קריאת רשות / ויסלבה שימבורסקה

"על-פי התפיסה המיושנת, אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. איני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה – בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו פעילויות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי. הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מן הסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שיזכור כל חייו. ולבסוף מותר לו – דבר ששום משחק אחר לא יכול להציע – להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון"

במשך כארבעה עשורים, החל משנות השישים, כתבה ויסלבה שימבורסקה טור בשם "קריאת רשות". הרעיון המקורי היה לכתוב ביקורות אודות ספרים שלא זכו להגיע אל טורי הביקורת, אבל, כפי ששימבורסקה מעידה על עצמה, "עד מהרה הבנתי שאיני יכולה לכתוב ביקורות, ואפילו אין לי חשק לזה". כתחליף, מוצלח עד מאוד, הספרים שימשו לה נקודת מוצא לכתיבה אסוציאטיבית. כמו בשיריה, וכמו בתגובות לכותבים שרוכזו ב"דואר ספרותי", גם כאן היא כותבת בגובה העיניים, שנונה ופיקחית, ותמיד מעניינת. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את התחושה בעת הקריאה: "למרות שראינו את הדברים שעליהם היא מדברת, לא חשבנו עליהם בדרך שהיא מציעה, ואם נרמזה במוחנו מחשבה דומה, הרי ששימבורסקה מיטיבה מאיתנו לנסחה".

"טכנית", כל אחד מן הקטעים הקצרים – רובם בני עמוד ומחצה – עוסק בספר יחיד. כותרת מרבית הטורים היא שמו של הספר, ובסיומו של כל קטע מובאים פרטיו – שם הסופר, שם המתרגם, ההוצאה. לעתים מְפנה שם הספר את שמו בכותרת הטור לטובת אחד מן הדגשים בדבריה של שימבורסקה – כמו "דמעותיו של פלובר" לספר "ז'ורז' סאנד" – ולעתים משולבות הערותיה בתוך הפרטים בסיום: תרגם מאנגלית (כי מיפנית איש לא ידע לתרגם)…  קיצרה (וחבל שכך)… (עותק מושאל משום שהמהדורה המצומצמת אזלה כהרף עין).

נדמה שכל טקסט כתוב מושך את תשומת לבה של שימבורסקה. מכיוון שבניגוד לקהלת היא סבורה שבהחלט יש חדש תחת השמש, היא מוצאת ענין וחידוש בכל מקום. בין הספרים שעברו תחת ידיה נמצא ספר המתעד את חיי היומיום בורשה בתקופת ההשכלה, שמאפשר לה לפזר את הרומנטיקה שבסיפורים ההיסטוריים המתבוננים רק בנעשה בארמונות ולא בסמטאות דחוסות ואומללות; מדריך לשמירה על יופי, שבו היא משתלחת בלגלוג (וראו את התמונה הפרחחית והטבעית שעל הכריכה); אוסף סיפורים אודות מאה העריצים הגדולים, שחוסר ההגיון שבעריכתו גורם לה להמליץ על רכישה במחיר זול בהרבה ולשימוש טוב בהרבה את "100 מאכלים מתפוחי  אדמה", למשל; ספר אודות תולדות משפטי הכישוף, שבזכותו מזדמן לה לספר על מאזני המכשפות באאודוואטר שבהולנד, ששימשו לקביעת גורלם של מי שנחשדו בכישוף, ועל זקני העיירה שהצילו את החשודים. חומר הקריאה המגוון שלה כולל גם בחירות יוצאות דופן, כמו לוח שנה, מדריך להדבקת טפטים, ועלון של מוזיאון לכפתורים, שמעורר בה סקרנות לגבי התפתחות השימוש בהם. לשאלה אם אין לה דאגות גדולות יותר מתולדותיהם של החייטים, היא עונה בפשטות ובחן: "בודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר".

בין ציטוטים רבים שסימנתי ושמרתי, משכו את תשומת ליבי אלה הקשורים בספרות. הנה מה שיש למי שזכתה בפרס נובל לספרות כמשוררת לומר על השירה: "אני רוגזת על הקלות שבה משוררים כותבים על שירה, כאילו היו בה סודות שאינם נגישים כלל לסוגות ספרותיות אחרות […] השירה ממשיכה לחיות ואינה סוגה נחותה, אולם נראה לי לא מנומס לייחס לה עליונות מוחלטת בתחום הרגשת ותפיסת החיים בהשוואה להישגים האמנותיים של הפרוזה והדרמה".

הזדהיתי עם דבריה על ספרי חופשה: "אין לי מושג מנין התפיסה האידיוטית שלחופשות לוקחים רק ספרים "קלים". נהפוך הוא, את הספרים ה"קלים" קוראים – אם בכלל קוראים משהו – לפני השינה, אחרי יום עבודה במשרד או בבית, כשכבר קשה להתרכז כמו שצריך כשקוראים ספרים רציניים יותר".

ועוד אחד אחרון (אם כי קשה לוותר על האחרים) אודות אוטוביוגרפיה בכלל, וזו של מרצ'לו מאסטרויאני בפרט: "הוא אינו חופר בורות לאיש, לא מתחשבן עם אף אחד, לא מדביק לעצמו כנפי מלאך ונמנע מוידויים שערוריתיים. יש המניחים שזכרונות מסוג זה לא יימכרו היטב. ואילו אני מאמינה בקורא שמצפה מן הכותב ליותר: הרהור על החיים שהוענקו לו".

בין שהיא מתבטאת בשורות שירה קצרות, ובין שהיא בוחרת בפרוזה, ויסלבה שימבורסקה מבריקה, ישירה ומקורית. "קריאת רשות" אולי אינו קריאת חובה, למרות הכותרת שנתן רפי וייכרט לאחרית הדבר, אבל הוא בהחלט מומלץ בחום.

Lektury Nadobowiązkowe – Wisława Szymborska

חרגול וקֶשֶב לשירה

2005 (1973)

תרגום מפולנית: רפי וייכרט