גשם חייב לרדת (המאבק שלי V) / קרל אובה קנאוסגורד

994329

"גשם חייב לרדת", החמישי בסדרת "המאבק שלי", מתרחש בברגן שבמערב נורבגיה. קרל אובה בן התשע-עשרה, אחרי שנת הוראה בצפון המדינה, כפי שתואר ב"לרקוד בחשכה", מגיע לברגן, בה מתגורר אחיו אינגבה, כדי ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. הספר מתאר, בפרטי פרטים כרגיל, את שעבר עליו באחת-עשרה השנים הבאות, את עולמו הגלוי לעין ואת עולמו הפנימי, את מאבקיו לכתוב עד לפרסום ספרו הראשון "מחוץ לעולם" ב-1998, ואת התאהבויותיו עד לקץ נישואיו הראשונים.

מכיוון שכל ששת ספרי "המאבק שלי" הם למעשה יצירה אחת, סקירה על הספר הזה תהיה במידה רבה חזרה על דברים שכתבתי על קודמיו – "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות" ו"לרקוד בחשכה". כמו בקודמים, גם כאן קריאת החוויות הפרטיות של הסופר אינה נחווית כהצצה אל חייו, אלא משולה להתבוננות עצמית אל תוך פנימיותו של הקורא. המודעות העצמית החשופה של הסופר אינה נתפסת כראוותנות, אלא ככנות פשוטה ובלתי מתיפייפת, והריאליזם הדקדקני מאציל משמעות לשלל פרטי הפרטים ולתמונה השלמה העולה מהם.

אם כך, במקום לחזור על עצמי, אצטט כאן כמה קטעים מן הספר, בתרגומה היפה של דנה כספי.

הציטוט הראשון מתייחס לארוע שביקש הסופר לשלב בספרו הראשון, ולחששותיו מפני ההיבטים הביוגרפיים שבו. אני סקרנית להבין את התהליך שעבר עליו מאז שכתב את המשפט הבא ועד שחייו הפכו, ביוזמתו ומרצונו החופשי, ליצירה בת שישה כרכים. אולי הספר השישי ישפוך על כך אור:

"גורם נוסף היה אי הנעימות שאני עצמי ארגיש אם אכניס את עצמי לסיפור, כי משהו בו היה אמיתי ואסור שאיש אי-פעם ידע על כך, ואם אכתוב זאת הוא יהיה קיים בעולם ולא רק בתוכי, ולא משנה כמה גדול יהיה החלק הבדוי".

כשאני מנסה להסביר מה בטקסטים שלו מהפנט כל כך, ולא מוצאת מלים, בא הסופר עצמו לעזרתי ומתאר את שקסם לו בכתיבתו של סופר נורבגי אחר, תור אולבן:

"מה הופך את הפרוזה של אולבן לטובה כל כך, מה בעצם מתרחש בה. היה בה מין שוויון בין החומרי לבין בני האדם, שבו אין לממד הפסיכולוגי מקום, וכתוצאה מכך הדרמה הפסיכולוגית התרחשה כל הזמן, לא רק בעת משבר, כשמישהו התגרש או איבד אב או אם, או התאהב והוליד ילד, אלא כל הזמן, בזמן שהדמות שתתה כוס מים או רכבה אל תוך החושך על אופניים עם פנס שנדלק ונכבה, או שפשוט לא היתה שם, בחלל הריק שאותו היטיב כל כך לתאר. והענין לא היה משהו שנאמר או נכתב, הוא לא היה בטקסט, הוא היה הטקסט. השפה הוציאה אותו, כפי שנהגנו לומר, באמצעות התנודות והביטויים שלה, לא ברמת האמירה, אלא בצורתו".

שני הציטוטים הבאים מדגימים את רמת המודעות העצמית של הסופר, ואת היכולת שלו לפרק את אישיותו לגורמים, מבלי להסחף לרחמים עצמיים, וגם מבלי להתנצל. השני שבהם מתייחס לשתקנותו בחברה, ואני תוהה אם כתיבת "המאבק שלי" היא מעין שחרור פקק, מתן רשות למלים לנבוע:

"אפילו אז הרגשתי מזויף, אחד שבמוחו מחשבות שאיש מלבדו לא חושב ושאסור שאיש ידע עליהן. מה שעלה באותם רגעים הוא אני עצמי, זה מי שאני. כלומר הדבר בתוכי שידע משהו שאחרים לא ידעו, הדבר בי שלעולם לא אוכל לחלוק עם איש. והבדידות, שעדיין חשתי עכשו, היתה משהו שתמיד נאחזתי בו מאז שכן היא הדבר היחידי שהיה לי. כל עוד היתה לי הבדידות איש לא יוכל לפגוע בי, כי הדבר שבו יפגעו – אם יפגעו – הוא בעצם משהו אחר. את הבדידות איש לא יוכל לקחת ממני. העולם היה חלל שבו התנועעתי, מקום שבו כל דבר עלול לקרות, אבל בחלל שהיה בתוכי, מה שהיה אני, הכל תמיד נשאר כשהיה. כל כוחי הסתתר שם. היחיד שידע איך להגיע לשם היה אבא, והוא אף עשה זאת בחלומותי, היה עומד בתוך נשמתי וצועק עלי".

"טוב, בעצם ידעתי, הרגשתי את זה כל הזמן, היה בי משהו שאנשים לא רצו, משהו שהם ניסו להתחמק ממנו, אם אפשר. משהו בי, משהו באופן ההתנהגות שלי. אבל מה? לא ידעתי. שאני ממעיט כל כך בדיבור, ברור, יכולתי להניח בוודאות שכולם שמו לב לזה ולא התלהבו במיוחד מהשתקנות שלי. אבל אולי גם לא התלהבו מכך שהמעט שאמרתי הוביל לעתים קרובות לנושאים לא מתאימים לשיחה. הרבה פעמים אמרתי דברים מעומק הלב, על כל פנים ברגע ששקעתי עם מישהו בשיחה בארבע עיניים, ומשיחות כאלה אנשים ברחו כמו ממגפה. האפשרות האחרת היתה לא להגיד שום דבר בכלל. אלה היו שני מצבי הפעולה שלי, בזה הסתכם כל הטווח שלי".

כדי שלא יתקבל רושם של קדרות גורפת, הנה ציטוט מקסים שעניינו השפעת האושר שבהתאהבות:

"מיד אחר כך, כשנעצרתי בראש הגבעה והשקפתי על העיר שהשתרעה לרגלי, תחושת האושר היתה פראית כל כך שלא ידעתי אם אהיה מסוגל ללכת הביתה, אם אהיה מסוגל לשבת בדירה ולכתוב, לאכול, לישון. אבל העולם בנוי כך שהוא בא לקראתך בדיוק ברגעים כמו אלה, האושר הפנימי מחפש מקבילה חיצונית, ומוצא אותה, הוא תמיד מוצא אותה, אפילו באזורים העגומים ביותר בעולם, כי אין דבר יחסי יותר מיופי".

ועוד על האהבה:

"כשהייתי איתה הרגשתי כאילו משהו נשאב מתוכי. הקודר התבהר, הפיתולים התיישרו והמוזר הוא שזה לא בא מבחוץ, היא לא האירה את צדדי האפלים, לא, זה היה משהו שהתרחש בתוכי משום שראיתי את עצמי בעיניה, ולא רק בעיני, ובעיניה הרי לא היה בי כל פגם, להפך. כך השתנה האיזון. כשהייתי עם גונבור כבר לא רציתי להרע לעצמי".

"גשם חייב לרדת" הוא עוד פרק ביצירה נפלאה ומאוד מומלצת.

Min Kamp 5 – Karl Ove Knausgård

מודן

2019 (2010)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

מוות במשפחה (המאבק שלי ɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

cover_53

תמיד הסתכלתי לעבר מה שמתרחש בין אנשים […], תקופה ארוכה אף האמנתי שאני יודע לעמוד על טיבם של אנשים, אבל זה לא נכון, לאן שלא פניתי ראיתי רק את עצמי.

"מוות במשפחה" הוא הספר הפותח את שישית "המאבק שלי" המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד. כמו בספרים האחרים בסדרה (מסיבות שונות קראתי את השני עד הרביעי לפני שהגעתי אל הראשון), גם כאן הסופר מספר את עצמו, מניח את חייו תחת מיקרוסקופ, אך התוצאה אינה ראוותנות מצד הכותב ומציצנות מצד הקורא, אלא התבוננות עצמית של הקורא בחייו שלו, שונים ככל שיהיו מאלה המתוארים בספר.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתרחש בעיקרו סביב גיל שש-עשרה, על סף הבגרות, והשני סביב גיל שלושים, בימים שבין קבלת הידיעה על מות אביו ועד סמוך ללוויה. בספר שכותרתו "ילדות" (או בשמו המקורי "המאבק שלי 3") תוארו בהרחבה ובפירוט שנות ילדותו של הסופר, מגיל שש עד שלוש-עשרה, ילדות מבלבלת, שעמדה בצל הטרור המאיים שהטיל אביו. ב"מוות במשפחה" ("המאבק שלי 1") הוא מתעכב על אפיזודות מילדותו, מהן מצטיירת סאגת היווצרות אישיותו, אך נדמה שיותר מכל תעיד על היחסים בינו ובין אביו האימה שאחזה בו ובאחיו – קרל אובה כבר בן שלושים, אינגבה מבוגר ממנו – כשעולה בדעתם האפשרות שהאב בעצם לא מת. בשנתיים-שלוש האחרונות לחייו, לאחר גירושים שניים ולאחר שהפך לאלכוהוליסט, חזר האב לגור עם אמו, סבתם של האחים. הוא סילק את העוזרים ששכר אחיו, ולא איפשר לאף אדם להכנס אל הבית. האם מצאה אותו מת בכסאו, והזעיקה אמבולנס, אך מכיוון שהיא מבולבלת על סף השיטיון, חיה בתוך הזוהמה הבלתי נתפסת שחולל בנה, סובלת מתת תזונה ומשתוקקת לאלכוהול, האחים תוהים אם אבחנה נכון את מצבו. העובדה שטרם ראו את גופתו מעצימה את ספקנותם. כשדלת הכניסה לבית הסבתא נטרקת, שני הגברים, הנאבקים בעזובה ובטינופת, מתבוננים זה בזה.

זה אבא?

הוא חזר?

הייתי מפוחד כפי שלא הייתי אף פעם.

נשמעו צעדים במדרגות.

זה אבא, ידעתי זאת.

אוף, איזה חרא, עכשו הוא בא.

פניתי ונכנסתי לסלון, ירדתי לדלת הפונה למרפסת, מוכן לצאת דרכה בכל רגע, לחצות את המדשאה בריצה, לברוח מהעיר ולעולם לא לשוב אליה.

הוא בטח מטורף מרוב זעם. מה לכל הרוחות אנחנו עושים, מחטטים ככה בחפציו, באים הנה ומתפרצים ככה לחייו?

הספר נפתח בדיון במוות. לולא הכרתי את הסופר, הייתי חושדת שכוונתו פרובוקטיבית, אך בהכירי את כתיבתו, הנטולה כוונות נסתרות והבלתי מתנצלת, החשדנות ממני והלאה. הוא כותב על תפיסת המוות, ועל האבחנה בין האופן בו אנו מתיחסים אל מוות חדשותי-טלוויזיוני, גרפי וחשוף ובוטה, ליחס אל מותו של היחיד, שכרוכים בו כבודו של המת – מונח שהוא מפרש בפירוש יחודי לו – והַצְנעה מהירה של גופתו. סיומו של הספר שב אל נושא זה, וביתר שאת אל קבלתו של הבלתי נמנע: עכשו ראיתי את המוות. ראיתי שלא היה עוד הבדל בין מה שהיה פעם אבי ובין השולחן שעליו הוא מוטל, או הרצפה שעליה עמד השולחן, או התקע בקיר תחת החלון, או הכבל המחובר למנורה הקטנה על הקיר הסמוך. והרי האדם הוא רק צורה בין צורות אחרות שהעולם מבטא פעם אחר פעם, לא רק במה שחי אלא גם במה שאינו חי, משורטט בחול, באבן, במים. והמוות, שתמיד היה בעיני הדבר הגדול והחשוב ביותר בחיים, קודר, מושך, לא היה יותר מצינור מטפטף, ענף נשבר ברוח, מעיל המחליק מקולב ונופל ארצה.

בין הפתיחה לסיום, באמצעות פרטי פרטים של היומיום, בהווה ובעבר, מבצבצות ועולות תפיסת עולמו של הסופר ותובנותיו. הוא תוהה על משמעות חייו ועל מטרתם, מדמה אותם – כשהוא נשוי ואב לשלושה, כמתואר בהרחבה ב"גבר מאוהב" ("המאבק שלי 2") – לסירה בתעלת מים סכורה, הכמהה לפתיחת השער ולתנועה קדימה, אך בה בעת גם לשמירה על השגרה המגוננת. הוא מספר על מלאכת הכתיבה ועל תפקידה בחייו. הוא מתאר את ספקותיו באשר ליכולתו להיות אב, משום שאביו היה מי שהיה, ואינגבה, לאחר שנולדו ילדיו, היווה בעיניו אבן בוחן בסוגיה קשה זו. הוא מתאר את היחסים בין האחים, ואת הדרך השונה בה התמודד כל אחד מהם עם מורשת אביהם. האב עשה מדי פעם נסיונות להתקרב לקרל אובה, נסיונות שהסתיימו תמיד בבכי מצד הבן ובזעם מצד האב, אבל בשלהם "דמותו לא היתה חד-משמעית בעיני, כפי שהיתה אולי בעיני אינגבה. אינגבה שנא אותו יותר ממני והיה לו קל יותר". תיאוריו מפורטים, חושניים ומלאי חיים – אין הרבה סופרים שיכולים לרתק את הקוראים אל תיאור מדוקדק של קרצוף חדר אמבטיה, אריח אחר אריח – מה שאינו מפריע לו לשוב ולטעון שאין לו זכרונות מפורטים מילדותו. באחד הספרים האחרים סיפר שחברו השווה את זכרונו לגבינה שוויצרית. ואמנם כוחו של הסופר גדול בתיאורים האינטימיים-חושפניים של הפרטים, אך הרבה יותר מזה במשמעויות העולות מהם, גם אם הן עולות מאליהן מבין הפרטים ואינן נידונות במפורש.

בעבר כתבתי שאין חשיבות לסדר קריאת הספרים, ואני עדיין סבורה כך, שכן הסופר מקשר ללא הרף בין ארועים בחייו, וגם אירוע הנטוע בזמן מסוים הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממרקם שלם, הנפרש בסדרה כולה. "מוות במשפחה", למרות היותו מושלם בפני עצמו, הוא מעין מבוא לספרים האחרים, המרחיבים כל אחד בתקופה שונה, אך גם הקריאה בו אחריהם היא חוויה מיוחדת, שיבה אל המוכר, וגם התוודעות מעמיקה אל יחסיו עם מי שהיה הדמות המגדירה בחייו, זה שעליו הוא אומר ללא כחל ושרק, "אני ייחלתי למותו זה זמן רב", אבל גם "האם הוא באמת היה חשוב לי כל כך? הו, כן. בהחלט. רציתי שהוא יראה אותי".

תרגומה של דנה כספי משובח, וכבר ציינתי זאת בהתייחס לספרים אחרים בסדרה. הפעם עורר את סקרנותי משפט שסבתו של קרל אובה שבה ואומרת – "החיים הם מֵאָבָק, אמרה הזקנה. היא לא ידעה דקדוק" – משום שיש בו משחק מלים הנקשר אל המאבק שבשם הסדרה, ותהיתי על היצירתיות שנדרשה כדי להמיר את המקור הנורווגי לעברית. חיפשתי ומצאתי את המשפט המקורי, “Åhh, sa hun så. – Livet er en gamp, sa kjerringa, hun kunne ikke si k.”, ואכן גם בו מצוי אותו משחק (gamp / kamp). המתרגם לאנגלית, לשם השוואה, בחר בפתרון שמתעלם לחלוטין משם היצירה: “Life's a pitch, as the old woman said. She couldn't pronounce her 'b's.”. אם להקיש מן הדוגמא הזו, התרגום העברי טוב יותר, אך אין צורך בסימוכין אלה כדי להתרשם מן השטף ומן האלגנטיות שבו.

"המאבק שלי" הוא יצירה חד-פעמית, מומלצת ביותר.

Min Kamp 1 – Karl Ove Knausgård

מודן

2014 (2009)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

לרקוד בחשכה (המאבק שלי IV) / קרל אובה קנאוסגורד

dance_master

הספר הרביעי ביצירתו המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי", מתמקד בשנותיו כנער צעיר, בן שש-עשרה עד תשע-עשרה בקירוב. כשסיים את לימודיו בגימנסיה, ארז קרל אובה, יליד דצמבר 1968, את תקליטיו ואת מכונת הכתיבה שלו, ועבר מן העיר קריסטיאנסנד שבדרום נורבגיה אל הופיורד, כפר קטן ובו מאתים וחמישים תושבים, בצפון הרחוק והמיושב בדלילות. הוא נענה למודעה לשמש מורה זמני בישוב לא משום שההוראה בדמו – שני הוריו מורים – אלא משום שגמר בנפשו להפוך לסופר, וסבר ששעות העבודה הנוחות והריחוק של הכפר יאפשרו לו לשקוע בכתיבה. הספר מתאר את השנה בכפר, וגם את שנות הגימנסיה האחרונות. כמו ב"גבר מאוהב" וב"ילדוּת", גם כאן עוצמתו של הספר נובעת מן הריאליזם החד, מהירידה לפרטי הפרטים המרכיבים את היומיום, ומכֵּנות חושפנית.

"לרקוד בחשכה" הוא כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי על החוויה של היות בן-עשרה. קרל אובה אמנם מתאר נערות שהיא אולי יחודית לצירוף הנסיבות של המקום, הזמן (שנות השמונים) וקורות חייו של המספר עצמו, אבל נדמה לי שכל מי שזוכר את ימיו כנער יזהה משהו מעצמו בסערה ובהפכפכות של ההתבגרות. הוא מעיד על עצמו כך: "רציתי לגנוב, לשתות, לעשן חשיש ולהתנסות בחומרים אחרים, קוקאין, אמפטמין, מסקלין, לרדת לגמרי מהפסים ולחיות את חיי הרוק-אנד-רול הגדולים, לשים זין מוחלט על הכל ולשקוע בזה כל כולי. הוי, כמה שזה היה מפתה! אבל בה בעת היו בי קולות אחרים שרצו שאהיה תלמיד מצטיין, בן טוב, אדם הגון. לו רק יכולתי לנפץ אותם לחתיכות!". ובמקום אחר הוא כותב שוב על הבלבול ועל ריבוי הפנים: "כשהייתי בחברתה [של אמי] הייתי אני האמיתי. והייתי אני האמיתי גם בחברת הילדֶה. וגם אני האמיתי כששתיתי לשכרה בחברת אֶסְפֶּן או תלמידים אחרים מהגימנסיה. הייתי אני האמיתי, אבל האמיתות השונות סתרו זו את זו".

קרל אובה הנער שקול ומתוכנן וגם נמשך לסכנה. הוא כותב נחוש ובעל משמעת ברזל וגם תלמיד המרבה להעדר מבית הספר. הוא כמֵה לאהבה ובורח ממנה. הוא בעל בטחון עצמי חיצוני כשבתוכו קלחת רותחת של פחדים חברתיים, מוקף חברים, אבל מתנהל לבדו בעולמו הפנימי, הבודד, במאבק יומיומי לא לחשוף את לבדיותו. הוא פורק עול, אבל מתמיד בשתי עבודות במקביל. הוא להוט לרַצות ולהוט להביא לידי ביטוי את יחודיותו. את כל הטלטלות האלה הוא מתאר ללא התנצלות וללא מבוכה בספר. הוא מספר על הצלחות וגם על כשלונות, כמו בעית השפיכה המוקדמת שלו, ומתייחס לעצמו בביקורתיות עניינית (על ילד בכתתו הוא מספר: הוא היה ילד מתועב ביותר. הוא הזכיר לי את עצמי כילד קטן). בסקירות קודמות על ספריו כתבתי כי קריאת היצירה שלו יש בה משום התבוננות של הקורא אל תוך נפשו שלו. למרות ששום דבר בחיי אינו דומה לחייו, חוויתי זאת גם כאן. כזהו כוחה של הכתיבה האינטימית-חושפנית הנפלאה.

הסופר לא נתן שמות לשישה הספרים שכתב תחת הכותרת "המאבק שלי". שמו של הספר בעברית, "לרקוד בחשכה" מושאל מן התרגום לאנגלית, ויש בו, כך נראה לי, שתי משמעויות. הוא מבטא את הערפול בחיי הכותב, שהיו באותה תקופה חסרי מיקוד ושזורים מוסיקה וריקודים. והוא מתייחס גם אל השנה בכפר הצפוני, שבמשך חודשים ארוכים היה שרוי בחושך מוחלט, אותו הוא מתאר במלים, "החושך הזה המית הכל […] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו". חודשי האור היו מוזרים לא פחות: "השמש כבר לא שקעה, היא שוטטה בשמים במשך כל שעות היממה, ואור כמו זה שבו שטפה את הנוף הפראי, לא ראיתי מימי. הוא היה אדמדם וסמיך, כאילו היה שייך לקרקע ולהרים, כאילו הם אלה שפלטו קרינה, כמו אחרי אסון". למרות שהיה מורה מוצלח למדי, למרות שהִרבה לבלות, ולמרות שהתקדם בכתיבתו (אם כי סיפוריו נדחו על ידי הוצאה לאור), התקופה בכפר נחרטה בזכרונו כסיוט.

גיל שש-עשרה היה נקודת מפנה בחייו, כשהוריו התגרשו, ואביו, שהיה בעבורו נוכחות מאיימת ומגמדת כל השנים, כפי שתואר ב"ילדות", עזב את הבית. קרל אובה, שתיאר את עצמו בראיון כמתוכנת לרַצות, ניסה לשמור אתו על קשר, לפעמים נדחה, לפעמים התקבל. במקביל לשקיעה שלו עצמו בשתיה, הוא מתאר את שקיעתו של אביו, שנותר מתוח, תקיף, מרוסן, כפי שהיה כל השנים, אך נעשה תלוי יותר ויותר באלכוהול. בתמונה קשה יושבים קרל אובה ואחיו אינְגְבֶה עם אמם, ומעלים זכרונות מיחסיהם עם האב: אמרתי שפחדתי ממנו כל הזמן. אינגבה אמר שאפילו עכשו אבא שולט בו ובמחשבותיו […]. אמא נשמה נשימה עמוקה. "הייתי נאמנה לו. לא הייתי צריכה להיות נאמנה לו בענין הזה. זו היתה טעות מצדי. טעות גדולה". בתמונה קשה אחרת מתקשר האב אל הוריו אחרי שהוא מתחתן בשנית: הוא בכה. הדמעות זלגו על לחייו. כשדיבר, פניו התעוותו לבלי הכר. "התחתנתי היום! ואתם סירבתם לבוא! אפילו פרחים לא שלחתם! לחתונה של הבן שלכם!". הוא טרק את הטלפון וזמן מה רק בהה נכחו. הדמעות הוסיפו לזלוג על לחייו. האם ילדות קשה היא שגרמה לאב להפוך את חיי ילדיו לגיהינום? בעיני זהו תירוץ, לא סיבה. קרל אובה רק מניח את הדברים על הנייר.

תרגומה של דנה כספי טבעי וזורם, ואני מקווה שתתרגם גם את שני הספרים האחרונים של היצירה. "המאבק שלי" הוא פרויקט יחודי, מרשים ביותר, שלמרות היותו מאוד פרטי, ואולי דווקא משום כך, הוא נוגע באופן אינטימי גם בקוראים. אמנם מדובר ביצירה שלמה אחת, אך אפשר לקרוא כל ספר כעומד בפני עצמו (אבל למה לוותר על מלוא החוויה?).

Min Kamp 4 – Karl Ove Knausgård

מודן

2018 (2010)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

גבר מאוהב (המאבק שלי ɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

2000532000b

קרל אובה קנאונסגורד, סופר נורבגי המתגורר בשבדיה, מספר על עצמו בסדרה של ששה ספרים תחת הכותרת "המאבק שלי". "גבר מאוהב" הוא הספר השני בסדרה. עדיין לא קראתי את הראשון, "מוות במשפחה", אך התרשמותי היא שלמרות שמדובר במסכת חיים אחת, ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. אגב, קנאונסגורד עצמו לא העניק כותרות לספריו, ובמקור הם נקראים פשוט "ספר ראשון", "ספר שני" וכן הלאה. שמות הספרים בעברית שאולים מן התרגום לאנגלית.

"גבר מאוהב" מספר על חייו של הסופר, מהיום שעזב את נורבגיה והשתקע בשבדיה, דרך התאהבותו בלינדה, ועד לידת שלושת ילדיהם, וכתיבת הספר הראשון בסדרה. הספר נפתח בתיאור חופשת קיץ של קרל אובה, גבר בשנות השלושים לחייו, עם אשתו לינדה, ועם שלושת ילדיהם הפעוטים, וניה והיידי בגיל הגן, ויון התינוק. על פני כחמישה-עשר עמודים הוא מספר, פרט אחר פרט, על החוויה המתישה של השתרכות בחום ביריד עלוב, עם אשה עייפה וילדים תובעניים. מכיוון שלא הכרתי את המספר, חשבתי שצפוי לי ספר שמתבכיין לאורך יותר מחמש-מאות עמודים על גורלו של גבר הלכוד במשפחתיות. וכמה טעיתי. הספר מניח תחת מיקרוסקופ את החיים כפי שהם, וכדי להבין אותם לעומק פשוט בלתי אפשרי לוותר על הפרטים. אני מנסה להסביר לעצמי מדוע תיאור חייו של גבר זר זה כה ריתק אותי, ונדמה לי שההתבוננות המעמיקה והמפוכחת שלו בעצמו ובסביבתו מקנה לחוויותיו הפרטיות מימד אוניברסלי, ומעודדת התבוננות עצמית, או לפחות סקירה בעינים חדשות של אנשים ותופעות בסביבתו של הקורא. באחת הביקורות על הספר נכתב: like opening someone else's diary and finding your own secrets. יש בזה הרבה מן האמת.

מעבר לחשיבותם של פרטי הפרטים ליצירת הריאליזם הסיפורי והמכלול ההגותי, הם מקסימים לכשעצמם בתמונות המושלמות שהם מציירים. פתחתי את הספר באקראי, והעתקתי מעמוד אחד את שתי הדוגמאות הבאות:

נעצתי את המזלג בחצי תפוח האדמה שנשאר, כמעט צהוב כנגד הצלחת הלבנה, וקירבתי אותו לפי. בזמן שלעסתי אספתי מהצלחת את שיירי הקציצה על המזלג, נעזר בסכין, בתוספת כמה רצועות בצל מהסלט, בלעתי ושבתי וקירבתי את המזלג לפי.

וניה העבירה רגל אחת לפני האחרת בתנועות שהיו נלהבות יותר משהיו תכליתיות, עד שהגענו למדרגות, ושם הרפיתי בזהירות מידיה. לרגע קל עמדה זקופה והתנדנדה קצת. מיד אחר כך קרסה על ברכיה וזחלה את שלוש המדרגות. שעטה במהירות הבזק על ארבע עד שהגיעה לדלת הכניסה, כמו כלבלב קטן. כשהדלת נפתחה התישבה על ברכיה ונשאה את עיניה הגדולות אל הנכנסים.

אחרי הקטע ההגותי הראשון, שהעניק משמעות לתיאור חווית החופשה, חשבתי שהסופר סובל מחיים תחת זכוכית מגדלת אכזרית של מודעות עצמית. טעיתי שוב. הוא אינו חווה את המודעות העצמית החדה שלו כאכזרית. נהפוך הוא. היכולת להבין את עצמו ואת האחרים מעשירה את החיים, מעניקה להם עומק ורבדים מעבר להיסחפות בשגרה. בהקשר אחר, כשהוא מדבר על בידור קל לעומת בידור מורכב, הוא מתייחס לעושר שנובע מהמאמץ, והדברים מתאימים גם בהקשר של להסחף עם החיים מול להבין אותם:

זה היה מטופש, כי החיים האלה לא מעניקים דבר, הם פשוט מעבירים את הזמן […]. הלא ככה זה, העולם תמיד נשאר כמות שהוא, רק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בו משתנה. היומיום שלעתים רמס אותנו ככף רגל הרומסת ראש, עשוי גם לרומם אותנו לרגעים מלאי שמחה. הכל בעיני המתבונן.

בניגוד למשתמע משמו המתוק משהו של הספר, הוא אינו ספר רומנטי. יחסיהם של קרל אובה ולינדה יודעים מכשולים מרובים, הנובעים מאופיים השונה ומההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם. אחרי ההתאהבות באה נסיגה, וגם חייהם להבא מאופינים בעליות ובמורדות, ברצונות מתנגשים, בחרדות, בצורך להיות לבד וביחד, ומבחינתו של המספר גם בהתנגשות בין מה שהוא מבין ומקבל כמחויבותו של גבר בעולם שוויוני לבין מסורת ארוכה ומושרשת של היות גבר:

כך מצאתי את עצמי – גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו – מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע-עשרה.

עד כמה המספר מדויק? בעבר גרתי במשך שנתיים בשבדיה, ובמהלכן הרביתי לנסוע לנורבגיה. למרות שמדובר במדינות שכנות, עם גבולות פתוחים ושפות דומות זו לזו, אי אפשר להתבלבל ולהכליל אותן כחברה אחת. התרשמתי מאוד מהאבחנות המדויקות של הסופר לגבי ההבדלים התרבותיים שבין שתי המדינות, ומהתיחסותו אל האופי השבדי. תיאוריו את רחובות שטוקהולם, ובעיקר את האוירה בעיר בליל השנה החדשה, החיו אחד לאחד מקומות שראיתי ותחושות שחוויתי. מכיוון שהוא כל כך מדויק בתחום מוכר לי, אני מאמינה שאינו מזייף גם בתחומים אחרים.

איך מרגיש אדם שמעלה על הכתב לעיני הציבור את פרטי הפרטים של החיים האישיים של משפחתו ושל מכריו? הדיון בהיבט הזה של הספר נעדר כליל, וככל הנראה אינו מטריד את הסופר (אבל יש להודות שנדרשתי למאמץ להדחיק את השאלה כדי שלא תעמוד ביני ובין המסופר). הסבר לכך אפשר למצוא בדברים האלה שכתב על עצמו:

זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקִרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה […]. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיני […]. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה […].

כשלוקחים בחשבון שהפיסקה שלמעלה מתייחסת גם לאשתו ולילדיו, אפשר לקלוט את העומק שאליו הוא מגיע בחשיפתו את נפשו. מעניין לציין בהקשר זה, שלמרות החשיפה הספר אינו מספק חוויה מגונה של מציצנות, וגם לא חוויה מקרבת של שיתוף, כי הסופר כותב בשביל עצמו ולא בשביל הקורא, אלא חוויה של התבוננות, שהיא הרבה יותר אישית.

הסופר מעיד על עצמו שהוא מתקשה בסיטואציות חברתיות. כשהוא ואשתו מארחים חברים, הוא זה שמבשל ומגיש, כדי שיהיה לו תרוץ לפרוש למטבח ולהמנע מהשתלבות בשיחה. שיחות חולין הן אתגר עבורו. מרתק הפער בין היכולות החברתיות בחיים האמיתיים לכושר הביטוי הבלתי נדלה בכתב. פער מרתק נוסף נמצא בין היכולת שלו לשחזר את העבר על כל פרטיו לבין מה שאומר עליו חברו גייר: "אתה המקום הכי בטוח להפקיד בו סודות. אתה שוכח הכל. המוח שלך הוא כמו גבינה שוויצרית בלי גבינה". נראה כי מה שמגשר על הפער זו המחויבות הטוטלית שלו לכתיבה, שעליה – ועל הימים הראשונים של האהבה – הוא כותב:

אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי – היותי בלתי מנוצח – חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

אפשר לכתוב עוד ועוד אודות הספר, ולנסות להקיף את שלל התחומים שבהם הוא נוגע, אבל אי אפשר למצות אותו בסקירה. לפיכך אעצור כאן, ואסכם בהמלצת קריאה נלהבת.

Min Kamp Andre Bok – Karl Ove Knausgård

מודן

2016 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי