באפריל 1983 יצא העתון הגרמני שטרן בכותרת סנסציונית שהכריזה על גילוים של יומנים שכתב היטלר. העתון השקיע מליוני מארקים במשך למעלה משנתים, כדי לרכוש בזה אחר זה את כרכי היומן ממקור עלום, שהיה מוכר רק לכתב גרד היידמן. בחלוף שבועיים מיום הפרסום הודה העתון כי מדובר בזיוף. מומחי כתב-יד אישרו בטרם הפרסום כי היומנים אכן נכתבו על ידי היטלר. היסטוריון ידוע ומוערך, יו טרבור-רופר, העניק להם גושפנקא. כיצד, אם כך, התאפשר הבזיון?

שני אנשי מפתח עמדו במרכז הפרשה. האחד הוא, כאמור, גרד היידמן, כתב צבאי לשעבר, שנמשך אל קסמם של עריצים (באוסף הפרטי שלו הציג בין השאר, תחתונים שלבש אידי אמין), והפך לאספן נלהב של פריטים נאצים. רכישתו הגדולה הראשונה היתה יאכטה שהיתה שייכת לגרינג, עליה אירח היידמן נאצים לשעבר, כולל אנשים ששהו עם היטלר בבונקר בימיו האחרונים. השני הוא קונרד קוּיָאוּ, שהציג עצמו בדרך כלל כקונרד פישר. פישר היה נוכל ובדאי, שמצא מכרה זהב בדמותם של הדיוטות ומומחים הלהוטים להניח ידם על כל מזכרת הקשורה בהיטלר. היתה לו יכולת לזייף בקלות כתבי יד, והיתה לו החוצפה להרחיב בשקרים את היקף עסקיו. האריס כותב על הצמד כי "בדמותו של קונרד פאול קויאו […] מצא גרד היידמן סוף סוף אדם בשיעור קומתו הוא: אדם שכשרונו בהמצאת סיפורים אינו נופל מנכונותו שלו להאמין בהם". פישר בדה סיפור לפיו אחיו, שהוא גנרל מזרח-גרמני, מחזיק ברשותו את יומניו של היטלר, אותם יש באפשרותו להגניב טיפין-טיפין למערב. תחילה דובר על עשרים ושבעה כרכים, אך עם הרווח בא התיאבון, ומספרם תפח לשישים, את כולם כתב פישר במו ידיו. פישר סיפק להיידמן פריטים נוספים פרי יצירתו: מכתבים שזייף, וציורים שהיטלר צייר לכאורה (באחד המקרים העתיק פישר ציור ידוע, ומכר אותו להיידמן כשהוא מלגלג על היטלר שיצר חיקוי). הוא אף הכין את הקרקע לזיופים נוספים, כשבתוך היומנים שתל רמזים על יצירות כתובות אחרות.

בדית היומנים ניזונה מארוע שהתרחש ימים ספורים לפני מותו של היטלר. מטוס ועליו מספר ארגזים שהוצאו מן הבונקר, התרסק ועלה באש סמוך לכפר באזור שאחר-כך נכלל בגרמניה המזרחית. כששמע היטלר על נפילת המטוס הגיב בסערת רגשות, משום שלדבריו הארגזים הכילו מסמכים יקרי ערך שנועדו לדורות הבאים. היידמן שמח להאמין שמסמכים אלה היו היומנים.

ההוצאה לאור, שבבעלותה היה העתון שטרן, החליטה להשקיע ביומנים. מכיוון שהיידמן סירב בתוקף להסגיר את זהות הספק, עברו כל התשלומים לפישר דרכו. השאלה אם היידמן הסתיר את זהותו של פישר כדי לא לסכן את "אחיו הגנרל" נותרה פתוחה, אבל ברור שהיה לו מניע נוסף לא לחשוף את פישר: כמחצית מן הכסף ששילמה ההוצאה לאור עברה ישירות לכיסו של היידמן. יצירת מגע בין ההוצאה לפישר היתה חושפת את הגניבה. היידמן, שהיה שקוע בחובות לפני פרשת היומנים, הפך לאדם עשיר מאוד. יחד עם זאת, ברור שלא רק הרווחה הכלכלית שזכה לה היתה התמריץ לפרשת היומנים. היידמן סבר באמת ובתמים שהמסמכים שסופקו לו אמיתיים. כתב של השטרן שעבד אתו אבחן, כי היידמן איבד כל פרספקטיבה ביקורתית במגעיו עם הנאצים לשעבר. אספן פריטים נאצים אמריקאי אמר עליו שהוא "מאוהב בהיטלר יותר מכל מי שהכרתי בחיי". היידמן, כאחוז דיבוק, עסק במקביל בנסיונות ליצור קשר עם מרטין בורמן, ונפל קורבן מרצון לנוכל נוסף, סוחר הנשק מרדר קלפר, שסיפק לו "הוכחות" לכך שבורמן אכן חי. את ירח הדבש שלו בילה היידמן עם כלתו בדרום-אמריקה, מחפש אחר מזכירו הכל-יכול של היטלר.

היידמן הוא אולי מקרה קיצוני, אך התשוקה לפריטים הקשורים להיטלר ולנאציזם לא היתה נחלתו בלבד. לדברי האריס, בשנה בה נכתב הספר היו למעלה מחמישים אלף אספנים פעילים של פריטים אלה, ומחזור שוק האספנות עמד על חמישים מליון דולר בשנה. חיפוש מהיר ברשת מעלה שהענין במזכרות נאציות לא שכך עם השנים, אלא צבר תאוצה. מייסדה של הוצאה לאור, שהתמחתה בספרים בנושאים נאצים אמר, "היטלר נמכר. נאצים נמכרים. צלבי קרס נמכרים היטב – והם נמכרים טוב יותר מיום ליום". האריס כותב על המשיכה האפלה אל היטלר, ועל הנסיונות הכושלים לפענח את מה שעבר במוחו.

כעשרים שנה לפני פרשת היומנים ארעה פרשה דומה, כשהתברר שהביוגרפיה של הווארד יוז זויפה. כששותפו של אירווינג הזייפן הביע באוזניו ספק אם יצליח להוליך שולל את ההוצאה לאור, אמר אירווינג: "בהתחלה הם רצו להאמין, ועכשו הם חייבים להאמין. הם רוצים להאמין מפני שזה הישג כה גדול בשבילם […] זה מוציא אותם מחיי היום-יום המשעממים לעולם אחר". דברים אלה נכונים גם במקרה של שטרן. הבעלים והעורכים רצו להאמין, וככל שגדלה השקעתם כן נאלצו להעמיק את אמונתם. התשוקה להשיג סקופ, והרווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו, גברו על כל זהירות מתבקשת. לכן הסתפקו בבדיקה השוואתית של כתב היד (ובדיעבד התברר שההשוואה נערכה מול מסמכים שזויפו אף הם), ולא מסרו את היומנים למומחים לזיהוי פלילי. לכן הניח לעצמו בכיר בעתון להשתכנע במהימנות היומנים רק משום שתוכנם היה דל ומשעמם, ו"לא יכולתי להאמין שמישהו היה טורח לזייף משהו כל-כך בנאלי". לכן החליטו שאין צורך להניח להיסטוריונים לעיין בכתוב ביומנים ולחוות דעתם. וכך נפל בפח גם ההיסטוריון יו טרבור-רופר, שביסס את עמדתו החיובית על בדיקות שערכו אחרים (וחזר בו ביום הפרסום, אבל דבריו כבר הודפסו והופצו ברבים). כל הבדיקות האלמנטריות נערכו רק אחרי הפרסום הסנסציוני, והמפולת היתה מיידית וחד-משמעית.

בשולי הסיפור המרכזי מככבות שתי דמויות צבעוניות. רופרט מרדוק, איל העתונות, שרכש את זכויות הפרסום באנגליה, לא התרגש כשנודע שמדובר בזיוף. כספו הושב לו על פי תנאי החוזה, ותפוצת עיתונו עלתה. את כל המהומה פטר באמירה "אחרי ככלות הכל, אנחנו בעסקי הבידור". דייויד אירווינג, הסופר וההיסטוריון, שהואשם בהכחשת השואה, ניצל את ההזדמנות להשיג פרסום לעצמו, והיה הראשון שטען שהיומנים זויפו. בתוך מספר ימים, כשגילה שהוא עומד בלב הקונצנזוס, חזר לפוזת "הילד הרע" המועדפת עליו, ופסק שהיומנים אמיתיים.

רוברט האריס כתב ספר מותח, למרות שסופו ידוע כבר בתחילתו. הוא מכניס את הקורא לחדרי החדרים בהם התנהלו ישיבות סודיות, לעולמם של האספנים ושל הזייפנים, לפוליטיקה הפנימית של העתונאות. בקיאותו בפרטי הפרטים מרשימה, והוא מפיח בהיסטוריה רוח חיים. בשונה מ"מינכן" שלו, כאן הוא אינו תומך בסיפור העובדתי באמצעות דמויות בדויות, ובשונה מ"קצין ומרגל" הוא אינו נזקק לחבר מדמיונו שיחות בין גיבוריו. ההיסטוריה המרתקת עולה על כל דמיון.

Selling Hitler – Robert Harris

מחברות לספרות

1992 (1986)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

 

 

 

 

 

 

 

עמוד השער של שטרן

מינכן / רוברט האריס

ועידת מינכן, שהתכנסה ב-29 בספטמבר 1938, בהשתתפות ראשי בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה, הפכה לשם נרדף למדיניות פיוס כלפי רודנים. ההחלטה לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולהותיר אותה ללא הגנה מפני פלישה גרמנית עתידית, היתה האחרונה בשלשלת כניעות המערב כלפי התוקפנות שהפגין היטלר, שלשלת שתחילתה בכניסת כוחות גרמנים לחבל הריין ב-1936, המשכה בסיפוח אוסטריה חצי שנה לפני ועידת מינכן, ושיאה בקבלת כל דרישותיו של היטלר בהקשר הצ'כוסלובקי, למעט שינויים מינוריים.

רוברט האריס מספר על הועידה כשהוא משלב דמויות בדויות בארועים מדויקים היסטורית. גיבוריו הם יו ליגט הבריטי ופאול הרטמן הגרמני, שני גברים צעירים שלמדו בעבר יחדיו באוקספורד, אך מזה שש שנים נפרדו דרכיהם. השניים השתלבו בשרות החוץ של מדינותיהם בתפקידים שזימנו אותם אל לב ההתרחשויות. לכאורה ניצבים החברים לשעבר משני צידי המתרס, אך שניהם מבקשים בכל ליבם למנוע מלחמה. הרטמן, הנמנה עם קבוצה בראשותו של לודוויג בק המתנגדת להיטלר, מנסה למנוע את ההסכם בין המעצמות, מתוך אמונה שאם היטלר יחליט על פלישה בכוח לצ'כוסלובקיה, הצבא יתקומם נגדו. הוא מעביר אל ליגט מסמך המוכיח כי פניו של היטלר למלחמה כוללת, בין אם הועידה תסתיים בהסכם ובין אם לא, אך אינו מצליח לשנות את ההיסטוריה.

האריס הוא סופר מוכשר הבקיא לפרטי פרטם בנושאים עליהם הוא כותב. הוא מכניס את הקוראים אל חדרי החדרים של הדיפלומטיה, ומקים את ההיסטוריה לתחיה. הסיפורים האישיים הבדויים של גיבוריו זוכים למינון נמוך, כראוי להם, ומשתלבים היטב בסיפור האמיתי.

מצאתי בספר כמה היבטים מעניינים. אחד הבולטים שבהם הוא ההתנגדות הפנים-גרמנית. לודוויג בק, שהיה מפקד כוחות היבשה, התפטר מתפקידו בשל התנגדותו לפלישה המתוכננת לצ'כוסלובקיה, והתפטרותו נשמרה בסוד עד אחרי הועידה. בהתכנסות של קבוצת הקושרים הוא אומר: "לא שמעתם על המהלך שלי מפני שהבטחתי לפיהרר שלא אהפוך אותו לפומבי. אני מתחרט על שהסכמתי לבקשה שלו, אבל זה המצב – נתתי את מילתי". איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה זו: אנשי צבא בכירים רבים סברו שהיטלר טועה, שהוא מוביל את גרמניה לאסון, אך שבועת האמונים שנשבעו היתה חזקה מכל. רק אחרי המפלה ברוסיה החלו להשמיע קולם. בק עצמו הנהיג בשנים הבאות את תנועת ההתנגדות, ואחרי כשלון הקשר ביולי 1944 נאסר ונורה למוות.

בהקשר זה של ההתנגדות הפנימית, האריס, באמפתיה רבה, שם בפיו של הרטמן את הדברים הבאים: "זאת הדילמה שלי. האם אכן עלי להמשיך לעבוד למען השלטון בתקווה שבבוא היום אוכל לעשות משהו קטן שיעזור לחבל בו מבפנים, או שאני פשוט צריך לתקוע לעצמי כדור בראש? […] כמובן שמה שאני באמת צריך לעשות זה לתקוע לו כדור בראש. אבל כל מה שאני מונע ממני לעשות את זה, וחוץ מזה התוצאה הוודאית היחידה תהיה מרחץ דמים – כל המשפחה שלי תושמד. אז בסופו של דבר אתה ממשיך בתקווה". האריס אף מקצין את חוסר יכולתו של הרטמן לעשות את הנדרש, כשהוא ממקם אותו לבדו בחדר אחד עם היטלר. בכיס מעילו מחזיק הרטמן אקדח, בימים האחרונים סיכן את עצמו בנסיון למנוע את ההסכם, הוא די בטוח שהגסטאפו בעקבותיו ושעתידו הקרוב קודר, ועדיין הוא אינו מצליח להושיט יד אל האקדח ולהתנקש בחייו של היטלר.

היבט מעניין נוסף הוא דמותו של צ'מברליין. האיש, ששמו נקשר יותר מכל בכניעה להיטלר, מצטייר בספר כאדם נחוש, שהיה מוכן להקריב כל קורבן כדי למנוע מבריטניה לגלוש שוב למלחמה, פחות מעשרים שנה אחרי תום המלחמה הקודמת: "שלושת-רבעי מליון איש נהרגו רק מהארץ הזאת. תאר לעצמך! ולא רק הם סבלו, אלא גם ההורים והרעיות והילדים שלהם, המשפחות שלהם, החברים שלהם… בכל פעם שראיתי מצבת זכרון למלחמה, או ביקרתי באחד מבתי הקברות העצומים בצרפת שבהם קבורים כל כך הרבה חברים יקרים, נדרתי שאם אי-פעם אמָצא בעמדה שאוכל למנוע מאסון שכזה להתרחש שוב, אעשה הכל – אקריב הכל – כדי לשמור על השלום". צ'מברליין מצטייר בספר כגיבור טרגי. בזמנו היה סבור שבריטניה אינה מוכנה למלחמה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינת הצטיידותה הצבאית, והבחירה בהסכם עם היטלר נראתה בעיניו הפתרון הנכון היחיד. ההסכם, יש להזכיר, זכה לתמיכה רחבה, מבית ומחוץ, ולהתנגדות מעטה (צ'רצ'יל אמר עליו שיכול היה לבחור בין חרפה למלחמה, בחר בחרפה ויקבל מלחמה).

מעניין גם ללמוד על תפקידיהם של השחקנים המשניים, דלדיה נשיא צרפת ומוסוליני הדוצ'ה האיטלקי, הראשון מתואר כמי שרק רצה לחזור הביתה בשלום (נראה שהוא פרש לחלוטין מההליכים, ישב לבדו בפינה ועישן סיגריה; על השולחן לפניו היו בקבוק בירה וכוס), והשני כגרופי של היטלר (הם כמעט נראים כמו נאהבים ותיקים), מלא בחשיבות עצמית על אף תפקידו השולי יחסית.

למרות שהכרתי את ארועי התקופה לפני קריאת הספר, מצאתי בו פרטים מעניינים שלא היו ידועים לי. אמנם סופו של הסיפור ידוע, אך בזכות כשרונו של רוברט האריס הספר נקרא במתח, כמעט מתוך תקווה נאיבית לתפנית שתשנה את מהלך ההיסטוריה. מומלץ בהחלט.

Munich – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב